ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליאור רוב נגד אביב - שבתאי יוסף בע"מ :

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובעים:

1.ליאור רוב, עו"ד, ת.ז. XXXXXX579
2.ליאור רוב- חברת עורכי דין, ח.פ. 513775411
ע"י ב"כ עוה"ד ליאור רוב או רן בלקין ואח'

נגד

הנתבעת:

אביב - שבתאי יוסף בע"מ, ח.פ. 510933518
ע"י ב"כ עוה"ד אבי אסיאו או תם ליפשיץ

פסק דין

בפניי תביעה כספית על סך 274,843 ₪. במהות התביעה מחלוקת בנוגע לשכר טרחת עורך דין.

מהות הצדדים ורקע כללי:
התובע 1 הינו עורך דין והבעלים של משרד עורכי דין (להלן: "התובע"). התובעת 2 הינה חברת עורכי הדין אשר באמצעותה מפעיל התובע את משרדו (להלן: "התובעת") (אשר יקראו ביחד להלן: "התובע" או " התובעים").

הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בביצוע עבודות בניה (להלן: "הנתבעת").

התובע ייצג את הנתבעת בתביעה שהגישה כנגד עיריית ירושלים (להלן: "העירייה"), לאחר שלטענתה לא קיבלה את מלוא התמורה המוסכמת עבור עבודות שביצעה עבור העירייה. ביום 06.10.11, התובע הגיש בשם הנתבעת תביעה כנגד העירייה על סך 4,814,748 ₪. בת.א. 12195-10-11 (להלן: "התביעה"). לטענת התובע, הוא לא ק יבל את מלוא שכר טרחתו עבור הייצוג בתיק זה ובגין כך הוגשה תביעה זו שבפניי.

תמצית טענות הצדדים:
תמצית טענות התובעים:
שכר הטרחה הנתבע:
התובע טען, כי לא ק יבל את מלוא שכר טרחתו עבור ייצוג הנתבעת בתביעה שהוגשה על-ידה באמצעותו כנגד עיריית ירושלים. לטענתו, כפי שיפורט בהמשך, הוא היה זכאי למלוא שכר הטרחה שנפסק על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין, בעוד בפועל הוא קיבל רק חלק מאותו סכום. אין מחלוקת על כי הצדדים הסכימו על שכר טרחה בסיסי בסך 90,000 ש"ח (להלן: " שכר הבסיס")

בפתח הדברים התובע ציין שבינו לבין הבעלים של הנתבעת היו יחסי חברות ואמון ולכן התובע לא חשש שהנתבעת לא תשלם את שכר הטרחה המגיעה לו. כיום, בניו של הבעלים הנ"ל מנהלים את החברה.

לאור מערכת יחסים זו שילם התובע את מחצית אגרת ביהמ"ש עם פתיחת תיק התביעה (סך של 60,222 ₪). התובע מציין, כי לא הייתה לו בעיה לשלם את האגרה, מאחר וסמך על הנתבעת שתחזיר לו את הסכום , כפי שאכן עשתה ביום 05.12.11. חשבונות המעידות על תשלומים אלו צורפו כנספחים לתביעה.

לטענת התובע, הוא פנה אל הנתבעת פעמים רבות על מנת להסדיר את שכר טרחתו. לטענתו, רק במהלך חודש יולי 2014 (נזכיר כי התביעה הוגשה במהלך חודש אוקטובר 2011), הנתבעת שילמה לתובע מקדמה בסך של 48,000 ₪ בתוספת מע"מ.

המחלוקת על 20,000 ₪ מתוך שכר הבסיס:
התובע טען, כי ייצנתבעת גם בתיק אחר במהלכו התקיים הליך בוררות נגד חברת עמידר (להלן: "עניין עמידר"). הנתבעת שילמה לתובע שכר טרחה בגין עבודתו בעניין עמידר בסך של 23,000 ₪ (כולל מע"מ). לטענת התובע, הוא טעה וסבר כי הסכום הנ"ל שולם לו על ידי הנתבעת כחלק משכר הבסיס במסגרת עבודתו על התביעה נגד העירייה. נטען כי רק עם הכנת המסמכים לצורך הכנת התביעה דנא, גילה התובע שחלה טעות בחישוב. בשורה התחתונה, נטען כי ההתנהלות אל מול הנתבעת יצאה מנקודת הנחה שגויה לפיה הסכום של ה - 23,000 ₪ שולם לו כחלק משכר הטרחה בתיק נגד העירייה כאשר בפועל הסכום הזה משויך לעבודה המשפטית של התובע בעניין עמידר.

לטענת התובע, ביום 08.06.14, לאחר הליך הבוררות בעניין עמידר, נשלח לנתבעת חשבון מספר 2549 עבור הוצאות וגמר חשבון ניהול ההליך בשנים 2013-2014. לאחר תכתובת ארוכה בין הצדדים, ביום 22.07.14 (או בסמוך למועד זה) נערכה פגישה בין הצדדים. לטענת התובע , בפגישה דנו הצדדים באלטרנטיבות שונות לתשלום שכר הטרחה בגין התביעה נגד העירייה.

ההסכמות המהוות את הסכם שכר הטרחה:
לטענת התובע, בעקבות מה שסוכם במהלך הפגישה, התובע שלח למנהלי הנתבעת מייל עם שלוש אלטרנטיבות לתשלום שכר הטרחה. נטען כי בהתחלה הנתבעת לא הגיבה למייל זה. התובע טען שלאחר מספר פניות, ביום 15.01.15 (או בסמוך למועד זה) מנהלי הנתבעת דיברו עם התובע והודיעו לו שבחרו לשלם את שכר הטרחה בהתאם לאלטרנטיבה השנייה – שכר טרחה גלובלי בסך של 90,000 ₪ בצירוף מע"מ וסך נוסף של 2,000 ₪ על כל דיון. בנוסף, הנתבעת דרשה ששכר הטרחה שייפסק (עד סכום של 90,000 ₪ בצירוף מע"מ) ישולם לנתבעת וכל סכום מעבר לסך הנ"ל ישולם לתובעים. התובע טען כי התנגד לדרישה זו, משום ששכר הטרחה הגלובלי היה נמוך ביחס לסכום התביעה, וההצעה שלו מלכתחילה הביאה בחשבון שבמקרה של הצלחה ישולם בנוסף לשכר הבסיס שכר טרחה פסוק.

לטענת התובע, הוא הציע לנתבעת שבמידה וייפסק שכר טרחה, הוא יחולק כך שעד סכום של 180,000 ₪ הסכום יחולק בין הצדדים באופן שווה, ומעל לסכום זה הסכום ישולם במלואו לתובעים. בנוסף, נטען שהצדדים הסכימו כי ישולם ההפרש בין מקדמות שכר הטרחה ל-90,000 ₪, וכי אופן חלוקת שכר הטרחה לפי אחת השיטות תוכרע בהסכמה בהמשך.

לטענת התובע, בהתאם להסכמה שפורטה לעיל, הנתבעת הייתה צריכה לשלם לתובעים את יתרת שכר הבסיס (השלמת ההפרש בין הסכום הכולל של המקדמות לבין שכר בסיס של 90,000 ₪). בעקבות טעות התובע בערבוב החשבוניות של עניין עמידר ושל התביעה נגד העירייה, נטען כי ההפרש הועמד על סך של 22,000 ₪ בתוספת מע"מ במקום 42,000 ₪ בתוספת מע"מ. לשיטת התובע, ביום 19.01.15 הוא שיגר חשבון עסקה מספר 2719 לנציגי הנתבעת בו היה רשום כי הסך של 22,000 ₪ היה גמר חשבון עבור הטיפול בתביעה נ' העירייה, למעט חלוקת שכ"ט פסוק.

לטענת התובע מדובר על ראיה חזקה בנוגע לחלוקת שכר הטרחה הפסוק. בזמן אמת, נציגי הנתבעת לא התנגדו לסידור זה, ולא ציינו כי לא ידוע להם במה מדובר, ואף שולם החשבון בשני שיקים לתאריכים 16.03.15 ו-16.04.15.

לטענת התובע, לא זו בלבד ששולם שכר הטרחה הבסיס י כך שכביכול הושלם לתובע הסך של ה-90,000 ₪, בהתאם לאלטרנטיבה השנייה המוסכמת, אלא שביום 09.07.15 התובע כתב מייל לנציגי הנתבעת והודיע להם כי סגרו את החשבון בנוגע לתביעה למעט שכר הטרחה הפסוק. התובע ציין, כי המצהיר מטעם הנתבעת אימת שבזמן אמת לא מחה על הכתוב במייל.

השכר הפסוק:
ביום 04.09.16 ניתן פסק דין על ידי בית משפט המחוזי, וביום 06.12.16 נחתמה פסיקתא על ידי בית המשפט המורה לעירייה לשלם לנתבעת סך נוסף של 3,131,845 ₪ (בנוסף לסך של 683,593.51 ₪ ששילמה העירייה לנתבעת בסמוך לאחר הגשת התביעה). ביום 25.12.16 נדחתה בקשת העירייה לתיקון או ביטול הפסיקתא, וביום 10.01.17 נדחתה בקשה דומה נוספת.

התובע טען שבנוגע לשכר הטרחה נפסק, כי על העירייה לשלם לנתבעת סך של 360,144 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. ל טענת התובע, הסכום שולם במלואו לנתבעת.

התובע מדגיש ששכר הטרחה שנפסק עולה על 180,000 ₪. לפיכך, שאלת אופן חלוקת שכר הבסיס אינה רלוונטית. שכן, גם לפי שיטת הנתבעת וגם לפי שיטת התובע, הנתבעת זכאית למלוא שכר הבסיס בסך 90,000 ₪ והתובעים למלוא יתרת שכר הטרחה הפסוק. בנוסף, נטען כי משלא שולם שכר הבסיס במלואו, על הנתבעת להשלים גם 20,000 ₪ בתוספת מע"מ המהווה את שכר הבסיס בסך של 90,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ההליכים בין הצדדים:
לטענת התובעים, ביום 21.09.16, מנהלי הנתבעת ביקשו לקיים פגישה עם התובע , והפגישה התקיימה ביום 09.10.16. לטענת התובע בפגישה זו נציגי הנתבעת ניסו להתכחש למה שסוכם מולם, וטענו בפני התובע שהוא אינו זכאי לשכר הטרחה הפסוק אלא לשכר טרחה גלובלי של 90,000 ₪ בתוספת מע"מ בלבד. התובע טוען, כי הציע לנציגי הנתבעת לברר את המחלוקת בהליך בוררות , אך הצדדים לא הצליחו להגיע לנוסח מוסכם של הסכם בוררות (הפגישה הוקלטה). נטען כי ביום 05.01.17 התובעים שלחו לנתבעת מכתב דרישה לתשלום שכר הטרחה הפסוק, בהפחתת מלוא שכר הטרחה הבסיסי ששולם ע"י הנתבעת (להלן: " מכתב הדרישה"). התובע מציין כי במכתב הדרישה, הוא לא כלל את הסכום של ה-20,000 ₪ בתוספת מע"מ שהיה זכאי להם, לאור הטעות שתוארה לעיל עם עניין עמידר. לטענת התובע, נציגי הנתבעת התעלמו ממכתב הדרישה.

באשר לטענת הנתבעת כי טרם שולם לה מלוא שכר הטרחה בהליך, התובעים משיבים כי מדובר בטענת סרק. לטענת התובעים, בחקירתו הנגדית, נציג הנתבעת אישר כי קיבל את מלוא שכר הטרחה.

באשר לטענות הנתבעת, כי שירותי התובע היו לקויים, נטען כי לא נאמר מה לקוי בהם וכי מדובר בטענה סתמית שאין לה תימוכין. יתרה מכך, נטען כי הנתבעת העלתה שורה של טענות מופרכות. כגון שהתובע פעל בשיטת הסלמי, שהתובע לא טרח לעדכן את הנתבעת בקבלת כספים, ושהתובע סיפר לנציגי הנתבעת ששכר הטרחה שייך ישירות לעורך הדין. נטען כי כלל הטענות מופרכות וחסרות בסיס.

באשר לטענת הנתבעת כי הצעת שכר הטרחה שנשלחה על ידי התובע אינה חתומה על ידי הנתבעת ומעולם לא אושרה, משיב התובע כי טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת לעובדות. לא זו אף זו, הסכמת הצדדים על תשלום שכר טרחה בסיס של 90,000 ₪ הוזכר רק בהצעת המחיר ששלח התובע לנתבעת.

יתר על כן, נטען כי הלכה למעשה הנתבעת קיבלה שלושה מכתבים שונים מטעם התובעים המציינים במפורש את ההסכם בנוגע לשכר הטרחה הפסוק ובזמן אמת נציגי הנתבעת לא הסתייגו מאף אחד מהמכתבים. זאת ועוד, נטען כי הנתבעת בחרה להעיד עד אחד בלבד, ונמנעה מלהעיד את בעלי החברה המעורבים בהליך, ואף את נציג הנתבעת אשר העיד במהלך התביעה בבית המשפט המחוזי והשתתף בפגישות שבין הצדדים. לטענת התובע, ישנה חזקה כי עדותם הייתה פועלת כנגד הנתבעת.

שכר ראוי:
טענת התובע היא שגם אם נפסק בבית משפט דנא כי לא היה הסכם שכר טרחה בין הצדדים, מן הראי לפסוק לתובעים שכר ראוי. ודוק, נטען כי אין מחלוקת כי שכר טרחה של 70,000 ₪ בפועל אינו מהווה שכר ראוי בגין טיפול בתביעה בשווי של מעל ל-4 מיליון ₪. יתרה מכך, נטען כי במסגרת התביעה, ביום 04.09.16 בית המשפט כבר פסק מהו השכר הראוי וקבע שכר טרחה בסך של 360,144 ₪ (10% מהסכום שנפסק בתביעה).

באשר לטענות הנתבעת בדבר התדרדרות ביחסים, נטען כי לא היו הדברים מעולם. נטען כי אילולא הנתבעת חשבה כי חל משבר ביחסים שבין הצדדים, נציגיה היו בעלי אינטרס לסדר את סוגיית שכר הטרחה בכתב. אך, בפועל, התובע הוא זה שרדף אחריהם לסידור העניין ואין כל ביטוי בכתב להיות הצדדים במשבר ביחסים. נטען כי ההפך הוא הנכון ושהתנהלות נציגי הנתבעת מלמדת כי הטענה שקרית וחסרת בסיס עובדתי.

הרחבת חזית:
באשר לטענות הנתבעת בדבר הרחבת חזית אסורה לגבי הטענה לשכר ראוי, משיב התובע כי הטענה שגויה ביסודה. שכן, פסיקת שכר ראוי מקורה בדיני עשיית עושר, טענה שנטענה במפורש בכתב התביעה. זאת ועוד, נטען כי הנתבעת לא הייתה צריכה לוותר על שכר טרחה פסוק, כל מה שדרוש ביחס לעניין זה הינו הסכמה. התובע מוסיף ומדגיש כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, בתביעה נגד העירייה, לא הייתה פשרה. נטען כי הסכום ששולם הוא 3,815,438 ₪, הישג משפטי אדיר.

לגבי הטענה המתייחסת לכרטסת חשבונאית, טוען התובע, שהנתבעת כלל לא ביקשה את מסמכי הנהלת החשבונות בהליכים המקדמיים. התובע טוען שאינו מנהל כרטסת נפרדת לכל לקוח. בנוסף, לגישת התובע, הנתבעת יכולה הייתה להוכיח כי שילמה לתובעים את הסך של ה-90,000 ₪ ממסמכים מהנהלת החשבונות שלה. העובדה כי לא עשתה זאת מפעילה את החזקה בדבר בעל דין שנמנע מהבאת ראיה שבוודאות נמצאת ברשותו.

באשר לטענות הנתבעת בקשר להקלטת הפגישה והתמליל שלו, נטען שהתמליל הוגש עפ"י החלטה של ביהמ"ש ומהווה אמצעי עזר בלבד.

לסיום, תמצית הטענה בכתב התביעה היא שבהתאם למוסכם בין הצדדים, התובעים זכאים לשכר הטרחה הפסוק בניכוי הסך של 70,000 ₪ בצירוף מע"מ. שכן, המחלוקת בין הצדדים שררה סביב השאלה איך יחלקו את שכר הטרחה אם ייפסק שכר טרחה עד לסך של 180,000 ₪, כשבפועל נפסק יותר ולכן המחלוקת התייתרה. לטענת התובעים, הנתבעת מנסה להתעשר שלא כדין על חשבונם, ואף משנה בדיעבד את מה שהוסכם עליו בין הצדדים.

תמצית טענות הנתבעת:
שכר הטרחה:
הנתבעת מבקשת מבית המשפט לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין.

לטענת הנתבעת, אין מחלוקת שהתובע קיבל את מלוא שכר הטרחה שהוא דרש מהנתבעת, כלומר סך של 90,000 ₪ בתוספת מע"מ. אך, התובע טען כי הוא זכאי לשכר טרחה שנפסק במסגרת התביעה, על אף העובדה שהנתבעת מעולם לא ויתרה על שכר הטרחה הפסוק. לטענת הנתבעת, על התובע נטל הראיה וההוכחה לכך שישנם הסכמות בין הצדדים בנוגע לעניין זה, נטל שלא הורם.

נטען כי ראיות התובעים הן ראיות כבושות שהוכנו לצורך ההליך, במטרה לקבל כספים שאינם שייכים להם. לטענת הנתבעת הנתבעת טיוטת הסכם שכר הטרחה הוכנה באיחור של שלוש שנים מתחילת הטיפול המשפטי בתביעה נגד העירייה. זאת ועוד, המסמך לעולם לא נחתם על ידי נציג מטעם הנתבעת ומעולם לא אושר על ידה. בנוסף, נטען כי הנתבעת דחתה את הצעת התובע ולא הוצג בפניה הנתבעת הסכם חלופי.

היחסים בין הצדדים:
לטענת הנתבעת, במסגרת היכרותה עם התובע, התובע נהג שלא להסדיר את גובה שכר הטרחה מראש. נטען כי התובע הוא זה שסיפק שירותים משפטיים ולכן היה עליו לגבש הסכם שכר טרחה כתוב. אי לכך, התובע נמנע מלעשות כן. נטען כי על התובע חלה חובת תום לב מוגברת שעה שמדובר ביחסי עורך דין לקוח. עוד נטען כי התובע עבד ב-"שיטת הסלמי". קרי, הוא דרש שכר טרחה במנות וללא הסדרה. לא זו אף זו, נטען כי במסגרת ניהול הליכים אחרים עבור הנתבעת, התקבלו כספים אצל התובע, אך התובע נמנע מלעדכן את הנתבעת בעובדה זו.

בפי הנתבעת טענה נוספת לפיה שכר הטרחה בעניין עמידר שולם במלואו ואין על כך מחלוקת. לטענת הנתבעת כשהתובע דרש מהנתבעת תשלום נוסף, ביום 11.06.14 הודיעו נציגי הנתבעת לתובעים כי שילמו את מלוא הסכום. ודוק, כבר בתאריך זה, הובהר לתובע כי שולם לו מלוא הסכום. לאור האמור, נטען כי לא ברור מדוע טוען התובע ששייך בטעות כספים שקיבל בעניין עמידר לתביעה נגד העירייה.

לטענת הנתבעת, כבר במהלך יוני 2014 חלה התדרדרות ביחסי הצדדים נוכח התנהלותו של התובע. נטען כי נציגת הנתבעת הודיעה לתובע כי החברה איננה מעוניינת שהתובע ינהל תיקים משפטיים חדשים מטעמה. ודוק, נטען כי הנציגה הנ"ל הסכימה להתפשר עם עיריית ירושלים (סעיף 53 ל תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת) , כיוון שהעדיפה לסיים במהירות את ניהול התיק ואת היחסים עם התובע. נטען כי במסגרת הליך הפשרה, סוכם כי בית המשפט יכריע בעניין הוצאות ושכר טרחה לטובת הנתבעת. צוין כי שיקול עיקרי של הנתבעת בהסכמתה לפשרה היה שהביאה בחשבון כי תזכה בשכר הטרחה ובהוצאות ההליך בנוסף ועל חשבון הקרן שהופחת לצורך הפשרה.

לטענת הנתבעת ביום 04.09.16 הודיע התובע לנתבעת שבתביעה נגד העירייה נפסקו הוצאות בנוסף ל-10% שכר טרחה. בנוסף, התובע שלח ביום 18.09.16 בקשה לנציגי הנתבעת להעביר אליו את דפי החישוב לעניין שכר הטרחה. קרי, לו היה ברור לצדדים ששכר הטרחה אינו של הנתבעת, התובע לא היה מודיע כי הנתבעת זכתה בשכר טרחה בשיעור 10% ואף מבקש שהנתבעת תערוך עבור התובע את חישוב שכר הטרחה.

זאת ועוד, נטען כי לאחר מתן פסק הדין בעניין העירייה, הנתבעת נדרשה להגיש פסיקתא לחתימת בית המשפט. לשיטת הנתבעת, נציגיה החלו לחשוד לראשונה כי התובע עומד לשלשל את כספי שכר הטרחה הפסוקים לכיסו. לכן, נציג הנתבעת פנה אל התובע ביום 21.09.16 וביקש לתאם פגישה בקשר לעניין זה. נטען כי במסגרת הפגישה התובע אישר כי הוא מתכוון לגבות את שכר הטרחה הפסוק בקיזוז 90,000 ₪. בנוסף, התובע אישר כי מלוא שכר הטרחה שולם לו על ידי הנתבעת וכי המחלוקת הינה בקשר לשכר הטרחה הפסוק. נטען כי הצדדים היו חלוקים בקשר להליך הבוררות לבירור העניין, מאחר והנתבעת הייתה מוכנה לפנות לבוררות על מנת להכריע בשאלה מי זכאי לשכר טרחה הפסוק, לעומת התובע שרצה לפנות בקשר לשאלת גובה שכר הטרחה.

הצעת המחיר:
באשר להצעת המחיר ששלח התובע, נטען כי ההצעה הוכנה למראית עין בלבד, רק לאחר שהתגלעה מחלוקת בין הצדדים. הנתבעת מדגישה כי הצעת המחיר מעולם לא נחתמה על ידה. נטען כי לא זו בלבד שהצדדים מעולם לא דנו באלטרנטיבות לתשלום שכר הטרחה, אלא שהתובע הודה כי הנתבעת מעולם לא אישרה את הצעת המחיר. בנוסף לכל האמור, הנתבעת מדגישה שמעולם לא ויתרה במפורש או במשתמע על הוצאותיה ועל שכר הטרחה.

באשר לתוכן הצעת המחיר, הנתבעת טוענת שהצעת המחיר חסרה כל מסוימות. נטען כי במידה וההצעה הייתה משתכללת להסכם, היא הייתה נחתמת על ידי הצדדים או התובע היה מוציא מסמך סיכום הסכמות. בנוסף, בקשר לסכום הנוסף של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, נטען שלא הוכח שהתובעים דרשו סכום זה.

הנתבעת דוחה את טענת התובע כי רשם בחשבון ששלח לנתבעת שהמחיר לשכר הטרחה הינו סופי למעט שכר טרחה פסוק. שכן, לא הוכח שהנספח עליו כתב התובע את עניין זה צורף בפועל לחשבון העסקה. בנוסף, מדובר באמרה אגבית בלבד, שאין בה כדי להוכיח את עניין שכר הטרחה. יתרה מכך, הנתבעת מכחישה את טענות התובע כי עצם תשלום שכר הטרחה מלמד על ויתור על שכר הטרחה הפסוק. לטענתה, התובעים קיבלו את מלוא שכר הטרחה במנות קטנות, והנתבעת מעולם לא ויתרה על שכר הטרחה הפסוק.

בקשר לטענות התובעים לשכר טרחה ראוי, הנתבעת משיבה כי התובעים הרחיבו חזית אסורה וכי מדובר בטענה עובדתית סותרת. נטען כי המחלוקת נסובה סביב שאלת זכאות לשכר הטרחה הפסוק בלבד. זאת ועוד, בקשר לטענות התובעים בדבר היחס שבין גובה התביעה לבין שכר טרחה בגובה של 90,000 ₪ "בלבד", הנתבעת משיבה כי מדובר על פי שתיים משכר טרחה מינימלי מומלץ. ככל שלתובעים יש טענות כנגד סכום זה, מדובר בטעות בכדאיות העסקה ותו לא.

נטען כי התובע נמנע מהצגת כרטסת חשבונאית נאמנה במסגרת ההליך דנא. גישת הנתבעת היא שהתובע התחמק מהצגת הסכומים שהתקבלו אצלו מהנתבעת בגין שירותיו המשפטיים, אשר היו יכולים לעזור בהבנת היחסים בין הצדדים בקשר לשכר טרחה בתיקים אחרים שניהל התובע עבור הנתבעת.

באשר להקלטת השיחה שנערכה בין הצדדים ביום 09.10.16, הנתבעת מבקשת מבית המשפט להוציא את הראיה מתיק בית המשפט. לטעם הנתבעת התובעים הגישו את תמליל השיחה באופן שגוי, כאשר הוא ערוך שלא בהתאם לפקודת הראיות. עוד נטען כי בדיון ביום 01.02.18 הודה התובע כי הוא זה שתמלל את השיחה וכי מצא חברת קשר אשר תחתום עליו. בנוסף, נטען כי התובע עבד שנים רבות כחוקר פרטי, וככל הנראה יודע כיצד מגישים ראיות כאלו לבית המשפט. זאת ועוד, נטען כי לאור הכתוב בתמלול, עולה שאין מחלוקת שהצדדים לא הגיעו להסכמות וכי הנתבעת מעולם לא ויתרה על שכר הטרחה הפסוק.

דיון והכרעה:
המחלוקת:
התובע ייצג את הנתבעת בתביעה נגד עיריית ירושלים. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי גובה שכר הטרחה לו זכאי התובע. מחלוקת זו הביאה להגשת התביעה שבפניי. אין מחלוקת על כי התובע ייצג את הנתבעת בתיק שהתנהל נגד עיריית ירושלים. אין גם מחלוקת, כי התיק ה סתיים בפסק דין לטובת הנתבעת על סך של 2,764,681 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת מע"מ). כמו כן, נפסק ו הוצאות משפט וכן נפסק גובה שכר הטרחה בסך של 360,144 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין (04.09.16) ועד התשלום בפועל (העתק הפסיקתא צורף כנספח 5 לכתב התביעה). זאת בנוסף לסכום של כ- 600,000 ש"ח ששולם על ידי העירייה עוד בתחילת ההליכים.

אין מחלוקת בין הצדדים על כי התובע זכאי לתשלום שכר טרחה בגין ניהול ההליך כנגד עיריית ירושלים. המחלוקת מתמקדת בגובה שכר הטרחה לו זכאי התובע.

במחלוקת מהותית זו קיימות שתי מחלוקות עיקריות כדלקמן:
האם התובע זכאי, כטענתו, לכל השכר הפסוק ב קיזוז 90,000 ₪ להם זכאית הנתבעת כשיפוי.
האם הנתבעת שילמה כשכר בסיס סך של 70,000 ₪ כטענת התובע, או שכר של 90,000 ₪ כטענת הנתבעת.

אתייחס לשתי השאלות אחת לאחת.

השכר הפסוק:
אין מחלוקת בין הצדדים כי שכר הטרחה הבסיסי לניהול התביעה נגד העירייה עמד על סך של 90,000 ₪. דהיינו, סכום זה ישולם לתובע בין אם הנתבעת תזכה בתביעה ובין אם לאו. אין גם מחלוקת שככל והתובעת תזכה בתביעה ויפסקו לטובתה הוצאות והחזר שכ"ט היא זכאית לשיפוי בגין סכום זה (90,000 ₪) .

המחלוקת העיקרית מתמקדת בשאלה האם הייתה הסכמה שהתובע, כטענתו, יקבל את מלוא הסכום הפסוק בקיזוז סכום הבסיס, או לחלופין הנתבעת זכאית למלוא הסכום הפסוק לאחר ששילמה לתובע את מלוא שכר הטרחה, דהיינו , לטענת הנתבעת , הסך של 90,000 ₪ מהווה את מלוא שכר הטרחה לו זכאי התובע , ללא קשר לתוצאות.

הסכם שכ"ט , שכר ראוי:
לא מצאתי בחומר הראיות הסכם שכר טרחה ברור וחתום, אשר כמובן עדיף שהיה נערך לפני תחילת הטיפול בתיק. במצב זה קיימות בפניי שתי אפשרויות , האחת לנסות ולהגיע לקביעה בגין הסכמות הצדדים על פי חומר הראיות, או לחלופין לבחון את הסכום הראוי בהתאם לעקרונות "השכר הראוי".

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ולאחר ששמעתי את העדים בדיון שהתקיים בפניי הגעתי למסקנה, שלא הייתה הסכמה של ממש בין הצדדים.

אני מאמינה לתובע שהיו לו יחסים מיוחדים עם האב שניהל את הנתבעת שנים רבות, ולכן לא דאג לחתום על הסכם שכר טרחה מסודר וחתום על ידי שני הצדדים, שכן במערכת היחסים שהייתה עם האב לא היה צורך בכך. עם הזמן חל שינוי והנתבעת עברה לניהול על ידי הבנים, איתם לא הייתה לתובע אותה מערכת יחסים. התביעה הנדונה התנהלה על קו התפר שבין ניהול החברה על ידי האב לניהולה על ידי הבנים. הבנים בחרו שלא להמשיך לקבל שירותים משפטיים על ידי התובע. בעניין שכר הטרחה בתיק נגד עיריית ירושלים לא הגיעו הבנים להסכמות כתובות עם התובע, אלא כל אחד מהם הצביע על מסמכים המחזקים את עמדתו שלו לגבי שכר הטרחה. בנסיבות אלו, אינני מקבלת אף אחת מהטענות לגבי השכר המוסכם, אלא מצאתי , כי נכון יהיה לבחון את גובה שכר הטרחה לו זכאי התובע, בהתאם לכללי השכר הראוי.

לאחר עיון בכתבי הטענות, בחומר הראיות ולאחר ששמעתי את העדים בדיוני ההוכחות שהתקיימו בפניי, מצאתי שיש לקבל את עמדת התובעים ולפסוק שכר טרחה ראוי לתובע.

הפן הנורמטיבי – שכר ראוי :
הפסיקה עסקה רבות בנושא זה של שכר טרחת עורך דין ואביא שלושה ציטוטים המתאימים למקרה הנדון ואשר הנחו אותי בקביעת המסקנות כפי שפורט לעיל וכפי שעוד יפורט בהמשך.

ת"א (מרכז) 59152-07-14, מנחם מנדי ווייס נ' קבוצת מבני אופיר בע"מ :

"העיקרון המרכזי בחישוב שכר ראוי הוא כי יש להבטיח כי הנתבעות לא תתעשרנה על חשבון עבור שביצע עבורן התובע מבלי ששילמו לתובע את השכר המגיע לו כדין".

ת.א. 26148-05-13 , אלי זוהר נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נגד עיריית ראש העין :

"...קביעת גובה שכר טרחה ראוי נעשית בכל מקרה על פי נסיבותיו ועל יסוד חומר הראיות המצוי בפני בית המשפט [ראו: עניין בייניש עדיאל, בעמ' 125; ע"א 261/86‏ ‎ ‎חברת דנו הישראלית‎ ‎נ' הורשפלד, פ''ד מג(1) 160 (1989); ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נגד יחיאל, פ"ד נח(5) 20 (2004) (להלן – עניין יכין חקל)]....(מתוך נבו – פסקה 130)

ובהמשך:

"... בהלכה הפסוקה נקבעו קריטריונים שונים שיש לשקלל לצורך קביעת שכר הטרחה ובין היתר: שווי הפרויקט; משך הזמן שארך הטיפול בפרויקט; כישוריו של עורך הדין והמוניטין שלו; היקף העבודה שבוצעה ותוצאותיה [ראו: ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עו"ד, פ"ד מו(4) 586, 593 (1992)]. בעניין עו"ד רוזנבלום, פסקה 35, עמד השופט י' דנציגר על אמות המידה לאורן ייקבע השכר הראוי: (מתוך נבו פסקה 136). "

ומן הכלל אל הפרט:

במקרה דנן, קיימת החלטה ברורה וחד משמעית של בית המשפט המחוזי, אשר לקח בחשבון את כלל הנסיבות, שמע את הצדדים ועיין בראיות בקשר לתביעה נגד העירייה. בית המשפט המחוזי קובע מה גובה שכר הטרחה הראוי לתביעה, ופסק לטובת הנתבעת (במקרה שלפניי) שכר טרחה בגובה 10%מהסכום שנפסק. בעקבות כך, לא מצאתי לנכון להידרש לשאלה מה עשוי להיות שכר טרחה ראוי, שאלה שמתייתרת לאור החלטת בית המשפט המחוזי בתביעה נגד העירייה. בשולי הדברים אעיר, כי לפי מבחן ההצלחה הרי שמדובר בשכר מקובל ולא בכדי הוא אכן נפסק.

הצעת שכר הטרחה:
באשר למחלוקת בנוגע להצעת שכר הטרחה, אני סבורה כי אין צורך להיכנס לעובי הקורה בסוגיה זו לאור העובדה כי בית המשפט המחוזי ראה לנכון לקבוע את גובה שכר הטרחה כאמור לעיל. לאחר שמיעת הצדדים ועיון מעמיק בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי אין לקבל את גרסת הנתבעת לפיה כבסיס לקבלת הפשרה, לקחה בחשבון כי תקבל את שכר הטרחה הפסוק בנוסף להוצאות. להסרת הספק יובהר כי דרך המלך היא להגיע להסכמות ברורות בכתב בעניינים כגון אלו בעתיד, זאת על מנת להימנע מהתדיינות מיותרת (ע "א (ת"א) 2058/08 לוין ברזל בע"מ נ' ארנון גיצלטר), אך כאשר אין כאלה וקיימת אינדיקציה ברורה וחלוטה לגבי השכר הראוי, יש ללכת לאורה. במקרה הנדון אף אחד מהצדדים לא וידא שהצד השני אכן רואה את "ההסכמות" עין בעין עמו. לא התובעים שלא דאגו להסכם חתום על ידי שני הצדדים במפורש, ואף לא הנתבעת שלא הביעה התנגדות באופן מפורש בכתב בהתכתבויות בין הצדדים בעניין זה.

כנטען והוכח על ידי התובע, הצדדים פעלו הלכה למעשה בהתאם למוסכם ביניהם, בעת שהנתבעת העבירה לתובע את יתרת הסכום על מנת להשלים את שכר הטרחה לסך של 90,000 ₪. לבסוף, בנספח שלוש לכתב התביעה, צירף התובע חשבונית מהתאריך 17.01.15, ובה מופיעה סיכום התשלומים ששולמו על ידי הנתבעת, ומצוין בו" "גמ"ח שכ"ט טיפול תביעה מחוזי ירושלים למעט חלוקת שכ"ט פסוק". קרי, בעת שהנתבעת בחרה שלא להתנגד להתכתבויות ברורות מצד התובע כ הסכומים הינם למעט שכר הטרחה הפסוק, נראה כי מדובר במקרה של שתיקה כהסכמה . התנהלות שני הצדדים בעניין ההסכמות לגבי שכר הטרחה, ששניהם ידעו שקיימים חילוקי דעות בנושא ואין הסכמה על עקרונות שכר הטרחה, מעבר לשכר הבסיסי של 90,000 ₪.

המחלוקת לגבי הסכום ששולם ע"י הנתבעת, האם הוא 90,000 ₪ כטענת הנתבעת או 70,000 ₪ כטענת התובע:

לטענת התובע, שכר הבסיס על סך 90,000 ₪ היה אמור להיות משולם בלי קשר לפסיקת השכר או ההוצאות על ידי בית המשפט המחוזי. לטענת התובע שולם לו 70,000 ₪ בלבד. התובע מודה שהדבר נבע מטעות שלו שנבעה מבלבול שנוצר אצלו לגבי שכר טרחה שקבל באותה תקופה בתיק נוסף שניהל עובר הנתבעת (תיק עמידר). התובע גילה את הטעות במהלך ההליכים בתיק זה והציג את החשבוניות התומכות בגרסתו.

הנתבעת לעומתו לא צירפה מסמכים כמו חשבוניות, כרטסת הנהלת חשבונות וכד' על כי שילמה את כל הסכום, למרות שמסמכים אלו היו ברשותה. ככל והייתה מציגה מסמכים המעידים על תשלום מלוא שכר הטרחה בתיק עמידר ובנוסף 90,000 ₪, אזי ניתן היה לאיין את טענת התובע על טעותו. ראיות שכאלו לא הוצגו לעומת ראיות התובע המגבות את גרסתו. אי הבאת ראיה כזו, והחלטת הנתבעת שלא להעיד את מנהלת החשבונות של המשרד, מובילים למסקנה כי אכן הנתבעת חייבת לתובע את שארית הסכום שנותר. זאת ועוד, הלכה פסוקה שהימנעות מהבאת ראיה בלי לספק לכך טעם משכנע תומכת בראיות הצד השני (ראה לעניין זה ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' יעקב חיננזון , נט(4) 796).

הרחבת חזית:
לא מצאתי כי הייתה הרחבת חזית בעניין הטענה בדבר שכר ראוי, שכן נושא זה מצוין בסעיף 31 לכתב התביעה המתייחס לעשיית עושר ולא במשפט, אשר התרגום המעשי שלו בתיק מסוג זה הוא קביעת שכר ראוי.

סוף דבר:
בשורה התחתונה, אני סבורה שלמרות טענת הנתבעת, כי אין הסכם ברור בנוגע לשכר הטרחה, נראה כי במקרה דנא יש לפסוק שכר ראוי כאמור לעיל (ראו לעניין זה ת "א (מרכז) 59152-07-14 עו"ד מנחם מנדי ווייס נ' קבוצת מבני אופיר בע"מ ו -ת"א (מרכז) 26148-05-13 עו"ד אלי זהר נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נ' עיריית ראש העין). כמו כן, ק יבלתי את טענת התובע, כי ק יבל בגין שכר הבסיס סך של 70,000 ₪ בלבד.

לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום את הסך של 360,997 ₪ מינוס 70,000 ₪ = 290,997 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.10.16 (מתן הפסיקתא) ועד התשלום בפועל. בתוספת החזר אגרה בגין הליך זה בהתאם לקבלה, ושכ"ט עו"ד בסך של 10% מסכום פסק הדין.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אלול תש"פ, 15 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ליאור רוב
נתבע: אביב - שבתאי יוסף בע"מ
שופט :
עורכי דין: