ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לימור רובין נגד דיריסי נכסים בע"מ :

בפני כבוד השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון

תובעת

לימור רובין, ת.ז XXXXXX667
ע"י ב"כ עוה"ד ג. עפגין

נגד

נתבעים

  1. דיריסי נכסים בע"מ, ח.פ 514310069
  2. י. רובין החזקות (2006) בע"מ, ח.פ 513787044
  3. יורם רובין, ת.ז XXXXXX569

ע"י ב"כ עוה"ד א. דרדיק-פלם ואח'

פסק דין

1. לפניי תביעה שעילתה במעשי הונאה ותרמית המיוחסים לנתבע מס' 3 על פי הנטען, כפי שיפורט להלן.

2. התובעת גב' לימור רובין ( להלן "התובעת") הינה גיסתו של נתבע מס' 3 מר יורם רובין ( להלן "הנתבע"), אשת אחיו המנוח מר אבנר רובין ז"ל ( להלן "המנוח").

3. נתבעת מס' 1 "דיריסי נכסים בע"מ" הינה חברה פרטית רשומה בישראל, אשר הוקמה בשנת 2009 על ידי הנתבע, כחברת השקעות נדל"ן ברומניה ( להלן "החברה"). לצורך מימוש פעילותה, הקימה החברה חברת בת בשם " SABRAS MANAGEMENT S.R.L", אשר נרשמה ברומניה ביום 12.10.09 ( להלן " סברס"). החברה החזיקה ב-75% ממניותיה של סברס, ויתר המניות הוחזקו בידי אזרח רומני.

נתבעת מס' 2, י.רובין החזקות (2006) בע"מ הינה חברת יחיד, בבעלות הנתבע, שהחזיקה ב-62.5% ממניות החברה ( להלן "רובין החזקות").

4. על פי הנטען, החברה ריכזה את משאביה בהקמת שני פרויקטים מרכזיים ברומניה: האחד בניית מבנה מגורים בן 23 יחידות דיור, כאשר המטרה הסופית היתה בנייתם של 6 מבנים כדוגמתו, והשני, רכישת פנסיון קיים, שיפוצו והפעלתו.

5. בחודש 2/08 קיבלה התובעת פיצוי בסך של 530,000 ₪ בעקבות תאונת דרכים שבה היתה מעורבת.

6. בסמוך לאחר מכן, פנה הנתבע לתובעת ולמנוח והודיע להם על כוונתו להקים פרויקטים בתחום הנדל"ן ברומניה, וביקש שילוו לו את הסכום הנ"ל. מהעדויות התברר כי קודם לפניה הנ"ל, נטל הנתבע מהתובעת ובעלה המנוח הלוואות נוספות אשר נפרעו על ידו.

7. ביום 7.3.08 נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה לפיו הסכימו התובעת והמנוח להעמיד לטובת הנתבע הלוואה בסכום של 500,000 ₪, כנגד התחייבות הנתבע לפרוע את ההלוואה הנ"ל בסכום כולל של 650,000 ₪, לפי ריבית חודשית בשיעור שנתי של 15%, בתוך שנתיים וחצי ולא יאוחר מיום 30.6.2010 ( להלן "ההלוואה הפרטית").

8. בחודשים 3/08 ו-8/08 העבירה התובעת לחשבון הבנק של הנתבע את סכום ההלוואה הפרטית.

9. ביום 16.8.09 הקים הנתבע כאמור את החברה אשר נרשמה בישראל כחברת יחיד, וביום 12.10.09 נרשמה חברת הבת סברס ברומניה.

10. לטענת התובעת, בסמוך לאחר רישום שתי החברות הנ"ל, פנה הנתבע לתובעת והמנוח והודיע להם על הקמת החברות, וכי הוא יוזם באמצעותן בניית דירות יוקרה באזור כפרי ברומניה ומכירתן במחיר של 4,500 יורו למ"ר, וכי הוא זקוק לסכומי כסף נוספים לקידום הפרויקט. לטענת התובעת , הוא שכנע אותם ליטול משכנתא, תוך התחייבות שלו לפרוע את תשלומי המשכנתא החודשיים עד לסילוקה המלא. במסגרת החזר המשכנתא, הוא התחייב להחזיר גם הלוואה פרטית ישנה בסך של 30,000 ₪ אותה טרם החזיר עד לאותו מועד. לגרסת התובעת, הנתבע הבטיח שהפרויקט יסתיים הרבה לפני פירעון מלא של המשכנתא, ואז יחזיר להם את יתרת החוב בתשלום אחד על מנת לפרוע את המשכנתא במלואה.

11. ביום 4.11.09 נחתם במשרדו של עו"ד עידן גולדנברג ( להלן "עו"ד גולדנברג") "הסכם הקצאה והלוואת בעלים", בין החברה, התובעת, רובין החזקות והנתבע ( להלן "ההסכם הראשון"), לפיו העמידה התובעת לטובת החברה הלוואת בעלים בסכום של 420,000 ₪, והחברה הקצתה לתובעת מניות כמפורט בסעיף 6 להסכם (מוצג נ/1) .

12. בתקופה שבין חודש 1/10 ועד חודש 11/11, העבירה החברה לזכות התובעת 17 תשלומים חודשיים בסכום כולל של 47,000 ₪, ובתקופה שבין חודש 1/10 ועד חודש 3/11, העמידה לרשותה רכב שכור בעלות של 39,200 ₪.

13. במהלך חודש 7/10, בסמוך למועד פירעון ההלוואה הפרטית, נטל הנתבע משכנתא בסכום של 650,000 ₪ שבאמצעותה פרע את ההלוואה הנ"ל. במקביל, בין הצדדים התגבש הסכם חדש לפיו תינתן לנתבע הלוואה חדשה על ידי התובעת בסכום דומה של 650,000 ₪, אשר תפוצל לשניים: סכום של 300,000 ₪ יחשב כהלוואה פרטית חדשה שתוחזר על ידי הנתבע בתוך שנתיים וחצי (להלן "ההלוואה הפרטית החדשה"), והיתרה בסך של 350,000 ₪ תיחשב כהלוואת בעלים שניה לחברה, תמורת הקצאת מניות נוספת בחברה, כך שהחזקת התובעת במניות החברה תעלה מ-25% ל-37.5%.

14. ביום 29.7.10 נחתם " הסכם הקצאה והלוואת בעלים" בין התובעת, החברה, רובין החזקות והנתבע ( להלן "ההסכם השני"), שלפיו סוכם כי סכום של 350,000 ₪ שניתן על ידי התובעת כאמור יומר להלוואת בעלים לטובת החברה ולתובעת הוקצו מניות נוספות בחברה כמוסכם (מוצג נ/2), וביום 1.8.10 נחתם בין התובעת, הנתבע והמנוח, הסכם הלוואה אשר הסדיר את תנאי פירעון ההלוואה הפרטית החדשה על ידי הנתבע (מוצג נ/4).

15. אין מחלוקת כי הנתבע פרע את ההלוואה הפרטית החדשה לידי התובעת על פי הודאתה.

16. בחודש 10/11 הפסיקה החברה להעביר את התשלומים החודשיים לתובעת.

17. לטענת התובעת, מגעים שלה ושל בעלה המנוח עם הנתבע בניסיון להגיע להסדר להחזרת ההלוואות לא צלח, וכי רק בחודש 6/14, בעקבות הודעתו של הנתבע על כוונה לבצע פירוק מרצון של החברה, כוונה שלא יצאה אל הפועל עקב סירובה של התובעת למהלך זה, נודע לה כי החברה אינה פעילה.

18. לטענת התובעת, הנתבע לא שיתף אותה במידע אודות ההתנהלות העסקית של החברה , ולא הזמין אותה לאסיפות השנתיות של בעלי המניות, דבר שנבע לשיטתה, מידיעתו כי מדובר בהלוואות פרטיות. לגרסתה, רק בעקבות הליך משפטי שנקטה בו בבית המשפט המחוזי מרכז, נודע לה לראשונה כי כבר בשנת 2010 לחברה היו הפסדים, וכי משנת 2012 החברה לא ביצעה פעילות עסקית.

19. ביום 9.11.16 הגישה התובעת את התביעה דנן שבה עתרה לחייב את הנתבעים לשלם לה סכום של 713,800 ₪ בגין הכספים שהועברו על ידה לחברה כמתואר לעיל. לטענתה, הנתבע ניצל את האמון ואת הקשר המשפחתי שהיה ביניהם, ושכנע אותה ואת בעלה המנוח להמיר את ההלוואות הפרטיות שניתנו לו על ידם, להלוואות בעלים לטובת חברה שהיתה בשליטתו הבלעדית , במטרה להתחמק מהתחייבותו האישית לסילוק ההלוואות הנ"ל. לטענתה, המהלך הזה תוכנן היטב על ידי הנתבע, תוך הצגת מצג מטעה בנוגע להיקף פעילותה של החברה ולרווחיותה, ובידיעה כי לחברה אין יכולת לפרוע את ההלוואות הנ"ל.

20. הנתבע הכחיש מכל וכל את הטענות שיוחסו לו בתביעה, וטען כי המדובר בפרויקט נדל"ני גדול שהיה אמור להניב רווחים גדולים, ושבו הושקעו מאמצים וכספים רבים על ידו בסכום של כ-5 מיליון ₪. עוד טען כי בינו לבין התובעת התקיים קשר עסקי לכל דבר ועניין, וכי התובעת הבינה היטב את משמעות ההשקעות שלה בחברה, לרבות הסבת ההלוואה הפרטית להלוואת בעלים תמורת הקצאת מניות, וכי חתמה על ההסכמים הראשון והשני מרצונה הטוב והחופשי, ומתוך ידיעה ברורה כי המדובר בהשקעה הטומנת בחובה סיכון בצד סיכוי לתשואה. עוד הוסיף וטען כי ההפסדים האישיים שהוא ספג כתוצאה מכישלון הפרויקט עולים עשרות מונים על ההפסד של התובעת, וכי ניסיון התובעת לייחס לו אחריות אישית להשבת הלוואות, נועד "להציל" את השקעותיה אשר ירדו לטמיון עקב כישלון הפרויקט.

21. התביעה הוגשה תחילה בשם התובעת והמנוח לבית משפט לענייני משפחה קריות, אולם למרבה הצער, המנוח הלך לעולמו בסמוך לאחר הגשת התביעה, והתובעת הוכרזה כיורשתו היחידה על פי צו קיום צוואה.

22. ביום 20.5.17 החליט בית משפט לענייני משפחה קריות ( כבוד השופטת לוי) כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט אזרחי, לאחר שקבע כי הקשר המשפחתי בין התובעים לנתבע "הינו שולי למהות התביעה המתמקדת רובה ככולה במערכת יחסית עסקית/מסחרית בין הצדדים".

23. הליך גישור שאליו הופנו הצדדים בהסכמה לא צלח, וגם ניסיונות בית המשפט להביא את הצדדים לידי הסכמה, ולוּ בשל היחסים המשפחתיים הקיימים ביניהם, לא צלח. על כן נשמעו עדויות התובעת והנתבע שהיו מלוות באמוציות חזקות, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

24. דיון

התובעת טענה לאורך כל הדרך כי הנתבע רימה והונה אותה, על ידי הצגת מצגי שווא בעניין היקף פעילותה של החברה והרווחיות שלה , וניצל את קשרי המשפחה שהיו קיימים ביניהם, להמרת הלוואות פרטיות להלוואות בעלים לטובת החברה, במטרה להתחמק מקיום התחייבותו האישית בפירעון ההלוואות, ומתוך ידיעה שהחברה אינה יכולה לפרוע את ההלוואות הנ"ל.

אולם, לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן, ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, לא שוכנעתי כי התובעת הצליחה להרים את נטל הוכחת טענותיה הנ"ל, מהנימוקים שיפורטו להלן:

25. מצג מטעה אודות מצב החברה, האמנם?

התובעת טענה כי הנתבע יצר מצג שווא מטעה כלפיה וכלפי המנוח לפיו הוא יוזם פרויקט נדל"ן בהיקף של מיליוני יורו שיניב רווחים גדולים כדבריה.

אולם מלבד טענה כללית אשר הועלתה בעלמא ולא נתמכה ולוּ בבדל ראיה אחת, הנתבע צירף לתצהיר עדות ראשית שלו אסופה גדולה של מסמכים המעידים על רצינות כוונותיה של החברה בהקמת הפרויקט, שכללו בין היתר, נסחי טאבו, הסכמים לרכישת קרקע לבנייה, היתרי בנייה, הסכמי עבודה, וצילומים רבים המתעדים את הבנייה שבוצעה ואת מהלכי התקדמותה. לא זו אף זו, הוגשו גם דוחות חשבונאיים המעידים על הזרמת סכומים גדולים מכיסו של הנתבע לחברה, לרבות מאזן של חברת סברס המציין כי הונה העצמי של החברה, לאחר השקעותיה של התובעת, עמד על סך כ-5 מיליון ₪.

למותר לציין כי הראיות הנ"ל אשר לא הופרכו על ידי התובעת, משמיטות את הבסיס מתחת לטענותיה בנוגע להצגת מצגי השווא על ידי הנתבע אודות היקף פעילותה של החברה, לרבות הטענה כי עסקינן בחברת קש אשר נועדה לסייע לנתבע להתחמק מקיום התחייבויות אישיות שנטל על עצמו לטענתה. גם הטענה שלפיה הנתבע ידע, בזמן אמת, כי החברה לא תוכל לפרוע את הלוואות הבעלים שהוזרמו לה על ידי התובעת, לא נתמכה בכל ראיה שהיא, לרבות חוות דעת מקצועית התומכת בטענה זו.

לאור האמור לא שוכנעתי בטענת התובעת בדבר הצגת מצג מטעה על ידי הנתבע אודות מצב החברה.

26. החתימה על הסכמי הקצאת מניות והלוואת בעלים

אין מחלוקת כי התובעת חתמה על ההסכמים הראשון והשני הנושאים כותרת " הסכם הקצאה והלוואת בעלים" כמתואר לעיל. בהסכמים הנ"ל הצהירה התובעת כי ערכה בדיקה יסודית לרבות בדיקת נאותות של החברה, וכי קיבלה את כל המידע הדרוש לה לצורך ההתקשרות הנ"ל, וכי היא מוותרת על כל טענה בנוגע לכדאיות הכלכלית במתן ההלוואה לחברה ( סעיף 5.3). עוד אישרה כי כל הסמכויות והכוחות לפעילותה ולניהולה של החברה יוקנו לנתבע, וכי הוא זה שיקבע את מדיניות החברה בכל תחומי פעילותה ועיסוקה. בנוסף אישרה התובעת כי ידוע לה שאין ולא תינתן כל בטוחה להשבת הלוואות הבעלים, וכי הנתבע ו/או רובין החזקות אינם ערבים באופן אישי להשבתה, וכי זו מותנית ביכולתה הכספית של החברה בהתאם להוצאותיה הכספיות ולתזרים המזומנים מעת לעת, וכי ההלוואה תוחזר מתוך רווחי החברה בלבד ( סעיפים 5.4, 10, 32).

27. התובעת אישרה כי חתמה על ההסכם הראשון במשרדו של עו"ד גולדנברג מרצונה הטוב והחופשי ולאחר שהוקרא לה על ידו, וכי חתמה על ההסכם השני לאחר שנשלח לה לביתה באמצעות הפקסימיליה. יוצא אפוא שאין בפנינו הסכמים שנכרתו עקב פגם ברצון הצדדים, ולא הוכח, ואף לא נטען, כי ההסכמים נחתמו עקב מעשי כפיה לרבות כפיה כלכלית ו/או עושק מצדו של הנתבע.

28. התובעת מבססת את עילת תביעתה על הטענה שלפיה היא חתמה על ההסכמים הנ"ל מתוך הסתמכות על הנתבע והאמון שנתנה בו לאור הקשר המשפחתי הקיים ביניהם. אולם טענה זו אינה יכולה לגרוע מתוקפם של ההסכמים הנ"ל ומכוחם המחייב כלפי הצדדים המתקשרים, והנני מפנה בהקשר זה לדברים שנאמרו בע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבניין בע"מ נ' חנה מנצור, ל"ז(4), 29), כדלקמן:

".... אולם יש מקרים בהם לא תעמוד טענת non est factum, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה"

יצוין כי טענת הסתמכות דומה הועלתה על ידי התובעת כלפי עו"ד גולדנברג, אולם מהראיות התברר כי עו"ד גולדנברג לא ייצג אותה בהסכמים הנ"ל, והדבר היה בידיעתה של התובעת ואף צוין מפורשות בהסכמים שנחתמו על ידה.

29. התובעת ניסתה להיתלות כאמור בקשר המשפחתי הקיים בין הצדדים כדי לחזק את טענת ההסתמכות שהועלתה על ידה. אולם לא שוכנעתי בניסיון זה, שכן מחומר הראיות והעדויות הוכח כי ההתנהלות בין התובעת והנתבע היתה התנהלות עסקית לכל דבר ועניין, ויעידו על כך ההסכמים, לרבות הסכמי ההלוואות הפרטיות, שנחתמו בין הצדדים, ושיעורי הריבית שבהם חויב הנתבע בגין ההלוואות הנ"ל, ואשר דומים בשיעורם לריביות הנהוגים בהסכמי הלוואות מסחריות.

30. בניסיון נוסף לחזק את טענת ההסתמכות שהועלתה על ידה, טענה התובעת כי היא הלכה אחר הנתבע בעיניים עצומות, ואף לא קראה את ההסכמים שנחתמו על ידה ולא התעניינה בתוכנם.

אולם גם טענה זו לא יכולתי לקבל, שכן מחקירתה הנגדית של התובעת התקבל הרושם כי המדובר באישה משכילה, בעלת חשיבה עצמאית ושיקול דעת זהיר, המקפידה הקפדה יתרה על עיון במסמכים והפנייה לסעיפים ספציפיים לפני מתן תשובות, ובמצב דברים זה, לא שוכנעתי בטענתה כי היא הסתמכה הסתמכות עיוורת על הנתבע במתן ההלוואות הפרטיות ובהסבת חלקן בהמשך הדרך להלוואות בעלים לטובת החברה, וככל שלא מצאה לנכון לקבל יעוץ משפטי לפני החתימה על ההסכמים והעדיפה לפעול על פי דעתה האישית , אין לה להלין על עצמה.

31. המסקנה היא אפוא, שההסכמים הראשון והשני שעליהם חתמה התובעת מרצונה הטוב והחופשי, ושלפיהם הסכימה להעניק לחברה הלוואות בעלים ללא בטוחה ו/או ערבות אישית של הנתבע, הינם הסכמים מחייבים לכל דבר ועניין משלא הוכח כי נפל פגם בכריתתם, ולפיכך, טענת התובעת לחיוב הנתבע באופן אישי בגין ההלוואות הנ"ל דינה להידחות. ודוק', אין בפנינו הסכמים החורגים בסבירותם מהסכמים מסחריים אחרים, בהם משקיעים נוטלים סיכונים מחושבים בהתבסס על בדיקת היתכנות ושיקולים עסקיים גרידא.

32. לביסוס טענתה בדבר חוסר תום ליבו של הנתבע בהסבת סכומים שהועברו לידיו להלוואת בעלים לטובת החברה, הפנתה התובעת לעדותו של הנתבע שלפיה הודה כי הוא לא היה מעוניין בהמשך קיום התחייבויות אישיות שלו כלפי התובעת. ברם המדובר בשיקול לגיטימי אשר עמד לנגד עיניהם של התובעת והנתבע, בצורה ברורה , במועד כריתת ההסכמים ביניהם, ו אף קיבל ביטוי מפורש בהסכמים הנ"ל אשר נחתמו כאמור מרצונם הטוב וחופשי, בהתבסס על שיקולים עסקיים והגיון מסחרי כפי שעמד לנגד עיניהם באותה העת.

33. ההסכם מיום 1.8.10

ביום 1.8.10 נכרת בין הצדדים הסכם הלוואה חדש לפיו פוצל סכום ההלוואה על סך של 650,000 ₪ לשניים : סכום של 300,000 ₪ שיחשב כהלוואה פרטית חדשה שתוחזר על ידי הנתבע בתוך שנתיים וחצי, והיתרה בסך של 350,000 ₪ תיחשב כהלוואת בעלים שניה לחברה, תמורת הקצאת מניות נוספת בחברה (ראה סעיף 13 לעיל).

כזכור, הנתבע פרע את ההלוואה הפרטית החדשה לידי התובעת.

ההסכם הנ"ל מלמד כי התובעת הבחינה בין הלוואה פרטית להלוואות בעלים, וככל שלא התכוונה להשקיע בחברה, מדוע לא עמדה על זכותה לפירעון יתרת ההלוואה באופן אישי על ידי הנתבע!! הדבר אך חיזק בי את הרושם כי החלטתה של התובעת להעביר לחברה את יתרת ההלוואה בסך של 350,000 ₪ כהלוואות בעלים, היתה החלטה מחושבת שהתבססה על שיקולים עסקיים, מתוך ידיעה כי הנתבע יהא פטור מהתחייבותו האישית, ומאידך, מתוך אמונה כי ההלוואה/ההשקעה הנ"ל תניב לה תשואה עתידית.

34. התובעת טענה כי הנתבע לא הוכיח כי הסכום של 350,000 ₪ הופקד על ידו לחשבון החברה.

הנתבע לעומתה טען כי הוא לא יכול להצביע על הפקדת הסכום הנ"ל מתוך הסכומים שהועברו על ידו לחברה ואשר הסתכמו בסך של כ-4 מיליון שקל, גם לאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוע ההפקדות.

בהתחשב בעובדה שלתובעת הוקצו מניות בחברה תמורת הסכום של 350,000 ₪ הנ"ל, עובדה שאין עליה עוררין, לא שוכנעתי כי לטענה זו השלכה על תוצאות ההליך, קל וחומר כאשר לא הוכח כי נעשה שימוש לרעה על ידי הנתבע בכספי החברה.

35. לסיכום

התובעת העבירה לחברה כספים ביודעה כי עסקינן בהלוואות בעלים שניתנו לחברה ללא כל בטוחה ו/או ערבות אישית מצד הנתבע להשבתן, וכי החברה היא זו שאמורה היתה להשיבן מתוך רווחיה. המדובר בהסכמות שהתגבש ו בין הצדדים מתוך רצון חופשי ובהתבסס על שיקולים עסקיים, וטענות התובעת בדבר הונאה ותרמית בהקשר זה לא הוכחו.

36. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע פעל תוך ניצול הישות המשפטית של החברה לצורך הפקת רווחים אישיים ו/או מתוך ידיעה כי החברה לא תוכל לפרוע את ההלוואות הנ"ל. נהפוך הוא, הוכח כי המדובר בפרויקט שאפתני שבו השקיע הנתבע מאמץ וממון רב, בתקווה להנבת רווחים בעתיד, ואולם פרויקט זה כשל, והשקעותיו לרבות השקעותיה של התובעת ירדו לטמיון.

37. סוף דבר

לאור האמור לעיל , הנני קובעת כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה בדבר קיומה של התחייבות אישית מצד הנתבע לפירעון ההלוואות שניתנו על ידה לחברה, ומשכך דין התביעה להידחות, וכך הנני קובעת.

38. עילות התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 לא הוכחו.

39. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז אלול תש"פ, 16 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: לימור רובין
נתבע: דיריסי נכסים בע"מ
שופט :
עורכי דין: