ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד אמסלם נגד עזרא יקוטי :

בפני כבוד השופט ג'מיל נאסר, שופט בכיר

תובע

דוד אמסלם, עו"ד

נגד

נתבע

עזרא יקוטי

פסק דין

התביעה ובעלי הדין
המדובר בתביעת פיצויים בגין פרסום לשון הרע.

התובע, עו"ד במקצועו, טוען כי האמירות הפוגעניות המיוחסות לנתבע נאמרו על ידו עת התפרץ למשרדו, בלוויית שניים משותפיו, והטיח אותן בפני התובע, וזאת בנוכחות לקוח פוטנציאלי. הרקע לכך הנו סכסוך מסחרי הקשור להסכם שכירות שנכרת בין חברה אשר בבעלות התובע לבין הנתבע ושותפיו.

התובע, הינו עו"ד במקצועו, אשר משרדו שכן בנכס שכתובתו רח' הרצל 44 בנהריה, אותו שכרה חברת "א.ד אריאל בע"מ" , אשר התובע הוא בעל המניות הבלעדי בה ומייצגה בכלל ענייניה המשפטיים (להלן: "החברה"). הנתבע, הינו בזמנים הרלבנטיים לתביעה, נמנה על אחד מבעלי הנכס.

טענות התובע
כעולה מכתב התביעה, בין הצדדים התגלע סכסוך מסחרי באשר לסיום הסכם השכירות ובאשר לסכומים אותם נדרש כל צד לשלם בעקבות סיום תקופת השכירות.
התובע טוען כי ביום 14.6.18 התפרץ הנתבע למשרדו, בעת שהיו לקוחות באזור ההמתנה, ובעת שהתובע היה בפגישה עם לקוח פוטנציאלי, והחל לגדפו, הן בלובי הקומה, הן במבואה, וכלה במשרדו, וזאת בביטויים הפוגעניים הבאים:

"איפה הנוכל דוד אמסלם", "איפה הגנב", "נוכל", "שקרן", "רמאי", מזדיין בתחת", "אני אזיין אותו".

מיד לאחר שלל הגידופים שיצאו מפי הנתבע כאמור, קם הלקוח הפוטנציאלי ועזב את המשרד, וכן לקוחות שהיו באזור המבואה החלו להתלחשש בינם לבין עצמם, ולתובע נגרמה מבוכה רבה עד מאד. בנוסף, עובדי המשרד ובני משפחה שנכחו במקום, היו עדים לאירוע ולביטויים הפוגעניים, דבר שהביא לפגיעה עצומה בתדמיתו של התובע.

לאחר הפצרות רבות לנתבע כי יחדל ממעשיו, ולאחר שזה האחרון המשיך לקלל, הזמין התובע למקום ניידת משטרה והגיש תלונה נגד הנתבע.

התובע טוען כי הנתבע פרסם לשון הרע אודותיו בזדון ותוך בכוונה לפגוע בו, דבר המהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. מכאן עתירתו לחיוב הנתבע בתשלום כפל פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע בסך 143,028 ₪ לפי סעיף 7א (ג) לחוק, ולחילופין, בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 71,514 ₪, לפי סעיף 7א (ב) לחוק.

הגנת הנתבע
הנתבע הכחיש קיומה של עילת תביעה נגדו ועתר לדחיית התביעה.

הנתבע טוען כי ביום 8.7.16 חתם התובע בשם החברה על הסכם שכירות, לפיו שכרה החברה את הנכס מהנתבע ושותפיו לצורך ניהול משרד עורכי דין. כבר בתחילת תקופת השכירות החל התובע לאחר מדי פעם בתשלום דמי השכירות. ביום 3.12.17 נמצא כי החברה חייבת לשותפות סך של 45,000 ₪ בתוספת מע"מ. נציג השותפות, מר ראובן אליה, פנה מס' פעמים לתובע מתוך רצון להסדיר את העניינים בדרכי שלום, אך ללא הועיל. התובע ציין בפני ראובן כי נפל לקשיים וביקש להתחשב בו, מה שגרם למס' ניסיונות כושלים להגעה להסכמי פשרה עמו, אולם הנתבע נמנע מלחתום עליהם, והתעלם מחובו כלפי השותפות.

כשהגיעו חברי השותפות לכדי ייאוש ממש, בעוד הם משלמים משכנתא על הנכס, ולא מצליחים אפילו לכסותה, ושעה שהחברה של התובע, והתובע בעצמו, נהנים מהנכס, החליטו הם להגיע לנכס ולדבר עם התובע בנוגע לחוב כלפיהם. בהגיעם למקום הם יצרו קשר טלפוני עם התובע, אשר ציין בפניהם כי אינו נמצא במשרדו אלא בדיונים בביהמ"ש. בעוד חברי השותפות ממתינים מחוץ לנכס, יצא ממשרדו של התובע אדם המוכר להם ועדכן אותם כי התובע יושב אחר כבוד במשרדו. חברי השותפות נדהמו כי לא זו בלבד שהתובע אינו דואג להעביר תשלום בשם החברה, אלא הוא מתחמק מהם.

הנתבע מוסיף וטוען כי חברי השותפות כעסו כי הולכו שולל ע"י התובע, שבו לנכס ונכנסו למשרד התובע, כשהנתבע אומר לתובע: "אתה חייב לי כסף" "אל תהיה נוכל". בתשובה ביקש ממנו התובע לצאת מהמשרד. הנתבע סירב לצאת ללא התייחסות התובע לעניין החוב, ואז הזמין התובע ניידת משטרה וציין כי "יש לו אדם במשרד שלא רוצה לצאת".

נטען כי אף במעמד זה חזר התובע שוב ושוב כי "בא נראה" לגבי תשלום החוב, וחזר ואמר "כלום לא תקבל". בסופו של יום, עזבו חברי השותפות את הנכס, לאחר שהתובע הבטיח כי יסיים את הפגישה ויחזור לדבר איתם בעניין סגירת החוב, דבר שלא קרה עד עצם היום הזה.

בנסיבות אלה, לא נותר בידי חברי השותפות ברירה, על אף רצונם לסיים את המחלוקת בדרכי שלום, אלא להגיש תביעה לביהמ"ש המוסמך בעניין חוב דמי השכירות לשותפות.

ביום בו נודע לתובע על הגשת התביעה ע"י השותפות, הוגשה על ידו תביעה זו נגד הנתבע, כאשר ברור כי כל מהותה להוות משקל נגד מפני התביעה שהגישה השותפות נגד חברת התובע.

הנתבע מכחיש את הטענה כי התגלע בין הצדדים סכסוך באשר למועד סיום השכירות וטוען כי השותפות הסכימה בפשרה לקצר את תקופת השכירות ובלבד שהתובע ישלם את חובו עד לאותו מועד. הנתבע מודה שהתפרץ למשרד התובע אך טוען כי עשה כן לאחר שהוא ושותפיו הגיעו לנכס והמתינו לתובע בצורה מכובדת, אלא שהוא בחר לומר "שאינו במשרד". בכל הקשור למספר הנוכחים בעת האירוע במשרד, טוען הנתבע כי בחדרו של התובע נכח אדם אחד, ולאחר התפרצותו למשרד התובע, נכנסה עו"ד אשר עובדת עם התובע למשרדו, וכי במקום לא נכחו, לא עובדים, לא בני משפחה ולא לקוחות נוספים כנטען.

הנתבע מכחיש כי הטיח בתובע את הגידופים הנטענים בתביעה וטוען כי מלבד מה שצוטט על ידו בכתב הגנתו, כל היתר נכתבו ע"י התובע על מנת "לנפח" את התביעה. לגרסתו, עצם פנייתו לתובע בשם "נוכל" במשרדו, לאחר שהתובע ניסה להוליכו שולל ולטעון כי אינו נמצא במשרד למרות שהיה נוכח במשרדו באותה עת, ובעת שהתובע מצוי בחוב גבוה כלפיו (אותו הוא מסרב להסדיר), לא יכול להיחשב בשום דרך או אופן בבחינת לשון הרע.

עוד נטען כי ככל שתביעת התובע נשענת על ס' 7 א(ג) לחוק, הרי שאין ממש בתביעתו. לא זו בלבד שמה שנאמר, נאמר מתוך הפגיעה שחש הנתבע מיחסו הבלתי ראוי של התובע, אלא שאין ספק כי לאור נסיבות האירוע, אין מדובר בדבר פוגע, וקל וחומר שלא נעשה במטרה לפגוע. ההיפך הוא הנכון, הנפגע במקרה דנן הוא דווקא הנתבע. לחילופין, טוען הנתבע כי קיימות לו הגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק.

ראיות הצדדים
בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם התביעה העידו 4 עדים: התובע בעצמו, עו"ד מורן איזנקוט, ובעלה מר מרדכי איזנקוט, וכן מר מיכאל שרון. מטעם ההגנה, העידו 2 עדים: הנתבע בעצמו, וכן שותפו מר ראובן אליה.

יצוין כי לתצהיר עדות ראשית הנתבע צורפה חוות דעת מומחה ערוכה בידי מר דניאל הרפז, לפיה הוא בדק במעבדה את ההקלטה שנמסרה לידיו (הכוונה להקלטת שיחה בטלפון נייד שהתנהלה בין התובע לנתבע ושותפיו במהלך האירוע נשוא התביעה), ומצא כי הינה אמינה ורציפה מתחילתה ועד סופה, וכי תמליל השיחה משקף נאמנה את תוכן ההקלטה.

בתום שמיעת ראיות ההגנה הוגש כראיה התקליטור עליו נצרבה ההקלטה של אותה שיחה, אשר סומן מוצג נ/1).

הוגשו סיכומים בכתב.

השאלות העומדות לדיון והכרעה
הסוגיות הטעונות הכרעה:
האם התובע הוכיח את תוכן הפרסום הפוגעני המיוחס לנתבע בכתב התביעה?
האם יש בפרסום המיוחס לנתבע, כפי שהוכח, משום פרסום לשון הרע אודות התובע?
אם התשובות לשאלות א'-ב' לעיל חיוביות - האם הנתבע הוכיח טענת הגנה ראויה שיש בה כדי לפטרו מאחריותו לפרסום?
דיון בסוגיית הפיצוי (בהתאם להכרעה בשאלות לעיל).

הוכחת תוכן הפרסום הפוגעני המיוחס לנתבע
עיון בכתב התביעה ובתצהירי עדות ראשית התובע מעלה כי אלו הן האמירות הפוגעניות המיוחסות לנתבע, עובר לאירוע נשוא התביעה:
"איפה הנוכל דוד אמסלם"
"איפה הגנב"
"נוכל"
"שקרן"
"רמאי"
"מזדיין בתחת"
"אני אזיין אותו". (כל הכינויים והביטויים הנ"ל יכונו: הגידופים).

כאמור, במסגרת כתב הגנתו הכחיש הנתבע את כל הגידופים שיוחסו לו בכתב התביעה, למעט שימוש בכינוי "נוכל", אשר לטענתו אינו מהווה לשון הרע, בנסיבות בהן נאמר על ידו כלפי התובע. אשר על כן, לצורך הכרעה בסוגיה א' לעיל, על התובע מוטל נטל הראיה להוכיח כי הגידופים הנ"ל (או חלק מהם), שנטען כי הינם פוגעניים ומהוות לשון הרע אודותיו, אכן נאמרו ע"י הנתבע בנסיבות הנטענות על ידו בכתב התביעה.

לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, נחה דעתי לקבוע כי במישור העובדתי הוכח ע"י התובע ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי ביום 14.6.18, התפרצו לפתע הנתבע ושני שותפיו למשרדו, בעת שנכח במשרדו מר שרון מיכאל (לקוח פוטנציאלי), כשהנתבע מטיח בצעקות ובכעס בפני התובע את הגידופים נשוא כתב התביעה. שוכנעתי כי במקום נכחו באותה עת גם עו"ד מורן איזנקוט ובעלה מרדכי וכן מזכירת המשרד, גב' אוריה ביטון ז"ל, אשר היו אף הם עדים לאירוע נשוא התביעה, ובכך מתקיים יסוד "הפרסום".

גרסת התובע בכל הקשור למיהות הגידופים שהוטחו בפניו ע"י הנתבע בנסיבות ובמועד האמור, נתמכה בגרסאות העדים מטעמו, אשר לא נסתרו במהלך חקירתם הנגדית בביהמ"ש.

לתמיכה בגרסתו כי התובע "ניפח" את תביעתו וכלל בה כינויים או ביטויים שלא נאמרו על ידו כלל, הגיש הנתבע כראיה מטעמו הקלטה ותמלול של שיחה במשרד התובע עובר לאירוע, שהתקיימה בין התובע לבין הנתבע ושותפיו.

עיון בתמליל ההקלטה מעלה כי הגידופים נשוא התביעה שיוחסו לנתבע אכן אינם מופיעים בתמליל, למעט שימוש בכינוי "נוכל" ע"י הנתבע (ראו: עמ' 1 לתמליל ש' 17). אלא מאי? ניתן לראות מתוכן השיחה כבר בתחילת התמליל כי ההקלטה מתחילה רק מהשלב שבו התובע החליט להתקשר למשטרה בטענה שמישהו מסרב לצאת ממשרדו ומאיים עליו. קרי, אין בהקלטה של האירוע נשוא התביעה כדי לשלול את גרסת התובע לגבי הגידופים שיצאו מפי הנתבע בשלב הראשוני של ההתפרצות למשרד התובע עם שני שותפיו כאמור, אשר אינם נכללים בהקלטה, מאחר והשותף ראובן התחיל להקליט את השיחה עם התובע רק בשלב מאוחר יותר. ויצוין כי לא מצאתי בסיס לטענת התובע כי הנתבע מסתיר במתכוון בידיו את החלק הראשון של הקלטת האירוע.

שותפו של הנתבע, מר ראובן אליה, נחקר בעניין זה במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש, ולא זכר את השלב שבו היה מצוי האירוע נשוא התביעה עת התחיל להקליט את השיחה עם התובע במשרדו (פ' עמ' 9 ש' 23-30 ועמ' 10 ש' 1-4):

"ש. מי הקליט את השיחה?
ת. אני.
ש. תאשר לכבודו שאתה הקלטת את השיחה רק לקראת סוף האירוע.
ת. לא זוכר בדיוק מתי זה החל ומתי הסתיים. לפי התמליל ניתן לראות.
ש. אני מפנה אותך לשורה הראשונה של התמלול. אני מקריא לשוטר את מספר הטלפון שלי, נכון?
ת. מסכים.
ש. היכן המחצית הראשונה של ההקלטה?
ת. מתי שהחלה ההקלטה היא החלה. לא יודע אם בהתחלה, או בסוף או באמצע.
ש. אני מפנה אותך לתצהירך בסעיף 14. אני מקריא לך את סדר הדברים שאתה טוען שקרו לפי מה שאתה טוען. זה סדר הדברים שהיה?
ת. לא זוכר אחד לאחד. אם הצהרתי כך אז זה נכון".

ראו גם חקירתו הנגדית של הנתבע, פ' עמ' 11 ש' 4-9:

"ש. אני מפנה לתמלול בעמוד הראשון. היכן חצי ההקלטה הראשונה של השיחה?
ת. אני לא יודע ממתי הוא הקליט או לא הקליט. לא אמרתי לו גם להקליט. הוא לא נכנס במטרה להקליט אותך.
ש. אני אומר לך שאתם בכוונה מסתירים חלק מהותי מההקלטה מאחר ואותו חלק כולל את כל המילים הפוגעניות שהטחת בי.
ת. אין דבר כזה".

לאור האמור לעיל אני קובע כי התובע הוכיח את כל האמירות הפוגעניות שהוא מייחס לנתבע.

האם יש בגידופים, כפי שהוכחו, משום פרסום לשון הרע אודות התובע?
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן-"החוק") קובע כך:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; (ההדגשות אינן במקור ג'.נ).

על מנת לקבוע אם פרסום מסוים הוא מבזה משפיל או פוגע באופן המקים עילת תביעה לפי החוק יש לפרשו ולהבין את המשמעות העולה ממנו. עפ"י הפסיקה, המבחן הוא אובייקיבי ואין חשיבות לכוונתו של המפרסם או לשאלה האם הנפגע אכן נפגע בפועל מן הפרסום. מטרת החוק היא למנוע פגיעה בשמו הטוב של האדם, כפי שהוא נתפש בעיני הבריות. לאור מטרה זו בוחן ביהמ"ש את משמעותו במבחן אובייקטיבי לפיו הפרסום יהווה לשון הרע רק אם ה"אדם הסביר" היה רואה אותו כך.

התובע טוען כי הכפשת שמו מצד הנתבע מהווה פרסום לשון הרע אודותיו. פרסום הנתבע השפיל וביזה אותו ואף פגע בו, ובעיני האדם הסביר היה נראה כי התובע הינו איש רמאי, שקרן ונוכל, כאשר שמו הטוב של התובע, כמי שנותן שירותים משפטיים, הוא הכלי החשוב ביותר שיש לו. התובע מוסיף כי הנתבע לא בחל בשום אמצעי על מנת לפגוע בו, על מנת לקבל את מבוקשו שהוא פגיעה בשמו הטוב של התובע תוך ניסיון נואל להפעיל עליו לחץ על מנת לגרום לחברה לחתום על הסכמים שהוצגו בפניה.

מנגד טוען הנתבע כי עפ"י הפסיקה קללות וגידופים שנאמרו במהלך דברים "בעידנא דריתחא" אינם מקימים עילה לפי חוק איסור לשון הרע. בנסיבות העניין האדם הסביר היה רואה בנתבע כ-"מי שהקים צעקות". אף אחד מן העדים לא התייחס בעדותו למשמעות הדברים שנאמרו והשפעתם עליהם. היינו, לדברים לא היו משמעות והם נאמרו ע"י אדם כועס כשאף אחד לא הבין את משמעותם.

הנתבע מוסיף וטוען כי ככל שמדובר לקללות, הגם שאמירתן מוכחשת, כבר נקבע כי קללות כגון אלו שצוינו ע"י התובע, אינן מהוות במדינתנו לשון הרע, והן נהפכו בה "לצורת דיבור". יתרה מכך, אף לא מילה מהדברים שנאמרו, לא נאמרו כלל על איכות עבודתו של התובע כעו"ד, מה גם שהנתבע כלל לא היה לקוח של התובע ואינו יכול להעיד על טיב עבודתו.

עפ"י הספרות והפסיקה, לצורך הכרעה בשאלה האם דברי גידוף מהווים לשון הרע, על ביהמ"ש לשקול לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת הקשר הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים לשון הרע, המקימה חבות בנזיקין (ראו: א שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 132; ת"א 444/51 לזרוביץ נגד כהנא, פ"מ י 173, 175-176).

במסגרת ת"א 6608-01-18 ליאור דהן ואח' נגד נופר אברהם ואח', חזר ביהמ"ש על העיקרון שנקבע בפסיקה לפיו כאשר מדובר בחילופים הדדים של מילות גנאי, תוך כדי ויכוח, ותוך הטחת מילות גנאי או כינויים שהפכו שכיחים בחברה, לעיתים אין לראות מילות גנאי כאלה כבאות בגדר לשון הרע לעניין חוק לשון הרע. לחילופין נקבע כי ניתן לראותן בגדר "זוטי דברים" שאינם מקימים עילת תביעה: "מקום שמדובר בפגיעה מזערית בזכות, שאין דרכה להתברר בביהמ"ש, ואין דרכו של "אדם סביר" להביאה בשערי ביהמ"ש, חוסה פגיעה זו בהגנת זוטי דברים" (דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נגד הורוביץ, פד"י נ"ח (6) 289 (2004)).

חרף האמור, בנסיבות תיק דנן, אני מקבל את טענת התובע כי יש בגידופים שהטיח בו הנתבע משום פרסום לשון הרע אודותיו בנסיבות בהן נאמרו. אומנם הוכח כי הגידופים הוטחו בפני התובע בעת שהנתבע היה שרוי בכעס וברוגז רב (לגרסתו, לאור סירוב מתמשך של התובע להסדיר את חוב דמי השכירות של החברה כלפי השותפות, ולאור התחמקותו של התובע ביום האירוע מלהיפגש עם הנתבע ושותפיו במשרדו). עם זאת, הגידופים שהוטחו בתובע ע"י הנתבע לא נאמרו תוך חילופי גנאי הדדיים במהלך ויכוח או מריבה. הנתבע התפרץ בפתאומיות למשרד התובע בלוויית שותפיו (ללא שתיאמו מראש את הגעתם עם התובע), תוך שהנתבע מטיח את הגידופים בתובע בצעקות בנוכחות לקוח פוטנציאלי, אשר בסמוך לאחר מכן קם ועזב את משרד התובע ולא נחשף לשיחה שהתנהלה לאחר מכן בין התובע לבין הנתבע ושותפיו, אשר הוקלטה כאמור.

לטעמי, האדם הסביר שהיה שומע את שלל הגידופים שהוטחו בתובע בנסיבות האמורות לא היה מסיק שהינם חסרי משמעות ונזרקו לחלל האוויר אך ע"י "אדם כועס" ב- "עידנא דריתחא" כנטען, אלא עלול היה להסיק כי "יש דברים בגו", וכי הכינויים כגון "נוכל", "שקרן", "רמאי", "גנב", להם "זכה" התובע, הוטחו בפניו ע"י הנתבע עקב התנהלותו או מעשיו של התובע בין בכובעו כאדם פרטי ובין בכובעו כעו"ד, כלפי הנתבע ו/או שותפיו ו/או גורמים הקשורים אליהם, זאת ובעיקר כאשר עולה מחומר הראיות שלא קדמה להתפרצות הנתבע ושותפיו למשרד התובע ולהטחת הגידופים בתובע, כל שיחה מקדימה בין הצדדים במשרד שיש בה כדי ללמד על יחסי הצדדים, על מהות הסכסוך המסחרי שהתגלע ביניהם, ועל הרקע שקדם לאירוע נשוא התביעה, באופן שעשוי אולי היה למתן בעיני "האדם הסביר" את עוצמת האמירות הפוגעניות שהוטחו בתובע.

ברי, כי ייחוס כינויי גנאי או תכונות שליליות כגון "שקרן", "רמאי", "נוכל", "גנב" לתובע במשרדו בנוכחות לקוח פוטנציאלי ו/או בנוכחות גורמים נוספים ששהו במבואה באותה עת ונחשפו לפרסום האמור, עלול היה להשפיל או לבזות את התובע בעיני הבריות ולעשותו למטרה ללעג או לבוז מצדם. מעבר להשמצה הגלומה באותם ביטויי גנאי ישנו יחוס של אשמה פלילית לתובע. כמו- כן, יחוס התכונות השליליות האמורות, עלול היה לפגוע במשלח ידו של התובע ובפרנסתו, ובעיקר שמדובר בעורך דין, המייצג את לקוחותיו בבתי משפט ומעניק להם ייעוץ או שירות משפטי. זאת ועוד, ולטעמי, יש בפרסום הביטויים הפוגעניים הנ"ל, בנסיבות האמורות, גם פוטנציאל להביא לפגיעה באמינותו של התובע בעיני הציבור בכלל, ובעיני לקוחותיו בפרט, לרבות פגיעה בתדמיתו ובמוניטין המקצועי אותו צבר במסגרת עיסוקו.

אוסיף ואציין כי לא שוכנעתי בנכונות טענת התובע כאמור כי הפרסום הפוגעני שהוטח בפניו ע"י הנתבע נעשה במטרה לפגוע בו, ותוך ניסיון להפעיל עליו לחץ על מנת לגרום לחברה לחתום על הסכמים שהוצגו בפניה, וזאת הן מאחר ועולה מחומר הראיות כי התפרצות הנתבע ושותפיו למשרד התובע והטחת הגידופים בפניו נעשו בשעת כעס ובאופן ספונטני (לא יזום מראש) לאחר שנודע להם כי התובע נמצא במשרדו ולא בדיונים בביהמ"ש כפי שציין בפניהם בשיחה טלפונית קודם לכן, והן מאחר ולא הוצגו אותם הסכמים נטענים, לרבות היותם ברשות הנתבע או שותפיו עובר לאירוע נשוא התביעה, ועוד כי זו אכן הייתה המטרה (או אחת מהמטרות) להגעתם למשרד התובע, במועד האמור, כנטען.

האם הנתבע הוכיח טענת הגנה ראויה שיש בה כדי לפטרו מאחריותו לפרסום?
התובע טוען בסיכומיו כי הנתבע טען כטענה חלופית בכתב הגנתו כי הינו זכאי להגנות הקבועות בחוק והפנה באופן לקוני לסעיפים 14 – 15 לחוק איסור לשון הרע. זאת ועוד, הנתבע לא פירט לאילו הגנות בסעיף 15 הוא מכוון. בכל הקשור להגנת "אמת דיברתי" טוען התובע כי אפילו היה ממש בטענות התובע (דבר המוכחש), עדיין לא מתקיים היסוד השני בדבר קיומו של "עניין ציבורי". בכל הקשור להגנת תום הלב, הנתבע לא טרח לציין לאילו נסיבות המפורטות בסעיף 15 הוא מכוון. מכל מקום, לא ניתן לקבוע כי הוא הרים את הנטל המוטל על כתפיו כי הפרסום נעשה על ידו בתום לב.

מנגד טען הנתבע במסגרת סיכומיו לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק (הגנת "אמת דיברתי"). לחלופין טען כי הדברים נאמרו לתובע בגין התנהגותו כב"כ החברה אשר חייבת כספים לנתבע ולחבריו ומכאן קמה לנתבע הגנת תום הלב. גם בהיות הנתבע ממונה על הנכס בו החזיק התובע, והכל היה בסה"כ הבעת דעתו של הנתבע על התנהגות התובע בעניין השכירות והתשלומים. לנתבע גם קמה הגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק מאחר וכל רצונו היה להגן על עניין אישי וכשר שלו. קרי, הכסף שחייבת לו החברה באמצעות התובע (אשר הינו בעל מניותיה ומי שנהנה בפועל מהנכס אשר שימש כמשרד עורכי דין עבורו).

עפ"י הדין והפסיקה, על מנת לחסות תחת הגנת "אמת דיברתי" יש לבדוק את מידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית באמצעות הבאת ראיות. על מנת לזכות בהגנה זו יש להצביע בנוסף על "עניין ציבורי" בפרסום, כאשר מונח זה פורש בפסיקה כמבחן התועלת הציבורית בעצם הפרסום. במקרה דנן, אף אם נניח כי הנתבע יעבור את המשוכה הראשונה של "אמת" בפרסום, הוא לא הצביע על טעם ממשי לפיו התועלת שתצמח לציבור מעצם פרסום הגידופים המיוחסים לו, מצדיקה את הפגיעה בתובע, על אף לשון הרע שבהם. מכאן שבנסיבות תיק דנן אין תחולה להגנה זו.

הנתבע הוסיף וטען, בין היתר, לתחולת הגנות ספציפיות הקמות לזכותו מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. על פי לשון הסעיף, התנאי הראשון לתחולת כל אחת מהגנות המנויות בסעיף הוא שהפרסום נעשה בתום לב. הנטל להוכחת מרכיב תום הלב מוטל על המפרסם, היינו הנתבע. כך גם הנטל להוכיח שהפרסום נעשה בנסיבות אחת מ- 12 החלופות המנויות בסעיף הנ"ל (ראו: א. שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, עמ' 255-258).

מהפסיקה עולה כי בבדיקת קיומו של תום לב מצד המפרסם נבחנים שלושה שיקולים משמעותיים: האחד, אמונת המפרסם בנכונות הדברים שפרסם, כאשר היעדר אמונה באמיתות הפרסום מהווה אינדיקציה לחוסר תום ליבו של המפרסם. השיקול השני, שמקבל ביטוי בסעיף 16(א) לחוק הוא סבירות הפרסום, במובן זה שאם המפרסם הוכיח שהוא עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שהוא עשה את הפרסום בתום לב. שיקול שלישי, שמקבל ביטוי בסעיף 16(ב) לחוק, הוא אם המפרסם נקט בטרם הפרסום אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום (ראו: א. שנהר, שם עמ' 261-264).

האם הוכח יסוד תום הלב בפרסום?
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגיה זו, ובחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי קיים בסיס לטענת הנתבע כי לאור "התחמקותו" של התובע מלהיפגש עם הנתבע ושותפיו, ביום האירוע נשוא התביעה בטענה כי אינו נמצא בדיונים בביהמ"ש ולא במשרדו (ראו: בין היתר: ס' 13 לתצהיר הנתבע וס' 11 לתצהיר שותפו ראובן, אשר לא נסתר במהלך חקירתם הנגדית בביהמ"ש, וכן עמ' 4 ש' 89-91 לתמליל ההקלטה), וכן לאור סירובו המתמשך של התובע לפרוע חוב כספי הנובע מאי תשלום דמי שכירות מצד החברה שבבעלותו כלפי השותפות, בהתאם להוראות הסכם השכירות (צורף כנספח א' לכתב ההגנה), הוא האמין (ולו באופן סובייקטיבי) באמיתות הגידופים, וכי בהיותו צד לשותפות (בקיא מידיעה אישית בנסיבות היווצרות החוב הכספי של החברה כלפי השותפות, ובניסיונות להגיע עם התובע להסכמות לפנים משורת הדין), וכן כמי שהיה נוכח באופן אישי לניסיון "ההתחמקות" של התובע מלהיפגש עם השותפים עובר לאירוע, כי נקט באמצעים סבירים טרם הפרסום כדי לברר את אמיתות תכנו.

חרף האמור, איני סבור כי מתקיים בנסיבות דנן, השיקול בדבר סבירות הפרסום. לטעמי, התוכן הפוגעני שהוטח בתובע היה בוטה ובלתי מידתי, גם אם היה מוצדק, מנקודת מבטו של הנתבע עת האמין סובייקטיבית באמיתות הפרסום. באפשרות הנתבע היה להביע את מורת רוחו, נוכח התנהלותו של התובע כלפי השותפים, ואי נכונותו להיפגש עמם לצורך הסדרת החוב, באמצעות שימוש בביטויים פחות בוטים ופוגעניים (המעבירים את אותו מסר), וזאת על אף הלך הרוח שבו היה שרוי. מהטעמים שצוינו לעיל, לא שוכנעתי בנכונות טענת הנתבע היה עשה את הפרסום בתום לב. לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון ולהכריע בקיומן/אי קיומן של הנסיבות הספציפיות בסעיף 15 לחוק, אליהן הפנה הנתבע בסיכומיו כאמור.

פועל יוצא מהאמור, הינו כי הנתבע לא הוכיח טענת הגנה שיש בה עדי לפטור אותו מאחריות נזיקית בגין הגידופים שהטיח בתובע, בנסיבות שתוארו לעיל.

סוגיית הפיצוי
כאמור, לא שוכנעתי בהתאם לנסיבות הפרסום נשוא התביעה שהוכחו בפניי, כי הוא נעשה ע"י הנתבע במטרה לפגוע בתובע. על כן, אין תחולה לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 7 א(ב) לחוק איסור לשון הרע, מסמיך את ביהמ"ש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪.

עפ"י הפסיקה, פיצוי בגין לשון הרע נועד להשיג שלוש מטרות: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגע בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב, ולמרק את זכותו לשם טוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק כפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין השאר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. הבחינה היא אינדיבידואלית ואין לקבוע "תעריפים" מוגדרים (ראו: רע"א 4740/00 לימור אמר נגד אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524-526).

כנסיבות לקולא, ניתן להצביע על כך שמדובר בפרסום חד פעמי שנעשה בעל פה; נחשפו אליו מספר מוגבל ולא רב יחסית של אנשים; בהתאם לנסיבות הפרסום היה באפשרות מי שנחשפו אליו להסיק כי מדובר בגידופים שהוטחו בתובע "בעידנא דריתחא"; על פניו, הסיבה לכעסו של הנתבע שחפץ להגיע ביחד עם שני שותפיו למשרד התובע ולהיפגש עמו בנושא הסדרת החוב הייתה מוצדקת, לאור "התחמקות" התובע מלהיפגש עמם ביום האירוע חרף היותו במשרדו; בשל חולשת הזיכרון האנושי והיות הפרסום בע"פ, ניתן להניח כי נשכח יחסית מהר ולא הותיר חותם על מי שנחשפו אליו; התובע לא הצביע על נזק ממשי שנגרם לו זולת אי נעימות ומבוכה שספג ברגע הפרסום וזמן מה לאחר מכן (התובע אומנם טען כי מר שרון ששהה במשרדו עזב את משרדו מיד לאחר הטחת הגידופים בפניו ולא חתם על הסכם ייצוג, אולם לא שוכנעתי ברמה הנדרשת כי הסיבה (או אחת הסיבות) לאי חתימת הסכם ייצוג מצד מר שרון, הייתה חשיפתו לגידופים נשוא התביעה דווקא. ראו, פ' עמ' 7 ש' 17-19).

כנסיבות לחומרא ניתן להצביע על כך שמדובר בגידופים וכינויי גנאי בוטים ומשפילים שנאמרו ללא הצדקה במשרד התובע, שהינו עורך דין במקצועו, במהלך עבודתו, וזאת בנוכחות לקוח פוטנציאלי ובפני אנשים שנכחו באזור המבואה שהכירו את התובע במסגרת עבודתם ובניהם הקולגה עו"'ד איזנקוט (מנגד לאור ההיכרות האישית כאמור באפשרות התובע היה להבהיר בזמן אמת בפני אותם נוכחים את הרקע שהוביל להטחת הגידופים בפניו ולהתפרצות הנתבע למשרדו ובכך למתן את עוצמת הפגיעה); הנתבע התכחש לפרסום הפוגעני ואף לא מצא לנכון להתנצל בגינו בפני התובע.

בנסיבות האמורות, מדובר בפגיעה שאינה רבה באופן יחסי, אשר לא הוכח כי גרמה לתובע נזק ממשי (נזק ממון) בפועל, והנזק הלא ממוני שנגרם אינו רב. המסקנה הינה שזו פגיעה שנסיבותיה אינן חמורות, המצדיקה לפסוק בגינה פיצוי על הצד הנמוך. על רקע מכלול השיקולים שצוינו לעיל, נחה דעתי להעמיד את הפיצוי לתובע על סך של 10,000 ₪.

סוף דבר
אשר על כן אני מקבל את התביעה, חלקית, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך 10,000 ₪ בצרוף החזר אגרה יחסית לסכום שנפסק וכן שכ"ט בשיעור 13.4%. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דוד אמסלם
נתבע: עזרא יקוטי
שופט :
עורכי דין: