ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נגד חברת הגיחון בע"מ :

בפני כבוד ה שופט אוהד גורדון

התובעת

שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' מוצ'ניק

נגד

הנתבעת
חברת הגיחון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' כהן

פסק דין

לפניי תביעה כספית, שעיקרה בעתירת התובעת להורות לנתבעת להשיב לה היטלים ואגרות שכנטען נגבו ממנה ביתר.
רקע
לפי כתב התביעה, התובעת ביצעה פרויקט של הקמת שטח מסחרי, חניון ומתחם לבתי קולנוע בכיכר הלאום בירושלים. את הפרויקט יזמו עיריית ירושלים ומדינת ישראל, והוא בוצע במתווה של "DBOT" בו שולמה התמורה באמצעות הענקת זכות לתקופה תחומה , להפעלת הנכס ולקבלת ההכנסות הנובעות מכך. במסגרת זו וכתנאי לקבלת היתר בניה, נדרשה התובעת בידי הנתבעת לשלם היטלים ואגרות. כך עשתה, ובהליך זה היא טוענת כי חויבה ביתר.
התביעה הוגשה באוקטובר 2015 ועסקה בסכום של 745,307 שכנטען שיקף גביית יתר של היטל ביוב ואגרת פיתוח מפעל מים. מראשית ההליך ניהלו הצדדים משא-ומתן ממושך, ביקשו וקיבלו לצורך זה א ורכות. בחלוף מספר שנים הודיעו על גיבוש הסכם הממתין לאישור, אך ביום 27.1.20 הודיעו כי המגעים כשלו.
ביום 27.6.20 נוהלה ישיבת קדם משפט, בעקבותיה הודיעו הצדדים על הסכמה למתווה לפיו תצומצם המחלוקת לשאלות של "חוקיות גביית אגרת פיתוח מים וזכויות מים" בהקשרן, כך טענה התובעת, נגבו ממנה ביתר סכומים של 312,633 ₪ ו-30,013 בהתאמה. הוסכם כי הכרעה בשאלות אלה תינתן לאחר סיכומים בכתב, תסיים את ההליך "ויתר חלקי התביעה יוותרו מחוץ לגדרי המחלוקת וההכרעה" (הודעות מיום 14.7.20 ו-27.7.20).
בהתאם למתווה זה הוגשו סיכומי הצדדים. סיכומי תשובה לא הוגשו למרות אורכות, והמועד להגשתם חלף לפני ארבעה ימים .
לאחר עיון בסיכומי הצדדים ובכתבי הטענות , לא אוכל לקבל את התביעה. ההנמקה תוצג בחלוקה לשתי הסוגיות בהן עסקו טענות התובעת:
אגרת פיתוח מערכת מים
שני הצדדים ניתחו את הסוגיה בהתאם לפרופוזיציה, לפיה התובעת נכנסה בנעלי המדינה לעניין חיובה באגרה האמורה ועל כן זכאית להקלות להן זכאית המדינה. בהתאם, תנותח הסוגיה כאן.
התובעת טוענת כי הנתבעת לא הייתה מוסמכת לגבות מן המדינה ועל כן ממנה את האגרה. זאת, בהעדר הסמכה מפורשת בחוק. היא טוענת שהאגרה נגבתה מכוח חוק עזר לירושלים (אספקת מים), תשכ"א-1960 (להלן: "חוק העזר") ומכוח פקודת העיריות [נוסח חדש ] – מקורות סטטוטוריים הנעדרים הסמכה לגביה מן המדינה . בהקשר זה הפנתה התובעת לסעיף 42 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] ולפסיקה.
טענה זו יש לדחות. סעיף 145 לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן "חוק תאגידי מים"), מכוחו הוקמה הנתבעת ובו הוסמכה לגבות אגרות והיטלים בהקשר לשירותי מים וביוב, מקנה סמכות לחיובה של המדינה. כך, בקביעה לפיה "דין המדינה לעניין חוק זה כדין כל בעל מקרקעין או צרכן אחר".
בכך מצוי מקור הסמכות לחיוב התובעת "בנעליה" של המדינה, דבר השולל את הטיעון שהוצג לעיל.
בתגובה, הציעה התובעת טיעון שנועד להתמודד עם הקושי עבורה. לפיו, סעיף 145 לחוק תאגידי מים אינו חל על פעולות הגביה שבוצעו כלפיה.
זהו תוכן הטיעון: התובעת הציגה כי בחוק תאגידי מים שנכנס לתוקף ב-2001 נקבע, כי רשות המים תקבע תעריפים לחיוב הצרכנים בגין שירותי מים וביוב . בפועל, לטענתה, הדבר לא נעשה עד פרסומם של כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב), תשע"ה-2015 ביום 31.3.15 (להלן: "כללי דמי הקמה "). בתקופת הביניים שבין כניסת חוק תאגידי מים לתוקף ועד לפרסום כללי דמי הקמה (להלן "תקופת הביניים") הוחלט, לטענת התובעת, "להותיר את שיטת היטלי הפיתוח על כנה וכן את התעריפים שנקבעו בחוקי העזר, כהוראת שעה". זו עוגנה בסעיף 152(א) לחוק תאגידי מים, בסעיף 12(א) לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירות מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), תש"ע-2009 (להלן "כללי התעריפים"), ובסעיף 36 לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009 (להלן "כללי החישוב") .
התובעת מוסיפה וטוענת, כי בתקופת הביניים שעד לשנת 2015 חל "המשטר הישן" כלשונה , העוסק בחיוב מכוחה של פקודת העיריות [נוסח חדש] – פקודה, ש חוק העזר חוקק לפי סעיף 250 שלה. התובעת טענה כי היות שאין בפקודת העיריות או בחוק העזר הוראה המסמיכה עירייה לחייב את המדינה בתשלומי חובה, הרי שלפי "המשטר הישן" החל על התקופה הרלבנטית להליך זה, אין סמכות לחייבה באגרה הנדונה כאן.
לצד הטיעון המשפטי, טוענת התובעת כי בגישתה יש "הגיון כלכלי" שכן כוונת רשות המים לא הייתה "לגרום להעשרת קופת התאגיד, באמצעות גביית ההכנסות מהמדינה ומהעירייה עצמה עד למועד בו תקבע תעריפים... המטרה הייתה להקפיא את המצב הקיים עד כניסתם לתוקף של כללים ותעריפים חדשים".
לא ניתן לקבל טענה זו. במהותה, היא מציעה לקרוא לתוך חוק תאגידי מים הוראה אשר "משהה" את תחולתו של סעיף 145 לחוק, בו נקבע שהמדינה תהא חייבת כצרכן לפי החוק, וזאת עד לקביעתם של כללים בדבר תעריפים בידי רשות המים .
בכך מערבת הטענה מין בשאינו מינו: סעיף 145 עוסק בהתוויית קבוצת הצרכנים עליה חלות הוראות החוק, וכולל בה את המדינה, בעוד שהכללים וסעיפי החוק עליהם ביססה התובעת את טיעונה עוסקים בקביעת התעריפים לפיהם יחויבו הצרכנים. אין קשר ענייני הכרחי בין השניים, או סיבה הולמת לגזור מן ההוראות, העוסקות בקביעת התעריפים, השהייה של החלת הוראות החוק על המדינה. הקושי מומחש במשך התקופה: כ-14 שנים מתחולת החוק ב-2001, ועד לשנת 2015 בה הותקנו כללי דמי הקמה .
לצד חוסר הסבירות שבטענה, היא אינה נתמכת בלשון החוק: המחוקק לא מצא לנכון לקבוע "הוראת השהיה" מעין זו בהוראות המעבר שנקבעו בחוק תאגידי מים. זאת, למרות שהוראות אלה התייחסו לאותה "תקופת ביניים" בה עוסק טיעונה של התובעת:
"152 (א) . כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה, ימשיכו לחול בתחומה התעריפים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב יום תחילת פעילות החברה, והיא תהיה זכאית לגבות מן הצרכנים תשלומים לפי התעריפים האמורים..."
הוראות אלה לא הזכירו את סעיף 145, ולא שללו תחולה של הוראות חוק תאגידי מים על המדינה או בכלל עד לקביעת תעריפי חיוב. הוראות המעבר גם לא קבעו שהגביה ב"תקופת הביניים" שעד לקביעת תעריפי החיוב תיעשה לפי פקודת העיריות , כפי שטוענת התובעת.
נהפוך הוא, הוראות המעבר שוללות את טענת התובעת, שכן עולה מהן שהגבייה ב"תקופת הביניים" תבוצע לפי חוק תאגידי מים – וזאת, בקביעה כי תבוצע בידי תאגידי המים שהוקמו מכוחו. ההתייחסות למצב שקדם לחוק התמצתה, אפוא, בהיסמכות על התעריפים הקודמים ומתן אפשרות לעדכונם , וזאת עד לקביעת תעריפים חדשים.
בהוראות המעבר אף הוסמכו התאגידים לגבות בתקופת הביניים " מן הצרכנים" – קביעה אשר מתכתבת עם סעיף 145 הקובע כי דין המדינה לעניין החוק יהא ככל " צרכן".
כל אלה עומדים בניגוד לטענות התובעת. כך גם הטעם לקיומן של הוראות המעבר, שהוצג בדברי ההסבר להצעת החוק (שם: סעיף 147):
"סעיף 147 - עם הקמת חברה ותחילת פעולתה אפשר שעדיין לא יהיה לרשות בסיס נתונים מספיק לקביעת תעריפים לשירותי החברה. מוצע כי כל עוד לא ייקבעו לה תעריפים לפי החוק המוצע, ימשיכו לחול התעריפים שחלו באותה רשות מקומית לפני הקמת החברה, ומועצת הרשות אף תוכל לעדכנם לפי התייקרויות שיחולו" (הצעת חוק תאגידי מים וביוב, התש"ס-1999, הצעות חוק 2823 (1999) 20, בעמ' 65).
מדברים אלה עולה, כי הוראות המעבר עסקו אך בהסדרה של התעריפים שיחולו בתקופ ת הביניים שעד לקביעת תעריפים בידי רשות המים , ולא מעבר לכך. הטעם לקיומן של ההוראות לא נגע כלל לזהות הצרכנים שיחובו בתשלום, אלא לקושי שעניינו בצבירת היקף מספק של נתונים אצל הרשות, שיאפשר לה לקבוע תעריפים חדשים . לכן, אין סיבה הולמת לפרש את הוראות המעבר בצורה המשהה את קביעות החוק בנוגע למעמד המדינה כצרכן.
הבנה זו של טיב "תקופת הביניים" כעוסקת אך בהסדרת התעריפים ולא בעצם החיוב מוסיפה ושוללת את טענות התובעת בדבר מידת ההיגיון שבחיובה של המדינה בתקופה זו (ויוזכר כי התובעת לא חלקה על עצם סבירות הכללתה של המדינה כצרכן בחוק תאגידי מים).
גם הוראות המעבר בכללי החישוב ובכללי התעריפים, אליהן הפנתה התובעת , עוסקות בנושאים מקבילים של קביעת תעריפים, ועל כן אין בהן לשנות ממסקנתי. לעניין זה ראו הדיון בהוראות שבסעיף 12(א) לכללי התעריפים בת"צ (מרכז) 14701-12-13 אילון נ' מיתב (2.3.16 ), ובכלל זה הקביעה שם בסעיף 57 לפיה "תכליתה של הוראת המעבר שבסעיף 12 בכללי התעריפים היא לקבוע את תעריפי היטל הביוב והיטל הנחת צינורות עד לקביעת תעריפים בכללים [...] ".
הקושי בטיעונה של התובעת עולה מהיבטים נוספים:
ראשית, בסעיפים 138 ו-139 לחוק תאגידי מים נקבע כי הוראות פקודת העיריות לא יחולו על תאגידי המים שהוקמו לפי החוק ( למעט חריגים שצוינו שם), ובוטלו סמכויות הרשויות המקומיות לפי הפקודה, לקבוע כללים ותעריפים לשירותי מים וביוב. הדבר מוסיף ומרחיק את האפשרות לקבל את טענת התובעת לפיה "המשטר הישן " לפי פקודת העיריות המשיך לחול לאחר כניסת חוק תאגידי מים לתוקף.
שנית, קביעת התעריפים לחיוב צרכנים לפי חוק תאגידי מים לא החלה בהתקנתם של כללי דמי הקמה בשנת 2015. דובר במהלך הדרגתי שהחל בשנים קודמות– ראו כללי התעריפים וכללי החישוב, שהותקנו ב-2009 והתיקונים להוראות המעבר לכללים אלה, שנסקרו בעניין אילון הנזכר לעיל . הדבר ממחיש את הקושי לקבל את טענת התובעת ל"השהיית" תחולת חוק תאגידי מים על המדינה עד לקביעת התעריפים – ויצוין, כי הדרישות והתשלומים מושא הליך זה בוצעו בעיצומו של מהלך עיצוב התעריפים, בשנת 2013 (נספח ב' לכתב התביעה).
ושלישית, התובעת טוענת "בשמה" של המדינה להחרגתה של האחרונה מתחולת הגביה לפי חוק תאגידי מים. זאת, מבלי שהראתה כי המדינה עצמה התנגדה לחיוב מעין זה , לאורך השנים הרבות שחלפו מאז כניסתו לתוקף של חוק תאגידי מים, או טענה שהיא פטורה ממנו. יצוין, כי הנתבעת הציגה אסמכתאות למקרים בהם כנטען שילמה המדינה היטלים לפי החוק (נספח א' לסיכומיה), והתובעת לא סתרה זאת.
עוד בהקשר זה, התובעת צירפה לכתב התשובה חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לבית המשפט העליון במסגרת ע"א 1442/14 פרץ בוני הנגב ואח' נ' יובלים-אשדוד בע"מ ואח'. כפי שהראתה הנתבעת בסיכומיה, בחוות הדעת צוין בין היתר "כי גביית ההיטלים בתקופת המעבר אינה נעשית מכוח חוקי העזר של הרשויות המקומיות אלא מכוח הוראת המעבר שקבעה כי תעריפים אלו עומדים מעתה בפני עצמם, כחלק בלתי נפרד מכללי המים והביוב". עוד צוין שם, כי טרם חקיקתו של חוק תאגידי מים נעשתה הגביה מכוח הסמכות שניתנה לרשויות המקומיות בפקודת העיריות ו"אין חולק, כי מקור נורמטיבי זה נותק עם כניסתו של סעיף 139 לחוק תאגידי מים לתוקף[...] במסגרת דבר חקיקה ראשי הוסמכו התאגידים לגבות את ההיטלים מכוחו תוך אימוץ התעריפים שהיו קבועים בחוקי העזר" (פיסקה 64 לחוות הדעת).
עמדה זו שהוצגה מטעם המדינה, לפיה ל"משטר" לפי פקודת העיריות אין עוד תחולה לאחר כניסתו לתוקף של חוק תאגידי מים, והתעריפים בחקיקת העזר אומצו באמצעות הוראות המעבר לתוך "המשטר החדש" לפי חוק תאגידי מים, שוללת את היסודות לטיעונה של התובעת "בשם" המדינה.
לתמיכה בטענותיה, הפנתה התובעת לפסיקה בה כנטען נשלל חיוב המדינה באגרות והיטלים שונים. אלא, שהפסיקה עוסקת באגרת פינוי אשפה (רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה (27.3.00) ), ובהיטל תיעול (ע"א 1386/10 המועצה המקומית באר יעקב נ' מדינת ישראל (29.2.12) ). אין בכך להשליך על ענייננו, בו מצוי מקור הסמכות לחיוב המדינה בחקיקה ספציפית לעניין שירותי מים וביוב, כמובא לעיל. בעניין באר יעקב אף נדחו טענות כנגד חיוב המדינה בהוצאות סלילת כבישים ומדרכות, משנמצא מקור סמכות ספציפי בחקיקה לעניין זה (שם, סעיפים 11 ו-12). לכן, אין בפסיקה זו לסייע לתובעת.
כל אלה מחייבים לדחות את טענת התובעת לפסול שבחיובה, כמי שנכנסה "בנעלי המדינה". בטענה זו שולבה גם התייחסות לחיובה "בנעלי" העיריה. בהקשר זה טענה התובעת, כי סעיף 251(1) לפקודת העיירות לא מאפשר לעירייה לקבוע כללים לחיוב בהיטלים ואגרות ה נוגעים לעירייה עצמה, ועל כן אין לחייבה באגרה הנדונה כאן.
גם טיעון זה לא ניתן לקבל, כמובא לעיל, "המשטר" לפי פקודת העיריות אינו תקף לחיובה של התובעת. הרפורמה במשק המים הוציאה את הטיפול בנושא שירותי המים והביוב מידי הרשויות המקומיות והפקידה אותו בידי רשות המים והתאגידים שהוקמו (בג"ץ 10541/09 יובלים ש.ד.י בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פיסקה 1 (5.1.12)). מכאן הקביעה, שהוראות פקודת העיריות לרבות אלה העוסקות בקביעת כללי החיוב בידי העיריות אינן חלות עוד, וזאת משמשימה זו הועברה לידי רשות המים. זאת ועוד, בחוק תאגידי מים אין מגבלה דומה לזו שבפקודת העיריות, עליה נסמכת התובעת בטיעונה. לבסוף, כפי שהראתה הנתבעת בסיכומיה (נספח ב'), העיריה משלמת בפועל לנתבעת אגרות מהסוג הנדון כאן.
טיעון נוסף שהציגה התובעת באותו הקשר, לפיו בעריכת תחשיב חוק העזר לא נלקחו בחשבון נכסים שבבעלות העיריה ולכן גבייה הנוגעת לנכסים כאלה תהווה גבייה עודפת, הוא טיעון עובדתי הטעון הוכחה בראיות, מה שלא בוצע בידי התובעת . בנוסף, אין בו לסתור הסמכה מפורשת בחוק לביצוע הגביה.
מטעמים אלה, יש לדחות את טענות התובעת כנגד חיובה באגרת פיתוח מערכת מים.
רכיב זכויות המים
לטענת התובעת דובר ברכיב שנכלל כחלק מן האגרה מושא הפרק הקודם.
טענתה כנגד חיובה ברכיב זה נשענת על סעיף 12(א) לכללי התעריפים כנוסחו בעת הרלבנטית – נוסח שהיה בתוקף מיום 1.1.11. לדידה, נוסח הסעיף שלל מתאגידי המים את הסמכות לגבות את רכיב זכויות המים. התובעת ציינה כי מדובר ברכיב ששולם בעבר לחברת "מקורות" עבור רכישת מים מהמערכת הארצית, אך ביום 1.1.11 נכנס לתוקף תיקון בכללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), תשמ"ז-1987 לפיו הפסיקה חברת מקורות לגבות תשלום בגין זכויות מים. לכן, כך נטען, מדובר בגביית-יתר פסולה של סכום שלא שולם למקורות.
התובעת הוסיפה והפנתה לתיקון נוסף להוראות המעבר בכללי התעריפים, שנכנס לתוקן ב-1.1.15 ושלל אפשרות לגבות את רכיב זכויות המים (להלן: "התיקון מ-2015"). נטען, כי לא דובר בשינוי של המצב החוקי אלא אך בהבהרה של המצב שקדם לתיקון וחל בתקופה הרלבנטית לחיובה של התובעת – שנת 2013.
לאחר שקילה, אני מקבל את עמדתה של הנתבעת שהוצגה בתגובה לטענות אלה. לפיה, אין מדובר בגביה שלא כדין או בעשיית עושר ולא במשפט , שכן תאגידי המים ובכללם הנתבעת חויבו על-פי דין לבצע את הגביה בהתאם לחוקי העזר שהיו בתוקף בעת הרלבנטית, ולא היו רשאים להימנע מכך.
עמדה זו התקבלה במספר פסקי דין, תוך דחיית טענות זהות לאלה של התובעת ואשרור ההכרעות בערכאות הערעור .
כך ארע בהליך שהתנהל לאחרונה: בת"א (אשד') 64579-11-15 אטיאס השקעות נ' מי אשקלון (26.8.19) נפסק, בהישען על פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"צ (י-ם) 27840-01-14 עברי נ' מי שמש ( 26.10.16), כי בשנת 2009 עם התקנתם של כללי התעריפים וכללי החישוב, אומצה גישה של קביעת תעריפים שוטפים המגלמים את כלל רכיבי החיוב. אלא, שטרם כניסת כללי התעריפים וכללי החישוב לתוקף הוחלט לסייגם באמצעות הוראות מעבר. אלה הותירו בעינה, למשך תקופה, את השיטה הקודמת של גביית ההיטלים מכוח חוקי העזר העירוניים לצד התעריפים השוטפים "וזאת כדי לאפשר פרק זמן במהלכו ייבחנו חלופות שונות לעניין זה". מצב זה שרר עד לתיקון הנזכר לעיל להוראות המעבר, שנכנס לתוקף ב-1.1.15.
בתקופה הרלבנטית הורה אפוא ההסדר החוקי על גביית ההיטלים לרבות רכיב זכויות המים לפי תעריפי חקיקת העזר, וכך נעשה בפועל. בית המשפט הוסיף בעניין אטיאס כי תאגידי המים חויבו לבצע את הגביה בהתאם לתעריפי חקיקת העזר ו"לתאגיד לא היה כל שיקול דעת עצמאי שלא לגבות את ההיטלים". צוין רציונל להסדר זה, שעיקרו בגירעונות הרשויות המקומיות שלא ניתן היה לכסותם באמצעות גביית התעריף השוטף בלבד. לכן, כך נפסק, דובר בגביה כדין.
עוד נשללה שם הטענה שהעלתה גם התובעת כאן, לפיה התיקון מ-2015 אך הבהיר את המצב שחל קודם לכן. נקבע כי דובר בקביעה "לראשונה", לפיה אין לכלול בתעריף הנגבה את רכיב זכויות המים.
ערעור על הכרעה זו נדחה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע אימץ את הקביעות שהוצגו לעיל, ובהקשר לקביעה האחרונה אף ציין כי רשות המים, שהתקינה את התיקון להוראת השעה מ-2015, הציגה עמדה בה שללה כי התיקון מ-2015 היה אך הבהרה של המצב שקדם לו או הודאה בכך שהגביה שקדמה לתיקון לא הייתה תקינה (ע"א 39100-10-19 אטיאס השקעות נ' מי אשקלון ואח', עמ' 6 ש' 27 (5.2.20)). בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה (רע"א 1698/20 אטיאס השקעות נ' מי אשקלון ואח' (22.4.20)).
טענות התובעת נדחו, כולן או רובן, בפסקי דין נוספים. הקו הדומיננטי בפסיקה מתבטא בקביעה לפיה, הגם שטרם התיקון מ-2015 ארעה גביה בכפל של רכיבים הוניים, הרי שהדבר נעשה כדין בידי תאגידי המים, וכי לא היה להם שיקול דעת לסטות מהתעריפים שנקבעו בחקיקת העזר .
כך נפסק בבית המשפט המחוזי בירושלים, בעניין עברי הנזכר לעיל, בו צוין גם ששלילת שיקול הדעת מתאגידי המים לסטות מהתעריפים שנקבעו בחקיקת העזר היא תוצר של אחת מתכליות הרפורמה במשק המים, של "ריכוז הטיפול הכולל במשק המים והביוב תחת אחריותו וסמכותו של גורם אחד שיהא אמון על הסדרתו, פיתוחו והפיקוח עליו [...] ריכוז הטיפול הכולל בידי רשות המים מביא להגשמת עקרון האחידות [...]" (פיסקה 16 לפסק הדין). עוד צוין שם כי לאורך התקופה הרלבנטית נערכו פניות לרשות המים בנוגע לחשש לכפל גביה, אך הרשות לא מצאה לשנות מהוראות המעבר, דבר המחזק את המסקנה כי פעולות תאגידי המים הכפופים ל הוראות הרשות נעשו כדין (פיסקה 23).
גם בת"צ (מח' ב"ש) 37533-07-14 שי נ' יובלים אשדוד (6.12.15) נדח ו טענות מקבילות לאלה הנדונות כאן, וכן נדחתה טענה לעשיית עושר ולא במשפט. זאת, בנימוק כי תאגיד המים אינו מתעשר מגביית ההיטלים ביתר, בשל חישובי איזון הנערכים מדי תקופה. ערעור על החלטה זו נדחה לאחר שהמערער חזר בו בהמלצת בית המשפט העליון (עע"ם 6837/15 שי נ' יובלים אשדוד (5.10.16)).
בדומה, בעניין אילון הנזכר לעיל , הגם שאימץ את הטענה ל פיה התיקון מ-2015 הבהיר מצב קודם, קבע בית המשפט המחוזי (מרכז) כי לתאגיד המים לא היה שיקול דעת לסטות מהתעריף שבחקיקת העזר ולהימנע מגביית הרכיב הרלבנטי. ראו גם ת"צ (ת"א) ציון נ' מי רמת גן (20.10.15), ו ת"א (י-ם) 65043-05-16 סאסי נ' מי שמש (1.9.19. הוגש ערעור).
כל אלה מחייבים לדחות את טענות התובעת: ראשית, את טענת חוסר הסמכות. זאת , היות שהמשיבה פעלה בהתאם לדין בעת הרלבנטית ואף הייתה מחויבת לגבות את רכיב זכויות המים.
ושנית, את טענת התובעת לפיה הנתבעת כשלה ב עשיית עושר ולא במשפט ויש להורות לה להשיב את טובת ההנאה : היות שהנתבעת פעלה כדין בגביית הסכום, ממילא שאין מדובר בעשיית עושר שלא במשפט. המונח האחרון עוסק בקבלת נכס, שירות או טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין" (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979).
בהקשר זה תצוין גם טענת הנתבעת, הנסמכת על קיומו של מנגנון איזון והתאמה רגולטורי שעוגן בסעיף 30 סיפא לכללי החישוב, ואשר מופעל בידי רשות המים שמקזזת "מהתעריף השוטף הנגבה על ידי התאגידים את כל ההכנסות ההוניות שלא שימשו להשקעה" מדי שלוש שנים. טענה זו, לפיה גם אם דובר בגביה ביתר הרי שהמנגנון האמור מנטרל חשש להתעשרות שלא כדין, התקבלה בפסקי הדין שנדונו לעיל בעניין שי, בעניין אילון (פיסקאות 63-64) ובענין סאסי, ויש לקבלה גם כאן. זהו טעם נוסף לדחיית הטענה הנוגעת לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
על כן, יש לדחות את הטענה להשבת רכיב הגביה העוסק בזכויות המים.
נוכח מסקנותיי עד כה, המחייבות לדחות את התביעה. זו לא אדרש לטענות נוספות של הנתבעת, ובכלל זה להעדר הוכחה מדויקת של היקף הרכיב או לגביה-בחסר של אגרת פיתוח מערכת מים.
הכרעה
התביעה נדחית.
לא מצאתי לפסוק לנתבעת את הוצאות ההליך, משאין בתיק אינדיקציות להוצאות בהן נשאה. עם זאת, יש מקום לפסיקת שכר טרחה.
באמדן הסכום, שקלתי את מהות ההליך, את סכום התביעה ואת ההיקף המשוער של תשומות שנדרשו מהנתבעת לצורך ההגנה. עוד שקלתי את הימשכותו של ההליך ו את המשא-ומתן שנוהל לאורך שנים. מנגד, מאמצי הנתבעת בהליך המשפטי עצמו התמקדו בהגשת כתב הגנה, התייצבות לקדם משפט אחד והגשת סיכומים, נתונים הפועלים למיתון הסכום. במכלול השיקולים, אני קובע כי התובעת תישא בשכר טרחת עורך דין כולל מע"מ בסך כולל של 28,000 ₪. הסכום ישולם עד 1.11.20 אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח אלול תש"פ, 17 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ
נתבע: חברת הגיחון בע"מ
שופט :
עורכי דין: