ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כלל חברה לביטוח בע"מ נגד ברכה נעים :

;לפני כבוד ה רשם נבכיר אדי לכנר

תא"מ 19458-07-19
התובעת

כלל חברה לביטוח בע"מ

נגד

הנתבעות

  1. ברכה נעים
  2. שלמה חברה לביטוח בע"מ

תא"מ 66314-09-19
התובעים

  1. ברכה נעים
  2. ניר עים

נגד

הנתבעות

  1. רונן חכמון
  2. שלמה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

תמצית התובענות ועיקרי טענות הצדדים
לפני שתי תובענות שהדיון בהן אוחד העוסקות בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 12.3.2019.

תביעת ברכה וניר נעים
במסגרת תובענה 66314-09-19 תובעים גברת ברכה נעים ומר ניר נעים (להלן: ברכה, ניר ושניהם יחד – הזוג נעים או התובעים, בהתאמה), בגין נזק שנטען שנגרם לרכב מ"ר 40-041-37 בתאונה (להלן: רכב התובעים). התובענה הוגשה כנגד מר רונן חכמון, סוכן ביטוח אשר נטען שבאמצעותו בוטח רכב התובעים אצל הנתבעת 2 (להלן: חכמון או הסוכן), שלמה חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת או שלמה), וכנגד שלמה.

במסגרת תובענתם, טענו הזוג נעים, כי באירוע נגרם נזק לרכבם. הזוג נעים פירטו, כי הם הבעלים והמחזיקים של הרכב. ניר, נטען, היה הבעלים הרשום של רכב התובעים, אך היות ולניר היו מספר תאונות, סירבו חברות הביטוח לבטחו בביטוח רכוש ואחריות לשנת 2017.

ניר פנה לחכמון, וזה נטען הבטיח לו, כי יוכל לבטח את רכב התובעים, חרף עברו של ניר. על מנת שייעשה כך, פירטו הזוג נעים, הורה הסוכן לניר להעביר את הבעלות במשרד התחבורה על רכב התובעים לברכה.

בהתאם, פעלו הזוג נעים ועשו כאמור, והרכב בוטח בביטוח הכולל רכוש (נזק לרכב התובעים עצמו) ואחריות (נזק לצד שלישי) אצל שלמה. הכל, נטען, באמצעות חכמון. בהמשך, פירטו, הסתיים הביטוח לשנת 2017, וחכמון חידש את הביטוח על כל רכיביו לשנה נוספת. ביטוח זה היה בתוקף מיום 5.12.2018 ועד יום 30.11.2019. בגין הביטוח, טענו התובעים, שולמו דמי ביטוח בסכום של 8,125 ₪.

בהינתן מצב דברים זה, נטען, סברו התובעים כי רכבם מבוטח והדבר ישמש אותם כמגן בשעת צרה.

ביום 12.3.2019, כאמור, התרחשה התאונה בין רכב התובעים ורכב נוסף (מ"ר 538-33-701), שבוטח במועד התאונה על ידי כלל חברה לביטוח בע"מ, היא התובעת בתיק 19458-07-19 (להלן: כלל). במועד התאונה ברכה נהגה ברכב התובעים.

כתוצאה מהתאונה, נטען, ניזוק רכב התובעים ועל פי חוות דעת שמאי נישום הנזק בסכום של 47,552 ₪. השמאי שמונה לביצוע שומת הנזק, נטען, מונה על ידי שלמה ונבחר על ידי התובעים בעצה אחת עם הסוכן.

רכב התובעים הוכנס למוסך לשם תיקונו, כאשר כל אותו זמן – נטען על ידי התובעים – הם סמוכים ובטוחים, כי שלמה תישא בעלות תיקונו, בהתאם לפוליסה (בניכוי השתתפות עצמית). התובעים הופתעו, כאשר שלמה הודיעה להם כי היא דוחה את דרישתם לתשלום תגמולי ביטוח.

נוכח האמור, הוגשה תובענתם דנן.

באשר לחכמון, טענו התובעים בכתב תביעתם, הם פנו אליו כאיש מקצוע, נוכח סירוב חברות הביטוח לבטח את רכב התובעים, וזה הבטיח כי יצליח לבטח את הרכב, ואף הורה להם לבצע העברת בעלות כפי שעשו.

הסוכן, נטען, יצר כלפי התובעים מצג שווא כאילו יהיה כיסוי ביטוחי לרכבם; עוד נטען כי התובעים היו רשאים להניח, על יסוד מצגי הסוכן, כי העברת הבעלות פוטרת את בעיית העבר הביטוחי, וכי קיים לרכבם ביטוח תקף, ואילו ידעו כי אין בידם ביטוח לא היו מסתכנים.

מצגי שווה מפורטים אלה, נטען, מזכים את התובעים בפיצויים מהסוכן.

באשר לשלמה, נטען, הרי שזו ערכה חוזה ביטוח מבלי שביצעה את מלוא הבדיקות, תוך ביצוע "חיתום בדיעבד" לפוליסה, ותוך גביית פרמיה בגינה שלא כדין.

בנוסף, נטען, אחראית שלמה באחריות שילוחית כלפי התובעים, בגין מעשי ומחדלי הסוכן.

טענות הסוכן
לטענת הסוכן, הבעלות על רכב התובעים היא בידי ברכה בלבד, וזו הועברה אליה ביום 4.1.2018, וללא כל קשר לעבד ביטוחי כזה או אחר של ניר.

עוד טען הסוכן, כי נמסר לו, כי העברת הבעלות היא תולדה של פרידת הזוג נעים, ועל כן עבר הרכב לבעלות וחזקת ברכה. בהתאם למידע זה, נטען, התבקשה והונפקה הפוליסה.

שלמה, נטען, הסכימה לבטח את רכב התובעים, על שם ברכה, לאחר מילוי וחתימה על טופס "שאלות טרום חיתומיות", והרכב נדרש לבצע בדיקה במכון, אשר תוצאותיה מועברות ישירות לשלמה. הפוליסה, נטען, הונפקה תוך הוספת פרמיה בסכום של 3,312 ₪ "תוספת בגין היעדר עבר ביטוחי", ונגבתה פרמיה בסכום כולל של 8,125 ₪.

לטענת הסוכן, דחיית דרישת התובעים לקבלת תגמולי ביטוח בשל האירוע אינה כדין, ובניגוד לתנאי הפוליסה.

הסוכן הכחיש את המיוחס לו בכתב התביעה, תוך שהוסיף וטען כי פעל באופן סביר וללא כל מחדל.

טענות שלמה
שלמה טענה בכתב הגנתה, כי דין התובענה כנגדה להידחות. לטענת שלמה, התובעים מסרו לה מידע כוזב ביודעין, בהתאם לסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), באשר לעברם הביטוחי.

עוד טענה שלמה, כי בשים לב לטענת התובעים עצמם, ובשים לב לעבר הביטוחי, לא הייתה אף חברת ביטוח סבירה מבטחת את רכב התובעים, וכי ככל שהיו מגלים לשלמה את העבר הביטוחי, גם היא הייתה מסרבת לבצע את הביטוח ולא הייתה מנפיקה הפוליסה.

שלמה ציינה, כי המידע שנמסר לה, על אודות העבר הביטוחי, על ידי הסוכן – הוא מידע כוזב. לאחר האירוע, נטען, נבדק ונמצא כי התובעים עברו מספר תאונות בשלוש השנים שקדמו למועד רכישת הפוליסה, ומסירת המידע הסותר, כאמור, הוא דיווח כוזב.

תביעת כלל
בתביעת כלל נטען, כאמור, כי הרכב שבוטח על ידיה, נפגע על ידי רכב התובעים. כלל, נטען, שילמה תגמולי ביטוח בהתאם לחוזה ביטוח שנופק לרכבה, ומששולמו תגמולי הביטוח, רשאית היא להגיש תובענת תחלוף כנגד הנהגת.

על כן, הוגשה תביעת כלל כנגד ברכה ושלמה, כמבטחת הנטענת של רכב התובעים.

טענות הנתבעים בתביעת כלל, הן כטענותיהם בתביעת בני הזוג נעים.

דיון והכרעה
לצד התצהירים שצורפו לכתבי טענות הצדדים, הוגשו באמצעות חוות דעת מומחה, מספר תמלילי שיחות אשר ערכו התובעים עם הסוכן, עם נציגי חברת הביטוח הקודמת ואף עם נציגות שלמה.

חלק ראשון: מערכת היחסים בין התובעים ובין שלמה במערכת היחסים שבין התובעים ובין שלמה, עיקר טענות התובעים מופנות למישור החוזי. טענתם העיקרית של התובעים היא, כי שעה שהסוכן ידע גם ידע על העבר הביטוחי, הרי שדין ידיעתו כדין ידיעת חברת הביטוח. משכך, סברו התובעים, לא יכולה עתה שלמה להיבנות מאותו "עבר ביטוחי".

בחינת טענות אלה, לצד הראיות המונחות לפני בית המשפט, מביאה למסקנה, כי דינן להידחות. כך, אין לקבל את טענת התובעים, כי ידיעת הסוכן על אודות העבר הביטוחי – מחייבת את שלמה. בהינתן מסקנה זו, אין לייחס לשלמה את הידיעה האמורה. בהינתן טענת התובעים עצמם – כי אף חברת ביטוח לא הייתה מבטחת אותם, אילו הייתה יודעת את הפרטים לאשורם – הרי שמתקיימות הסיבות הקבועות בסעיפים 6 עד 8 לחוק חוזה הביטוח.

סוכן הביטוח ומעמדו מול חברת הביטוח
סעיף 33 (א) לחוק חוזה הביטוח קובע: "לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח".

כאמור, טענת התובעים היא, כי די בכך שחכמון ידע על עברו של ניר, כדי לחייב את שלמה. אין לקבל טענה זו.

לצד הסדרת מישורים אחדים ביחסים שבמשולש מבוטח-סוכן-מבטח, על יחסי שליחות בהם הסוכן הוא שלוח של חברת הביטוח חלים כל אותם דינים המסדירים יחסי שליחות במישורים אחרים. כך מורה סעיף 36 לחוק חוזה הביטוח מפורשות: "על שליחות כאמור בסעיפים 33 עד 35 יחולו הוראות חוק השליחות, תשכ"ה-1965, בשינויים המחויבים" (להלן: חוק השליחות) (אהרן ברק חוק השליחות כרך א 71-72 (1996)).

אם כן, גם יחסי שליחות שהוסדרו במיוחד על ידי דין ספציפי, כגון ההסדרים שבסעיפים 33 עד 35 לחוק חוזה הביטוח, באותם עניינים שהדין הספציפי אינו מסדיר, יחולו דיני השליחות והחוזים הכלליים, ובפרט חוק השליחות וחוק החוזים.

המיזם בין התובעים ובין הסוכן
במקרה שלפני, אין כל קושי להגיע למסקנה העובדתית, כי במערכת היחסים שבין התובעים ובין חכמון, נוצר הסדר שכל מטרתו הוא להסתיר מחברת הביטוח את העובדה, כי לניר עבר עשיר במעורבות בתאונות דרכים ברכב התובעים. חלק מהתאונות דווחו לחברת הביטוח הקודמת, ואף בגינם שולמו תגמולי ביטוח, וחלק – אף לא נעשה זאת.

להלן אנמק את מסקנתי העובדתית האמורה:

תחילה, רכב התובעים היה רשום על שם שניהם (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 12-17; עמוד 7, שורות 1-3; עמוד 9 שורות 24-25). מאוחר יותר, הועבר רישום הבעלות על רכב התובעים – על שם ברכה בלבד (שם). עם זאת, אין מחלוקת הלכה למעשה, כי הבעלות ברכב נותרה בידי ניר וברכה גם יחד, הגם שהרישום השתנה על שם ברכה בלבד. כך, תביעת התובעים הוגשה בשם שניהם, וכבר בכתב התביעה נטען, כי הבעלות ברכב התובעים היא בידי שני התובעים. כך גם עולה, כאמור, מעדות ניר וברכ ה גם יחד.

אם כן, שינוי הרישום במשרד התחבורה, כך שהבעלות לא תהיה עוד רשומה על שם שני התובעים, אלא על שם ברכה בלבד, נועדה ליצור את הרושם, כאילו השתנתה הבעלות ברכב. אין בכך, כמובן, כדי לשנות מהעובדה – כי הבעלות נותרה בידי שני התובעים גם יחד. ראשית, משום שכך טענו התובעים בכתב תביעתם, וכך עולה מעדויותיהם עצמם. שנית, משום שרישום הבעלות על הרכב הוא אינו רישום קונסטיטוטיבי אלא הצהרתי בלבד, ואין בו כדי לשנות את הבעלות המשותפת ברכב לשני התובעים גם יחד (ע"א 6299/15 עו"ד איתן ארז, בתפקידו ככונס נכסים ספציפיים של החייב עדי קדושים נ' עטרת תעשיות (1996) בע"מ (בפירוק) (22.5.2016)).

על מטרת השינוי ברישום העידו התובעים עצמם, וגם הסוכן. ברכה ציינה בעדותה בחקירתה הנגדית לפני, כי היה קושי לעשות ביטוח – בשים לב לעובדה, כי רכב התובעים היה מעורב אותה עת במספר תאונות דרכים, וסירוב חברת הביטוח להמשיך ולבטח הרכב. ברכה ציינה, כי התובעים הודיעו על קושי זה לחכמון, וכי לבקשתו של חכמון בוצעה העברת הבעלות. זאת, העידה, על מנת לעזור לתובעים לעשות את הביטוח (עמוד 12, שורות 19-27; עמוד 13, שורות 13-15). באופן דומה העיד לעניין זה גם ניר (עמוד 7, שורות 5-10).

חכמון אף הוא אישר בעדותו, כי מטרת גריעת שמו של ניר מהבעלים הרשומים על הרכב – הייתה לשם עשיית הביטוח (עמוד 17, שורות 27-36). עם זאת, חכמון ציין בעדותו, כי אף שהוא זה שהציע את הרעיון (עמוד 18, שורה 29), הוא נאות לעשות זאת מתוך הנחה עובדתית, כי המניע לכך הוא פרידת בני הזוג. בנסיבות אלה, הסביר חכמון, הרי שאין לייחס עוד את "העבר הביטוחי" או התאונתי ברכב התובעים – לשני התובעים, שכן ברכה היא אישיות נפרדת אשר העברת הבעלות ברכב נועדה להפריד רכוש (שם, שורות 1-4, שורות 24-25 ושורות 29-30; עמוד 23, שורות 4-5).

בדבר המחלוקת שבין העדים על הסיבה שבעטיה הועברה הבעלות – יש לאמץ את גרסת התובעים, אך אין לדחות לגמרי את עדות חכמון.

כאמור, לאחר אירוע הביטוח, ערכו התובעים – לעתים יחד, לעתים כל אחד בנפרד – שיחות אחדות עם סוכן הביטוח, שלמה, וחברת הביטוח הקודמת. מעדויות התובעים לא היה ברור מתי בדיוק נערכו השיחות, אך אין מחלוקת, כי השיחות נערכו לאחר האירוע, כי התמלול המיוחס בהן לברכה, ניר (המוכנה "ויני נעים") וחכמון (ואף נציגי חברות הביטוח) – הוא נכון.

עיון בתמלילי השיחות מלמד, כי העברת הבעלות הייתה גם הייתה למטרות עשיית ביטוח. אין, אם כן, לקבל את ההצדקה שהציד חכמון להעברת בעלות זו, בדמות פרידת התובעים. עם זאת אציין, כי מהשיחה המוקלטת שתובא בהמשך, בהחלט עולה הרושם, כי הסבר זה – פרידת בני הזוג (התובעים) – כהסבר מניח את הדעת לגריעת שמו של ניר מרשימת הבעלים של הרכב, היה מקובל לכל הפחות על ניר ועל חכמון.

כך, בשיחת ניר עם חכמון, מציין ניר כי העברת הבעלות נעשתה לבקשת חכמון, תוך שחכמון מאשר זאת ומציין, כי הסיבה לכך: "העברנו בעלות על הפוליסה בכוונה כי העבר שלך לא מזהיר" (עמוד 1, שיחה 10.32.12, שורות 20-23), ובהמשך: "... אז עשינו מצב שאם תעביר את הבעלות על גורם שני, שאין לו עבר ביטוחי כמו ברכה, נוכל לקבל אותך תחת הצהרה שאף פעם לא היו לך תביעות... ראשון, לא משנה, עשיתי את זה. השגנו לך כיסוי" (שם, עמוד 2, שורות 10-13). חכמון מוסיף ומסביר את האופן שבו ניסה לשכנע את שלמה להעניק כיסוי לאירוע ולשלם תגמולי ביטוח. ניר לא מתנגד לדברים אלה, ורק שואל את חכמון האם כרגע יש ביטוח (שם, עמוד 3, שורה 3).

גם בשיחה נוספת שערכה ברכה עם אחת מעובדות חכמון בסוכנות הביטוח, הוצגה גרסה דומה: "... רונן אמר לי לי תשמע ויני אתה יש לך זה, אני אגד לך מה לעשות. הוא אמר לי קודם כל תן לי לבדוק, אחר כך הוא אמר לי אני אגיד לך מה לעשות, הוא אמר לי תעביר את האוטו על שם ברכה" (עמוד 8, שיחה 10.33.29, שורות 15-17; וגם עמוד 10, שורות 8-11).

לבסוף, בשיחה דומה שנערכה אך בתחילת "האירוע הביטוחי", כאשר הצדדים עוד סברו כי ניתן ליישב את הסוגיות מול שלמה, וכי ייתכן שמדובר על בעיית "ניפוח" (שמאות גבוה מדי), מסבירה היטב, כי כל המעורבים – ניר, ברכה וחכמון – ביקשו ויישמו את "ההסדר".

בשיחה זו, מסביר חכמון את האופן שבו הציג את הדברים לנציגי שלמה: "... אני אמרתי להם חבר'ה (שלמה – הח"מ) מלכתחילה בעלות הרכב עברה לברכה מניר. ברכה היא פרודתו, העבירו את הבעלות לברכה..." (עמוד 2, שיחה 10.32.18, שורות 2-3). לאחר דברים נוספים, תגובתו של ניר לדברים אלה היא מילה אחת: "כן" (שם, שורה 9).

בהמשך שיחה זו, חכמון שב ומסביר, כי "... בעלה הקודם, הפרוד שלה הקודם היה איש פרוע..." (שם, שורה 18). גם הפעם תגובתו של ניר לדברים אלה אינה מסתייגת: "טוב, גם בכללי הכל כשר, אני לא עושה אף פעם" (שם, עמוד 3, שורה 5).

חרף עדותו החריפה של ניר לפני, כי התובעים בזוגיות שלווה ואוהבת (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 3-4; עמוד 6, שורות 1-2), בזמן אמת – שיחתו של ניר עם סוכן הביטוח – לא מצא ניר למחות על הצגת הדברים באופן זה על ידי חכמון. חכמון שב ומציין, כי הסיבה להעברת הבעלות היא פרידת בני הסוג, וכי אין כל קשר לעובדה, שניר הוא "איש פרוע" באופן נהיגתו, וכי העברת הבעלות נועדה אך להפריד רכוש.

אציין, כי משקלה של ראיה זו גבוה במיוחד, שכן היא נערכה סמוך מאוד לאירוע, וכאשר הצדדים עוד ציפו לפתרון הסוגיה הביטוחית ללא קושי מיוחד. עוד יש לציין, כי בניגוד לשיחות האחרות, שנערכו באופן פורמאלי יותר, בשיחה זו מצאו הצדדים לברך אחד השני במספר ברכות (שם, עמוד 1, שורות 8-13), דבר המחזק את הסברה, כי שיחה זו מבטאת בצורה אמינה יותר את אופי "ההסדר", המניעים לו וההסברים שניתנו לחברת הביטוח לשם הצגתו כהגיוני.

הינה כי כן, לצד קבלת ההסבר, לפיו העברת הבעלות (וליתר דיוק, הסרת שמו של ניר מרשימת הבעלים ברכב, תוך הותרת שמה של ברכה בלבד) – נועדה להשיג ביטוח לרכב, שלא היה מתקבל אילו ניר היה נשאר בין בעליו, יש גם לקבל את ההסבר של חכמון, כי להעברת הבעלות הומצא הסבר, מניח את הדעת של חכמון וניר גם יחד, בדמות פרידת בני הזוג, הם התובעים. בנוסף, חכמון ציין בפני ניר – כי חשוב לא לחשוף את המיזם:
"חכמון: צריך לצייר תמונה שהעברת בעלות על הרכב, ניר: זה מה שעשינו מה?
"חכמון: לאשתך,
ניר: מה שאמרת לי עש- אני, תקשיב מה שאמרת לי עשיתי, מה שזה זה, זכותי, זכותי ללכת לכל מקום.
חכמון: אתה לא צריך... תיזהר.
ניר: לא, אני מדבר איתך עכשיו, אני לא מדבר עם אף אחד תקשיב.
חכמון: היה צריך לעשות דברים בשביל שתהיה מבוטח, אתה לא צריך להגיד לו הסוכן אמר לי.
ניר: אין בעיה.
חכמון: אם תגיד הסוכן אמר לי לא תראה כסף.
ניר: בסדר, אני לא אומר כלום, אבל אני אומר לך. מה שאמרת לי עשיתי, מה שזה עשיתי, זכותי ללכת לכל מוסך שאני רוצה..."

(שם, עמוד 4, שורות 14-23; עמוד 5, שורות 1-2).

נוכח דברים אלה, המסקנה היא, כי ניר וחכמון, וכך גם ברכה, חברו למיזם משוטף, במסגרתו הוסר שמו של ניר מרשימת בעלי הרכב, תוך הותרת ברכה כבעלים יחיד, וזאת למטרת השגת כיסוי ביטוחי לרכב התובעים, שלא היה מתקבל אילו ניר היה נותר בעלי הרכב. חרף הכחשת הדברים על ידי ניר, כאילו להעברת הבעלות הוצג הסבר של פרידת בני הזוג, בדברים שאמרו ניר וחכמון בשיחה שצוטטה לעיל, לא מצא ניר למחות על הצגת הפרידה על ידי חכמון, אף שזו שבה ועלתה בדברי חכמון. היפוכו של דבר: ניר אישר את הדברים.

אם כן, מה משמעותו של "מיזם" משותף זה למבוטח, הם התובעים, לבין שליח המבטחת, חכמון?

אכן, כפי שהובא מעלה, סעיף 33 (2) לחוק חוזה הביטוח קובע, כי ידיעת סוכן הביטוח לגבי עובדות נכונות בעת עריכת הביטוח – היא כידיעת חברת הביטוח עצמה. עם זאת, סעיף 36 לחוק חוזה הביטוח, מחיל על יחסי שליחות אלה את כל הדינים המסדירים דיני שליחות.

בספרות המקצועית הובאה הדעה, כי "מיזם" בין המבוטח וסוכן הביטוח (שליח חברת הביטוח) להסתרת מידע מחברת הביטוח – לא יכול לחייב את חברת הביטוח. עמדה זו זכתה גם לתמיכה בפסיקת בתי המשפט המחוזי והעליון.

בספרם, מציינים פרידמן וכהן, כי אין כל קושי עם גישה לפיה, אין הצהרת המבוטח בפני חברת הביטוח, שנעשתה בהטעיית חברת הביטוח ביד אחת עם הסוכן – כדי תחייב את חברת הביטוח, משום ידיעת הסוכן את העובדות לאימתן (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 865 (1992)): "... אין מקום לייחס את ידיעת הסוכן לחברת הביטוח, אם המבוטח והסוכן עשו יד אחת כדי להטעותה" (שם, בעמוד 866, סיפא הערת שוליים 381; וראו גם ירון אליאס דיני ביטוח עמודים 376 ו-1112 (מהדורה שלישית, 2016)).

באופן דומה, נפסק, כי ידיעת המבוטח על המיזם הנכרך בשיתוף פעולה שלו עצמו עם סוכן הביטוח, מתוך מטרה להציג לחברת הביטוח מצג עובדתי שונה מהמציאות, אינו מאפשר למבוטח להיבנות מדיני השליחות לעניין ידיעת חברת הביטוח (באמצעות ידיעת הסוכן) על המידע שהוסתר ממנה (ע"א 2627/02 (מחוזי ת"א) מנשקו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (9.11.2006). באופן דומה, באושרו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ציין בית המשפט העליון בהחלטתו הדוחה רשות ערעור בפרשת מנשקו, כי "לא ניתן לפעול (ולוא גם במקובץ) בניגוד לעקרונות ההגינות של השליחות מצד אחד, ולהיבנות מהם מן הצד האחר, ושוב, זאת גם אם הלך המבקש אחר עצתו של סוכן הביטוח" (רע"א 10337/06 מנשקו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (5.3.2007)).

במקרה שלפני, עולה מהעדויות, כי התובעים פעלו כפי שפעלו – שינוי הבעלות ברכב – בעצת סוכן הביטוח חכמון. עם זאת, בעשותם כן, לא יכולים התובעים להסתמך על ידיעת חמכון את העובדות לאשורן ולייחס ידיעה זו לשלמה. ויודגש, אין מדובר אך ורק על הצגת הדברים בפני הסוכן. התובעים פעלו באופן אקטיבי כדי להציג מצג מטעה בפני חברת הביטוח. הסרת בעלותו של ניר והעברת הפוליסה על שם ברכה בלבד – כל אלא נועדו לתמוך במיזם, לפיו לחברת הביטוח יגיע מידע מטעה.

חובת הגילוי
סעיף 6 (א) לחוק חוזה הביטוח, מחייב מבוטח לענות תשובה מלאה וכנה לשאלה שהוצגה לו על ידי חברת הביטוח.

האם במקרה שלפני, הופרה חובה זו?

בכתב הגנת שלמה, בין היתר, הוגש טופס הנושא כותרת "שאלות טרום חיתומיות" ואשר נושא את התאריך 9.12.2018. במסגרת טופס זה, אשר התקבל אצל שלמה, הוצגה שאלה (שאלה מספר 7) באופן הבא:
"האם הרכב המועמד לביטוח היה מעורב בתאונה כלשהי במהלך 36 החודשים האחרונים? כן/ לא".
על שאלה זו ניתנה התשובה הבאה: "שנה אחרונה לא היתה [.] לפני שנתיים ו3 שנים לא היה עבר ביטוחי". בנוסף, בשאלה עצמה – סומנו שתי האפשרויות בעיגול, כך שסומן גם "כן" וגם "לא".

עוד יש לציין, כי על גבי הטופס נרשם שמו הפרטי של ניר, ואף בתחתית הטופס לצד התיבות "חתימת המצהיר" נרשם "ניר".

בחקירה הנגדית של המעורבים, לא ניתנה תשובה מספקת לשאלה – מי חתם על הטופס. חכמון העיד, כי הוא זה שרשם את הפרטים בטופס (עמוד 23, שורות 20-23; עמוד 24, שורות 3-10), אך ציין גם כי הוא לא זה שחתם על הטופס (עמוד 23, שורות 24-25). הטופס נערך, כך על פי עדות חכמון, בנוכחות בני הזוג נעים, בידיעתם ועל יסוד הדברים שהם עצמם מסרו לו (עמוד 25, שורה 1) תוך שחכמון מציין כי ניר הוא זה שחתם על הטופס (עמוד 32, שורות 35-36).

מאידך, ניר הכחיש כי חתם על הטופס (עמוד 2, שורות 35-36), ואף לא הכיר את תוכנו (עמוד 3, שורות 1-14). עם זאת ציין בעדותו, כי חכמון לא שאל שאלות בעניין העבר התאונתי או הביטוחי, שכן הוא זה שמסר לו את מלוא הפרטים בעצמו (שם, שורות 15-24).

חרף האמור, המסקנה העובדתית המתבקשת מהעדויות היא, כי הטופס נרשם בשם התובעים, המבוטחים, אף אם לא נחתם על ידי ניר.

כך לשאלה, האם שוחחה וחתמה על טפסים ("וחתמת על טופס להצטרפות לביטוח"), ענתה ברכה בעדותה: "מה שהוא ביקש עשיתי" (עמוד 11, שורות 18-32), אף שלא הכירה את טופס החיתום והכחישה כי החתימה בו היא של ניר (שם).

עם זאת, מאחת השיחות של ברכה עם חכמון למדים, כי טופס החיתום נרשם על דעת התובעים, ובפרט על דעת ברכה:

"חכמון: נכון. הלכתם העברתם את הבעלות של הרכב עליך, ברכה: לא הלכנו, בגלל שאתה הצעת לי להעביר את הביטוח, את הרכב עליי, בעקבות זה הלכתי. לפני זה לא חשבתי ללכת.
חכמון: אוקי, אוקי. לכן עכשיו מה קרה? בגלל שאת מילאת לי הצהרה שלך לא היו תביעות, ברכה: נכון"

(עמוד 2, שיחה 10.32.28, שורות 16-21). ובהמשך:

"חכמון: הבאת לי הצהרה שלך שלא היו תביעות?
ברכה: נכון, נו" (שם, עמוד 3, שורות 15-16).

נוכח האמור, יש לקבוע כממצא עובדתי, כי טופס החיתום מולא על ידי חכמון אך על דעת ובידיעת התובעים.

הפסיקה הכירה בכך, שחשיבות הצהרת המבוטח ומענה על שאלות שנשאל עליהן בתהליך החיתום – ייעשה בכתב, היא לצרכים ראייתיים (ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב פ"ד מב(2) 201 (1988)), תוך שנקבע, כ י אין כל דרישה לחתימה (שם, שם). בדומה נקבע, כי ניתן להסתפק באופנים אחרים של תיעוד השאלות והתשובות, כגון הקלטה של השיחה.

במקרה שלפני, אין צורך אם כן להכריע מי חתם על טופס החיתום והאם היה זה ניר. די בקביעה, כי תשובות חכמון בטופס זה נרשמו על דעת ובידיעת התובעים, תוך שהדברים המוצגים בטופס – הם דברי התובעים עצמם.

בטופס, כזכור, התשובה לשאלה האם הרכב היה מעורב בתאונת דרכים ב-36 החודשים האחרונים, זכתה הן לתשובה חיובית, והן לתשובה שלילית. עם זאת, עיון בפירוט, בהמשך, מלמד, כי הכוונה הייתה דווקא לתשובה שלילית, שכן שם נרשם: "שנה אחרונה לא היתה [.] לפני שנתיים ו3 שנים לא היה עבר ביטוחי". חרף הפירוט הלא טיפוסי, למעשה מה שנרשם הוא כי לא היו תאונות בשלוש השנים האחרונות לרכב (וגם שלא היו תביעות או דרישות לחברות ביטוח).

אין מחלוקת, אם כן, כי מדובר על הצהרה שאינה מתארת את האמת. אין מחלוקת, כי הרכב היה מעורב במספר לא מבוטל של תאונות דרכים. ניר עצמו העיד, כי לרכב היו בין 4 עד 5 תאונות (עמוד 2 לפרוטוקול, שורה 30). כאשר עומת עם כך, שלרכב היו 5 תאונות, ציין כי מתוכן היו 3 "פגע וברוח", וכי לא לכל התאונות "אני קשור" (עמוד 4, שורות 25-26; עמוד 5, שורה 15).

הן ניר והן ברכה העידו, כי ברכה הייתה מודעת היטב לכל התאונות (עמוד 6, שורות 1-2; עמוד 13, שורות 31-33). עם זאת, תאונה נוספת התרחשה דווקא בעת נהיגת ברכה עצמה. כך אישרה זו בעדותה היא (עמוד 10, שורות 15-16 ושורות 20-21), אף שציינה כי "פתרה" את הסוגיה לבד, ולא דרשה תגמולים מחברת הביטוח (שם, שורות 16-17). ביחס לתאונה זו, העיד גם ניר, תוך שאישר את האמור (עמוד 3, שורות 19-21).

הינה כי כן, התובעים נשאלו האם הרכב המועמד לביטוח – רכב התובעים – היה מעורב בשלוש השנים האחרונות בתאונת דרכים. על שאלה זו, בשים לב לפירוט הצמוד בתשובה, ענו בשלילה. זאת, חרף העובדה, כי הרכב היה גם היה מעורב בלפחות 5 תאונות דרכים, וכאשר תאונה נוספת – נגרמה בעת נהיגת ברכה עצמה.

ויודגש, השאלה לא שאלה האם הייתה, בעקבות תאונת דרכים, גם דרישה לתשלום תגמולי ביטוח. השאלה שנשאלה היא, האם הרכב היה מעורב בתאונת דרכים. נוכח האמור, אין מחלוקת, כי התשובה שניתנה לשאלה זו היא שאלה לא כנה, כאמור בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. והדבר נכון, בין אם המבוטח הוא ניר, ובין אם המבוטחת היא ברכה.

באופן דומה עולה, אם כי כאמור הדבר אינו במחלוקת עובדתית, משאילתת תביעות שצורפה לכתב הגנת שלמה (בהערת אגב יש לציין, כי האמור בטופס זה אינו משקף את מלוא התאונות שהיה מעורב בהן רכב התובעים, שכן כאמור – לכל הפחות שתי תאונות נוספות לא דווחו לחברת הביטוח).

בהינתן מסקנה זו, הרי שיש לקבוע, כי התשובה שניתנה על ידי התובעים לשאלת מעורבות הרכב בתאונות קודמות, היא שאלה שאינה כנה ומלאה, כאמור בסעיף 6 (א) לחוק חוזה הביטוח. בהינתן מסקנה זו, אין צורך לבחון את התקיימותו של סעיף 6 (ג) המחייב, בנסיבות מסוימות, גילוי אקטיבי מצד המובטח אף אם לא נשאל על כך (ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"מ מו(2) 339 (1992)) – כטענת שלמה – הדורש גם הוכחת כוונת מרמה. עם זאת מצאתי לנכון לציין, כי בנסיבות שתוארו לעיל, הייתה על התובעים חובה אקטיבית לגלות את העבר התאונתי של הרכב, שכן רכב סורב לביטוח מטעם זה בדיוק.

משמעותו של אי הגילוי
שעה שנקבע, כי המובטחים, הם התובעים, חטאו באי גילוי, שכן ענו על השאלה באופן לא כנה ומלא, עולה השאלה מה היא תוצאת מחדל זה?

סוגיה זו מוסדרת על ידי סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח. סעיף 7 (ג) מסדיר סיטואציה בה התרחש אירוע הביטוח לפני שנודע למבטח על אי הגילוי. סעיף זה מונה 3 אפשרויות.

הראשונה, היא תשלום תגמולי ביטוח יחסיים, כשם היחס שבין דמי הביטוח ששולמו ודמי הביטוח שהיו צריכים להשתלם אילו היה יודע המבטח את המצב לאשורו.

במקרה שלפני, הצדדים לא טענו לאפשרות זו, וממילא האפשרות לא הוכחה.

על כן, יש להיזקק לאפשרות האחרת (האפשרות הנוספת היא שלילית תגמולי הביטוח אם יוכח, כי אי הגילוי נבע מכוונת מרמה): "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו" (סעיף 7 (ג) (2)).

מהעדויות שלפני עולה, כי אין על כך – הלכה למעשה – כל מחלוקת. ראשית, כל המיזם שבין התובעים ובין חכמון נבע בשל העובדה, כי לא היה ניתן לבטח את ניר, בשים לב לעברו התאונתי ברכב התובעים.

שנית, הן בעדויות שלפני, והן בשיחות המוקלטות, שבה ועולה הבעיה: לא היה ניתן לבטח אם הייתה יודעת חברת הביטוח, כי הרכב היה מעורב במספר בלתי מבוטל של תאונות, או אם הביטוח היה נערך של שם ניר (עמוד 25, שורות 3-14). באופן דומה העידה עדה מטעם שלמה (עדות עובדת שלמה, גברת יעל סעדון: עמוד 28, שורות 14-24, בין היתר).

בהקשר זה אציין, כי העובדה שבעבור הביטוח שולמה "תוספת בגין היעדר עבר ביטוחי", אינה משפיעה על מסקנה זו, שכן תוספת זו משלומת כל אימת שאין עבר ביטוחי, חיובי או שלילי של המובטח המתקבל לביטוח, כגון ברכה (סיכומי ב"כ התובעים).

שלישית, טענת התובעים עצמם, בכתב תביעתם, הייתה – כי בנסיבות העניין רכבם סורב לביטוח. בהינתן שכך, אין למעשה כל פלוגתא בין הצדדים, כי עריכתו של ביטוח, אף בדמי ביטוח מוגדלים, לא הייתה אפשרית, אילו מבטח – מבטח כלשהו, ובכלל זה שלמה – היה יודע את מלוא העובדות.

נוכח האמור, ונוכח הוראת סעיף 7 (ג) (2) לחוק חוזה הביטוח, לא זכאים התובעים לתגמולי ביטוח משלמה.

בנוסף, יש לדחות את טענת התובעים, כי יש לייחס לשלמה אחריות שילוחיות להתנהגות חכמון. כפי שפורט בהרחבה, מדובר על מיזם משותף בין הצדדים, תוך שחכמון פועל כנגד האינטרס של שלמה עצמה, אותה הוא מתיימר לייצג כשלוח. בהינתן שכך, אין מקום לייחס לשלמה אחריות שילוחיות בגין מצגי או רשלנות הסוכן (פרשת מנשקו, לעיל).

חלק שני: התביעה כנגד חכמון
תביעת התובעים מבוססת, ברובה, על הצגת מצג שווא רלשני, לפיו חכמון הציג לתובעים מצג שרכבם מבוטח, אם ייעשו את אשר עשו. בנוסף, נטען, כי התובעים לא היו מסתכנים אילו ידעו כי אין ביטוח.

באשר לטענה אחרונה זו של התובעים, אקדים ואציין – כי יש לדחותה. התובעים זנחוה בסיכומיהם, ואף על פי הראיות שהובאו לפני בית המשפט, לא היה ניתן להסיק, כי בהעדר ביטוח היו נמנעים התובעים לנהוג.

כך, לשם הדוגמה בלבד, כאשר התברר, כי בשנת הביטוח הראשונה – לא היה למעשה ביטוח, שכן דבר מה לא הוסדר, והתובעים כלל לא שילמו פרמיה, לא הפריע הדבר, אף אם בדיעבד, לניר. בעדותו לעניין זה ציין, כי אף שהוא מודע כעת, כי לא היה ביטוח בשנת 2017, לא מצא לנכון להסדיר זאת (אף אם בדיעבד), וזאת חרף העובדה, כי בזמן אמת חשב שיש ביטוח (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 14-22).

בנוסף, התובעים העידו, כי היום יש בבעלותם רכב אחר, אך לא טענו, בוודאי שלא הוכיחו, כי רכב זה מבוטח בביטוח רכוש או אחריות.

בהינתן דברים אלה, יש לדחות את הטענה, כי אילו ידעו התובעים כי אין לרכבם ביטוח רכוש או חבות – היו נמנעים מהסיכון ולא נוהגים ברכב (בניגוד לביטוח גוף חובה).

כעת לטענתם העיקרית של התובעים ביחסיהם עם הסוכן: לפיה, הצגת מצגי הסוכן, כאילו יש בביצוע המיזם כדי להקים פוליסת ביטוח לזכותם, כדי הצגת מצגי שווא.

אכן, התובעים הניחו, ועל הנחה זו אין מחלוקת, כי ביצוע המיזם – יביא לכיסוי ביטוחי לרכבם (ולאחריות הנובעת מהנהיגה בו, כלפי צד שלישי).

במקרה שלפני, נציג חברת הביטוח – הוא הסוכן, הציג בפני התובעים מצג, לפיו הסרת בעלות ניר מהרכב ורישום פוליסת הביטוח על שם ברכה, יביא לכיסוי ביטוחי. בחינת התשתית הראייתי שבפני בית המשפט אכן מביאה למסקנה, כי דין טענה זו להתקבל במישור החבות.

העדויות שהובאו לפני בית המשפט, כמו גם מהשיחות הרבות – שחלקן אף צוטטו לעיל – עולה התמונה, כי הנחת העבודה של הסוכן הייתה כפי שטוענים לה התובעים. כך, הסוכן הציג לפני כריתת חוזה הביטוח תנאים, שבהתקיימותם היו עשויים התובעים לזכות לתגמולי ביטוח. התובעים פעלו לפי הוראות הסוכן. בנוסף, הסוכן ביקש להסתיר את ההנחיות שנתן לתובעים, באמצעות בקשה מניר – לבל זה יחשוף את ההוראות, ובכך ישללו מהתובעים תגמולי הביטוח.

לצד זאת, חשיפת המיזם על ידי חברת הביטוח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק דין זה, הביאה בסופו של יום לשלילת תגמולי הביטוח. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את חבות סוכן הביטוח בהצגת המצגים כלפי התובעים.

הפסיקה הכירה, כי בעל מקצוע חב חובת זהירות כלפי לקוחותיו, ובפרט זה סוכן ביטוח (ע"א 3214/98 שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ פ"ד נח(4) 445 (2004)). במקרה שלפני, ועל יסוד המסד הראייתי שנפרס, עולה מסקנה, כי סוכן הביטוח אכן הציג מצגי שווא לתובעים. ויודגש, סוכן הביטוח הוא איש המקצוע. סוכן הביטוח בקיא בעולם הביטוח, בהתנהלות מול חברות הביטוח, ואופן העבודה עמם.

בהינתן שכך, יש לקבוע, כי חכמון הציג בפני התובעים מצג, לפיו יישום המיזם יקנה להם כיסוי ביטוחי כפי שחפצו בו.

עם זאת, אין לקבל את מלוא תביעת התובעים כלפי חכמון.

הפסיקה ציינה, כי הפיצוי הראוי בגין הצגת מצגי שווא רשלניים – אינו פיצויי קיום. דהיינו, אין להביא את הנפגע מהצגת מצגי השווא לכדי מצב בו היה אילו מצגי השווא היו נכונים. במקרה שלפני, אין לפסוק לתובעים פיצויי אשר יביא אותם לכדי קיומו, הלכה למעשה ובפועל, של חוזה הביטוח. פיצוי בגין הצגת מצג שווא רלשני "לא נועד להגשים ציפיות של הניזוק שלא הוגשמו בעקבות מעשה העוולה" (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון (7.4.1997)), ובהמשך:

...אמת המידה שאומצה לפיצוי בגין מצג שווא רשלני מתמקדת בפיצוי הניזוק, באופן שהוא יועמד במקום שהיה בו אלמלא נעשה כלפיו מצג השווא הרשלני" (פרשת זלצקי, לעיל).

במקרה שלפני, משמעותו של פיצוי "שלילי" בגין הצגת מצג שווא הסוכן, הוא השבת פרמיית הביטוח ששולמה על ידי התובעים. בנוסף, ואף שהפסיקה הכירה בכך, שבמקרים יוצאי דופן, ניתן לפסוק פיצויי "קיום" (ולמעשה לקיים את החוזה) (ע"א 4948/13 הרכבי נ' אבני (15.3.2015)), אין מקום לעשות כן במקרה דנן.

כך, כאמור, התובעים פעלו יחד עם הסוכן ביצירת מיזם שמטרתו להטעות את שלמה. התובעים ניגשו למשרד התחבורה כדי לגרוע את ניר מרשימת בעלי רכב התובעים. התובעים הסכימו לביצוע האמור, על מנת לאפשר עריכתו של חוזה ביטוח המבוסס על ההנחה, כי לרכב התובעים אין "עבר ביטוחי" או "תאונתי". בהינתן קביעות אלה, אין מקום לפיצוי שיביא את התובעים לכדי קיומו, הלכה למעשה, של חוזה הביטוח.

בהינתן האמור, זכאים התובעים אך לפיצוי שלילי, שמשמעתו במקרה דנן הוא השבת פרמיית הביטוח ששילמו בסכום של 8,125 ₪.

לפני סיכום: חובת חברת הביטוח לברר המידע באופן אקטיבי לפני סיכום, ומעבר לצורך, מצאתי להתייחס לטענת התובעים, לפיה יש לדחות את טענת שלמה, שכן יכלה בנקל לבדוק את המצב העובדתי לאשורו.

מצאתי לדחות טענה זו.

ראשית, משום שגם אם חברת הביטוח יכולה ועשויה לבדוק את הנתונים הנמסרים לה על ידי המבוטח, אין בכך כדי לשלול את חובת המבוטח למסור את המידע באופן כנה ומלא. כך, גם אם עלות הבדיקה היא נמוכה באופן יחסי (עדות סעדון, עמוד 29, שורות 20-26).

קבלת טענת התובעים במקרה דנן, משמעה, כי אין כל חובה על המבוטח להצהיר על אודות מצב הדברים לאשורם, שכן חברת הביטוח יכולה "בנקל" לאסוף נתונים אלה בעצמה. אין לקבל טענה זו, הן במישור הערכי, והן במישור המשפטי, שכן היא סותרת את ההסדר שבסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח.

שנית, יש לציין, כי בדיקת עברו הביטוחי של הרכב, כל אימת שמבוקש לבטח את הרכב, עשוי לפגוע בפרטיות בעל הרכב. הגם שייתכן שבמקרים מסוימים פגיעה זו לגיטימית ואף רצויה, הרי ששעה שנמסר מידע לחברת הביטוח – אין לדרוש ממנה לבדוק מידע זה, תוך חקירה והתחקות אחר המבוטח, במיוחד כאשר מדובר על מידע "קשה" שהוא בידיעה ברורה וחד משמעית של המבוטח (בניגוד, למשל, למידע "רך" אשר דורש הסקת מסקנות של המבוטח, כגון מצב בריאותו האמתי בהינתן נתונים רפואיים כלשהם. להשוואה ראו: שחר ולר "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח" עלי משפט א (תשס"א)).

במקרה שלפני, אכן – הוצגו בפני שלמה מספר אינדיקציות שהיו צריכות לעורר התעניינות או צורך בבדיקה נוספת. כך למשל, כאמור, על טופס החיתום נרשם שמו של ניר, ולא ברכה. בנוסף, בעותק רישיון הרכב שהועבר לשלמה היה רשום, עוד אז, שמו של ניר כבעלי הרכב, ולא ברכה (עמוד 27, שורות 12-13 ושורות 19-20). עם זאת, גברת סעדון ציינה בעדותה, כי לא הייתה כל דרישה שברכה תחתום, דווקא, על טופס החיתום, וכי ממילא – למועד עריכת הביטוח, הייתה הבעלות על הרכב רשומה על שם שני התובעים (עמוד 30, שורות 9-15). אכן, היה רצוי ששלמה תבדוק את הפרטים, אך בהינתן הצהרת הסוכן, בשם התובעים, כי לא היו תאונות לרכב בזמן הרלוונטי (בעת מילוי השדות בהפקת הפוליסה במחשב: שם, שורות 21-26), אין לייחס להעדר בדיקה זה משמעות כלשהי.

תביעת כלל
בין הצדדים אין מחלוקת, כי האשם בהתרחשות התאונה רובץ על נהיגת ברכה ברכב התובעים. כך הוצגו הדברים בעדויות שלפני, וכך גם בשיחות שניהלו הצדדים ואשר הובאו במתלולים.

בנוסף, עיקר טענתם של התובעים בתביעת כלל, התבססה על קיומו של ביטוח אצל שלמה.

בהינתן שכך, יש לקבל את תביעת כלל. כלל הגישה חוות דעת שמאי מטעמה לתמיכה בתביעתה. הצדדים לא ביקשו לחקור את השמאי, ועל כן יש לקבל את חוות דעתו ולקבוע, כי הנזק שנגרם לרכב שבוטח על ידי כלל הוא בסכום של 14,262 ₪ (כולל שכ"ט), וסכום משוערך ליום הגשת התביעה בסך 14,451 ₪.

סיכום ומסקנות

תא"מ 66314-09-19
נוכח האמור, תביעת התובעים, משפחת נעים, כנגד שלמה – נדחית.
לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.
התביעה כנגד חכמון מתקבלת בחלקה. חכמון ישלם לתובעים סכום של 8,125 ₪, בתוספת הוצאות (חלקיות, בשים לב לסכום התביעה וסכום פסק הדין) בסכום של 250 ₪ (סכום זה כולל את אגרה) ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,800 ₪.

תא"מ 19458-07-19
תביעת כלל מתקבלת כנגד ברכה נעים, ונדחית כנגד שלמה.

ברכה תשלם לשלמה בסכום של 14,451 ₪. סכום זה יישא הצמדה וריבית מיום הגשת תביעת כלל (8.7.2019), בתוספת הוצאות כלל בסכום כולל של (758 ₪) ושכ"ט עו"ד כלל בסכום של 2,536 ₪.

כל הסכומים האמורים, בשתי התובענות, ישולמו תוך 45 ימים, שכן אחרת יישאו הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: כלל חברה לביטוח בע"מ
נתבע: ברכה נעים
שופט :
עורכי דין: