ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף צבי פרידמן נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת דפנה חסון זכריה
נציג ציבור (מעסיקים) מר שפיר
נציג ציבור (עובדים) מר רזניק

התובע
יוסף צבי פרידמן, ת.ז. XXXX337
ע"י ב"כ: עו"ד רפאל קיציס
מינוי מטעם לשכת הסיוע משפטי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ענבל קמיור

פסק דין

לפנינו תביעת התובע להכיר באירוע הנטען מיום 17.11.2014 כתאונת עבודה, ולחלופין להכיר בפגיעה בגבו כפגימה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן- החוק) על פי תורת המיקרוטראומה.

רקע כללי

התובע, יליד 1935, עבד כנהג אוטובוס בחברת "דן" בין השנים 1959-1990, ומשנת 2006 ועד ליום 17.11.2014.
בשנים 1990-2006 ו-2009 לא עבד התובע התובע ב"דן", מאחר ששהה בארה"ב.

על פי גרסת התובע, ביום 17.11.2014, בסביבות השעה 8:30, הגיע לתחנה המרכזית בתל אביב והחנה את האוטובוס עליו נהג בצד הכביש, ולא ליד המדרכה, כפי שנהג לעשות בדרך כלל. כיוון שהמרחק בין המדרגה האחרונה של האוטובוס לכביש היה גדול יותר מזה שהיה רגיל לו, בזמן שירד מהמדרגה האחרונה, חש דקירה בגבו התחתון, וגבו "נתפס" באופן שהוא לא היה מסוגל לזוז.

ביום 18.2.2015 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, ובהחלטה מיום 2.6.2015 דחה הנתבע את התביעה.
מכאן התביעה.

במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 17.1.2018, העידו מטעם התובע – התובע בעצמו, ומטעם הנתבע – מר יעקב פרידמן - מנהל כוח אדם ב"דן" ומר עופר לוי- סדרן העבודה של התובע בתקופה הרלבנטית לתביעה.

עיקר טענות הצדדים

לטענת התובע, יש לייחס את הפגיעה בגבו לתאונה הנטענת מיום 17.11.2014, ולחלופין לתנאי עבודתו. לטענתו, לאורך שנות עבודתו הרבות נהג על אוטובוסים ישנים, ונדרש לשבת שעות רבות על כיסא לא אורתופדי וללא מנגנון בלימת זעזועים, תוך שהוא סופג פגיעות בגבו כתוצאה מקפיצות, תנועות ותנודות של האוטובוס, שנבעו מתנאי הדרך. בנוסף טען התובע, כי הוא נדרש לבצע פניות רבות, תוך הפעלת כח רב על פלג גופו העליון.

מנגד טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות. לטענתו, לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי ביום 17.11.2014, ומכל מקום, אין המדובר באירוע חבלתי באופיו, כי אם בביצוע תנועה רגילה ושכיחה בעבודת התובע.
בנוסף טען הנתבע, כי תנאי עבודתו של התובע אינם מקימים תשתית עובדתית על פי תורת המיקרוטראומה, שכן לא הוכח כי התובע נהג על אוטובוסים שאין בהם כיסאות הידראוליים או פניאומטיים, כנהוג ב"דן", ומאחר שנהג בדרכים עירוניות סלולות ולא בדרכים משובשות. הנתבע הוסיף, כי מדוחות הנוכחות שהגיש התובע, עולה כי היקף משרתו היה חלקי ומצומצם.

דיון והכרעה

תחילה נדון בטענת התובע בדבר קרות אירוע תאונתי ביום 17.11.2014.

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "פגיעה בעבודה" כתאונת עבודה, היא תאונה אשר ארעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעסיקו.

כלל הוא, כי על מנת להוכיח קיומה של תאונת עבודה, יש להוכיח כי התרחש "אירוע תאונתי", דהיינו אירוע שניתן לאיתור מבחינת מקום וזמן.

לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו. ונפרט.

גרסת התובע נשענה בעיקרה על עדותו הבודדת, ולא נתמכה בראיות חיצונית ואובייקטיביות כלשהן, או בעדויות של עדים שהיו עדים לאירוע. התובע אף ציין, במסגרת הודעתו לחוקר המוסד, כי לא היו עדים לתאונה הנטענת (שורות 121-122 להודעת התובע בפני חוקר המוסד (נ/2)).

הראיה החיצונית היחידה אותה הציג התובע לשם תמיכה בגרסתו, היא עדותו של מר לוי, לו סיפר בזמן אמת, כי הכאב בגבו נגרם בעת שירד מהמדרגה האחרונה של האוטובוס לכביש (חקירת התובע בשורה 1 בעמ' 6 לפרוטוקול).

אלא שלא זאת בלבד שלא מצאנו שיש בעדותו של מר לוי כדי לסייע לתובע בהוכחות טענתו, אלא שדוקא ההיפך הוא הנכון.
אמנם הן התובע והן מר לוי העידו, כי ביום האירוע הנטען ניגש אליו התובע לאחר שסיים את מסלול הנסיעה, ציין בפניו כי כואב לו הגב באופן שאינו מאפשר לו להמשיך ולעבוד, ופונה לבית החולים (עדות מר לוי: שורות 25-29 בעמ' 9 לפרוטוקול; שורות 64-66 להודעת התובע בפני חוקר המוסד).
עם זאת, מר לוי העיד, בניגוד לעדותו של התובע, כי למיטב זיכרונו, התובע לא ציין בפניו כי הכאב החל בעת שירד מהאוטובוס, או על רקע אירוע חבלתי כלשהו, וכי התובע לא ייחס את הכאבים בגבו לתאונה הנטענת (עדות מר לוי: שורה 33 בעמ' 9 עד שורה 6 בעמ' 10 לפרוטוקול; שורה 19 בעמ' 1 עד שורה 1 בעמ' 2 להודעת מר לוי בפני חוקר המוסד).
הדעת נותנה, כי ככל שהתובע היה חש כאב פתאומי וחד בגבו כתוצאה מהאירוע התאונתי הנטען, היה מציין אף פרט זה בפני מר לוי, והעובדה שמר לוי אינו זוכר שהתובע ציין בפניו פרט זה, אומרת דרשני.
בנוסף, הסתירה בין שתי העדויות, יש בה, כשלעצמה, כדי להשליך על מהימנות גרסתו של התובע.
הנה כי כן, בעדותו של מר לוי אין כדי לסייע לשם הוכחת גרסתו של התובע.

לאמור לעיל יש להוסיף, כי בעדות התובע נפלו סתירות נוספות, שיש בהן כדי להשליך על מהימנות גרסתו.

כך למשל, בטופס התביעה (נ/1) ובהודעתו בפני חוקר המוסד ציין התובע, כי בבוקר האירוע החל לעבוד בשעה 06:30 בקו 63, וכי האירוע התרחש בעת שירד מקו 63 עם הגיעו לתחנה המרכזית בסביבות השעה 08:15, בטרם החל את נסיעתו בקו 5 (שורות 58-64 להודעת התובע בפני חוקר המוסד). לעומת זאת, בתצהירו ובחקירתו הנגדית העיד, כי בבוקר האירוע החל לעבוד בשעה 06:00 בקו 5, ולא בקו 63, וכי האירוע התרחש עם הגיעו לתחנה המרכזית בסביבות השעה 08:30 שעה שירד מקו 5 (סעיף 4 לתצהיר התובע; שורות 8-9 ושורות 15-16 בעמ' 5 לפרוטוקול). התובע נשאל אודות סתירה זו, במסגרת חקירתו הנגדית והשיב כי: "היה לי סידור בקו 5 ומנהל העבודה בבוקר הוסיף לי קו 63... מגיע עד הכרמלית ואנשים יורדים ואני מהכרמלית נוסע ריק לתחנה המרכזית, בא לשם בשעה 8:00 ואז היה זמן לעשות טור בקו 5." (שורות 8-11 בעמ' 8 לפרוטוקול). תשובה זו אינה מתיישבת עם עדותו הנוספת, לפיה נהג בקו 63 בבקרים משך מספר חודשים טרם סיום העסקתו, ולא רק באותו הבוקר (שורות 53-54 להודעת התובע בפני חוקר המוסד).

התובע הציג גרסאות בלתי אחידות אף ביחס לסיבה בגינה הגיש את התביעה למוסד לביטוח הלאומי רק בחלוף כשלושה חודשים ממועד קרות האירוע הנטען. בהודעתו בפני חוקר המוסד העיד כי העיכוב בהגשת התביעה נגרם מחמת העובדה שלא ידע כיצד עליו לפעול, כי תחילה דיווח על התאונה לקופת החולים, כי זו הפנתה אותו ל"דן", כי "דן" מסרה לו שגב תפוס אינו נחשב לתאונת עבודה, וכי רק לאחר ששב ופנה לקופת החולים נמסר לו כי מדובר בתאונת עבודה (שורות 79-82 להודעת התובע בפני חוקר המוסד).
לעומת זאת, בחקירתו הנגדית העיד, כי הסיבה לשיהוי בהגשת התביעה הייתה שבחודשיים הראשונים לאחר הפגיעה לא היה מסוגל לרדת מהמיטה וללכת (שורות 7-10 ושורות 21-23 בעמ' 6 לפרוטוקול).

אף ביחס לתקופת עבודתו בתקופת שהותו בארה"ב הציג התובע גרסאות בלתי אחידות. בעוד שבהודעתו בפני חוקר המוסד ציין כי בתקופה זו עבד כעשר שנים בחברת הסעות לשדה התעופה, ונהג שם על "ואן חדש ונוח" (שורות 109-110 להודעת התובע בפני חוקר המוסד), הרי שבחקירתו הנגדית העיד כי לא עבד בתקופת שהותו בארה"ב, שכן "לא היה לי שום דבר בשביל לעבוד" (שורות 12-13 בעמ' 4 לפרוטוקול).

בנוסף מצאנו את עדות התובע בלתי עקבית אף ביחס לסיבה בשלה החנה את האוטובוס ביום האירוע הנטען שלא במקומו הרגיל לצד המדרכה.
במסגרת הודעתו לחוקר המוסד העיד התובע כי עצר ב"צד איפה שקו חמש עומד" כיוון שהגיע לתחנה רבע שעה לפני הזמן (שורות 61-62 להודעת התובע בפני חוקר המוסד). לעומת זאת, בתצהירו העיד כי באותו היום לא היה מקום בצד המדרכה, וכי זו הסיבה בשלה החנה את האוטובוס ממול ולא במקומו הרגיל (סעיף 4 לתצהיר התובע).

התיעוד הרפואי מזמן אמת, אף הוא אינו מתיישב עם גרסתו של התובע.
בסיכום האשפוז מיום 17.11.2014 (נ/6), צוין כי:
" פנה היום למיון עקב כאבים בעכוז שמאל מקרינים לרגל. ללא חבלה..."
(ההדגשה אינה במקור, ד.ח.ז).
התובע אמנם העיד כי ציין בפני רופאיו כי נפגע בגבו בעת שירד מהאוטובוס, וכי דבריו אלה לא נרשמו בתיעוד הרפואי (סעיף 5 לתצהיר התובע; שורות 67-69 להודעת התובע בפני חוקר המוסד), ואולם עדותו זו לא נתמכה בראיה כלשהי, ואינה מתיישבת עם הרישום מזמן אמת ממנו עולה כי התובע דיווח שהכאבים החלו שלא על רקע חבלתי.

אף בסיכום אשפוז מיום 13.12.2014 (נ/6), כחודש לאחר התאונה הנטענת, לא צוין דבר ביחס לתאונה, ואף צוין כי הכאב החל מספר חודשים קודם לכן: "סובל מכאבי גב תחתון מזה מספר חודשים, עם החמרה בימים האחרונים" (ההדגשה אינה במקור, ד.ח.ז).

בנוסף, מהתיעוד הרפואי שהונח בפנינו עולה כי התובע פנה לאורתופד בשל כאבי הגב מהם סבל, מספר פעמים, בסמוך למועד התאונה הנטענת במועדים- 18.11.2014 (יום לאחר האירוע הנטען), 20.11.2014, 21.11.2014, 9.12.2014, וה-18.12.2014 (נ/5). אף במסכמים אלה לא צוינה התאונה הנטענת, ולו במילה. הדבר אומר דרשני.

רק ביום 17.2.2015, כשלושה חודשים לאחר הפגיעה, אוזכר לראשונה האירוע הנטען במסגרת "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה", שם צוין כי ביום 17.11.2014 נפגע התובע בעת "ירידה מהאוטו" (נ/4).

התובע נשאל, הן במסגרת הודעתו בפני חוקר המוסד והן בחקירתו הנגדית, מדוע לא ציין בזמן אמת בפני רופאיו כי הכאבים החלו בעקבות התאונה, אולם לא היה בידו לספק תשובות מניחות את הדעת. לחוקר המוסד השיב כי לא ציין בפני רופאת המשפחה דבר אודות האירוע משום ש"היא רופאת משפחה ואין לי מה לעשות" (שורות 126-127 להודעת התובע), ובחקירתו הנגדית השיב כי לא ציין זאת בפני האורתופד כיוון ש"אני באתי אליו ואמרתי לו שיש לי כאבי גב מפני שבאיכילוב אמרו לי שאנסה ללכת לעשות פזיותרפיה" (שורות 28-29 בעמ' 6 לפרוטוקול).

על פי הפסיקה, לתיעוד הרפואי ניתן משקל מיוחד בבחינת גרסתו העובדתית של המבוטח (עב"ל (ארצי) 25998-06-15 נסים - המוסד לביטוח לאומי (9.2.16) והאסמכתאות שם).
כמו כן, בית הדין מייחס חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל (ארצי) 680/07 אנעאמה עבדאללה - המוסד לביטוח לאומי (13.12.2008); עב"ל (ארצי) 295/06 קאסם מוחמד כעביה - המוסד לביטוח לאומי (10.5.2007)).

אמנם נכון הדבר, כי ההלכה בעניין משקל האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות מתוך המכלול הכולל של הראיות אשר בפני בית הדין. כמו כן, אין ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית התביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח במפורט ובמדויק בהיותו בבית חולים את אירועי העבודה (עב"ל 176/99 דניאל גרץ -המל"ל, לא פורסם; עב"ל 37/03 משה פרומברג - המל"ל, לא פורסם).

עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו, הציג התובע גרסה הנשענת כולה על עדותו היחידה, שלא נתמכה בראייה חיצונית אובייקטיבית; עדותו של מר לוי, אין בה כדי לתמוך בגרסת התובע; עדותו של התובע נמצאה, כאמור, בלתי אחידה ובלתי קוהרנטית; ומהמסמכים הרפואיים אף עולה כי התובע סבל מכאבי גב מספר חודשים קודם למועד התאונה הנטענת. בנסיבות אלה, היעדר התאמה בין התיעוד הרפואי מזמן אמת לבין גרסתו של התובע, פועל לחובתו.

נוכח כל האמור, אנו סבורים כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של אירוע תאונתי בעבודה, ביום 17.11.2014.

מכאן נפנה לדון בטענת התובע בדבר קיומה של תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה.

תורת המיקרוטראומה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, אשר לא כלל ברשימת מחלות המקצוע מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה.

על פי הדין, פגיעה תוכר על פי תורת המיקרוטראומה אם הוכח כי "במהלך עבודתו נגרמות למבוטח אין ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסויים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע" (דב"ע מח/ 0-77 מזרחי - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יט 538 (1988); עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי - אשר יניב, פד"ע ל"ה, 529, 533 (1999) וראו גם עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי - יוסף עובדיה דב"ע לו 213 (2000)).

בעב"ל 10298-10-17 יצחק ליבוביץ - המוסד לביטוח לאומי (מיום 22.8.2018), סיכם בית הדין את ההלכה בעניין הכרה בפגיעות גב אצל נהגים מקצועיים על דרך המיקרוטראומה, וסקר את התנאים הדרושים לקביעה כי קמה תשתית עובדתית למיקרוטראומה בעניינם –

"השלב הראשון בהוכחת קיומה של פגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה הוא הוכחת תשתית עובדתית לקיומן של תנועות חוזרות ונשנות שכל אחת מהן גרמה למבוטח לנזק זעיר, ואשר הצטברות הנזקים זה על גבי זה הובילו לליקויו של המבוטח.
פסיקת בית דין זה הכירה בכך שתנאי עבודתם של נהגים עלולים לגרום לפגיעות בגב לפי תורת המיקרוטראומה. בעב"ל (ארצי) 313/97 המוסד לביטוח לאומי – יניב פד"ע לה 529 (2000) (להלן: פרשת יניב) נדון עניינו של מבוטח שבמשך 11 שנים נהג באוטובוס ובמונית על כבישים משובשים בהיקף של כ-12 שעות ביום. נפסק כי תנאי עבודה אלה מהווים תשתית עובדתית מספקת למיקרוטראומה. בית הדין הוסיף כי "משתמע מהנפסק שלגבי מי שהנו נהג במקצועו והוא נוהג במשך שנים רבות בכבישים משובשים שעות מספר מדי יום, והוא סובל עקב כך מליקוי בגבו – יתכן שלגביו אותה פגיעה אכן תוכר כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה" (פרשת יניב, בעמ' 534). מומחה שמונה בפרשת יניב מטעם בית הדין קבע כי זעזועי הנסיעה גרמו לפגיעות זעירות בעמוד השדרה של המבוטח וכי יש קשר סיבתי בין ליקויו של המבוטח בגב לבין תנאי עבודתו, ובעקבות זאת הוכרה הפגיעה כפגיעה בעבודה.
בעב"ל (ארצי) 451/08 שחף - המוסד לביטוח לאומי (31.5.2009) נפסק בדעת רוב על יסוד הנפסק בפרשת יניב כי נהיגה באוטובוס על כיסא ללא בולמי זעזועים בהיקף של 10-8 שעות ביום, במשך כ-13 שנים, כשבחלקן הנהיגה נעשתה בכבישים משובשים מהווה תשתית עובדתית לכאורית לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה המצדיקה מינוי מומחה רפואי.
בעב"ל (ארצי) 66671-10-13 חדד זכריה – המוסד לביטוח לאומי (14.5.2015) (להלן: פרשת חדד זכריה) מנה בית דין זה את תנאי העבודה הרלוונטיים של נהג שאותם יש להביא בחשבון לשם קביעה אם יש תשתית עובדתית למיקרוטראומה והם: תקופת העבודה כנהג, מספר שעות הנהיגה ביום, טיב הדרכים שבהם נהג, טיב הרכב שבו נהג המבוטח והימצאות בולמי זעזועים ברכב, מיקומו של כיסא הנהג ברכב, ואם יש בו בולמי זעזועים אם לאו.
ואכן בהתאם לפסיקה זו במקרים של נהגים מקצועיים שהוכיחו כי במשך שנים עבדו בנהיגה בהיקף של מספר שעות מדי יום על כבישים משובשים או בישיבה על כסאות ללא בולמי זעזועים מינו בתי הדין מומחים, יועצים רפואיים, שיחוו דעתם בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לליקוי בגב (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 19805-05-12 ביכלר – המוסד לביטוח לאומי (7.7.2014); עב"ל (ארצי) 65121-09-14 כהן – המוסד לביטוח לאומי (8.12.2016)). עם זאת במקרים של נהגים שלא הוכיחו נסיעה בדרכים משובשות בהיקף משמעותי או שלא הוכיחו כי נהגו באוטובוסים ללא בולמי זעזועים נקבע שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת למינוי מומחה (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 38717-12-12 נחמני – המוסד לביטוח לאומי (27.4.2014); עב"ל (ארצי) 7709-01-16 יוגר – המוסד לביטוח לאומי (8.1.2017))."
(ההדגשות הוספו, ד.ח.ז)

לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של תשתית עובדתית הדרושה להכרה בפגיעה בגבו על דרך המיקרוטראומה. ונפרט.

ראשית ייאמר, כי בטופס התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/1), לא ייחס התובע את הפגיעה בגבו לתנאי עבודתו, כי אם רק לתאונת העבודה הנטענת מיום 17.112014, ודי בכך בלבד על מנת לדחות את התביעה.

אף לגופו של עניין, לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו. ונפרט.

לא הוכח בפנינו כי התובע נהג בדרכים משובשות, ודאי שלא בהיקף משמעותי.
התובע עצמו העיד כי נסיעותיו בוצעו כולן בדרכים עירוניות סלולות, ולא בדרכים משובשות.

אמנם התובע העיד כי "בכל מהלך הנהיגה הגב נחבט, בעיקר תוך כדי קפיצות, תנועות ותנודות בזמן הנהיגה, לרבות בפניות וסיבובים" (סעיף 7 לתצהיר התובע), אולם נמנע מלפרט מה בתנאי הדרך גרם לאותן קפיצות ותנודות, וממילא לא תמך עדותו זו בראיות אובייקטיביות.

עוד ייאמר, כי במסגרת הודעתו בפני חוקר המוסד ציין התובע כי בדרכים העירוניות "יש בורות, יש קפיצות", וכן כי "כל הזמן יש תנועות וקפיצות מהכביש, זה הרי לא חלק, יש רעידות ודברים על הכביש, תמיד יש, תמיד רואים שהכיסא עולה ויורד בגלל התנודות..." (שורה 52 ושורות 94-96 להודעת התובע בפני חוקר המוסד). עם זאת, התובע לא שב על טענות אלו במסגרת עדותו בבית הדין, והדבר אומר דרשני. התובע אף לא פירט אילו מאפיינים של הכביש גרמו לתנועות, לקפיצות ולרעידות, ואף לא פירט באילו "בורות" ו"דברים על הכביש" מדובר בדיוק, מה מספרם, מיקומם וכיו"ב, וממילא לא הביא ראיות שיש בהם כדי לתמוך באמירותיו אלה.

עדות התובע בעניין טיב הדרכים בהן נהג הייתה, אפוא, דלה ביותר.
תחת זאת, מיקד התובע את עיקר טענותיו בסוגי הכיסאות עליהם נהג, וטען, כאמור, כי אלה לא היו אורתופדיים ולא הכילו מנגנון בלימת זעזועים.
אלא שאף בעניין זה, לא הוכיח התובע את טענתו.

התובע העיד, כי תחילה נהג על אוטובוסים מסוג "פורד", "ליילנד" ו"מאק", כי בהמשך נהג על אוטובוסים מסוג "טייגר", וכי החל משנת 2009 נהג על אוטובוסים מסוג "מאן", "מהמודלים הישנים" (סעיף 10 לתצהיר התובע; שורות 22-27 בעמ' 4 לפרוטוקול).

באשר לסוגי הכיסאות, העיד התובע כי עד ל-1990 נהג באוטובוס בו הותקן "כיסא רגיל, כסא עץ, עם ספוג וריפוד", כי החל משנת 2006 נהג באוטובוס עם כיסא עם קפיץ שאמור היה לאזן את הקפיצות (סעיפים 7-8 לתצהיר התובע), כי מעולם לא נהג על כיסא הידראולי אורתופדי, שכן עובדים זמניים נהגו על אוטובוסים מיושנים, וכי הוקצו לו האוטובוסים "הכי גרועים בדן" (סעיפים 9 ו-11 לתצהיר התובע). עוד העיד התובע, כי משנת 2010 או 2011 נהג על אוטובוס קבוע שאמנם היה מותקן בו כיסא עם קפיץ, אולם מנגנון הקפיץ היה מקולקל ולא עבד, וכי רק בשנת עבודתו האחרונה קיבל אוטובוס עם כיסא נח, שהתכוונן לפי משקל הגוף באמצעות קפיץ (סעיף 12 לתצהיר התובע), או כזה שיכול היה ליישר קדימה ואחורה, ללא קפיצים (שורות 5-7 עמ' 5 לפרוטוקול).

אלא שמעבר לעובדה כי התובע הסתפק באמירות כלליות וסתמיות ביחס לכיסאות עליהם נהג, שלא די בהם כדי להוכיח את תביעתו, הוא אף נמנע מלתמוך את טענותיו באשר לסוגי האוטובוסים עליהם נהג ובאשר לסוגי הכיסאות שהותקנו בהם בראיות חיצוניות כלשהן, הגם שמעדותו עולה כי אלה היו בחזקתו.
כך למשל, בהודעתו לחוקר המוסד אישר התובע כי במשך מספר רב של שנים נהג על אוטובוסים קבועים ש"היו שלו" (שורות 11-13 ושורות 34-36 להודעת התובע בפני חוקר המוסד). התובע אף ידע לנקוב במספרו המדויק של האוטובוס עליו נהג בשנתיים האחרונות לעבודתו (שורה 45 להודעת התובע בפני חוקר המוסד). עוד העיד התובע, כי נאלץ להכניס את האוטובוסים עליהם נהג למוסך באופן תדיר, אף כפעמיים בשבוע (סעיף 9 לתצהיר התובע; שורות 43-46 להודעת התובע בפני חוקר המוסד), והדעת נותנת ש"דן" ניהלה מעקב כלשהו אחר תחזוקת האוטובוסים. התובע אף נמנע מלזמן לעדות גורם כלשהו מחברת דן שעשוי היה לתמוך בטענתו בדבר קיומו של נוהג לפיו נהגים שהועסקו כשכירים זמניים קיבלו אוטובוסים וכיסאות מדגמים מיושנים יותר. כמו כן, הגם שהתובע אף העיד כי לאורך השנים ביקש פעמים רבות להחליף אוטובוס, וכי בשנה האחרונה לעבודתו ביקש זאת ממנהל עבודה בשם אילן (שורות 47-49 להודעת התובע בפני חוקר המוסד), הרי שהוא נמנע מלתמוך עדותו זו בראיה כלשהי, ואף נמנע מלזמן אף את אותו מנהל עבודה לעדות.
בנוסף, התובע העיד, כאמור, כי נהג תקופה ממושכת על כיסא עם קפיץ מקולקל (שורה 37 להודעת התובע בפני חוקר המוסד; סעיף 12 לתצהיר התובע). הדעת נותנת כי התובע הלין בעניין זה בפני אחד מהאחראים עליו, או לכל הפחות בפני אחד מחבריו לעבודה, בפרט משעה שמדובר לטענתו בתקופה ארוכה. למרות זאת, התובע לא הציג בפנינו ראייה או עדות נוספת לעניין זה.

הראיות הדרושות להוכחת טענתו היו, איפוא, בחזקתו של התובע, אלא שהוא נמנע מהבאתן. הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיה מהותית המצויה בידיו של צד למשפט, אשר היתה יכולה לתמוך בעמדתו - מקימה לחובתו של הנמנע מלהביאה חזקה שבעובדה, לפיה לו היתה מוצגת ראיה זו היתה פועלת לחובת הנמנע (ע"א 641/87 קלוגר -החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פ"ד מ"ד (1); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ - מתתיהו ואח', פס"ד מיום 12.9.1991, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ - טלקאר בע"מ, פס"ד מיום 14.11.1990).

לאמור לעיל יש להוסיף, אף כי בבחינת למעלה מן הצריך, כי בניגוד לתובע, הנתבע הציג בפנינו ראייה אובייקטיבית, ממנה עולה כי בכל האוטובוסים בדן הותקנו כסאות אורטופדיים והידראוליים, בעלי מנגון כיוונון עומס, וכרית ניפוח - מכתבו של מנהל כח האדם בדן, מר פרידמן, מיום 4.3.2015 (נ/9), שאת תוכנו הוא אישר במסגרת חקירתו בבית הדין:

"כל האוטובוסים של חברת "דן" הם נמוכי רצפה מתוצרת חברת מ.א.ן, האוטובוסים אוטומטיים, ממוזגים ובעלי כיסאות הידראוליים, אורתופדיים, בנוסף, כסאות הנהג בחברת "דן" הינם מהחדישים ביותר, כל כסא בתקופה הרלבנטית לו. הכסאות עוברים בדיקות תקופתית מדי כשלושה חודשים, מאחר והחברה רואה בבריאות ובנוחות ההון האנושי שלה ערך חשוב ביותר. כמו כן, לכל כסא ישנה אפשרות לכוונון עומס (על מנת להתאימו למשקל הנהג היושב עליו, כוונון זוויות הישיבה וכרית ניפוח לגב להתאמה מרבית".

אמנם אין במסמך זה כדי להוכיח שהתובע אכן נהג בפועל על אוטובוס מסוג זה או אחר, ואולם, עדותו של פרידמן לפיה כל האוטובוסים בדן הם אורטופדיים, לא נסתרה בחקירה נגדית או בדרך אחרת.

בשולי הדברים ייאמר, כי במסגרת סיכומיו הפנה התובע לפסיקת בית דין זה בעניין ב"ל 1577/02 אפרים מס - המוסד לביטוח לאומי (מיום 3.8.2005 ), במסגרתה נקבע כי כיסאות מסוג "ברמשי" הם כיסאות "בעייתיים", תוך שהוא טוען, לראשונה במסגרת הסיכומים, כי נהג על כיסאות מסוג זה.
אין בידינו לקבל טענה זו.
ראשית, הטענה הועלתה, כאמור, לראשונה, במסגרת הסיכומים, ומשכך, היא ממילא לא נתמכה בראייה כלשהי.
שנית, התובע ביקש לבסס את טענתו בהקשר זה על הטבלה שהציג הנתבע לעניין סוגי הכיסאות שהיו בשימוש חברת "דן" (נ/9), אלא שלא די בטבלה זו על מנת להוכיח כי התובע אכן נהג באוטובוסים בהם הותקן כסא מסוג זה. שלישית, משעה שהתובע עצמו טען כי אין במסמך זה כדי להעיד על האוטובוסים והכיסאות עליהם נהג בפועל (שורות 113-120 להודעת התובע בפני חוקר המוסד; סעיפים 26-27 לסיכומי טענות התובע), הרי שטענתו לפיה יש להיסמך על המסמך לשם הוכחת טענתו, היא בבחינת תתרי דסרתי.
רביעית, ממילא לא הוצגו בענייננו ראיות שיש בהם כדי להוכיח את ה"בעייתיות" של כיסא מדגם זה, ואין להשליך מקביעתו של בית הדין בעניינו של תובע אחר על ענייננו, משעה שלא הוצגו בפנינו נסיבותיו של אותו עניין. כל מקרה ונסיבותיו, ונסיבותיו של ההליך האחר, אינן בהכרח דומות לנסיבות העניין שבפנינו.
בנוסף, ממילא פסיקת בית הדין האזורי אינה מחייבת מותב זה.

לבסוף, אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה תנאי עבודתו מקימים תשתית עובדתית לפי תורת המיקרוטראומה בשל מספר רב של סיבובים אותם נדרש לבצע במסגרת מסלול נסיעתו בקו 5.
התובע אמנם העיד כי במסלול של קו 5 היו כ- 15 סיבובים לכל הפחות בכל כיוון (סעיף 7 לתצהירו), אולם אף את טענתו בעניין זה לא תמך התובע בראיות אובייקטיביות, הגם שעל פני הדברים היה ביכולתו לעשות כן. התובע אף לא הוכיח כי מסלול הנסיעה בקו 5 כלל מספר חריג של פניות וסיבובים ביחס ליתר מסלולי הנהיגה של קווי "דן".
כמו כן - וזה העיקר - מעדותו של התובע אף עולה כי הוא אינו מייחס את הנהיגה בסיבובים לקפיצות ולרעידות של האוטובוס או לתנאי הדרך, כי אם לכוח שנדרש להפעיל על מנת לסובב את ההגה בסיבובים: "בסיבובים מפעילים בעוצמה את כל פלג הגוף העליון והגב מזדעזע" (סעיף 7 לתצהיר התובע; ראו גם שורות 100-105 להודעת התובע בפני חוקר הנתבע).
התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי פעולת סיבוב ההגה היא פעולה דומה במהותה לפעולת קפיצות מושב הנהג, או כי המדובר בפעולות הפועלות על אותו מקום מוגדר בגוף. משכך, אין בטענתו זו כדי לסייע בהוכחת קיומה של תשתית עובדתית על פי תורת המיקרוטראומה.

נוכח כל האמור, אנו קובעים כי לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית המצדיקה מינוי מומחה לפי תורת המיקרוטראומה.

סוף דבר

התביעה נדחית.

מאחר שהמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, ונוכח העובדה שהתובע מיוצג על ידי לשכת הסיוע המשפטי– אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג אלול תש"פ, (02 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר רון שפיר
נציג ציבור מעסיקים

דפנה חסון-זכריה,
שופטת


מעורבים
תובע: יוסף צבי פרידמן
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: