ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ולרי פולט כהן נגד מרלין שני :

לפני כבוד השופטת הדס פלד

המבקשים:

1.ולרי פולט כהן
2.פרסיבל ג'וליאן חוריץ

נגד

המשיבים:

1.מרלין שני
2.אלי שני

פסק דין

1. לפני המרצת פתיחה לסעד הצהרתי לפיו , נכרת בין הצדדים הסכם מחייב לפינוי המשיבים , מדירה בת שלושה חדרים בבניין בבעלות המבקשים, ברחוב בן יהודה 127-129 בת"א (להלן: "הדירה" ו"הבנין", בהתאמה), וכי כנגד תשלום דמי מפתח בסך 2,100,000 ₪, פקעה זכות הדיירות המוגנת של המשיבים בדירה.

רקע עובדתי:

2. המשיבים, אם ובנה, הינם דיירים בדיירות מוגנת בדירה, מכוח הסכם שכירות מוגנת שנחתם בשנת 1988 בינם לבין הבעלים הקודמים של הבניין (נספח 1 לכתב התשובה).

3. המבקשים קיבלו היתר בניה לביצוע עבודות בניה בהיקף רחב בבניין והגישו כנגד המשיבים וכנגד בתה של המשיבה, איזבלה שני (להלן:"איזבלה"), תביעה לפינוי הדירה (ת.א. 44136-09-15 בבית משפט השלום בת"א) (להלן: "תביעת הפינוי"). יצויין כי מכל הדיירים המוגנים שהתגוררו בבנין, נותרו המשיבים בלבד. עם כל האחרים הגיעו המבקשים להסדר פינוי (ר' חקירתו הנגדית של המבקש (ע' 10 ש' 12-18).

4. ביום 8/3/2016 ניתן תוקף פסק דין להסדר פשרה בין הצדדים בתביעת הפינוי . בהתאם להסכמת הצדדים, פינו המשיבים את הדירה , בחודש מאי 2016, לתקופת ביניים, לשם ביצוע העבודות בבניין . מנגד, התחייבו המבקשים ל שלם את דמי שכירות בגין דירה חלופית ל מגורי המשיבה (להלן : "הסדר הפשרה").

5. כשלושה חודשים לאחר הסדר הפשרה, הגישו המבקשים תביעת פינוי נוספת, הפעם כנגד ילדי המשיבה, המשיב 2 ואיזבלה, בעילת נטישה ( ת.א. 43172-06-16) וביום 30/8/2016 ניתן פסק דין בהסכמה ולפיו , פקעו זכויות הדיירות המוגנת של איזבלה, בשל נטישת הדירה על ידה.

6. המשיבים פינו כאמור את הדירה לתקופת הביניים, אולם, אף שהיתר הבנייה לביצוע עבודות הבנייה בבניין ניתן כבר בשנת 2014, לא החלו המבקשים בביצוע עבודות הבנייה בבנין למעט עבודות הריסה .

7. בבסיס התביעה טענת המבקשים לפיה, נכרת בין הצדדים הסכם מחייב ולפיו, הסכימו המשיבים לוותר על זכויות הדיירות המוגנת בדירה, כנגד תשלום דמי מפתח בסך 2 ,100,000 ₪.

טענות המבקשים-

8. המבקשים טוענים , כי לאחר שפינתה את הדירה, ביקשה המשיבה לנהל מו"מ לקבלת דמי מפתח כנגד וויתור סופי של המשיבים , על זכויות הדיירות המוגנת . המשיב 2 מסר , כי המשיבה מוסמכת להגיע להסדר ולקבל את מלוא דמי הפינוי .

9. המשיבים החליפו חמישה עורכי דין אשר ייצגו אותם במו"מ עם בא כוח המבקשים, כאשר בכל פעם שהושגו הסכמות על תנאי הפינוי ועמדה על הפרק חתימת ההסכם, פיטרה המשיבה את עורך דינה ומינתה אחר תחתיו.

10. ביום 3/6/2018 נפגשה המשיבה עם בא כוח המבקשים בהסכמת בא כוחה דאז . בעקבות הפגישה, הסכימה המשיבה להעמיד את סכום דמי הפינוי על סך 2,100,000 ₪ .
התנהל מו"מ לניסוח תנאי ההסדר, אולם עת ביקש ב"כ המבקשים לתאם פגישה לחתימת ההסדר, הודיע ה לו עו"ד אלגרט אשר יצגה את המשיבה, כי פוטרה בשל מחלוקות על שכר טרחה.

11. בחודש נובמבר 2018, פנה עו"ד עוזי חריזי לב"כ המבקשים והודיע, כי הוא מייצג את המשיבה , אשר מעוניינת ל חדש את המו"מ. המבקשים הבהירו לעו"ד חריזי , שלא יוסיפו על דמי הפינוי בסך 2,100,000 ₪ וכי להערכתם המשיבה כלל אינה מעוניינת בהסדר. עו"ד חריזי חזר לב"כ המבקשים והודיע, כי המשיבים מסכימים כי דמי הפינוי יעמדו על סך 2,100,000 ₪ ובעקבות כך, הוחלפו בין ב"כ המבקשים ועו"ד חריזי מספר טיוטות, עד שביום 14/2/2019 הגיעו בא כוח המבקשים ועו"ד חריזי לנוסח מוסכם של ההסדר לפינוי הדירה - נספח א' להמרצת הפתיחה.

12. כאשר ביקש ב"כ המבקשים לתאם עם עו"ד חריזי מועד לחתימת ההסדר, הודיע עו"ד חריזי כי המשיבה מבקשת לחתום על ההסדר ולקבל את ה תשלום הראשון של דמי הפינוי , רק לאחר 20/3/2019, מועד חזרתו של עו"ד חריזי מחו"ל.

13. המבקשים טוענים כי העבירו לידי בא כוחם, את הכספים המיועדים לתשלום השיעור הראשון של דמי הפינוי . ביום 24.3.2019, התקשר ב"כ המבקשים לעו"ד חריזי לתאם מועד לחתימת ההסדר ולתשלום הראשון של דמי הפינוי. או אז הודיע לפתע עו"ד חריזי , כי המשיבה אינה מוכנה לחתום על ההסדר. בתגובה, הודיע ב"כ המבקשים לעו"ד חריזי , כי באי כוח הצדדים הגיעו לניסוח מוסכם של ההסכם ונותר רק לתאם מועד לחתימתו ולא יכול להיות ספק בדבר גמירות הדעת של הצדדים , באופן שהמשיבים אינם רשאים לחזור בהם מההסכם.

טענות המשיבים-

14. בהסדר הפשרה הוסכם כי המשיבים יפנו את הדירה לתקופת העבודות בבניין, כנגד תשלום דמי שכירות חודשיים בסך 7200 ₪ עד לסיום העבודות וכי במועד החזרת החזקה בדירה למשיבה , תקבל המשיבה סך 357,000 ₪ כפיצוי ככל ויוקטן שטח הדירה . בניגוד למצג שווא אותו הציגו המבקשים במהלך הדיונים, לפיו העבודות יסתיימו בתוך 24 חודשים, הרי שגם בחלוף שש שנים ממועד קבלת היתר הבניה, לא החלו המבקשים בביצוע העבודות בבניין.

15. כחלק מהלחץ שהפעילו המבקשים, הגישו המבקשים כשלושה חודשים לאחר פסק הדין שניתן בהסכמה בתביעת הפינוי , תביעת פינוי נוספת, הפעם רק כנגד משיב 2 וכנגד איזבלה, ילדיה של המשיבה, ב מסגרתה עתרו לביהמ"ש להורות על ביטול זכויותיהם בדירה. בסופו של יום ניתן פסק דין בהסכמה, לפיו תוותר איזבלה על זכו יותיה היות ואינה מתגוררת בדירה.

16. המבקשים מבקשים לפנות אותם מהדירה בכל דרך, וכי כל הדרכים כשרות ביניהם וזאת על אף היות המשיבה אישה מבוגרת, אשר החלימה ממחלת הסרטן ונדרשת פעם אחר פעם להתגונן בפני הליכים משפטיים הגורמים לה עינוי דין והוצאות משפט נכבדות.
עורכי הדין שנזכרו ע"י המבקשים הינם עורכי דין אליהם פנתה המשיבה במצוקתה לייצגה בהליכים שנקטו נגדם המבקשים.

17. נוכח התנהלות המבקשים, חשה המשיבה, כי לא נותרה לה ברירה, אלא לבחון את האפשרות למכירת הזכויות בדירה, בהתאם לתנאים שהוצעו על יד י המבקשים.

על כן, ניהל בא כוח המשיבה מו"מ למכירת זכויותיה בדירה, כאשר בכל אותה עת, הבהיר לב"כ המבקשים , כי האמור כפוף לאישורה הסופי של המשיבה . בסופו של יום, לא אישרה המשיבה לבא כוחה , להתקדם עם הליכי מכירת הזכויות, שכן היא מעוניינת לשוב ולהתגורר בדירה בה התגוררה מאז 1988 . ב"כ המשיבה מעולם לא ניהל מו"מ בשם המשיב, אשר מעולם לא נתן הסכמתו למכירת זכיותיו בדירה.

18. בין הצדדים לא נחתם הסכם, ולא נכרת הסכם מחייב ואין למבקשים כל עילה לכפות על המשיבים לוותר על זכויותיהם בדירה.

19. אם לא די בכך, במקביל להגשת תובענה זו, החליטו המבקשים על דעת עצמם, ובניגוד להסדר הפשרה, להפסיק את תשלום דמי השכירות בגין הדירה החלופית והמשיבה נאלצה לפתוח כנגדם תיק הוצאה לפועל למימוש זכויותיה על פי פסק הדין.

ההליך-

20. להמרצת הפתיחה צורפו תצהיריהם של המבקש ושל ב"כ המבקשים עו"ד עודד שלזינגר. לתשובה להמרצת הפתיחה, צורפו תצהירי המשיבים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם.
לאחר חקירתו של המבקש 2, הגישו המשיבים בקשה להגשת ראיה מפריכה – פרוטוקולים של הדיונים בתביעה הפינוי- ולפיה ם, בניגוד לטענת המבקש 2, הרי שלא נכח בדיונים בתביעת הפינוי והמשיב לא נכח בדיון מיום 8.3.16. הבקשה התקבלה בהעדר תשובה.

21. לאחר סיום ההוכחות, הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה:

22. דין הוא, כי לכל צד במשא ומתן זכות לפרוש ממנו בכל עת, כל עוד לא הביע גמירת דעתו המלאה להתחייב בחוזה.
כך, כל עוד הפרישה מן המשא ומתן הונחתה ע"י שיקולים ענייניים, אין לומר כי נעשתה שלא בתום לב: "נקודת המוצא היא כי לכל צד במשא ומתן הזכות שלא להתקשר בסופו של דבר בחוזה (חופש החוזים במובנו השלילי). כל צד למשא ומתן רשאי לפרוש ממנו בכל שלב, כל עוד לא הביע גמירות דעתו המלאה להתחייב בחוזה. המגבלה העיקרית אולי היחידה לזכות הפרישה נובעת מעיקרון תום הלב" (עא 921/91 אמנון אזערי נ' עזבון רחל לווינברג – יורשיה (1993) פורסם בנבו (4.8.93)) .
לפי הפסיקה המקרים בהם יאכף חוזה בשל התנהגות שלא בתום לב הם נדירים. יפים לעניינו דברי ביהמ"ש בהפ (נצ') 35220-11-13 מקס חסין נכסים בע"מ נ' ענת קורין נכסים בע"מ (2014) עמ' 19:
"על פי הפסיקה, המקרים שבהם ייאכף חוזה בשל התנהגות שלא בתום לב הם מקרים חריגים ונדירים, רק כאשר ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים מקיימות את יסוד גמירות הדעת ויסוד המסוימות ובנוסף לכך יש "פערי כוחות" ניכרים בין הצדדים והועברה, או היתה נכונות להעביר סכומים נכבדים מתוך התמורה מ"הצד החלש" ל"צד החזק", כאשר "הצד החזק" מונע בחוסר תום לב את חתימתו של החוזה הפורמלי " (רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חב' לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 28/6/09)".

23. כפי שיובהר להלן, אין המדובר במקרה חריג המצדיק סעד של אכיפה. התנהלות המשיבים אינה עולה כדי חוסר תום לב, לא הוכחו גמירות דעת ומסויימות ו פערי הכוחות בענייננו, בין "הצד החזק" –המבקשים, ל"צד החלש"- המשיבים – בולטים ומובהקים .

24. טענת המבקשים מתבססת בעיקרה על שתי הודעות דוא"ל. בסעיף 5 לסיכומיהם טוענים המבקשים כי "בין עו"ד חריזי ועו"ד שלזינגר הייתה הסכמה מלאה על נוסח הסכמי הפינוי". אולם, כפי שיובהר להלן אין כל תשתית המעידה על גמירות דעת המשיבים להתקשר בהסכם ואף נוסחו של ההסכם לא היה סופי.

25. ביום 24.1.19 שלח ב"כ המבקשים לב"כ המשיבים, טיוטת הסכם. בהודעת דוא"ל מיום 31.01.19, השיב ב"כ המשיבים: "עדכנתי את מרלין וקיבלתי את הסכמתה אני עובר על הטיוטה (יש כמה הערות קטנות) ומעביר לאישורך". ב הודעת דוא"ל מיום 12.02.19 שלח עו"ד חריזי את הטיוטה עם הערותיו ובגוף ההודעה נכתב "הכפופה לאישור מרשתי". ואילו בהודעת דוא"ל ששלח ב"כ המבקשים מיום 14.02.19 כותב ב"כ המבקשים: "אני מקווה שהנוסח מוסכם וניתן לקבוע מועד לחתימת המסמכים" (ההדגשה אינה במקור) .
26. מחקירתה הנגדית של המשיבה עולה כי לא נתנה את הסכמתה להסדר. לדבריה:
"להסכם הזה המסוים מעולם לא הסכמתי, לא אישרתי אותו. עו"ד חריזי שלח לי אותו ואמר לי שעוד יומיים הוא טס לשבועיים שלושה לחו"ל עוד חודש. יומיים לפני שהוא טס אמרתי שאני אדבר איתו אחרי שהוא יחזור. קראתי את ההסכם. לא הבנתי אותו. לא הבנתי למה אני צריכה לקבל. למה מבקשים ממני לפנות את הדירה שפינינו את הדירה לפני 4 שנים. למה הם קושרים את זה עם התשלום. למה זה צריך להיות ב 2 תשלומים כשאנחנו כבר לא גרים בדירה ולא ברור מתי ישולם התשלום השני ואם בכלל. לא הבנתי כלום. לא אישרתי" ( עמ' 16 ש' 22-28).
....
"4 שנים אני מחוץ לבית. אני גרה בדירה שלא כל כך מתאימה לי ולא באזור שמתאים לי"(ע' 17 ש' 1).
....
"...אחרי שעו"ד חריזי חזר מחו"ל אמרתי לו שאני יורדת מכל העניין. אני פשוט מותשת ואני לא מתקדמת ואני רוצה לחזור הביתה, זה הכל".
.....
"כשאת מדברת על הטיוטה, את הסכום של 2100 מיליון לא היתה לך בעיה.
הייתה לי גם בעיה. הסכמתי מתוך יאוש. אני אומרת. אני ארבע שנים מחוץ לבית" (ע' 18 ש' 17-22).
.....
"אז סכום של 2,100,000 כן היה מוסכם?
חשבתי מתוך יאוש גם לקחת את זה. חשבתי. אבל זה לא הלך לשום מקום, זה הכניס אותי לחרדות. אחרי שקיבלת את הטיוטה התייעצתי עם אלי וגם אלי לא הסכים בשום פנים ואופן, הוא גם צד בעניין" ( ע' 18 ש' 25-28 ).
....
"אמרתי לך כבר 10 פעמים. הוא שלח לי טיוטה יומיים לפני שהוא נסע לחו"ל, קראתי את הטיוטה, הייתי בהלם, כשהוא חזר מחו"ל אמרתי לו שאני יורדת המכל העניין הזה ושיעזוב אותי בשקט ושאני רוצה לחזור הביתה. זה הכל. זה מה שאני רוצה. כל היתר אני לא יודעת למה זה קשור" ( ע' 23 ש' 6-9) .

27. המשיבה בת 75, המתגוררת בדירה החל משנת 1988, נאלצה לעזוב את הדירה כחלק מהסכם הפשרה, לצורך עבודות אותן ביקשו המבקשים לבצע בבניין ואשר בסיומן תחזור להתגורר בדירה. למבקשים ניתן היתר בנייה כבר בשנת 2014. מתשובת המבקש בחקירתו הנגדית עלה, כי בכל אותן שנים בה ן מתגוררת המשיבה בדירה שכורה, מתעכבת השלמת הבנייה, מטעמים הנעוצים במבקשים:

"זה בידיים של הארכיטקט ומנהל הפרויקט שנקבל מחיר סביר. מנהל הפרויקט בחר את הקבלן אבל היה מחיר גבוה מידי ועכשיו יש לנו מנהל פרויקט חדש עם הצעות מחיר חדשות. זה לא בידיים שלי אני הייתי מעדיף שהבניין יסתיים להיבנות לפני כמה שנים" (עמ' 10 ש' 32-33; עמ' 11 ש' 1-2).

28. זאת ועוד, מחקירתו הנגדית של עו"ד שלזינגר עלה, כי לא מדובר בנוסח סופי של הטיוטה:

"כשקיבלתי את הטיוטה אמרתי בטלפון לעו"ד חריזי שהנוסח מקובל עליי ושאני אעשה כמה תיקונים בנוסח כדי לשפר את הניסוח בלי שינוי מהותי" ( ע' 6 ש' 14-16 ).

וכן:
"ש. לפי מה שאתה אומר שהנוסח הזה נתון לשינויים שלך ותיקונים בהסכם אמרת קודם שתעשה תיקונים שלא משנים מהותית את ההסכם. הלכה למעשה לא מדובר בנוסח סופי?
ת. לא אמרתי שהשינויים יהיו מהותיים אמרתי שלא יהיו שום שינויים בהסכמות בין הצדדים. כל התיקונים הם שיפור של ניסוח" ( ע' 6 ש' 20-24) .

29. גם מהתכתבות מאוחרת בין ב"כ הצדדים, עולה כי, שכלולו של ההסכם, תלוי בהסכמת המשיבים והסכמה שכזו לא ניתנה, למצער עד לאותו מועד. כך, בהודעת דוא"ל מיום 14.04.19 כתב ב"כ המבקשים: "הודעת לי כי אתה תברר עם מרשתך הגב' מרלן שני עד לסוף אותו שבוע האם היא מסכימה לחתום על נוסח ההסכם עליו הסכמנו". כמו גם "האם מרשתך חוזרת בה מסירובה". בהודעת דוא"ל מיום 17.04.19 כתב ב"כ המבקשים כי הוא ממתין לתשובה "יהא תוכן התשובה אשר יהא".

30. עו"ד שלזינגר אישר בחקירתו הנגדית, כי עו"ד חריזי הודיע לו שהמשיבה מעוניינת לחזור ולהתגורר בדירה:
"עו"ד חריזי פנה אלינו ואמר שהיא רוצה לדעת מתי היא חוזרת הביתה. זה נכון אני לא רואה בעניין הזה סתירה. עו"ד חריזי התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה להגיש בקשה לתיקון פסק הדין של השופטת כרמלה האפט משום שאין בו תאריך שבו תיגמר הבניה והיא תחזור לדירה. אני דחיתי את הבקשה ואמרתי פסק הדין זה הסיכום שהושג. ש. אתה מאשר שעו"ד חריזי אמר לך שהיא רוצה לחזור הביתה? כן זה לא עומד בסתירה..." (ע' 4 ש' 22-27 עמ' 4, עמ' 5 ש' 1).

31. אף מחקירתו הנגדית של המבקש עלה, כי באי כוחו הניחו, שהמשיבה לא גמרה בדעתה להתקשר עם המבקשים בהסכם:
"כל פעם שהגענו להסכם עם מרילן היא משנה עו"ד ומשנה את דעתה ואז ממנה עו"ד נוסף ואז העו"ד החדש מתחיל משא ומתן מחדש ואז הכל מוכן לחתימה וחוזר חלילה. לשאלת ביהמ"ש אם הופתעתי כשהיא לא הגיעה להסכמה על פי הערכה של עורכי הדין שלי אני משיב שלפי הפסקה הזאת העורכי דין שלי אמרו לעו"ד חריזי שהוא לא מאמין שמרלין מעוניינת בהסכם כי כל פעם שמגיעים למילה מוסכמת. אני הייתי מותש זה עו"ד חמישי שהיא מינתה" (ע ' 12 ש' 15-20) .

32. נדרש ביטוי חיצוני לאומד-הדעת, ואומד-דעת זה צריך שיקלט על ידי הצד השני (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, 804). "כאשר מדברים על כך שהמבחן לקיומה של גמירת הדעת הוא אובייקטיבי חיצוני, אין הכוונה לכך שיש לשפוט את התנהגותם של המתקשרים לפי קנה המידה של האדם הסביר, ולשאול אם הוא היה מסיק מדבריהם או מהתנהגותם כי הם גמרו או לא גמרו בדעתם לקשור חוזה. קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה" (דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך א', מהדורה שנייה, 2018), בעמ' 167).

33. אכן, העדר חתימה על החוזה אין משמעו העדר גמירות דעת, אלא שומה לבחון ראיות חלופיות, לרבות מצגים חיצוניים (כך לדוגמא בע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' נ' אליהו גת (פורסם בנבו) ( 10.12.89)). אולם, "חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מניסיון החיים ומאורחות המסחר. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות משמעותיות. (דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך א', מהדורה שנייה, 2018), בעמ' 531).

34. כאשר התנהלות הצדדים להסכם מעידה על ציפייה לחתימה על ההסכם על מנת שהעסקה תחייב, כפי שעולה מההתכתבויות בעניינו, נדרש להוכיח נסיבות יוצאות דופן אשר יש בהן כדי להעיד על קיומה של גמירת דעת גם בלא חתימה על המסמך:

יפים לעניין זה גם דברי בית המשפט העליון בע"א 571/79 דירות מקסים ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד לז(1), 589 (להלן: עניין דירות מקסים):
"אין ספק, שצדדים לחוזה, המהווה עיסקת מקרקעין.. נוהגים לחתום על החוזה.. ורוב האנשים לא יראו את עצמם קשורים בהתחייבויות ההדדיות, שהתכוונו לקבל על עצמם בכתב, כל זמן שלא חתמו שני הצדדים על החוזה.
על כן, אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה כתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גירסתו.
אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה, שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב".
(ראו גם ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר [פורסם בנבו] (29.3.2011).

בהפ (מחוזי תא) 43744-02-17 מימון נ' זאבי (2017) קובע ביהמ"ש :
"כשהתנהלות הצדדים מלמדת שהייתה ציפייה לחתימה על הסכם, נראה שכוונתם שהחתימה תהווה תנאי הכרחי בלעדיו אין. מהתנהגותם עולה ציפייה לחתימה על ההסכם על מנת שהעסקה תחייב. אין ללמוד במקרה זה מקיומה של גמירת דעת, מניסוחם של הפרטים המהותיים בהסכם שטרם נחתם. מהתכתובות שנלוו לטיוטות עולה שהצדדים ייחסו חשיבות מרבית לחתימה על ההסכם. נראה שהצדדים הבינו, וכך גם התנהלו, כי רק חתימה על ההסכם תחייב אותם, [...]
לסיכום פרק זה, אני קובעת שבהעדר חתימה על המסמך, לא השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. לא הוכחו נסיבות יוצאות דופן שיש בהן כדי להצביע על גמירת דעת ללא חתימה על המסמך".

35. העולה מהמקובץ; לא ניתן להסיק מהודעות הדוא"ל מימים 31.1.19 ו-12.2.19, כי המשיבה גמרה בדעתה להתקשר בהסכם, על אף שלא נתנה את הסכמתה המפורשת ולא חתמה על טיוטת ההסכם. ב"כ המשיבה הבהיר מפורשות, כי הערותיו כפופות לאישורה ומכאן שלא ניתן לטעון כי השתכלל הסכם המחייב את המשיבה, אשר לא הביעה את הסכמתה בשום צורה ואופן.

36. יתירה מכך, בנסיבות העניין, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, אפילו הושגה הסכמה בין עורכי הדין - מה שאין כן בענייננו, אין בכך כדי לחייב את המשיבה , אשר כאמור, לא נתנה הסכמתה וסירבה לחתום על ההסכם. "העובדה שעורך דין ניהל מו"מ עם חברו, והשניים הגיעו לטיוטה המקובלת על שניהם, אינה מלמדת על כך שהלקוח יסכים לחתום על הטיוטה ולהפוך אותה לחוזה מחייב. כדי להגיע למסקנה, שהטיוטה, שבא כוח הנתבעת העביר לידי ב"כ התובעים, מחייבת את הנתבעת, היה על התובעים להוכיח, כי הנתבעת הסכימה לקבל על עצמה את הטיוטה ולראות בה חוזה מחייב, אפילו לא נחתמה על ידה" (תא (חי') 300/07 עופר צוריאל נ' רות מנדלבליט (2008), פסקה 21).

37. משהגעתי לכלל מסקנה לפיה לא השתכלל לכדי חוזה מחייב, נעדר הצורך בבחינת הטענות בקשר עם ייצוג המשיב על ידי המשיבה ואו ע"י עו"ד חריזי.

סוף דבר:

38. התביעה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 35,000 ₪ בתוך 30 ימים. סכום זה אם לא ישולם במועדו ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ולרי פולט כהן
נתבע: מרלין שני
שופט :
עורכי דין: