ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבי דואק נגד המשרד לביטחון פנים :

לפני כבוד השופט העמית, אברהם יעקב

העותר:

אבי דואק

נגד

המשיבים:

1.המשרד לביטחון פנים - אגף רישוי כלי יריה

2.הממונה על פקיד רישוי כלי יריה

3.פקיד רישוי כלי יריה

4.משטרת ישראל

פסק דין

זוהי עתירה התוקפת את החלטות המשיבים (להלן: "הגורם המוסמך"), לפיהן בוטלו רישיונותיו של העורר הן לשאת כלי ירייה והן לשמש כמדריך ירייה.
יצוין כי העותר הינו מדריך ירי במקצועו שהוא בעל רישיון נשק מזה 15 שנה ועובד כמדריך ירי הן בשוק הפרטי וכן מדריך לוחמים מטעם רשויות המדינה.

הנמקת הגורם המוסמך בשלילת הרישיונות הייתה שנשקפת מן העותר סכנה וזאת לאור תלונות למשטרה שהוגשו נגדו על ידי אשתו הנמצאת עימו בהליך גירושין קשה ומכאיב מזה כשנה וחצי. באותן תלונות נטען כלפיו כי היה אלים כלפי המתלוננת וכי איים עליה.
יצוין כי קודם לכן לא היו כל תלונות הנוגעות לאלימות כלשהי מצד העותר, וכי הוא חסר עבר פלילי.
עוד יצוין כי בעקבות כל התלונות שהוגשו על ידי אשתו של העותר, לא הוגש עד היום כל כתב אישום והתיקים עצמם, בחלקם, נסגרו בעילות של העדר אשמה וחוסר ראיות.

הרשות המוסמכת למתן רישיון נשק על פי סעיף 11 לחוק היא " פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר" כאשר בהתאם לסעיף 12 לחוק, פקיד הרישוי רשאי לפי שיקול דעתו ליתן רישיון או לסרב לתיתו, להתנות את מתן הרישיון בתנאים ובהגבלות או להטיל תנאים והגבלות על רישיון שכבר ניתן, וכן לבטל רישיון תוך תקופת תוקפו. למשרד לביטחון פנים קיים שיקול דעת רחב לקבוע את התנאים למתן רישיון או חידושו, כולל קביעת " תבחינים" למתן הרישיונות ( עת"מ 43570-04-16 שרון ארד נ מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים (27.7.2016). בין היתר נקבע כי מתן רישיון לכלי ירייה מותנה בקיומה של עילה המצדיקה את מתן הרישיון, וזאת בשל תחום עיסוקו של מבקש הרישיון, מקום מגוריו וכיוצא בכך.

על פניו נראה כי מדיניות זו משקפת איזון ראוי בין האינטרס להבטיח את בטחונו של הפרט, העלול להימצא במצב סיכון, ובין האינטרס להגן על שלום הציבור העלול להיפגע כתוצאה מריבוי כלי ירייה ו/או הגעתם לידי גורמים עוינים ופליליים. אין גם צורך לומר כי פקיד הרישוי רשאי להביא בחשבון את הצורך להגן על שלום הציבור מפני החזקת כלי נשק בידי כאלה שקיים להערכתו סיכון מוגבר בהחזקת נשק על ידם, ואף זאת תוך איזון בין העילה העומדת ביסוד הבקשה לקבלת הרישיון או לחידושו, ובין אותו סיכון ובהתאם לעוצמתו.

מושכלות יסוד הם כי בית משפט זה אינו שם שיקול דעתו במקום שיקוליה של הרשות. בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתה של הרשות אלא כאשר הוא חרג ממתחם הסבירות או כאשר החלטתה התקבלה ללא בסיס ראייתי מספיק או מבלי שניתנה הדעת למכלול הנתונים הרלוונטיים ולאיזון ביניהם (בג"צ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, פ"ד נז(4) 920; בג"ץ 8119/10 פרידמן נ' שר הפנים, 13.01.11).

כאמור, פקיד הרישוי הוא המוסמך ליתן רישיונות נשיאה והחזקה של כלי נשק כמו גם ביטולם, לפי שיקול דעתו.
במסגרת שיקול דעת זה עליו להביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים ולאזנם כראוי. בין היתר, עליו לאזן בין האינטרס להבטיח את שלומו של מבקש הרישיון העלול להימצא בסיכון עקב עיסוקו או מקום מגוריו, לבין האינטרס לצמצם ככל האפשר את מספר כלי הירייה שבידי אזרחים במטרה לשמור על שלום הציבור ובטחונו. בקבלת ההחלטה רשאי פקיד הרישוי להתבסס על ראיות מינהליות ובין היתר גם על עברו הפלילי של מבקש הרישיון ובכלל זה גם הליכים פליליים שטרם נסתיימו וחומר חקירה המצוי בתיקי חקירה פתוחים או סגורים אודות מבקש הרישיון.

ואולם, חומר זה כשלעצמו אינו חזות הכל ועל הרשות לבצע דרישה וחקירה שיהיה בהן כדי לבסס מסקנה כי קיים חשש ממשי שאינו מותיר מקום לספקות סבירים שהחזקת הנשק על ידי המבקש תסכן את שלום הציבור וביטחונו (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317).
החלטת הרשות חייבת להישען על נתונים בדוקים היכולים לשמש תשתית סבירה להחלטותיה (בג"צ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1). יש לזכור גם, כי במקרה זה מדובר בהחלטה המבטלת תוקף רישיון או הרשאה שכבר הונפק ובנסיבות אלו ההחלטה צריכה להינתן תוך הקפדה יתירה (עע"מ 5878/11 קלנטריה נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, 28.01.13), בוודאי נוכח העובדה שהעומד בבסיסה הוא מידע שטרם הבשיל לכדי הרשעה, העולה מתיק חקירה תלוי ועומד (עת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר, 14.04.05). ההלכה היא גם, כי רישיון (או הרשאה) שכבר ניתן אין לבטלו על בסיס חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע את טענותיו (עת"מ (ת"א) 1705/05 לאון נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק כלי הירייה, התש"ט-1949, 12.03.07; בג"צ 799/80 בעניין שללם).

בענייננו, מדובר כאמור במי שהחזיק ברישיונות לשאת נשק וכמדריך ירי, מזה שנים רבות. כל מה שהיה לפני הרשות המוסמכת הוא תלונות במשטרה שלא נתמכו בראיות חיצוניות. למעשה, בחלק מהתלונות היו ראיות מצד גורמים בלתי תלויים (חברתה של המתלוננת או הגננת), אשר דיווחו כי לא קרה דבר.
כפי שצוין לעיל, ההלכה היא שעל הרשות המוסמכת לבצע חקירה ודרישה. בענייננו לא נעשה כך. הרשות המוסמכת סמכה את החלטתה אך ורק על התלונות שהוגשו במשטרה ולא ביצעה כל פעולה עצמאית ממשית.

בנסיבות כאלה, כאשר מדובר במי שהוא חסר עבר פלילי, שלא הוגש נגדו כתב אישום בגין התלונות אשר שימשו בסיס להחלטה המנהלית, ושחלק מן התיקים במשטרה נסגרו מסיבה כזו או אחרת – היה על הרשות המנהלית לשקול היטב את הדברים ולבסס מסקנה כי קיים חשש ממשי שאינו מותיר מקום לספקות סבירים שהחזקת הנשק על ידי העותר תסכן את שלום הציבור וביטחונו (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317). החלטת הרשות חייבת להישען על נתונים בדוקים היכולים לשמש תשתית סבירה להחלטותיה (בג"צ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2).

ודוק, "חשש ממשי שאינו מותיר מקום לספקות סבירים" צריך להיות מוכח ברמה גבוהה מאוד. החשש אינו צריך להותיר מקום לספקות סבירים ולכן מידת ההוכחה צריכה להיות קרובה לזו הנדרשת במשפט הפלילי.
כאן, לא הייתה כל חקירה שבסופה ניתן היה לבסס מסקנה כי קיים חשש ממשי שאינו מותיר מקום לספקות סבירים בדבר מסוכנותו של העותר.

לאור האמור, אני סבור שהחלטותיו של הגורם המוסמך היו בלתי סבירות בנסיבות העניין ולכן אני מקבל את העתירה, מבטל את ההחלטות של הגורם המוסמך ומורה על החזרת רישיון הירי ורישיון מדריך הירי לעותר.
המשיבים ישלמו לעותר את הוצאות המשפט בסכום כולל של 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו אלול תש"פ, 15 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אבי דואק
נתבע: המשרד לביטחון פנים
שופט :
עורכי דין: