ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יואב דוד נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' רחל קפר

התובע
יואב דוד
ע"י ב"כ עו"ד אלון מדמוני
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי וידנה

פסק דין

1. התובע, עו"ד עצמאי, יליד 1957, מבקש בתובענה זו שאירוע מיום 17.1.17 יוכר כאירוע חריג בעבודתו, אשר גרם לו לאירוע מוחי.

2. לפי המתואר בכתב התביעה, ביום 17.1.17 התייצבה במשרדו של התובע אשת לקוח, שהחלה להטיח בו האשמות מרובות וקשות ביותר, באופן קולני, בוטה ביותר וללא הפוגה. האשמות אלה הושמעו בפני כל העובדים שנכחו במשרד – שני מתמחים ומזכירה. במשך כחצי שעה אשת הלקוח המשיכה לצרוח על התובע תוך הרמת קול לצעקות של ממש והביעה כעס רב על כך שייגרמו לה ולבעלה נזקים כלכליים בשל העדר תוכניות הבניה של הבית אותו רכש בעלה משתי אחיותיו. בסיום התקפתה הבוטה והקשה, יצאה אשת הלקוח והתובע ליווה אותתח היציאה של המשרד. מיד לאחר צאתה, התובע נכנס נסער והמום לחדר המתמחה, התיישב מולו, הניח כוס קפה על השולחן וידו גלשה או נשמטה אל תחתית הרצפה. התובע אחז בפניו בידו השמאלית, הרגיש נימול בלחיו השמאלית ובשפתיים וחש ברע. המתמחה ביקש מהמזכירה שתביא כוס מים עם סוכר והתובע לגם ממנה. לאחר מכן התובע והמתמחה ירדו מהמשרד (מהקומה הששית) אל מחוץ לבנין על מנת להתאוורר מעט.

מאוחר יותר, סמוך לשעת הצהריים, התובע והמתמחה נסעו לבית החולים אסף הרופא.

התובע נבדק במיון ושוחרר. כששב למיון כיוון שהמשיך לא לחוש בטוב, חזר למיון באותו יום ואושפז לעשרה ימים.

3. בישיבת ההוכחות העידו התובע, גב' ענבר בכר, שהיתה מזכירותו של התובע במועד האירוע הנטען (להלן – בכר) וכן מר ערן ברקוביץ' שהיה מתמחה של התובע במועד הרלוונטי (להלן – ברקוביץ').

4. לפי ההלכה הפסוקה (עב"ל (ארצי) 23015-11-17 כהן – המוסד לביטוח לאומי, 4.3.19):

"על מנת שאירוע יוכר כאירוע חריג על המערער להוכיח את קיומם של מספר תנאים, כפי שנקבעו בעב"ל (עבודה ארצי) 458/99 פלבסקי מאיר – המוסד לבטוח לאומי, (11.03.2002):
'על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של אירוע חריג בחיי עבודת המבוטח המצדיק מינוי מומחה רפואי.
אירוע חריג ייחשב דחק נפשי בלתי רגיל בחיי העבודה, התרגזות למשל, או מאמץ גופני יוצא דופן.
אין ספק, כי קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר.
משאין בית הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לענין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה." (פסיקה זו חלה גם על מקרים של אירוע מוחי – ראו למשל בעב"ל (ארצי) 54546-02-13 דוד חנניה פרץ – המוסד לביטוח לאומי (6.6.2016)). "

בעב"ל (ארצי) 35047-08-13 בריקלין – המוסד לביטוח לאומי (23.7.2014) נפסק:
"השאלה האם אירוע מסוים מהווה אירוע חריג תיבחן באופן סובייקטיבי לגבי המבוטח המסוים, דהיינו, כיצד השפיע האירוע בעבודה על אותו מבוטח ולא כיצד היה ראוי שאותו אירוע ישפיע עליו. עם זאת, בחינה סובייקטיבית זו מצריכה עיגון בראיות אובייקטיביות. על המבוטח להוכיח כי היה אירוע שיכול להיחשב לגביו כאירוע חריג, ואין די באמירה שלו עצמו כדי להוכיח את קיומו של אירוע חריג עב"ל 34697-06-12 אלי פסח לאופולד - המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.2.14 בפסקה 13 וההפניות שם; עב"ל 18386-12-10 קונסטנטין ז'ירנובסקי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.1.12 בפסקה 8 וההפניות שם).

לכך יש להוסיף כי מאחר שהתובע עצמאי, אינו נהנה מחזקת הסיבתיות. כלומר, עליו להוכיח שהפגיעה אירעה לו תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו זה וחובת ההוכחה היא עליו (עב"ל (ארצי) 104/99 ברדה –המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 241 (2003)).

5. לאחר ששקלנו את העדויות ששמענו ועיינו במסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע וכן עיינו בגרסאות התובע וגב' בכר במסגרת הודעתם לחוקרים מטעם הנתבע, הגענו למסקנה לפיה התובע לא הוכיח התרחשותו של אירוע חריג בעבודתו ביום 17.1.17.

6. ראשית יש לציין כי ניכר היה מהעדויות שנשמעו משני עדי התובע, כי מדובר בעדים שביקשו לסייע לתובע. כך למשל, האופן שבו ברקוביץ' תיאר את הצעקות של אשת הלקוח היה מופרז ול א משכנע כלל ("אני לוחם בצבא, משרת במילואים, אני יודע איך אדם נראה שהוא היה עצבני. היה היתה עצב נית ביטרוף, לא פגשתי כזו התנהלות מימי" ובמקום אחר – "היא נכנסה עם רעל בעיניים והיתה מאוד תוקפנית" ).

אשר לעדותה של בכר, לא מצאנו לתת לה משקל רב, לאור הפער בין האופן שבו תיארה את האירוע במסגרת ההליך ("היא צרחה עליו ממש. חצי שעה של צעקות"). לעומת הגרסה שמסרה לחוקרת, חודשים רבים קודם לכן ובמועד סמוך יותר לאירוע עצמו (נ/1) –

"ש. מי היה במשרד והאם היה משהו שונה וחריג באופו היום פה במשרד?
ת. היתה לקוחה לא זוכרת שמה. החזיקה אותו קצת ואז יצאה מהמשרד ואז אחרי חצי שעה זה קרה.
ש. מה שם הלקוחה?
ת. הערת חוקרת שואלת את ערן מהחדר השני את שם הלקוחה וזה עונה כאי אילנה.
ש.ת. ואז ערן יצא עם איתן ואמר לי בטלפון שלוקח לאסף הרופא ואחרי אמרו לנו שעבר אירוע מוחי.
ש. מה היה בין יואב לבין כאי?
ת. אין לי מושג.
ש. מתי יואב הרגיש לא טוב לפני שהיתה או אחרי?
ת. אחרי.
ש. מה היה בינהם?
ת. אין לי מושג.
ש. האם היו הרמות קול ויכוח?
ת. לא, היא קצת התווכחה היא הרימה קצת את הקול וזה ואחרי הלכה זה היה חצי שעה אחרי ...
ש. האם בעבר היו לו שיחות כמו חילופי מילים כמו שהיה לו עם גב' כאי?
ת. כן, קורה אבל אף פעם לא קרה משהו כתוצאה מזה.
ש. האם זו היתה שיחה רגילה קצת מעבר או חריגה מהרגילה?
ת. רגילה, לא יותר מדי.
...
ש. האם היתה הרמת קול צעקות?
ת. לא."

בסיום החקירה, בוצעה השלמה לאור דברים שמסר ברקוביץ ובכר הוסיפה:

"הם היו בחדר שלו שמעתי ... וכשיצאו לפרוזדור שמעתי הרמת קול. לא צרחות. יואב ניסה להרגיע והיא המשיכה, היא דיברה בקול גבוה, הוא לא."

7. זאת ועוד – לפי גרסת התובע, מי שצעקה במשרד היא אשת לקוח של התובע. התובע אישר שאותו לקוח המשיך להיות בקשר מקצועי עם התובע וכי האירוע לא פגע ביחסיהם (עמוד 9 שורות 4 – 9). למרות זאת, התובע לא הזמין את הלקוחה להעדי מטעמו ולאשר את גרסתו. עניין זה שוקל לחובתו. איננו מקבלות את הטענה כאילו הנתבע הוא שהיה אמור לזמן את אשת הלקוח כעדה מטעמו. הסברי התובע לעניין זה לא היו משכנעים כלל, וזאת גם בהתחשב בכך שמדובר בעו"ד (ר' בעמוד 11 שורות 6 – 23).

8. לאמור לעיל יש להוסיף כי כלל העדויות שנשמעו בבית הדין לא התלכדו לתמונה עקבית ומשכנעת. כך למשל, בסעיף 4 לתצהיר התובע תואר תיאור דומה לזה שמופיע בכתב התביעה. היינו, שהתובע הניח ספל קפה על השולחן בחדר המתמחה וידו גלשה או נשמטה אל תחתית הרצפה. התובע הרגיש ברע, אחז בפניו וחש נימול ואז המתמחה ביקש מהמזכירה שתביא כוס מים עם סוכר, ממנה התובע לגם.

לעומת זאת, לפי עדותה של בכר, לאחר שאשת הלקוח יצאה מהמשרד, התובע נכנס לחדרו של ברקוביץ, התיישב וברקוביץ ביקש ממנה להביא לתובע כוס מים עם סוכר. בכר העידה ש"הוא לקח את הכוס והרים אותה ועד היד השניה הוא נאחז בה ואז היא נשמטה לו והכוס נפלה על השולחן, ואז ראיתי במבט שלו שהוא כאילו לא מזהה אותי ואמרתי לערן שמשהו לא תקין".

ברקוביץ אישר תחילה את תיאורה של בכר (עמוד 6 שורות 16 -18), אך כאשר תיאר את ההתרחשות במילותיו, תיאר אירוע אחר, דומה לתיאור שנמסר על ידי התובע:

"אחרי הוויכוח שלהם, הוא הלך להכין קפה באיזה שלב, אולי כמה דק' אחרי, הוא הכין קפה ונכנס אלי לחדר והקפה שלו נשמט על השולחן. היד ממש נשמטה על השולחן (מדגים) . אני וענבל ראינו לנכון וגם אמרתי לו תכיני לו כוס מים עם סוכר כי חשבתי שהוא עומד להתעלף. הוא אמר לי שהוא לא מרגיש את היד...שהוא לא מרגיש את הפנים, שהוא מרגיש נימולים. הוא לא היה ברור, הוא לא דיבר ברור. זה לא היה משהו שראיתי את הבנאדם אותו דבר. הוא היה אדום, פנים אדומות, וזה היה מצב מוזר..."

9. לדברים אלה יש להוסיף כי הגרסה לפיה ברקוביץ בחר לרדת עם התובע על מנת לעשן סיגריה, למרות ההתרחשות הדרמטית שלכארוה, על פי גרסתו, אירעה רק דקות ספורות קודם לכן (תחושת נימול, שמיטת היד, תחושתו של ברקוביץ שהתובע עומד להתעלף, הפנים האדומות והדיבור הלא ברור), אינה נשמעת הגיונית או סבירה. זאת במיוחד כאשר על פי עדותו של ברקוביץ, התובע לא הסתפק ביציאה מהמשרד לשם התאוורות, אלא גם עישן סיגריה. בענין זה לא שוכנענו מהסברו של ברקוביץ, לפיו פעל פי הוראות התובע, בשל פער הגילאים ביניהם או העובדה שהיה מתמחה של התובע.

10. בנוסף, גרסתו של התובע אינה מתיישבת כלל עם התיעוד הרפואי (צורף לתצהירו) .

במסמך מיון אסף הרופא נרשם:

"לפני שעה אירוע על חולשה ביד ימין נימול בפה אשר חלפו עדיין קושי בדיבו"

ובמקום אחר באותו מסמך נרשם:

בן 59 בריא בד"כ שעה טרם קבלתו לפתע הופיעה חולשה ביד ימין מלווה בנימול באותו צד בפנים".

בסיכום ייעוץ נוירולוגי ממיון אסף הרופא, 17.1.17, נרשם כך:

"בן 59, בריא בד"כ, אחותו מציינת שינוי במצבו מזה חודש או יותר – התגרש, לחץ בעבודה. שוכח, חוזר על אותם דברים . היום בין שעות 12 ל 13 התלונן על נימול ביד ימי ן ובהמשך על פנים מימין . פנה למיון ב 14:10.
... בבדיקתו – בהכרה מלאה..."

נוסח דומה נרשם גם במסמך סיכום אשפוז מיום 30.1.17.

בממצאי בדיקה טומוגרפיה ממוחשבת במיון, מאותו יום ( CT ראש) נרשם: "בן 59 בריא בדרך כלל שעה טרם קבלתו הופיעה חולשה ביד ימין אשר חלפה בהמשך".

בממצאי בדיקת MRI מיום 22.1.17 נרשם: "חולה עם הפרעות בדיבור, חולשה ביד ימין, הפרעה בהתנהגות בחודש האחרון, התכווציות בידיים יותר יד ימין. הגיע עם חשד ל CVA..."

בפרק "סיכום ודיון" בסיכום אשפוז מיום 30.1.17 נכתב:

"לציין גם שלאור אנמנזה של שינוי התנהגותי לאחרונה כולל שתית אלכוהול על בסיס יום יומי שהופסקה מספר ימים טרם אישפוזו וגם שינויי הרגלי אכילה כנראה על בסיס דיכאון, טופל גם בטיאמין"

ראוי לציין שגם במסמכי מחלקה לשיקום נפגעי ראש בשיבא, תל השומר, לא נזכר כל אירוע בעבודתו של התובע שקדם לאירוע המוחי (ר' סיכם מחלה מיום 30.1.17).

11. על פי ההלכה הפסוקה, יש לייחס "משקל מיוחד למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי – הירשהורן, פד"ע כ 349)." (עב"ל (ארצי) 11538-10-10 ארצי - המוסד לביטוח לאומי, 6.11.11 ור' גם: עב"ל (ארצי) 5839-07-11 חיון - המוסד לביטוח לאומי, 2.7.12; עב"ל (ארצי) 19750-12-11 גנטוס – המוסד לביטוח לאומי, 29.11.12; עב"ל (ארצי) 614/08 מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי, 13.7.09).
מהמסמכים הרפואיים שתוארו לעיל, כולם מזמן אמת, עולה כי למרות שהתובע או מי מטעמו מסרו מידע אישי שסברו שהוא רלוונטי למצבו של התובע (מצב אישי, לחץ בעבודה, הרגלי אכילה וכדומה), בשום שלב לא נזכר אירוע בעבודתו של התובע ביום שבו פנה לטיפול רפואי.

דווקא העובדה שהתובע פנה לטיפול רפואי בו ביום, סמוך לאחר האירוע החריג לפי גרסתו, מעוררת סימני שאלה אם אכן היה מדובר באירוע חריג – בין בעיני התובע עצמו ובין באופן אובייקטיבי. הדעת נותנת, כפי שגם נקבע בפסיקה, כי אם אמנם היה מדובר באירוע חריג, התובע, אשר שמסר על לחץ בעבודה בתקופה האחרונה ופרטים אישיים נוספים , היה מספר גם על ויכוח קולני, חריג וכמעט אלים (על פי התיאורים בבית הדין), שחווה זמן קצר לפני שהתפנה למיון.

12. התובע התבקש להסביר מדוע לא סיפר לרופאים על האירוע בעבודה ותשובתו רק מחזקת את סימני השאלה המתעוררים לגבי גרסתו. התובע אמר כך:

"אני לא ציינתי דבר כזה כי אני הייתי בסדר, הייתי רגיל, תפקדתי בצורה רגילה יומיומית, לא היה שום גורם אחר מעבר לאותה התפרצות שסיפרתי עליה פה. לא סבלתי מיד ימין, לא סבלתי משום התפרצות..."

אם אכן לא היה שום גורם אחר מעבר לשיחה הקולנית עם אשת הלקוח, הרי שבזמן אמת התובע היה אמור לספר עליה לרופאים ולא לספר אירועי חיים אחרים שקדמו לפנייתו למיון. זאת בדיוק הפוך מהמידע שנמסר ושנרשם במסמכים הרפואיים (ר' כלל עדותו בנושא בעמוד 10 שורה 13 עד עמוד 11 שורה 5) .

לא למותר לציין בהקשר זה, כי בניגוד לטענת התובע בעדותו, כאילו "את האירוע הזה אני סיפרתי וזה לא סיפור שהוסתר", הרי שהאירוע שמתואר בתביעתו אינו נזכר וגם לא ברמז במסמכים הרפואיים שהוצגו.

13. בנסיבות המתוארות לעיל, גם העובדה שגרסתו של התובע לגבי ויכוח שהתעורר בינו ובין אשת לקוח מופיעה לראשונה רק בתביעתו לדמי פגיעה מהנתבע, עת היה מיוצג, מעוררת סימני שאלה משמעותיים לגבי נכונות גרסה זו .

14. לאמור לעיל נוסיף כי לוח הזמנים שתואר על ידי העדים אינו קוהרנטי.

כך למשל, התובע העיד שהלקוחה הגיעה בסביבות 11 בבוקר והצעקות נמשכו כחצי שעה (עמוד 90 שורה 11). גם אם תילקח בחשבון עדותה של בכר לפיה התובע החל לחוש ברע כחצי שעה לאחר שהלקוחה עזבה (כפי שמסרה בנ/1), הרי בהתחשב בכך שמשרדו של התובע בראשו לציון והוא התפנה לאסף הרופא, הזמנים אינם מתיישבים עם רישום לפיו התובע הגיע למיון בשעה 14:00 ושם נרשם כי שעה קודם לכן חש חולשה ביד ימין (כלומר בשעה 13:00).

15. סוף דבר – לא שוכנענו כי התרחש אירוע חריג של ויכוח עם אשת לקוח במרדו של התובע ביום 17.1.17 ועל כן התביעה נדחית.

ניתן היום, י"ד אלול תש"פ, (03 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

רחל קפר,
נציגת ציבור (עובדים)

דגית ויסמן, שופטת


מעורבים
תובע: יואב דוד
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: