ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דאוד שיבלי נגד שמסי שיבלי :


בפני כבוד ה שופט ויסאם חיר

תובעים/ מבקשים

  1. דאוד שיבלי
  2. איבראהים שיבלי
  3. עימאד שיבלי

נגד

נתבעים/ משיבים

  1. שמסי שיבלי
  2. מוראד שיבלי
  3. הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי

החלטה

לפניי בקשה ליתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים 1-3 או מי מטעמם לעשות שינויים תכנוניים או הנדסיים או אחרים בחלקה 75 בגוש 17215 באדמות כפר שיבלי לרבות אישור תוכנית חלוקה כלשהי או מתן היתר בניה לנתבעים 1-2 או ביצוע תוכניות או עבודות בניה בחלקה וזאת עד למתן פסק דין או החלטה אחרת.
הבקשה הוגשה לאחר שניתן פסק הדין בתיק ת"א 56983-03-16 בבית משפט השלום בעפולה ( להלן: "תיק הפירוק"), שעניינו תביעה לפירוק השיתוף בחלקה, ביום 5.7.2020 ( להלן: "פסק הדין"), במסגרתו הורה בית המשפט על מחיקת התביעה שהגישו התובעים לפירוק השיתוף בחלקה הנ"ל.
יצוין, כי במסגרת תיק הפירוק, ביום 27.3.2016 ניתן על ידי בית המשפט צו מניעה זמני כנגד הנתבעים בנוסח דומה לנוסח המבוקש בבקשה דנן.
התובעים טענו, כי אותם נימוקים וסיבות ששימשו בסיס למתן צו מניעה זמני בתיק הפירוק עדיין קיימים וביתר שאת גם עתה ומכאן הגשת הבקשה דנן. בעקבות פסק הדין בתיק הפירוק, שהורה על מחיקת התביעה, הרי שצו המניעה הזמני פקע ותוקפו פג באופן אוטומטי עם מחיקת התביעה.
במקביל לבקשה למתן צו מניעה זמני, הוגש על ידי התובעים כתב תביעה עיקרי שמהותו " צו מניעה קבוע", במסגרתו התובעים ביקשו מתן צו מניעה קבוע המופנה נגד הנתבעים 1-3 או מי מטעמם לעשות שינויים תכנוניים או הנדסיים או אחרים בחלקה 75 בגוש 17215 באדמות כפר שיבלי לרבות אישור תוכנית חלוקה או מתן היתה בניה לנתבעים 1-2 או ביצוע תוכנית או עבודות בניה בחלקה וזאת עד לאישור תוכנית חלוקה חדשה בחלקה או עד לפירוק שיתוף בחלקה או מתן פסק דין או החלטה אחרת על ידי בית המשפט.
ביום 14.7.2020 ניתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעים בנוסח כפי המפורט לעיל. במהלך הדיון שהתקיים בפניי במעמד שני הצדדים נחקרו המצהירים מטעם הצדדים- מר שיבלי דאוד מטעם התובעים ומר שמסי שיבלי מטעם הנתבעים. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.
הנתבעת מספר 3 הגישה הודעה, לפיה הוועדה איננה צד בסכסוך בין הצדדים וכי הוועדה תכבד כל החלטה שתינתן על ידי בית המשפט.
תמצית טענות הצדדים
התובעים טענו, כי בית המשפט הורה על מחיקת התביעה בתיק הפירוק בעיקר, כי בשלב זה ולעת הזו לא ניתן לערוך תוכנית חלוקה בחלקה ועם התבהרות המצב התכנוני ביחס לכל שטח החלקה, ניתן יהיה לשוב בהליך של הפירוק שיתוף ביחס לכל החלקה ולגבי כל הבעלים הרשומים בחלקה.
נטען, כי לפי פסק הדין בתיק הקודם, עדיין אין פירוק שיתוף או פרצלציה בחלקה, וכל הבעלים עדיין שותפים או בעלים ב"מושאע" בחלקה ללא ייחוס חלק מסוים בחלקה למי מן הבעלים.
עוד טענו התובעים, כי בשנים האחרונות המצב התכנוני של החלקה שונה ממה שהיה בעת הגשת התביעה בתיק הפירוק באופן שכל החלקה הפכה לייעוד מגורים ובניין והיום יש צורך לביצוע פירוק שיתוף וחלוקה בכל חלקי החלקה אך עד אז אין מקום לאפשר למי מבעלי הזכויות בחלקה לתפוס בה שטחים או מגרשים ולבנות בהם ככל העולה על רוחו ללא הסכמת יתר הבעלים וללא ביצוע פירוק שיתוף ברור בכל החלקה באופן שיסכל האפשרות לביצוע פירוק שיתוף שוויוני והוגן בעתיד.
התובעים טענו, כי נודע כי בעקבות פסק הדין בתיק הפירוק ופקיעת תוקף צו המניעה הזמני מיום 27.3.2016 עשויים הנתבעים 1-2 לחדש את תוכנית החלוקה שהגישו בשנת 2016 למשיבה 3 ולקבל מכוחה היתר בניה לבניית בתים בחלקים שהם חפצים בהם בחלקה ללא הסכמת שאר הבעלים ואף בניגוד לרצון שאר הבעלים בחלקה ובכך לפגוע בזכויות התובעים ובזכויות שאר הבעלים בחלקה. התובעים טענו, כי על בסיס תוכנית החלוקה התכנונית שהגישו הנתבעים 1-2 לנתבעת 3 הם ביקשו לשייך להם מגרשים מסוימים בחלקה לצורך קבלת היתר בניה במגרשים האלה וכן על מנת לבנות במגרשים האלה ולתפוס בהם חזקה בלעדית וזאת בניגוד לרצון התובעים ותוך שהם עושים כל מאמץ כדי לגרום באופן חד צדדי ליצירת עובדות מוגמרות.
התובעים טענו, כי ביצוע עבודות הבניה בשני המגרשים על ידי הנתבעים 1-2 תגרום להם נזק כבד ביותר ואף בלתי הפיך העולה כדי שווי זכויותיהם בחלקה שכן עם השלמת ביצוע עבודות הבניה לא יישאר להם למעשה שטח יעיל וניתן לניצול בחלקה, חרף הזכויות שיש להם בחלקה בטאבו.
לאור האמור, בית המשפט התבקש לתת צו מניעה כדי לשמר את המצב הקיים בחלקה, כדי לשמור על זכויות התובעים בחלקה וכן כדי שניתן יהיה לערוך תוכנית חלוקה אפקטיבית ומעשית שכן עם השלמת ביצוע עבודות הבניה בשני המגרשים יתייתר הצורך בעריכת תוכנית חלוקה לזכויות הבעלים השונים בחלקה מהסיבה הפשוטה שלא יישאר מה לחלק בחלקה. נטען, כי פיצויים במקרה זה אינם יכולים להיות סעד מספיק וספק רב אם יהיה ניתן לגבות מהנתבעים סכום כלשהו.
הנתבעים התנגדו לבקשה ועתרו לדחייתה וכן לביטול הצו הזמני שניתן במעמד צד אחד ביום 14.7.2020.
הנתבעים טענו, כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות על הסף בשל היעדר סמכות עניינית שכן התובעים מבקשים למנוע ולאסור על הנתבעת 3 להפעיל את סמכותה על פי דין ואת שיקול דעתה. כמו כן נטען, כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת אי צירוף כל הצדדים הרלוונטיים לבקשה, שהינם שאר הבעלים של החלקה, שעלולים להיפגע ממתן צו המניעה.
לגופו של עניין, הנתבעים טענו, כי התובעים מנועים מלהעלות כל טענה המנוגדת להסכם המכר, להצהרותיהם למיסוי מקרקעין ולנספח להסכם המכר שבו הם מאשרים את מיקום המגרשים שלהם ושטחם. כן נטען, כי הבקשה לסעד זמני מהווה המשך רדיפה אישית ושיטתית, אותה מנהלים התובעים כנגד הנתבעים ושאר הבעלים של החלקה מזה שנים, שכל מטרתה השתלטות של שטחים בחלקה שלא כדין, בניגוד להסכמי המכר והצהרות למיסוי מקרקעין, שהתובעים עצמם חתומים עליהם. נטען, כי התובעים 1-2 רכשו מגרשים שמיקומם ידוע ובהתאם לתשריט חלוקה מאושר (תשריט חלוקה מספר 170 ). עוד נטען, כי התובעים לא עמדו בתנאים למתן צו מניעה זמני שכן לא הוכיחו כי עומדת להם זכות לכאורה הקמה להם על פי דין לקבלת הסעד הזמני.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים ושמעתי את עדותם של המצהירים ולאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לצו מניעה להידחות. אבהיר.
המסגרת לדיון בסעד הזמני קבועה בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת –
"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."
לצורך מתן סעד זמני שוקל בית המשפט מספר שיקולים כגון: נחיצותו של הסעד בשלב מוקדם, עוד בטרם התבררה התביעה; קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת תביעה, המצדיקים מתן סעד זמני; מאזן הנוחות, הבוחן מהו הנזק אשר ייגרם למבקשים ככל שלא יינתן הצו, לעומת הנזק אשר ייגרם למשיבים ככל שהצו יינתן; והאם הבקשה מוגשת בתום לב, והסעד אינו פוגע בנסיבות העניין במידה העולה על הנדרש (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ [פורסם בנבו] (6.6.06)). בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות"- ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001)). עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני.
עילת התביעה
כידוע, מטרת הסעד הזמני היא לשרת את הסעד העיקרי בתביעה. הסעד הזמני נגזר מהסעד הסופי והוא נועד להבטיח את יעילותו של הסעד העיקרי בתביעה. ככלל, סעד זמני נועד לשמור על מצב קיים ועד כמה שניתן, יש להימנע ממתן סעד זמני החופף במלואו לסעד העיקרי.
כאמור, במסגרת כתב התביעה העיקרי, שהוגש בד בבד עם הגשת הבקשה לצו מניעה זמני, עתרו התובעים לצו מניעה קבוע המופנה נגד הנתבעים 1-3 או מי מטעמם לעשות שינויים תכנוניים או הנדסיים או אחרים בחלקה 75 בגוש 17215 באדמות כפר שיבלי לרבות אישור תוכנית חלוקה כלשהי או מתן היתר בניה לנתבעים 1-2 או ביצוע תוכנית או עבודות בניה בחלקה וזאת עד לאישור תוכנית חלוקה חדשה בחלקה או עד לפירוק השיתוף בחלקה או למתן פסק דין או החלטה אחרת על ידי בית המשפט.
למעשה, הסעד המבוקש במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני זהה לסעד המבוקש בכתב התביעה. גם הסעד העיקרי המבוקש (צו מניעה קבוע) הינו זמני במהותו, עד לאישור תוכנית חלוקה חדשה בחלקה או עד לפירוק השיתוף בחלקה.
יוזכר, כי בפסק הדין בתיק הפירוק הורה בית המשפט על מחיקת התביעה בעיקר כי בשלב זה ולעת הזו לא ניתן לערוך תכנית חלוקה בחלקה ועם התבהרות המצב התכנוני ביחס לכל שטח החלקה, ניתן יהיה לשוב בהליך של הפירוק שיתוף ביחס לכל החלקה ולגבי כל הבעלים הרשומים בחלקה.
התובעים לא הביאו כל אסמכתא לעניין מועד התבהרות המצב התכנוני ביחס לכל שטח החלקה. ברי לכל, כי לא ניתן לתחם או לצפות מועד לסיום הליך תכנוני שטומן בחובו הליכים רבים ומגוונים, הן משפטיים והן תכנוניים.
בפועל, הסעד העיקרי המבוקש נועד להקפיא את המצב התכנוני ואת הבניה בחלקה עד לאישור תוכנית חלוקה חדשה לחלקה או עד לפירוק השיתוף בחלקה. משכך, עסקינן בבקשה לסעד זמני ולסעד עיקרי לפרק זמן בלתי ידוע שיכול לנוע בין מספר חודשים לבין מספר שנים.
זאת ועוד. מעיון בכתב התביעה העיקרי לא ברור מה עילת התביעה ומכוח מה מבקשים התובעים להקפיא כל הליך תכנוני וכל פעולת בניה בחלקה וליתן צו מניעה "קבוע" עד לאישור תוכנית חלוקה חדשה או עד לפירוק השיתוף בחלקה.
מהמסמכים השונים שהוגשו על ידי הצדדים עולה, כי החלקה נשוא הבקשה הינה חלקה אשר שטחה הכולל הינו 10,142 מ"ר. בשנת 2000 יזמה רשות הפיתוח, בהיותה אחד הבעלים של החלקה, תשריט חלוקה לחלקה, אשר אושר על ידי המשיבה 3. מדובר בתשריט חלוקה מספר 121.
בהתאם לתשריט החלוקה המאושר מספר 121, חולקה החלקה ל- 6 מגרשים ודרך. מגרשים 1-2 הוקצו לרשות הפיתוח. מגרש מספר 3 בשטח של 3,558 מ"ר בייעוד חקלאי הוקצה עבור יתר הבעלים של החלקה. מגרש מספר 4 בשטח של 2,682 מ"ר בייעוד מגורים הוקצה עבור יתר הבעלים של החלקה. מגרש מספר 5 הוקצה לדרך ומגרש מספר 6 הוקצה למגורים. למען שלמות התמונה, יצוין כי כיום של החלקה הינה בייעוד מגורים.
לאחר אישור תשריט החלוקה מספר 121 רכשו הנתבעים שטח של 1,646 מ"ר.
בתאריך 26.2.2015 יזמו הנתבעים יחד עם הבעלים של מרבית שטח החלקה, מר עבד סלימאן שיבלי (להלן: "מר סלימאן"), תשריט חלוקה אשר אושר על ידי כל הבעלים של החלקה, למעט אביו של התובע מספר 3, שהיה בזמנו הבעלים הרשום של שטח של 500 מ"ר בחלקה (התובע 3 הינו יורשו). אביו של התובע 3 הגיש התנגדות לאישור תשריט החלוקה המוצע. בתאריך 21.10.2015 דנה המשיבה 3 בהתנגדות אביו של התובע 3 והחליטה על דחייתה. בהחלטתה זו קבעה המשיבה 3, כי תשריט החלוקה יאושר לאחר חלוף תקופה של 30 ימים במהלכה יוכל המתנגד (אביו של התובע 3) לפנות לערכאות המשפטיות הרלוונטיות (ראו, נספח ב' לתגובת הנתבעים).
אביו של התובע 3 לא פנה לערכאות המשפטיות ועל כן תשריט החלוקה מספר 170 אושר.
עוד יצוין, כי מהמסמכים שהוגשו לתיק ומעדויות המצהירים עולה, כי התובעים 1-2 רכשו את המגרשים שלהם בהתאם לתשריט החלוקה המאושר (מספר 170) וידעו מהו השטח הנרכש על ידם ו את מיקומו המדויק. להסכם המכר צורף תשריט החלוקה (מספר 170) כנספח להסכם והמגרשים שרכשו התובעים 1-2 סומנו בתשריט (ראו, נספחים ו'-ח' לתגובת הנתבעים) .
אם כן, התובעים 1-2 רכשו שני מגרשים מוגדרים וספציפיים בחלקה. כל אחד מהם רכש מגרש בשטח של 515 מ"ר מאת הבעלים הרשום מר סלימאן. התובע 1 רכש מגרש מספר 3/4 בתשריט החלוקה מספר 170. התובע מספר 2 רכש מגרש 4/4 בתשריט החלוקה מספר 170. זאת לציין, כי עובדות אלו עומדות בניגוד לטענת התובעים בבקשה לסעד הזמני, לפיה כל הבעלים בחלקה עדיין שותפים או בעלים ב"מושאע" בחלקה ללא ייחוס חלק מסוים בחלקה למי מן הבעלים ; כי אין מקום לאפשר למי לבעלי הזכויות בחלקה לתפוס בה שטחים או מגרשים ולבנות בהם ככל העולה על רוחו באופן שיסכל האפשרות לביצוע פירוק שיתוף שוויוני והוגן בעתיד ; וכי אם תתקבל תוכנית החלוקה של הנתבעים 1-2 אותה הגישו בשנת 2016 לנתבעת 3 והנתבעים 1-2 יקבלו שני המגרשים שהם חפצים בהם לפי תוכנית זו, הרי שלא יישארו לתובעים חלקים מספיקים וראויים שניתנים למימוש וניצול יעיל (ראו, סעיפים 4-6 לבקשה לסעד זמני).
לאחר אישור תשריט החלוקה מספר 170 הגישו הנתבעים בקשה להיתר בניה (בקשה מספר 16/15), ביחס למגרש שיועד להם בהתאם לתשריט החלוקה מספר 170. הנתבעת 3 דנה בבקשת הנתבעים למתן היתר בניה ואישרה אותה בכפוף לתנאים.
בשלב זה, התובעים 1-2, לאחר שכל אחד מהם רכש מגרש כמפורט לעיל, הגישו ערר על החלטת הנתבעת 3 מיום 27.1.2016, ליתן היתר בניה לנתבעים. הדיון בערר נקבע ליום 17.5.2016.
כאמור, ביום 27.3.2016 הוצא צו מניעה זמני לבקשת התובעים בתביעת פירוק שיתוף, אשר אסר על הנתבעת 3 ליתן היתר בניה לנתבעים. בהחלטתה מיום 17.5.2016 ציינה ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה- מחוז צפון, כי התובעים לא הגישו ערר על החלטת הנתבעת 3 לאשר תשריט החלוקה מספר 170.
התובעים טענו, כי רשויות התכנון ציינו, כי טענות התובעים והמחלוקת בין הצדדים הינה קניינית במהותה ועל כן הפנו את הצדדים לבירור המחלוקת בבית המשפט. התובעים הפנו להחלטת הועדה המרחבית לתכנון ובניה גליל מזרחי מיום 22.10.2015 (ראו, נספח ב' לתגובת הנתבעים) וכן להחלטת הועדה המחוזית מיום 17.5.2016 (ראו, נספח ה לתגובת הנתבעים).
בהקשר זה יודגש, כי התובעים לא צירפו את שתי ההחלטות האמורות לבקשתם לסעד הזמני, אלא העתק החלטות אלו צורף ידי הנתבעים במסגרת תגובתם לבקשה לסעד זמני. שנית, התובעים לא הציגו את כתב הערר שהגישו ולא את טענותיהם בפני הוועדה המרחבית ומשכך לא ניתן להיווכח שהטענות הקנייניות שהוזכרו בהחלטות האמורות, הן אותן טענות שהתובעים מעלים במסגרת הבקשה דנן (לדוגמא, במסגרת ההחלטה מיום 17.5.2016 הוזכרו טענות לעניין זיוף חתימות ואישור תשריט החלוקה מספר 170 שלא כדין). שלישית, במסגרת הסעד העיקרי בתביעה שבכותרת לא מתבקשת הכרעה בסוגיות הקנייניות הנטענות ומשכך לא ברור מה מהות עילת התביעה העיקרית, שעניינה צו מניעה "קבוע" עד לאישור תכנית חלוקה חדשה או פירוק שיתוף במקרקעין. כן יצוין, כי בהחלטת הוועדה המרחבית מיום 22.10.2015 ניתנה ארכה של 30 ימים למתנגד לפנות לערכאות המתאימות אך הלה לא עשה כן במועד שנקבע.
מהאמור לעיל עולה כי, ככל שאכן קיימת מחלוקת קניינית בין הצדדים, הסעד העיקרי המבוקש בתביעה לא נועד להשיג הכרעה באותה סוגיה קניינית ולהביא לפתרונה, באופן המצדיק הקפאת הליכי התכנון ו הבניה בחלקה עד להכרעה משפטית באותה סוגיה קניינית. מחד, התובעים טענו, כי רשויות התכנון נמנעו מלדון בטענותיהם בשל אופיין הקנייני וכי ההליך התכנוני אינו הזירה המתאימה לבירור טענותיהם. מנגד, התובעים ביקשו להקפיא את ההליך התכנוני וכן כל בניה בחלקה לתקופת זמן ארוכה ובלתי מוגדרת, מבל י להביא את הסוגיה הקניינית לבירור והכרעה.
בנוסף לכך, מהמסמכים השונים שהוגשו לתיק עולה, כי ככלל, אין מחלוקת לגבי מיקום המגרשים השייכים לתובעים ולנתבעים. אלא, שבניגוד לנטען בבקשה לסעד זמני ולאחר דקדוק בטענות הצדדים עולה, כי עיקר המחלוקת נוגעת למיקום שביל הגישה למגרשים של הנתבעים. לגישת התובעים, מיקום כביש הגישה למגרשים של הנתבעים משפיעה על שטח המגרש שרכשו ומביא להקטנת המגרש.
התובעים טענו, כי מיקום הכביש יפגע בכל הליך פירוק שיתוף עתידי מכיוון שזה ייצור עובדה מוגמרת וכי לא ייתכן שהנתבעים לא יפרישו חלקים לדרך וכי לא ייתכן כי הדרך תהיה באמצע החלקה בין המגרשים שלהם לבין המגרשים של הנתבעים, אלא שהדרך צריכה לעבור בצד הצפוני של החלקה היכן שהיא קיימת וממוקמת היום ומזה עשרות שנים.
כפי שצוין לעיל, תכנית החלוקה מספר 170, במסגרה סומנה הדרך בין המגרשים של התובעים לבין המגרשים של הנתבעים (הדרך סומנה 4/5), כבר אושרה על ידי רשויות התכנון. לאביו של התובע מספר 3 ניתנו 30 יום לפנות לערכאות המתאימות לצורך מיצוי טענותיו אך הלה לא נקט בהליך כלשהו ומשכך תכנית החלוקה קיבלה תוקף חוקי.
ככלל, שאלת מיקום דרך אינה שאלה קניינית אלא שאלה של תכנון ובניה. ולראיה, המומחה מטעם בית המשפט, שמונה לצורך פירוק השיתוף, קבע את מיקום הדרך לאחר קבלת הנחיות ממהנדס לשכת התכנון והבניה (ראו, פסקה 77 לפסק הדין).
עיקר הויכוח בין הצדדים נוגע לגודל (נטו) המגרש של כל אחד מהצדדים בעקבות קביעת מיקום הדרך . נטען, כי עניין מיקום הדרך פוגע בצורה קשה בזכויות התובעים בחלקה מאחר שזה נוגס בצורה משמעותית מהחלקים שלהם ומסיבה זו נדרש הסעד הזמני.
מעיון בפסק הדין עולה, כי במסגרת תביעת הפירוק, שני הצדדים העלו טענותיהם לעניין רכישת שטח נטו ולא ברוטו ממר סלימאן. כך, מר דאוד שיבלי (התובע 1) טען, כי הוא והתובע 2 (אבראהים שיבלי) רכשו ממר סלימאן שטח של 1,000 מ"ר נטו מהחלקה ולא ברוטו. עוד נטען, כי מר סלימאן הבהיר, כי אם יידרשו בעתיד הפרשות לכבישים, הן ינוכו משטחים אחרים שנותרו לו בחלקה. מנגד, הנתבעים כאן צירפו בהליך הפירוק תצהיר של מר סלימאן, בו הוא מצהיר כי מכר למר שמסי שיבלי (הנתבע 1) שטח של 800 מ"ר נטו בשטח המיועד למגורים וכי כל ההפרשים העתידיים יבואו מהחלקים שנותרו בבעלותו. כמו כן, הועלו טענות לעניין זיוף מסמכים, ובכלל זה הסכם מיום 24.7.2016.
בדיון שהתקיים בפניי, הצדדים הפנו לסעיף 6 להסכם מכר מקרקעין מיום 9.12.2015 שנחתם בין מר סלימאן לבין התובעים 1-2 (נספח ח' לתגובת הנתבעים), ולפיו:
"מוסכם שבמידה ותאושר תוכנית לכביש בין המגרשים 4/4 + 4/3 ובין מגרשים 76/1 + 76/2 אז יבטול [כך במקור- ו.ח.] הכביש בין המגרשים 4/4 + 4/3 לבין המגרשים 4/2 + 4/1 שאושר ע"י הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי עד ליום להסכם זה שמספרו 4/5"
ראשית, מהאמור לעיל עולה, כי עוד במעמד מכירת המגרשים לתובעים 1-2 הדרך בין המגרשים של התובעים לבין המגרשים של הנתבעים היתה מאושרת והוזכרה בהסכם המכר (סומנה כ- 4/5). שנית, התובעים לא הראו כי אושרה תוכנית לכביש בין המגרשים 4/4 + 4/3 ובין מגרשים 76/1 + 76/2, באופן שכביכול אמור להביא לביטול הדרך שמספרה 4/5. שלישית, מדובר בתניה בהסכם מכר שנחתם בין מר סלימאן לבין התובעים 1-2 ותוקפה מוגבל ליחסים המשפטיים בין שני הצדדים להסכם.
כביכול, התובעים סומכים את טענתם על הבטחת מר סלימאן, ממנו רכשו את הזכויות במגרשים, לפיה הפרשות לטובת כבישים לא יהיו על חשבון חלקתם אלא יופרשו מחלקתו. עם כל הכבוד, לא ברור מכוח מה פעל מר סלימאן ומה מקנה בידיו את הזכות למכור נטו או ברוטו. לבטח, מר סלימאן אינו הגורם המחליט מהיכן יופרשו הדרכים ומה שיעור ההפרשה לדרכים בה מחויב כל אחד מהבעלים בחלקה.
ככל שסוכם בין מר סלימאן לבין התובעים והנתבעים על מכירת שטחים נטו, הדבר אינו יכול לחייב את יתר הבעלים בחלקה או את רשויות התכנון. במידה ובעת פירוק החלקה התובעים או הנתבעים יקבלו שטחים בשטח שונה מההסכם הנטען עם מר סלימאן וככל שלתובעים וכן לנתבעים טענות כלפי מר סלימאן ביחס להפרשות לדרכים, עליהם להפנות את טענותיהם אליו, ובכלל זאת באמצעות הגשת תביעה מתאימה בהסתמך על החוזה שנחתם בין הצדדים.
מהאמור לעיל עולה, כי היריבות בנוגע לשאלת גודל המגרשים של התובעים 1-2 הינה בינם לבין מר סלימאן ולא בינם לבין הנתבעים. בצדק קבע בית המשפט במסגרת פסק הדין, כי "... ההפרשות לדרכים יערכו על פי רישום הזכויות במרשם ומתוך השטח שבבעלות כל צד יופרשו הדרכים לפי חלק היחסי של הזכויות הרשומות שלהם בחלקה" (ראו, פסקה 66 לפסק הדין).
זאת להדגיש שוב , כי התביעה העיקרית, שבמקביל אליהם הוגשה הבקשה לסעד הזמני, אינה מכוונת לפתור את הסוגיה הקניינית המפורטת לעיל, שעניינה הבטחתו של מר סלימאן כלפי התובעים ולא ברור כיצד הסעד העיקרי אמור לפתור את "הסכסוך" הקנייני הנטען בין הצדדים ואיך הסעד הזמני אמור לשרת את הגשת הסעד העיקרי.
עוד יצוין, כי אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי צו המניעה הזמני נשוא הבקשה דנן נדרש עקב פקיעתו של הצו הזמני שניתן בשנת 2016, במסגרת תביעת פירוק השיתוף, וכי הוא מהווה המשך לסעד הזמני התיק הקודם.
המצב המשפטי והעובדתי בין הצדדים כיום שונה מהמצב שהיה בעת מתן צו מניעה זמני בתיק הקודם. בעוד שהצו בתיק הראשון ניתן במסגרת תביעה לפירוק שיתוף, שכביכול במסגרתה היו אמורים להכריע במחלוקות בין הצדדים ומשכך היתה הצדקה להקפיא מצב על מנת להימנע משינויים בשטח שיסכלו את הליך פירוק השיתוף, אין הדבר כך בתיק דנן. בתיק דנן, לא ברור מה ההצדקה להקפאת מצב לתקופה בלתי מוגבלת וללא כל סעד אופרטיבי שניתן להשיג במסגרת פסק דין בהליך העיקרי גופו.
על כן ובשים לב לראיות שהוצגו על ידי התובעים, ניתן לקבוע כי לא עלה בידי התובעים להצביע על ראיות מהימנות להוכחת עילת תביעה בהליך העיקרי.
תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת מבחן נוסף להענקת סעד זמני שעניינו " מאזן הנוחות".
התובעים טענו, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לזכותם. נטען, כי בנייה בשני המגרשים על ידי הנתבעים תגרום ליצירת עבודות מוגמרות בשני המגרשים בפרט ובחלקה כולה ובכלל לא תהיה שום תועלת בעריכת תוכנית חלוקה בעתיד, כאמור בפסק הדין. נטען, כי הבנייה בשני המגרשים תגרום לפגיעה בלתי הפיכה בקניין התובעים ובקניין הבעלים האחרים בחלקה וזכויותיהם בחלקה. עם השלמת ביצוע עבודות הבנייה בשני המגרשים יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו ולהקצות את שני המגרשים לתובעים או לממש את המגרשים בדרך אחרת כלשהי.
מנגד, לא ייגרם נזק לנתבעים 1-2 מאחר שהמגרשים פנויים מזה זמן רב.
אין בידי לקבל את טענת התובעים בהקשר זה. המגרשים פנויים מזה זמן רב בגלל צו המניעה הזמני שניתן בשנת 2016. בשלב זה, אין מקום להמשך קיומו של צו מניעה שמטרתו למנוע מהנתבעים לבנות במגרשים השייכים להם, בהתאם להסכם החלוקה התקף בחלקה, וזאת לתקופה בלתי מוגבלת שעלולה להיארך אף מספר שנים. כל זאת, כאשר התביעה העיקרית, שבמסגרתה הוגשה הבקשה לסעד הזמני, אינה מכוונת לפתור את המחלוקות " הקנייניות", להן טוענים התובעים.
שנית, כפי שצוין לעיל, בניגוד לנטען בבקשה לסעד הזמני, אין המדובר במקרה בו אין כל הסכם חלוקה במקרקעין. במקרה דנן, קיים תשריט חלוקה שקיבל תוקף עוד טרם רכשו התובעים את המגרשים שלהם ואותו תשריט חלוקה צורף להסכם המכר של התובעים כחלק בלתי נפרד ממנו. עיקר הויכוח בין הצדדים נוגע לדרך, אשר סומנה בתשריט החלוקה, אשר כבר אושר על ידי רשויות התכנון. טענות התובעים לעניין מיקום הדרך יש להביא בפני רשויות התכנון המוסמכות.
בנוסף לכך, כידוע, בתי משפט לא נוטים ליתן צווי מניעה או צווי עשה במקרקעין אם ניתן לפתור את הסכסוך באמצעות פיצוי כספי. במקרה דנן, ככל שתהיה גריעה מהשטח של התובעים עקב הדרך, הדבר יכול לבוא על פתרונו במסגרת תשלומי האיזון, לכשתוגש בקשה לפירוק שיתוף. התובעים לא הוכיחו אחרת.
לאור זאת, באיזון בין השיקולים הנוגדים נראה, כי הנזק שעלול להיגרם לנתבעים עקב המשך הקפאת הליכי התכנון והבניה בחלקה גדול מהנזק שעלול להיגרם לתובעים עקב החלטת רשות התכנון בעניין מיקום הדרך.
לעניין המבחן השלישי להענקת סעד זמני בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינו " מידתיות ותום לב", מהחומר שהונח לפניי ניכר, כי התובעים הגישו את הבקשה ללא הצגת מלוא התמונה העובדתית הנדרשת. כך, התובעים לא גילו כי בחלקה קיימות שתי תוכניות חלוקה מאושרות, כי רכשו את המגרשים שלהם בהתאם לתשריט חלוקה מספר 170, אשר אושר וקיבל תוקף על ידי רשויות התכנון, לא גילו כי אביו של התובע מספר 3 הגיש התנגדות וכי התנגדותו נדחתה וכי ניתנה לו שהות של 30 ימים לצורך פניה לערכאות המתאימות אך הוא לא עשה כן, וכן בניגוד לנטען בבקשה לסעד הזמני, הן התובעים והן הנתבעים יודעים כל אחד את המיקום המדויק של המגרש אותו רכש מהבעלים הקודם, מר סלימאן, וכי עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת אך למיקום הדרך בין המגרשים.
כמו כן וכפי שצוין כבר לעיל, במקרה דנן הסעד הזמני זהה לסעד העיקרי וגם בשל כך יש מקום לדחות את הבקשה.
לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובעים לעמוד בכל המבחנים הנדרשים למתן סעד זמני, בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.
טרם סיום ולמען הסדר הטוב אציין, כי לא מצאתי מקום לקבל את טענות הנתבעים לעניין היעדר סמכות עניינית. אין המדובר בצו הנוגע להפעלת סמכויותיהם של רשויות התכנון. המדובר בסכסוך פרטי בין שני הצדדים. הנתבעת מספר 3 הודיעה, כי אינה צד לסכסוך וכי תכבד כל החלטה שתתקבל.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני נדחית.
צו המניעה שניתן במעמד צד אחד ביום 14.7.2020 מבוטל.
התובעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות הנתבעים 1-2 בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5, 000 ₪, אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר החלטה זו לב"כ הצדדים

ניתנה היום, כ"ה אלול תש"פ, 14 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דאוד שיבלי
נתבע: שמסי שיבלי
שופט :
עורכי דין: