ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד רחלי מלמד :

בפני כבוד ה שופטת ורדה פלאוט

מבקשת

מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל

נגד

משיבה
רחלי מלמד

פסק דין

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 29.6.20 (כבוד השופט מ. קרשן) אשר דחה את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, תוך חיוב המבקשת בהוצאות בסך 1,500 ₪ לטובת המשיבה.

רקע והחלטת בית משפט קמא

2. בקצרה יפורט כי המבקשת הגישה לבית משפט קמא תביעה כספית ע"ס כ-180,000 ₪ כנגד המשיבה.
עפ"י הנטען בכתב התביעה, בשנת 1974 נחתם הסכם חכירה בין המבקשת לבין המשיבה ומר שלום מלמד, באשר למגרש עליו בנוי בית מגורים צמוד קרקע המצוי בכפר סבא (להלן "הנכס"), לתקופה של 49 שנה. בשנת 1978 ניתן אישור המבקשת לבקשת היתר בנייה בנכס. בשנת 2008 המשיבה היוונה את זכות החכירה בנכס בתשלום דמי היוון לפי קיבולת הבנייה המותרת ולתקופה נוספות של 49 שנה.
ביום 7.11.12 ביקשה המשיבה את הסכמת המבקשת לתוספת בנייה בנכס (מ עבר לקיבולת הבניה), לפי תכנית בקשה להיתר בנייה שנערכה מטעמה, והמבקשת הודיעה למשיבה כי תסכים לאשר את תכנית הבנייה בכפוף למספר תנאים. לטענת המבקשת, המשיבה לא השיבה להודעת ה ולפיכך ביום 27.3.14 המבקשת ביטלה ברישומיה את בקשת המשיבה לתוספת בנייה.

ביום 5.8.14 פנתה המשיבה למבקשת בבקשה להמציא לה שובר תשלום לרכישת הבעלות בכנס, בהתאם להחלטת המועצה. המבקשת שלחה מפקח מטעמה לבדיקת הנכס, ובבדיקה התגלה כי הנכס אינו תואם לתוכנית הבנייה משנת 1978, שהינה התוכנית היחידה שאושרה ע"י המבקשת.
בין הצדדים הועברו חילופי מכתבים והמשיבה צירפה תכנית בנייה המאושרת, לכאורה, ע"י המבקשת בדבר היתר הבנייה בנכס. המבקשת בדקה את תכנית הבנייה שצורפה, או אז התברר לה, כך עפ"י הנטען בכתב התביעה, כי חתימת הגב' ס. כהן (עובדת בכירה אצל המבקשת) החתומה ע"ג התוכנית זויפה וכי החותמות המוטבעות בה, הנחזות להיות חותמות של המבקשת, אינן תואמות את הכללים הנהוגים בדבר אישור תכניות בנייה.
ביום 4.2.15 הגישה המבקשת - באמצעות גב' כהן - תלונה במשטרה בגין זיוף. המשטרה החליטה שלא להעמיד איש לדין פלילי ו לא להוסיף לחקור את התלונה .

המבקשת דרשה מהמשיבה מסמכים נוספים ותשלום דמי היתר, ומשסירבה המשיבה להמצאת המסמכים הנדרשים והתשלומים כאמור, הוגשה התביעה לבימ"ש קמא – תביעה לחיוב המשיבה בתשלום דמי היתר בגין תוספת הבנייה בנכס ותשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש והחזקה החורגים בנכס.

3. המשיבה הגישה כתב הגנתה. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הוגשה תביעה שכנגד ע"ס 140,000 ₪ שעילתה לשון הרע שלכאורה פרסמה נגדה המבקשת . עפ"י הנטען בכתב התביעה שכנגד, התלונה שהגישה גב' כהן למשטרה מהווה פרסום לשון הרע נגד המשיבה, ונודע לה על דבר התלונה, השקרית לטעמה, רק מנספחי כתב התביעה שהגישה המבקשת. לפיכך, הגישה תביעתה לחיוב המבקשת בפיצוי, ללא הוכחת נזק, בסך 140,000 ₪.

4. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף וזאת מן הטעם כי לא מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע, וכי עומדת לה חסינות מוחלטת מפני התביעה מכח סע' 13(9) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 ( להלן "החוק" או "חוק איסור לשון הרע" ).
לאחר שהתקבלו התגובות לבקשה, ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שבכותרת.

נקבע כי תלונת המבקשת במשטרה אמנם לא הוגשה באופן ישיר נגד המשיבה, אך עניינה הוא זיוף חתימה שנעשה , לכאורה, על גבי מסמך הקשור לנכס שבבעלות המשיבה ושנמסר לגב' כהן (המתלוננת) על ידי המשיבה עצמה (באמצעות מיופה כוח מטעמה). בנסיבות האמורות, קבע בית המשפט כי ניתן לייחס את התלונה למשיבה (וכפועל יוצא את לשון הרע שלכאורה טמונה בה). כך גם נקבע כי בנסיבות מסוימות עשויה תלונה במשטרה להוות "פרסום" של לשון הרע וברור גם כי החלטת המשטרה שלא לזמן את המשיבה לחקירה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין עצם ה"פרסום". בית משפט קמא דחה את טענת המבקשת לפיה, על פני הדברים, לא מתקיימים במקרה זה יסודות העוולה של לשון הרע.
באשר לטענה בדבר חסינות מוחלטת- נקבע כי כדי שהמבקשת תזכה בהגנה מוחלטת ואפריורית כפי שמצווה סעיף 13(9) לחוק, היה עליה להראות מהו המקור החוקי אשר לפיו חובה היתה עליה להגיש את התלונה. ביהמ"ש סבר כי המבקשת לא הצביעה בבקשתה על מקור שבדין לפיו קמה חובה להגיש את התלונה במשטרה או כל הוראה של רשות מוסמכת כזו או אחרת לעשות כן . כך גם נקבע , כי לא כל הודעה במשטרה מהווה פרסום מותר, ומשטרת ישראל במקרה זה אינה הרשות המוסמכת אליה מפנה סעיף החוק (שהרי אין חולק כי המשטרה לא "הורתה" למבקשת להגיש את התלונה).
באשר להגנה בהתאם לסעיף 15(8) לחוק, נקבע כי הגנה מסוג זה אינה בגדר "פרסום מותר", וניתן לבחון את תחולת תנאיה רק במסגרת ניהול ההליך לגופו .

תמצית טענות הצדדים

5. לטענת המבקשת, שגה בית משפט קמא עת דחה את בקשתה: לא מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע; לא ניתן לייחס את התלונה במשטרה למשיבה; המדובר ב"פרסום מותר"; המבקשת אינה צריכה להצביע על מקור חובה שבדין להגשת תלונה במשטרה, מקום בו מתעורר חשד לביצוע עבירה פלילית (זיוף), וממילא חובה שכזאת מתקיימת כאשר תפקידה הוא שמירה על זכויות בעלים במקרקעין; יש לאפשר לעובדי הרשות המוסמכת לבצע את מלאכתם ללא חשש מפני תביעות לשון הרע בגין דברים שאמרו ו/או כתבו במסגרת מילוי תפקידם והסמכויות הנתונות להם ע"פ חוק; בענייננו, אי הגשת תלונה במשטרה כמוה כמעילה בתפקיד השלטוני-ציבורי של המבקשת; למבקשת חובה אינהרנטית הקבועה בדין לפעול כנגד מי שבונה ללא היתר, הן במישור האזרחי (כפי שהוגשה התביעה לבימ"ש קמא) והן במישור הפלילי, באמצעות הגשת תלונה לרשות החוקרת, בנסיבות בהן אותה פגיעה גם כרוכה בביצוע עבירות פליליות (זיוף); להחלטה קמא השלכות רוחב ניכרות על פעילות כלל משרדי הממשלה השונים ועובדיהם.

6. מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה: ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות מסוג זה; החלטת בית המשפט נכונה ואין להתערב בה; מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע- התלונה הוגשה באופן ישיר ואישי כנגד המשיבה; למבקשת לא עומדת חסינות מוחלטת מפני התביעה שכנגד; המבקשת לא הצביעה על מקור בדין לפיו קמה לה חובה להגיש את התלונה במשטרה; המשיבה- אשה נורמטיבית בשנות השבעים לחייה- חוייבה בסכום קטן יחסית וברור שלא תסתכן בפעילות פלילית חמורה ביותר של זיוף חותמות וחתימות; המבקשת לא הצביעה כי ערכה בדיקה פנימית במשרדיה לבירור עניין הזיוף ולא נעשה "בדק בית" אצל המבקשת טרם הכחשת שמה של המשיבה.

דיון והכרעה

7. לאחר עיון בבקשת רשות ערעור ובתגובות לה, ונוכח חשיבות הסוגייה שהועלתה לדיון, מצאתי כי יש ליתן רשות ערעור והבקשה תידון כערעור.

יחד עם זאת, דין הערעור להידחות בכפוף למפורט להלן.

8. החלטת בית משפט קמא הדוחה בקשה לסילוק על הסף, הינה החלטה דיונית הנוגעת לאופן ניהול הדיון, והכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות מסוג זה (ראו רע"א 6340/19 טאבטייט בע"מ נ שגיא , מיום 25.2.20 ).

ביהמ"ש העליון החיל כלל זה ביתר שאת במקרים בהם מדובר בהחלטה שמשמעותה המשך בירור ההליך לגופו, כפי שבעניינ נו (ר' רע"א 9070/11 אייזיקוביץ נ' קלוגר, מיום 16.1.12).

התערבות ערכאת הערעור בהחלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף שמורה למקרים חריגים ונדירים "כגון כאשר ניהול ההליך ישפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים, כאשר קיים חשש ממשי לניהול הליך סרק וכאשר ניכר כי הערכאה הדיונית טעתה טעות ברורה" (ראו רע"א 8834/15 אפלייד מטריאלס נ' צבי להט, מיום 3.3.16).

9. לא מצאתי כי העניין שבפני נמנה עם אותם "מקרים חריגים" המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בשלב זה של ההליך קמא וסילוק התביעה שכנגד על הסף .

ודוק, טענתה העיקרית של המבקשת היא כי עומדת להגנתה חסינות מוחלטת מפני התביעה שכ נגד בהתאם לסעיף 13(9) לחוק ועל כן יש לדחותה על הסף.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע רשימה של "פרסומים מותרים", אשר פרסומם לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 לחוק יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. מסיבה זו, זכו ההיתרים המפורטים בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע להיקרא "ההגנות המוחלטות". ראו א. שנהר, לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 191.

מאחר שסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה מוחלטת למפרסם לשון הרע, הרי שהאיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף 13 (על סעיפיו הקטנים) לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, מצריך פרשנות דווקנית לסעיף זה. ראו ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, עמ' 215.

כך, גם נטל ההוכחה באשר להתקיימות הנסיבות המקימות את ההגנות החלות לפי סעיף 13 לחוק מוטל על המפרסם. ראו א. שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 214.

כאמור, המבקשת טענה כי יש להחיל בענייננו את ההגנה המוחלטת בהתאם לסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. אביא להלן את סעיף 13(9) לחוק:
"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

על פי פסיקת בית המשפט העליון, אשר ההלכות הנוגעות להוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע סוכ"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש ואח', מיום 22.2.17 (להלן "עניין מולקנדוב"), תכליתו של סעיף 13 (9) לחוק נועדה כהענקת זכייה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות, כאשר ההגנה מאפשרת לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך ביצוע תפקידם, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע.
"הרציונל הספציפי של תת-סעיף ( 9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן [ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך [פורסם בנבו] (14.9.2014), פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת ל' גליקסמן (להלן: עניין רוזנברג)]. החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת אך ורק משום שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין (בהוראה של רשות מוסמכת).." (עמ' 19 לפסק הדין);
ובהמשך: " כמובן, על מנת שתחול ההגנה המוחלטת, יש לבחון באופן דווקני ומוקפד את התקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף הרלוונטי. לפיכך, לענייננו, לא די בכך שהפרסום נעשה מכוח הוראה של הנחייה של רשות מוסמכת, אלא נדרש להראות כי מדובר בהפעלת סמכות "כדין" של רשות מוסמכת ( שם בעמ' 21, ההדגשות אינן במקור) .

10. בענייננו, בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי המבקשת לא הצביעה, בשלב זה של ההליך , על מקור בדין לפיו קמובה להגיש את התלונה במשטרה או כל הוראה של רשות מוסמכת כזו או אחרת לעשות כן. בנקודת זמן זו- בשלב של סילוק התביעה שכנגד על הסף- לא מצאתי, כאמור , להתערב בקביע ת בית משפט קמא.

ובמה דברים אמורים: ככל שהמבקשת סברה כי חלה עליה החובה להגשת תלונה במשטרה בגין זיוף, לכאורה, של חתימת גב' כהן וחותמות המנהל על גבי אישור הבקשה לתוכנית הבנייה, היה עליה להפנות באופן ברור וחד משמעי , במסגרת בקשתה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, לנוהלי העבודה ו/או הנחיות אחרות החלות על גב' כהן, המצביעים על מקור החובה שבדין שכך עליה לפעול במסגרת מילוי תפקידה . למותר לציין כי לבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף לא צורף תצהיר מטעם גב' כהן (תצהיר קצר ולקוני צורף לתגובת המבקשת לתשובת המשיבה) ואף לא ניתן פירוט אודות מהות תפקידה של גב' כהן ברשות מקרקעי ישראל וסמכויותיה , מלבד העובדה שצוינה בתצהיר כי גב' כהן משמשת בתפקיד "סגנית מנהל תחום בכירה ברשות". כך, גם לאחר קביעת בית משפט קמא כי המבקשת לא הצביעה על מקור שבדין להחלת ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, היה מצופה, למצער, כי המבקשת תצרף מסמכים אלו , בדבר הנחיות ו/או נ והלי עבודה באשר להגשת תלונה במשטרה, במסגרת בקשת רשות הערעור שבכותרת ( ולחילופין להגיש בקשה לצירוף ראיות חדשות לערכאת הערעור). ואולם, המבקשת לא פעלה כן; לא צורפו מסמכים כאמור, לא פ ורטו סמכויותיה של גב' כהן ותפקידה , לא הובהר האם גב' כהן פעלה על דעת עצמה עת הגישה את התלונה במשטרה או אם התייעצה עם הגורמים הממונים עליה, ואף לא ניתן להב ין מהבקשה האם הפנייה למשטרה נעשתה באישור ובהנחיית המחלקה המשפטית של הרשות אם לאו. מחדלים אלה פועלים כנגד המבקשת, ולפיכך- בשלב זה- לא ניתן להורות על סילוק התביעה שנגד ה על הסף .

לטענת המבקשת, סעיף 2א(3) לחוק רשות מקרקעי ישראל תש"ך-1960 מ הווה ה"מקור שבדין" להגשת תלונה במשטרה בגין זיוף , זאת נוכח תפקידה לשמירה על "זכויותיהם של הבעלים במקרקעי ישראל", ומכאן כי יש להחיל את ההגנה הקבוע ה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. אין חולק כי רשות מקרקעי ישראל הינה רשות סטטוטורית הפועלת מכח חוק רשות מקרקעי ישראל שנועדה , בין היתר, להגן ולשמור על זכויות הבעלים במקרקעי ישראל. יחד עם זאת, ומאחר שיש לפרש את ההגנה המוחלטת החלה לפי סעיף 13(9) לחוק באופן מצומצם ודווקני, הרי שיש לבדוק האם גב' כהן- עת הגישה תלונ תה במשטרה- פעלה מכח סמכויותיה של רשות מקרקעי ישראל במסגרת תפקידה הקונקרטי. במסגרת זו יש לבחון את תפקידה של גב' כהן ברשות מקרקעי ישראל, סמכויותיה, האם על גב' כהן- באופן ספציפי- היתה מוטלת חובה על פי דין לנקיטת צעדים הדרושים לשם שמירה על אינטרס הציבור, והאם היתה רשאית לעשות כן. סוגיות אלו לא הובהרו די ין ע"י המבקשת במסגרת בקשותיה . המבקשת צירפה לבקשת רשות הערעור (וגם לבקשה קמא) הודעה שהוגשה למשטרה- עדות עצמית מטעם גב' כהן (נספח ג' לבר"ע)- שם צוין בפתיח ההודעה כי "מתוקף סמכותי כסגנית מנהל תחום בכירה שירות במרחב שירות ת"א-מרכז של רשות מקרקעי ישראל ובהנחיית הממונים עלי ברשות מקרקעי ישראל אני החתונה מטה, שם סמדר כהן ..., מוסרת את פרטי התלונה". אך, כאמור, המבקשת לא פירטה אם אילו ממונים התייעצה גב' כהן טרם הגשת התלונה, לא צורף תצהיר מפורט של גב' כהן בדבר נסיבות הגשת התלונה, כמו גם סמכויותיה, לא צורף תצהיר מטעם הממונים של גב' כהן המאשרים הגשת התלונה ועוד. נראה כי המדובר בסוגיות המצריכות בירור עובדתי, ו בשלב זה המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בדבר החלת ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

11. המבקשת הפנתה לפסק הדין שניתן בעניין מולקנדוב, וטענה כי יש להחיל את הכללים שנקבעו שם בענייננו, שכן הדברים הם בבחינת "קל וחומר" (ראו, למשל, סעיף 23 לבר"ע). ואולם, מעיון מעמיק בפסקי הדין שניתנו בעניין מולקנדוב, הן ע"י בית משפט העליון (כער כאת ערעור) והן פסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 1689/08 (פסק דין ראשון מיום 12.12.11 ופסק דין משלים מיום 10.2.15) עולה כי חרף הקביעה בדבר חסינות מוחלטת מכח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע (ודעת הר וב בבית המשפט העליון פסקה כי נוכח החסינות המוחלטת אין צורך לדון בשאלת תחולתן של ההגנות לפי סע' 14-15 לחוק איסור לשון הרע), הרי שהתביעה בבית המשפט המחוזי לא סולקה על הסף, אלא נדונ ה לגופה ונדחתה – בהליך נשמעו הוכחות, הוצגו ראיות מטעם הצדדים, עובדת הרשות לניירות ערך נחקרה, הוגשו סיכומים בכתב ועוד. כך, על מנת לבחון האם חלה החסינות המוחלטת הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, בית המשפט המחוזי הפנה בפסק דינו, מיום 12.12.11 , לחקירתה של עובדת הרשות לניירות ערך (ראו, למשל, סע' 13-14 לפסק הדין) ולתצהירה המפורט של עובדת הרשות באשר ל תפקידה וסמכויותיה (ראו, למשל, סעיף 41 לפסק הדין). בית המשפט העליון לא התערב בקביעות עובדתיות אלו, אלא חזר על תפקידה של עובדת הרשות לניירות ערך וסמכויותיה, תוך קביעה כי חלה לגביה ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק בהתאם להיתר שניתן לה מתוקף תפקידה (ראו, למשל, סע' 3-4 לפסק דינה של כבוד הנשיאה א. חיות, וסע' 57-58 לפסק דינו של כבוד השופט י. דנציגר).

הנה כי כן, אף פסק הדין בעניין מולקנדוב, אליו הפנתה המבקשת בבקשת רשות הערעור, לא הורה על סילוק התביעה על הסף, אלא בית המשפט הכריע בשאלת החסינות המוחלטת לאחר שמיעת הראיות שבתיק, וכאשר היה מונח בפני ו תצהיר מפורט באשר לסמכויותיה של עובדת הרשות לניירות ערך . הדברים הם בבחינת "קל וחומר" בענייננו, כאשר תצהיר, כאמור, לא הוגש, טרם לובנו הסוגיות הדורשות בירור עובדתי (כמפורט בסעיף 10 לעיל) ולא נשמעו ראיות כאמור. בנסיבות אלו, לא ניתן להסתמך- בשלב זה- על פסה"ד בעניין מולקנדוב , באשר לסילוק התביעה שכנגד על הסף.

12. אם לא די באמור, הרי שהתביעה אותה מבקשים לסלק על הסף הינה תביעה שכנגד. בשלב זה , כאשר התביעה העיקרית בהליך קמא (תביעת המבקשת כנגד המשיבה) נדונה לגופה , אין כל מניעה מלדון בצוותא בשתי התביעות, תוך הכרעה בכלל טענות הצדדים. ואין לומר כי קיים חשש לקיומו של הליך סרק. אינני סבורה כי דחיית הבקשה ל סילוק התביעה שכנגד על הסף תגרום נזק בלתי הפיך למי מהצדדים ו/או תגרום לבזבוז זמן שיפוטי יקר, שכן , כאמור, ממילא מתברר ההליך העיקרי ונדרשת שמיעת הוכחות והכרעה בטענות לגופן.

כך גם, חרף טענת המבקשת, אין להחלטה קמא השלכות רוחב על פעילות כלל משרדי הממשלה השונים ועובדיהם. שכן טענתה לא נדחתה לגופה אלא נקבע כי המבקשת לא הצביעה- בשלב מקדמי זה של ההליך- על מקור שבדין , המטיל עליה חובה לפעול כפי שנהגה. מכאן , כי על בית משפט קמא יהיה לבחון את טענת המבקשת בדבר ה הגנה המוחלטת מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע במסגרת פסק הדין שיינתן בסופו של ההליך.
למען הסר כל ספק, אין בפסק דיני כדי לקבוע מסמרות בשאלת החסינות המוחלטת, אלא על בית משפט קמא לבחון את הטענות בסוגיה זו במסגרת פסק דינו.

13. ועוד אפנה לספרם של ח. גנאים, מ. קרמניצר, ב. שנור, ד יני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שנייה מורחבת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, נבו, 2019) , באשר לבחינת החסינות המוחלטת מכח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע:
"בפועל, תחום התפרסותה של ההגנה האמורה אינו בהיר די הצורך. אמנם ניתן לזהות באופן פשוט יחסית מתי נעשה "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין", על ידי בדיקה אם הדין או ההוראה הרלוונטיים כוללים חובה של ממש, קרי : מטלה שמילויה אינו נתון לשיקול דעתו של העושה, אשר ניתן לכפות עליו את ביצועה ואשר אי-קיומה עשוי לגרור סנקציות פליליות, משמעתיות או פנים-ארגוניות. אולם ההגדרה: "פרסום שהמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של רשות המוסמכת" לכך מעוררת קשיים. כך, ניתן לתהות מהי רמת הקונקרטיזציה שצריך ללבוש ההיתר כדי שיקנה למפרסם הגנה לפי הסעיף. האם די בהיתר כללי לבצע פעילות מסוימת, הכולל במשתמע גם פרסומים הנחוצים לשם השלמתה? האם תחת זאת, נדרש היתר מפורש לפרסם לשון הרע בנסיבות מוגדרות? או אולי יש להוכיח כי ניתן היתר ספציפי לפרסם את עצם הדברים שבגינם הוגשה תביעת הדיבה? יתרה מזו, מאחר שהחובה הנדונה ברישא של הסעיף יכולה לצמוח הן מן הדין והן מהוראה של רשות מוסמכת, לא ברור מדוע ההיתר שנדון בסיפא יכול להינתן רק על ידי רשות מוסמכת ולא על ידי הדין עצמו. חסר זה מעורר גם את השאלה אם בעל תפקיד בכיר ברשות שלטונית, שפרסם במסגרת תפקידו לשון הרע, קרי: החליט מטעם הרשות לעשות הפרסום וביצע את ההחלטה בעצמו, ייחשב למי שפעל על פי היתר של רשות מוסמכת. שאלה כלליות יותר נוגעת ליחס שבין היתר לסמכות: האם המחוקק התכוון להקנות חסינות לפעולות מנהליות הנעשות בסמכות? ואם כן, מהן השלכותיה המדויקות של חריגה מסמכות?" (ע מ' 377, הדגשות אינן במקור).

דברים אלה יפים אף לענייננו, ויש לבחו ן את הסוגיות האמורו ת במסגרת בירור טענת החסינות המוחלטת, ולא ניתן להכריע בהן כבר עתה, בשלב המקדמי של ההליך קמא (בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף ), ובפרט כאשר המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להחלת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע .

14. הוא הדין באשר לטענות המבקשת בדבר אי התקיימות יסודות עוולת לשון הרע. טענות אלו לפיהן אין המדובר בפרסום לשון הרע, כמו גם הטענה כי התלונה במשטרה לא הוגשה כנגד המשיבה באופן ספציפי, או גם הטענה כי חל סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, הינן טענות המצריכות בירור עובדתי ומשפטי כאחד, ולא ניתן להכריע בהן בשלב זה של ההליך קמא.

15. בנסיבות המפורטות לעיל, אין להורות, כאמור, על סילוק התביעה שכנגד על הסף.
טענות הצדדים, הן באשר להתקיימותם (או אי התקיימותם) של יסודות עוולת לשון הרע והן באשר להגנה המוחלטת החלה מכח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, יתבררו במסגרת ההליך קמא לגופו, ובכפוף לכך- דין הערעור להידחות.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז אלול תש"פ, 16 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: רחלי מלמד
שופט :
עורכי דין: