ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נגד מנהל הארנונה בעיריית תל אביב :

לפני כבוד ה שופטת עמיתה יהודית שטופמן

עותרת

בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רון לפין
משדרות רוטשילד 22, תל אביב יפו
טל': 03-XXXX940; פקס: 03-XXXX000

נגד

משיב

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד גיא מונין ואח'
השירות המשפטי, בניין העיריה
רח' אבן גבירול 69, תל אביב יפו
טל': 03-XXX225; פקס: 03-XXXX002

פסק דין

נושא העתירה:

עתירה מינהלית כנגד החלטת מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (להלן: " המשיב" או "מנהל הארנונה") מיום 5.5.2015, בה דחה את בקשת העותרת לסווג נכסים בהם מחזיקה כ"שטחים טכניים", ולחייבה בתעריף ארנונה של "תעשייה ומלאכה".

ההליך שבפני אוחד עם הערעור המינהלי שהגישה העותרת-המערערת (להלן: "העותרת" או "בזק" ) על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מיום 3.5.2019, בה דחתה הוועדה את ערר העותרת על הח לטת מנהל הארנונה מיום 5.5.2015.

העובדות העיקריות הרלוונטיות לעתירה:

העותרת היא חברת בזק, המספקת תשתיות תקשורת, טלפוניה ואינטרנט לציבור.

העותרת מחזיקה בחדרים בבניינים שונים , בהם מספקת שירותי תקשורת לדיירי הבניין.

הנכסים אשר בשל חיובי הארנונה בגינם הוגשו העתירה והערעור, מופיעים בספרי המשיב תחת חשבונות: 10541698; 10556669; 10556673; 10692248; 10090563; 10431200; 10311605; 10261246; 10258948; 10259367; 10140585; 10334266; 10268419; 10245767; 10150472; 10180913; 10680291; 10164994; 10155073; 10287261; 10287692; 10340010; 10259050; 10168079; 1009599; 10107884; 10156960; 10152355; 10291448; 10523047; 10151958; 10104031; 10108216; 10142613; 10161294; 10191717; 10190077; 10169097; 10259611; 10259682; 10221596; 10259459; 10127749; 10366450; 10180660; 10155352; 10260802; 10202351; 10341704; 10231356; 10330580; 10101173; 10099133; 10143333; 10467393; 10093209; 10258442; 10233991; 10288134; 10191065; 10019837; 10018675; 10487110; 10526447; 10443092; 10221953; 10168277 (להלן: "הנכסים").

המשיב קבע כי הנכסים יחויבו בארנונה בתעריף שיורי, הקבוע בסעיף 3.2 לצו הארנונה (להלן: " הצו"), תחת הסיווג הכללי "בניינים שאינם משמשים למגורים".

ביום 31.3.2015, השיגה העותרת, בפני מנהל הארנונה, על התעריף בו מחוייבים הנכסים . לדעת העותרת יש לסווג את הנכסים כ"מתקנים טכניים" ו לחייבם בתעריף של "תעשיה ומלאכה" (ראו מכתב העותרת למשיב מיום 31.3.2015, מצורף כנספח 2 לעתירה, בעמ' 2).

ביום 5.5.2015, דחה מנהל הארנונה את בקשת העותרת, וקבע כי " בניגוד לטענתך, כי יש לסווג את הנכסים כ'מתקן טכני', נשיבך, כי הנכסים נשוא פנייתך, אינם מהווים מתקנים טכניים" (ראו תגובת המשיב להשגה מיום 5.5.2015, מצורף כנספח 3 לעתירה, בעמ' 2). המשיב נימק זאת, בין היתר, בכך ש"הנכסים משמשים כמרכזיה/חדר תקשורת של בזק. הוא לא מייצר אנרגיה ו/או לא משמש כמערכת למיזוג אוויר, כמצוין בסעיף 1.3.1.ח' לצו הארנונה. כמו כן לא ניתן לסווג את הנכסים בסיווג 'תעשיה ומלאכה', אף מהסיבה כי ממילא אין במקום כל פעילות ייצורית ... עסקינן בפעילות שהינה אינטגרלית לפעילות העסקית, מסחרית של החברה." ( שם) (להלן: " החלטת מנהל הארנונה").

על החלטה זו הוגשה עתירה שבפני.

יוער, כי ביום 24.11.2015 הגישה העותרת ערר על החלטת מנהל הארנונה (ערר מספר 140013957 ; להלן: "הערר"), ובטרם החליטה ועדת הערר לענייני ארנונה כללית (להלן: "ועדת הערר) באשר לתוצאת הערר , הגישה העותרת עתירה מינהלית לבית משפט זה (עת"מ 32499-02-16 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיריית תל אביב ואח'). בהמלצת בית המשפט, מחקה העותרת את העתירה, מאחר שהעניין תלוי היה ועומד בפני ועדת הערר.

ביום 3.2.2018 דחתה ועדת הערר את הערר שהוגש על ידי העותרת , ו קיבלה את טענות המשיב. הועדה קבעה כי אמנם מקבלת את טענת העותרת לפיה הנכסים משמשים כ 'חדרים טכניים', אולם "אין לקבל את טענת העוררת בנכסים נשוא העררים, שכל 'מתקן טכני' יש לסווגו בסיווג: 'בתי מלאכה, מפעלי תעשיה'. לא ניתן להגמיש באופן מלאכותי ולהכיר בכל שטח ולו מינימלי בו נמצאים מתקנים טכניים ולסווגם כפי שדורשת עוררת." (הדגשות במקור, ראו החלטת ועדת הערר מיום 3.5.2018, מצורפת כנספח 6 לעתירה, בעמ' 2) .

בהקשר זה קבעה הוועדה כי "עלינו לבדוק כל נכס ונכס מה השימוש שנעשה בו, שטחו, מיקומו, בידי מי החזקה בנכס והאם הוא חלק ממתקן המשרת את הבניין בו הוא ממוקם, או שעיקר השימוש ממוקד בשרות לכלל לקוחות בזק" (הדגשה במקור, שם, בעמ' 6).

מסקנת הוועדה הייתה "כי העוררת עוסקת בתחזוקה ושדרוג רשתות תקשורת כשמרכז כובד הפעילות שלה למעשה הינו מתן שירותי תקשורת ושיפור 'השירות' לכלל הצרכנים" (הדגשה במקור, שם, בעמ' 7). באשר לטענת האפליה, ציינה הוועדה כי "ככלל, ועדת ערר אינה הפורום המתאים בו תידון טענת אפליה או אי חוקיות... בנדון מצאנו להדגיש, אם הייתה העוררת מוכיחה כי אותו שימוש או אותה יחידת שטח או אותו סוג בניין כבעררים כאן, זהים לחברת חשמל, או נטוויז'ן או פרטנר או כל תאגיד תקשורת אחר אשר שימושם ויתר הפרטים זהים לאתרי העוררת כאן, היה מקום להשוות את נתוני הנכסים בהתאמה לסיווגם ולאופן חיובם. ... אין אנו דנים בתיקי הערר באופן ישיר, האם מדובר באפליה פסולה ולא עניינית שנועדה לאפשר גביית יתר של מיסים שלא כדין; אלא שעלינו לבדוק האם חיובי המשיב נעשו תוך הבחנה מותרת... בסמכותנו להכריע האם יש לפרש את סעיפי צו הארנונה במקרים שהצו עצמו מאפשר חיוב שונה המבוסס על הבחנות מותרות אשר כשלעצמן לא יהוו אפליה. ... לא הוכח בפנינו כי דווקא את העוררת מפאת מיהותה, החיוב בעררים צריך להיות זהה לדוגמאות שצורפו לסיכומים. ... לא הוכח בפנינו כי המשיב שינה מדיניותו רק מול העוררת..." (הדגשות במקור, שם, בעמ' 11–12). הוועדה דחתה את טענת האפליה שהעלתה העוררת (להלן: "החלטת הוועדה").

על החלטת וועדת הערר, הוגש הערעור שבפני.

ביום 14.1.2019 הגישה העותרת בקשה לאיחוד דיונים ואיחוד תיקים. ביום 11.6.2019 קיבלתי, בהסכמת המשיב, את הבקשה ונקבע כי הדיונים בעתירה ובערעור יאוחדו (להלן: "ההליך המאוחד").

יצוין כי ההליך המאוחד מתייחס לחיובים לשנים 2015–2019.

טענות הצדדים:

העותרת:

מרבית טענות העותרת, בעתירה ובערעור , זהות.

לטענת העותרת, תשתית תקשורת מהווה מערכת חיונית לתפקוד תקין של כל בנין מודרני. בהתאם לכך, טוענת העותרת, הכי יש לסווג את החדרים נשוא העתירה בסיווג "תעשיה ומלאכה", בדומה לחדרים טכניים המשמשים לתשתיות מיזוג אוויר, חשמל, מנועי מעליות ועוד.

העותרת טוענת כי הנכסים משתמשים אותה כחדרי תשתיות תקשורת בבניינים שונים, כוללים מערכות מכניות ואלקטרוניות, ב יניהן מנוע מיזוג, כבלים, גנרטור שעת חירום, לוח חשמל ועוד. כן טוענת העותרת, כי הנכסים נעולים ואינם מאוישים, לא מתבצעת בהם פעילות מסחרית או משרדית, ורק עובדי חברת הניהול וטכנאים מטעם העותרת מבקרים , לעיתים רחוקות , בנכסים לצרכי תחזוקה וטיפול טכני. העותרת ט וענת כי מערכות התקשורת בנכסים משמשות לצרכים חיוניים של הבניין , ונדרשות ל שם תפקודו התקין כבניין מודרני, והן זהות לתשתיות חיוניות אחרות הדרושות לתפעולו של בניין מודרני, כמו מיזוג אוויר, חשמל, מנועי מעליות ועוד.

משכך, לטענת העותרת, יש לסווג את חדרי התקשורת כ"שטחים טכניים", בהתאם לסעיף 1.3.1. (ח) לצו, שזו לשונו:

"... שטחים המשמשים למערכות אנרגיה, מיזוג אוויר וכיוצא בזה והמוחזקים באחריות חברת ניהול או ועד הבית..." (שם).

העותרת טוענת כי השימוש במילים "וכיוצא בזה" בסעיף 1.3.1. (ח) לצו , מבהיר כי אין המדובר ברשימה סגורה, וכי הניסוח צופה פני עתיד, ועליו להיות מפורש בהתאם להתפתחות טכנולוגית וצרכים מודרניים. משכך, טוענת כי סיווג חדרי השירותים כ"אספקת שירותים" על ידי המשיב, הוא סיווג שגוי ומפלה וכן, מבוסס על זהות המחזיקה ולא מהות השימוש בנכסים.

באשר לערעור על החלטת וועדת הערר, טוענת העותרת כי גם הוועדה, אשר קיבלה את עמדתו של המשיב, שגתה ולא בחנה את מהות השימוש בנכסים. לטענת העותרת, לאחר שוועדת הערר קיבלה את טענתה כי המדובר ב'שטחים טכניים', היה עליה לקבוע כי יש לחייב נכסים אלה כ"תעשיה".

העותרת טוענת כי היא זו המחזיקה בנכסים, ולא חברת ניהול או בעלי הנכס, בשל סיבות היסטוריות שנקבעו בתקנה 16 לתקנות הבזק (התקנה, תפעול ותחזוקה), תשמ"ה-1985 (להלן: " תקנות הבזק"). עם זאת, לטענתה, לא בהכרח ה תשתית והמתקנים המוחזקים בנכסים על ידה, משמשים רק אותה ואת לקוחותיה. משכך, טוענת העותרת כי המדובר בשטחים טכניים משותפים.

בנוסף, לטענת העותרת, השימוש בנכסים דומה לשימוש בארונות סעף הנמצאים, לרוב , בשטח מדרכה בסמוך למבנים, אשר פטורים מארנונה כמתקני חיבור וקווי תשתית, לפי סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"), שזו לשונו:

"ארנונה כללית
274ב. (ג) (1) המועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומיתקני חיבור; אין בהוראה זו כדי למנוע הטלת ארנונה על מיתקני ייצור, השנאה (טרנספורמציה) או איחסון הצמודים לקרקע או על נכס שעליו מוטלת ארנונה ושאינו קווי תשתית, המצוי באותה קרקע;" (שם).

לטענת העותרת, אם בית המשפט לא ימצא כי הנכסים חוסים תחת הפטור שבסעיף 274ב(ג) לפקודה, יש לאמץ את תכלית הפטור – לפטור מתקנים טכניים קטנים - ולהפחית את חיוב הארנונה בגין הנכסים.

באשר לעתירה כנגד החלטת מנהל הארנונה, טוענת העותרת כי המשיב הפלתה אותה ביחס לנישומים אחרים. העותרת כתבה בסיכומיה כי "ככל הידוע לעותרת המשיב מחייב בתעריף 'תעשיה' נכסים בעלי מאפיינים זהים המשמשים כחדרי תקשורת" (סעיף 63 לסיכומי העותרת). העותרת טוענת כי המדובר בחדרים בעלי שימוש זהה, ולכן הדבר מהווה אינדיקציה לכך שמדיניותו של המשיב אינה עקבית , והוא נוהג שלא כדין, תוך פגיעה בערך השוויון.

מכל המפורט, העותרת מבקשת כי בית המשפט יקבע שחדרי התקשורת מהווים שטחים טכניים, כאמור בסעיף 1.3.1.(ח) לצו, ובהתאם יורה למשיב לחייב את חדרי התקשורת בתעריף "תעשיה ומלאכה". לחלופין מבקשת העותרת כי בית המשפט יקבע שחדרי התקשורת משמשים כמתקני חיבור לקווי תשתית, העונים להגדרת סעיף 274ב(ג) לפקודה, ולפיכך פטורים מ חובת תשלום ארנונה.

המשיב:

כתבי הטענות מטעם המשיב מתייחסים להליך המאוחד.

לטענת המשיב, על ביהמ"ש לבחון את סבירות ההחלטות בלבד , ובענייננו החלטת ועדת הערר נכונה, תואמת את הפסיקה, והיא מנומקת ומצויה במתחם הסבירות המנהלית.

המשיב טוען כי הארנונה נקבעת על פי השימוש בפועל בנכס, ובמקרה זה העותרת היא המחזיקה והמשתמשת הבלעדית בנכסים, והם אינם שטח משותף בבניין. המשיב טוען כי בזק משתמשת בחדרים על מנת לספק שירותי טלפוניה ואינטרנט, ועל מנת לחבר בין יחידות קצה שונות שלה. משכך, לא מתבצעת בחדרים פעילות ייצורית כלשהי, אלא מתן שירותים בלבד . המשיב טוען כי רק נכסים בהם נעשית פעילות ייצורית, מסווגים כ"תעשיה ומלאכה" (סעיף 8 לסיכומים מטעם המשיב).

המשיב טוען עוד כי הוראות החוק עצמן מגדירות את הפעילות בנכסים , כפעילות תקשורת המאפשרת לבזק להעניק שירות, ו מפנה לתקנה 16 לתקנות הבזק הקובעת כדלהלן:

"מקום להתקנת מיתקן בזק
16. אם לדעת החברה, מחייב מתן שירות בזק למבקש התקנת מיתקן בזק לתמסורת או למיתוג הודעות בזק בחצרים של המבקש, או בחצרים משותפים למבקש ולאחרים או ברכוש משותף כמשמעותו בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, רשאית החברה לדרוש מהמבקש, כתנאי מוקדם למתן שירות הבזק המבוקש, להקצות לחברה בחצרים כאמור או ברכוש כאמור מקום מתאים להתקנת המיתקן; החברה בלבד תהא רשאית לעשות שימוש באותו מקום למטרות האמורות והיא תהא רשאית לתת שירות, באמצעות מיתקן הבזק שהותקן במקום, גם למבקשים אחרים." (שם; הדגשות המשיב בסיכומיו, ס' 10 ).

כמו כן, מפנה המשיב לע"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 127/95 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנהל הארנונה עירית ת"א- יפו (פורסם בנבו, (5.1.1997) (להלן: "פס'ד בזק"), שבו נקבע כי "אופי פעילותה של המערערת [בזק] בנכס, מצביע על מתן שירותים להבדיל מיצור" (שם, בעמ' 17). המשיב טוען כי פס"ד בזק עודנו רלוונטי היום . לטענתו, אמנם בעבר המדובר היה במרכזיות טלפון, אולם הפיכתם של חדרי התקשורת למשוכללים ומודרניים, אינם משנים את סיווג החדרים ואופיים כ'שירותים'.

המשיב טוען כי טענת האפליה כבר נדחתה לגופה במסגרת החלטת וועדת הערר, אשר דנה ובדקה כל אחד מהנכסים בגינם עררה העותרת , וקבעה כי השונות בין נכסי בזק לבין הנכסים שצרפה את פרטיהם להשוואה, מצדיקה סיווג שונה בהתאם לנסיבות. משכך, טוען המשיב, כי החלטת הוועדה גם באשר לעניין זה היא סבירה, ואין להתערב בה.
בנוסף טוען המשיב, כי אם רשות מפלה אחרים לטובה, יתכן שניתן להביא לכך שהרשות תחדל ממנהגה, ו לא תעניק לאחרים טובות הנאה. לפיכך, אם קיימים מתקני תקשורת של חברות אחרות עם מאפיינים זהים לבזק והחיוב בגינם שונה, המדובר בטעות שיש לתקנה.

עוד באשר לאפליה, טוען המשיב כי שטחים טכניים אינם מקשה אחת, ולא הוכח על ידי העותרת כי כל שטח טכני מן הראוי שיחויב באופן אוטומטי, בסיווג 'תעשיה ומלאכה'.

עוד טוען המשיב, כי סעיף 1.3.1 ח' לצו אינו קובע סיווג נכסים, ולכן לא ניתן להסתמך עליו לשאלת הסיווג. המשיב טוען כי הסעיף כלול בפרק ההגדרות, ותכליתו היא רק לקבוע את שיעור ההחזקה של המחזיקים השונים בקומה או בבניין. בענייננו, טוען המשיב, נקבע כממצא עובדתי שנכסי בזק מוחזקים רק על ידה.

כמו כן, לטענתו של המשיב, אין להחיל את הוראת סעיף 274ב לפקודה בענייננו, מאחר שאין עסקינן בשטח פתוח, אלא בחדר בנוי בתוך יחידת בניין, ברת חיוב בארנונה. הנכסים אינם טמונים באדמה או נישאים באוויר , ולכן אינם קווי תשתית המונחים על הקרקע, בהם דן הסעיף.

לסיכום טוען המשיב, כי בזק לא המציאה כל מדידות או תמונות בבגין הנכסים, ולא עמדה בנטלי הראיה להוכחת לטענותיה. מכל המפורט, המשיב סבור כי יש לדחות הן את העתירה והן את הערעור.

דיון והכרעה:

תכלית הארנונה היא הבטחת תקציב הרשות לשם מימון השירותים שהיא נותנת לתושביה , זאת, על בסיס "מתווה לחלוקה צודקת של נטל המס בין מחזיקי הנכסים" (עע"מ 2503/13 זהר נ' עיריית ירושלים, פס' 37 לדבריו של כבוד השופט מ' מזוז (פורסם בנבו, 04.02.2015) (להלן: עניין "זהר").

בכל החלטה פיסקלית הנוגעת להיטלי ארנונה, שלובים שיקולים רבים, ביניהם הצורך לממן את תקציב הרשות כאמור , אך גם שיקולי שוויון וצדק בחלוקת הנטל, השפעה כלכלית וסוציאלית ועוד ( בג"ץ 192/56 שלום נ' המועצה המקומית בת-ים, פ"ד יא 717, 719 (1957)).

בענייננו, העותרת מבקשת כי יוכרע שחדרי התקשורת המשמשים, לטענתה, כמתקני חיבור לקווי תשתית, יסווגו כ"תעשיה ומלאכה", או כחוסים תחת סעיף 274ב(ג) לפקודה, ולפיכך פטורים מחובת תשלומי ארנונה. כאמור, מנהל הארנונה דחה את בקשתה של העותרת, וכך גם ועדת הערר.

כלל ידוע הוא כי "כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בשיעור הארנונה, על הטוען לכך להראות שהחלטת הרשות אינה סבירה באורח קיצוני ויש בה אי צדק בולט הגורם עוול. מלאכת קביעת התעריף מתמקדת בפרטים ויש צורך בחישובים ובהשוואות רבות. בית המשפט יתערב רק כאשר מונחים לפניו מלוא הנתונים, המלמדים שהצדק כמעט דורש שינוי בתעריף הארנונה" (אורי גורן בתי משפט מינהליים 38 (2008)).

שלושה מבחנים מצוינים ב חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992, לשם חישוב ארנונה: סוג הנכס, שימושו ומקומו (שם, ס' 8) . יודגש, והדבר רלוונטי בעיקר בענייננו, כי הדעה היא שאת מבחן ה"שימוש" ניתן לפרש " כקריטריון רחב שאינו קשור בהכרח למשמעות הלשונית של מונח זה, וניתן להתחשב במדדים כמו תכונות המשתמש, שיקולי רווחיות ומהות הפעילות" (ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337, פס' 11 לדבריה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן (2003)). כמו כן, חשוב להדגיש כי הקריטריונים הקבועים בחוק (ובתקנות), אינם שוללים את סמכות הרשות למלא תוכן במדדים הקבועים . מעבר למשמעות הלשונית הצרה, על ה רשות להפעיל שיקול דעת באשר לסיווג הנכסים בתחום שיפוטה, ל שם קביעת סכום הארנונה (שם, בפס' 14). יחד עם זאת, "שיקול דעת זה הוגבל ב'חקיקת ההקפאה' לרשימה נתונה של 12 סיווגים ראשיים וסיווג אחד שיורי שקבעו השרים בתקנות, ולתעריפים - מזעריים ומרביים - שקבעו השרים לכל אחד מהסיווגים " (עניין זהר, בפס' 16 לדבריו של כבוד השופט מ' מזוז).

בין הסיווגים האמורים, רלוונטיים לענייננו הסיווגים "משרדים, שירותים ומסחר", "תעשיה" ו"מלאכה". אולם הגדרות הסיווגים בחוק הם, בעיקר , פירוט דוגמאות, ולכן הכנסת התוכן והגדרת הסיווגים בצורה עניינית ואנליטית, הוטלה לא פעם על בתי המשפט (שם, בפס' 17).

כמוזכר על ידי ועדת הערר, כבוד השופט מ' מזוז, "פרס" את שלוש ההגדרות, שירותים, מלאכה ותעשייה, על ציר, כאשר בקצהו האחד מצוי סיווג ה"תעשיה", בקצה הנגדי מצוי סיווג ה"שירותים", וביניהם מצוי סיווג ה"מלאכה" (שם, בפס' 23).
כבוד השופט מזוז קבע כי נכס המשמש ל"תעשיה", יהיה מאופיין בכך שמתקיימת בו פעילות ייצור (ייצור מוצר מחומר גלם). מרכיב הייצור בהגדרת מפעל תעשייתי הוא יסודי, ומאופיין בפעילות באמצעות מכונות ופועלי ייצור, אשר עוסקים בייצור המוני של מוצרים ולא בייצור על פי הזמנה של לקוח קצה ספציפי (שם, בפס' 24).
עוד קבע כי נכסים המשמשים לענפי ה"שירותים", מתאפיינים בפעילות של מתן שירות אישי, בהתאם לצרכיו של לקוח קונקרטי, לרוב על-ידי בעל מקצוע חופשי (עורך דין, רואה חשבון וכד') (שם).
לדעת כבוד השופט מזוז, קטגורית הנכסים המשמשים ל"מלאכה" נמצאת בין שני הסיווגים הנ"ל, ו יש בה שילוב בין מאפייני תעשיה למאפייני שירותים. כלומר, בתי מלאכה מאופיינים הן במרכיב "שירותי" עבור הלקוח המגיע לבית המלאכה, והן במרכיב "תעשייתי", שהוא במובן של עבודת כפיים המתבצעת באמצעות פועלים (ולא על ידי פקידים ובעלי מקצועות חופשיים ) (שם). כאמור, ברי כי בעידן המודרני 'עבודת הכפיים' משולבת ב מיכון מקצועי מתאים, אולם מיכון זה גם הוא מופעל על ידי בעלי המלאכה, לעיתים באופן ידני.

כבוד השופט מזוז עורך סקירה מקיפה ביותר של פסיקת בתי משפט העוסקת בפרשנות המונחים "תעשיה", "מלאכה" ו"שירותים" לעניין חקיקת ארנונה. מסקנתו היא כי, ככלל, הפסיקה תואמת את ה מאפיינים המתוארים לעיל.

נראה לי כי נכסי העותרת אינם יכולים לחסות תחת הסיווגים "תעשיה" או "מלאכה". ברור שבנכסים לא מתקיימת פעילות יצור, בוודאי לא באמצעות מכונות ופועלי ייצור. המדובר בחדרים סגורים, שרק לעיתים מבקר בהם נציג העותרת לשם פיקוח ותיקון, ככל שנדרש. בנכסים לא מתקיימת 'עבודת כפיים' כלשהי, והמכשירים המצויים בחדרים, אינם מחליפים פועלים או נתמכים ומופעלים על ידי פועלים.

העותרת טוענת כי הנכסים מהווים "שטחים טכניים", ועל כן, על הרשות לחייב נכסים אלה בתעריף "תעשייה". איני סבורה שהעותרת עונה להגדרה שבסעיף 1.3.1ח לצו. השטחים אינם מוחזקים באחריות חברת ניהול או ועד הבית כנדרש על פי הוראות הסעיף, וזאת גם אם בידי חברת הניהול מצוי מפתח לחדר. קשה לקבל כי השטח הוא שטח משותף. נראה כי העותרת היא המחזיקה ה בלעדית בנכסים נשוא העתירה, והמבקרים והמשתמשים היחידים בנכסים הם נציגי העותרת, המגיעים לנכסים לצרכי תחזוקה וטיפול בתקלות טכניות. אמנם, ועדת הערר הייתה מוכנה "להניח לטובת העוררת" כי המדובר ב"שטחים טכניים" ( ס' 16 להחלטת ועדת הערר מיום 3.5.2018, מצורף כנספח 6 לעתירה). עם זאת, קבעה, כי אין הכרח ש"שטח טכני" יחויב באופן אוטומטי בתעריף "תעשיה".

לא מצאתי להתערב בקביעה זו. אעיר כי גם הלשון בה נוקטת העותרת, מצביע ה על כך שאין מדובר במסקנה חד משמעית. כך למשל, בס' 8 לסיכומי העותרת: " באופן כללי נכסים המוגדרים על ידי המשיב כמתקנים/שטחים טכניים מחויבים על ידו בהתאם לסע' 1.3.1ח' לצו הארנונה בתעריף 'תעשיה'" (הדגשה שלי – י.ש.) ; ס' 63 לסיכומי העותרת "ככל הידוע לעותרת המשיב מחייב בתעריף 'תעשיה' נכסים בעלי מאפיינים זהים המשמשים כחדרי תקשורת " (הדגשה שלי – י.ש.) .

בהמשך, הוועדה התייחסה לטענת האפליה, למרות שזו אינה בסמכותה באופן ישי ר. הוועדה בחנה כל נכס ונכס שברשימת הנכסים נשוא העתירה (כ-70 נכסים). לא זו בלבד שלא הצליחה העותרת להוכיח כי הנכסים דומים במאפייניהם ל שם חיוב זהה, טענתו של המשיב היא כי אף אם הנכסים אכן זהים , ומשכך גם סיווגם חייב להיות זהה, עדיין חיוב הנכסים בתעריף "תעשיה" הוא טעות ויש לתקנה , ולא להעניק על בסיסה טובות הנאה לעותרת. אני מקבלת את טענות אלה, ומוצאת כי הן סבירות.

באשר לסעיף 274ב(ג) לפקודה. העותרת מפנה לדבריו של כבוד המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין, אשר מצטט מדברי ההסבר לחוק:

"חברות התשתית (חשמל, בזק, מים ונפט) משלמות ארנונה על תחנות כוח, משרדים, מיתקני שאיבה ומיתקנים שונים התופסים שטחי קרקע ניכרים. נראה כי אין הצדקה לחייב אותן, ובעקיפין את ציבור הצרכנים, בתשלום ארנונה על קווים עיליים או תת-קרקעיים ועל עמודים ומיתקנים שעליהם מחוברים קווים אלה ואשר אינם תופסים שטח קרקע משמעותי. מוצע לקבוע עקרונות אלה בפקודת העיריות ובצווי המועצות המקומיות." (עע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פס' 21 (פורסם בנבו, 01.12.2011).

ואכן, סעיף 274ב(ג) נועד לפטור את חברות התשתית מתשלום ארנונה, בגין קווי תשתית ומתקני חיבור , אשר אינם תופסים שטח קרקע משמעותי, כאשר המחוקק הגדיר 32 מטרים רבועים כשטח קרקע משמעותי (להלן: " הפטור").

הפטור נועד , כאמור , למנוע חיובי ארנונה בגין קרקע הנמצאת מעל או מתחת לקווי תשתית, אך, כמובן, לא למנוע את חיובם בתשלומי ארנונה של נכסים אחרים , והדבר כתוב במפורש בסעיף 274ב(ג) לפקודה:

"המועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומיתקני חיבור; אין בהוראה זו כדי למנוע הטלת ארנונה על מיתקני ייצור, השנאה (טרנספורמציה) או איחסון הצמודים לקרקע או על נכס שעליו מוטלת ארנונה ושאינו קווי תשתית, המצוי באותה קרקע" (שם).

בענייננו, אין המדובר בקווים עיליים או תת קרקעיים, ואף לא ארונות סעף חיצוניים הצמודים לחלקו החיצוני של הבניין, בשטח פתוח. הנכסים הם חדרים בנויים, מכשירי העותרת אינם טמונים באדמה או נישאים באוויר הפתוח , ומקבלת אני את החלטת הועדה לפיה הם אינם עונים להגדרת "מיתקני חיבור" או "שנאים" .
על כל אלה, נראה כי העותרת אינה זכאית לפטור.

כאמור, "הלכה היא ששיקול הדעת המסור לרשות המקומית בקביעת צו הארנונה בתחומהּ הוא רחב ... ובית המשפט ימעט להתערב בו" (עניין זהר, פס' 38). יתרה מכך, בניגוד לעניין זהר, שם הערעור "אינו בשאלה של מדיניות, המסורה לשיקול דעת הרשות, אלא בפרשנות של דין (פרשנות המונחים 'מלאכה' ו 'שירותים' שבתקנות), תפקיד המסור כל כולו לבית המשפט " (שם), בענייננו לב הסוגיה שבמחלוקת נוגעת אכן למדיניות המשיב, באשר לתעריף הארנונה המוטל על "שטחים טכניים".

העולה מן המקובץ הוא, כי איני מוצאת להתערב בהחלטת מנהל הארנונה או בהחלטת ועדת הערר. לא זו בלבד שההחלטות נראות לי סבירות ומנומקות, ואיני מוצאת כי נפל בהן פגם , התוצאה נראית לי ראויה וצודקת בהתאם לחוק ולפסיקה.

סוף דבר:

על כן, וכמפורט בפסק הדין, נדחים העתירה והערעור, במסגרת הדיון המאוחד.

אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אלול תש"פ, 10 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
נתבע: מנהל הארנונה בעיריית תל אביב
שופט :
עורכי דין: