ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נהאד יוסף נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי

מבקש

נהאד יוסף

נגד

משיבה
מדינת ישראל

בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 30153235699 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

ביום 27.2.19 נרשם למבקש דוח בגין עבירה של נהיגה ללא חגורת בטיחות בניגוד לתקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה.

בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון לתשלום הדוח או להגשת בקשה להישפט הוא עד ליום 28.5.19.

לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט בשל בעיות רפואיות. לדבריו, בשנת 2017 עבר ניתוח מעקפים ובשל מצבו נבצר ממנו מלטפל בדוח. עוד ציין המבקש, כי לא ביצע את העבירה ו ביקש מבית המשפט ליתן לו את יומו.
המבקש לא תמך את בקשתו בתצהיר.

המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה אין בטיעוני המבקש כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעים בחוק, ואין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש. כמו כן, טוענת המשיבה כי המבקש הגיש את בקשתו בשיהוי של שנה וחצי מיום ביצוע העבירה.

דיון
השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:
האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.
השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:
"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):
"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:
"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).

בחנתי את טענותיו של המבקש:

לא מצאתי כי יש בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להצדיק את השיהוי הניכר שבהגשת הבקשה.
מדובר בדוח שנרשם לחובת המבקש כאמור בחודש פברואר 2019 והיה עליו להגיש בקשה להישפט עד ליום 28/5/19. המבקש עבר ניתוח מעקפים בשנת 2017 אך אין בכך להצדיק הגשת בקשה להישפט רק בחודש אוגוסט 2020. מה גם, שהעבירה נעברה כשנתיים לאחר הניתוח שעבר המבקש.
במקרה זה, אין הצדקה להגשת הבקשה להישפט באיחור כה ניכר.

בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:
"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).

בענייננו, המבקש לא העלה טענת הגנה משמעותית בבקשתו, בוודאי לא כזו שיש בה פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.

עיון בדוח עצמו מלמד כי כבר במקום ביצוע העבירה נטל המבקש אחריות על מעשיו בתחילה טען- "אני הייתי עם חגורה איך את יכולת לראות" ולאחר מכן טען כי לא היה עם חגורה מאחר ועבר ניתוח .

לא נעלם מעיני כי בתעודה הרפואית שצורפה לבקשה נרשם כי שימוש בחגורה בזמן נהיגה גורם למבקש להגברת הכאב ועם זאת, מדובר בתעודה רפואית מיום 12.10.19, 8 חודשים לאחר מועד ביצוע העבירה.

בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):
" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כבוד הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום כ"ה אלול תש"פ 14.9.20 בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נהאד יוסף
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: