ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אדיבה דוד נגד ש.ח. פארק פתוח וגינון בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעות

  1. אדיבה דוד ת.ז. XXXXXX818
  2. רחל דוד ת.ז. XXXXXX743

ע"י ב"כ עוה"ד אברהם גל

נגד

הנתבעות

1. ש.ח. פארק פתוח וגינון (1986) בע"מ ח.פ. 511114423
ע"י ב"כ עוה"ד טל פרנק
2. עיריית קרית אתא ח.פ 500268008
ע"י ב"כ עוה" ד יוסף סגל

פסק דין

התובעות מתגוררות בבית הנמצא ברחוב ברדיצ'בסקי 32 בקרית אתא בשטח מקרקעין הידוע גם כחלקה 8 בגוש 11008 (להלן: "החלקה").
על פי נסח רישום המקרקעין, המעודכן ליום 14.1.19 שצורף לתצהיר, התובעת 2 רשומה כבעלת מחצית הזכויות בחלקה בנוסף ל-1/8 מהזכויות בהיותה אחת היורשות של אחיהן המנוח חאזם דוד ז"ל שהיה הבעלים של מחצית הזכויות בחלקה (להלן: "המנוח"). הנתבעת 1 רשומה כבעלת 1/8 מהזכויות בחלקה בהיותה גם אחת היורשות של המנוח. בחלקה בעלי זכויות נוספים, שאינם תובעים בתביעה זו.
בחלקה 7 הגובלת עם החלקה, ביצעה הנתבעת 1 עבור הנתבעת 2, עבודות שכללו פיתוח הרחוב, סלילת מדרכות והקמת קווי ניקוז ותאורה, בשטח שיועד על פי תכנית מאושרת (תכנית כ/222) לזיקת הנאה לטובת הציבור.
תביעה זו עניינה נזקים שנגרמו לתובעות, על פי הנטען, כתוצאה מביצוע אותן עבודות, תוך הסגת גבול ן.

בתחילה כלל כתב התביעה המקורי, בנוסף לסעד הכספי בסך 200,000 ₪, גם בקשה לצו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעות להיכנס לחלקה שהוחזק ה על ידי התובעות.
בדיון בבקשה לצו מניעה זמני, ביום 6.9.18 הוסכם כי הנתבעות ימשיכו בבניית הגדר, בתנאים כפי ש אפרט להלן. בהמשך, נעתרתי לבקשת התובעות, להגיש כתב תביעה מתוקן הכולל סעד כספי בלבד בסך 160,000 ₪ תוך מחיקת הסעד של צו המניעה והפיצוי הכספי בגין בניית הגדר.

לטענת התובעות, הן מתגוררות ב חלקה הכוללת בית, מחסן, סככה ועצי פרי מהם ניזונו יותר מ-42 שנה ובמשך כל השנים לא שמעו מעולם טענות על גבולות החלקה או על מיקום הגדר שגידרת ה חלקה, עד לבוקר אחד במחצית יולי 2018 שאז התחילו העבודות להריסת הגדר , חלק מהמחסן והסככה , תוך שהנתבעות פוגעות בציוד שבחצר לרבות מערכת המים וע וקרות עצים , ומאותו יום נחסמה יציאת התובעות מה צד המזרחי של החלקה. לטענת התובעות, העבודות בוצעו ללא כל הודעה מוקדמת, מבלי לבצע מדידה ומבלי לקבל את רשותן. התובעות מאש רות כי מחמת מדידה קודמת שגויה במקצת, בעלי החלקה דאז סברו שגבול ה מצוי במרחק מה מזרחית מגבול ה חלקה כרישומו בספרי המקרקעין , ובהתאם לכך בנו לפני למעלה מ-40 שנה את הגדר מבלי שאיש העלה נגדם טענה בעניין זה, אך על פי בדיקת מודד מוסמך מטעמן, מהנדס דוד אפלבאום, מיקום עבודותיהן של הנתבעות חרג לא רק מהשטח המוחזק ע"י התובעות אלא גם מעבר לגבול ה חלקה כפי רישומו . מוסיפות התובעות, כי בעקבות פנייתן למשטרה ולרשויות העירייה, הופסקו עבודות סלילת הכביש תוך שהגדר נותרה פרוצה ועל כן , בלית ברירה, נאלצו לפנות לבית המשפט, ובמהלך הדיון בסעד הזמני מיום 6.9.18 קיבלו את המלצת בית המשפט והגיעו להסכמה לפיה בין היתר ימשיכו הנתבעות בבניית הגדר בגבול שבין החלק ות, כפי שהוסכם בין המודד אפלבאום לבין המודד פאדי עבאס מטעם הנתבעות וסומן על ידם. עוד הוסכם שהגדר תהיה ברוחב של 20 ס"מ כאשר מחציתה תיבנה בחלקה של התובעות ומחציתה בחלקה הגובלת. לטענתן, בניית הגדר ארכה כחודש ימים אך התברר שרוחב הגדר הוא 40 ס"מ ולא כמוסכם. חיבור הגדר לגדרות הצמודים בוצע ברשלנות וללא גימור, בשטח נותרה פסולת בנייה שלא פונתה, ועצים רבים נפגעו ללא תקנה. עוד טוענות התובעות כי צנרת המים החדשה שהורכבה במקום זו שפורקה, בולטת מעל פני הקרקע ויוצרת מכשול, גם המחסן נותר הרוס ולא ניתן להשתמש בו, וכן קיים צורך לחזק סככת הגפן שהתערערה, בנוסף, כיור שפורק והותקן באופן חובבני ומכוער והברז ים הוחלפו בברזים זולים.

בסיכומיהן, הוסיפו וטענו התובעות כי החזקה הממושכת שלהן בשטח המריבה אפשרה גם גיבוש שורה של זיקות הנאה בקרקע, לרבות הגדר סביב חצרן שעברה בשטח המריבה, עצי הפרי שנטעו והמחסן, שלפחות חלקו נמצא בשטח המריבה, כמו כן הסככה והמעבר מאותו שטח לנתיב המוביל לחנויות ולעיר וזאת מכוח סעיף 94(א) לחוק המקרקעין, שכן לטענתן הן עשו שימוש בשטח במשך כ-42 שנה ברציפות מבלי שאיש התנגד לכך. לטענתן, במהלך המשפט לא הועלתה טענה נגד קיומן של אותן זיקות הנאה זולת הטענה לזיקת הנאה נוגדת שנתבעת 2 רכשה באותו שטח. עוד מוסיפות התובעת כי גם בהנחה שהתקיים התנאי של שינוי בנסיבות השימוש, רק בית המשפט מוסמך לפגוע בזיקת ההנאה ולפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, אך, הנתבעות לא מצאו לנכון לעתור לבית המשפט ולקחו את החוק לידיהן ולכן יש לראות בעשיית הדין העצמית שלהן כחלק מנסיבות העניין המובילות להגד לת היקף הפיצויים. עוד טוענות התובעות כי הנתבעות הפרו את ההתחייבויות כלפיהן, בהן הודו בכתבי ההגנה ובתצהירי העדות הראשית , כגון בניית מחסן חלופי ובניית גדר ברוחב 20 ס"מ.

לטענת הנתבעת 1, היא נשכרה ע"י נתבעת 2 לצורך ביצוע עבודות תשתית ופיתוח, והק מת קיר חומה (להלן: "הגדר החדשה") בין חלקת התובעות לבין השטח הציבורי , אך במקום בו היתה עתידה ל היבנות הגדר החדשה בין החלקות, עברה גדר שנבנתה ע"י התובעות לפני שנים תוך חריגה ופלישה לשטח הציבורי. לטענתה, כשבוע לפני תחילת העבודות פנו נציגיה יחד עם מפקח הפרויקט מטעם העירייה לתובעות , ויידעו אותן בדבר העבודות המתוכננות , בדבר הכוונה להרוס את הגדר ולבנות את ה גדר החדשה, וכן ב דבר פלישתן לתוך השטח הציבורי. התובעות הזמינו מודד שנפגש עם מודד מטעם הנתבעת 1 ולאחר שבדיקתו העלתה כי אכן התובעות פולשות לשטח הציבורי, נערך תוואי מוסכם של בניית הגדר החדשה ונתבעת 1 החלה בביצוע העבודות , אך לאחר זמן קצר נאלצה הנתבעת 2 להפסיק את ביצוע העבודות, בשל התנגדות התובעות ובשל הגשת התביעה. העב ודות התחדשו לאחר הדיון בבית המשפט מיום 6.9.18 בו הוסכם על מיקום הגדר. עוד טוענת הנתבעת 1 כי בהתאם להסכמות נבנתה הגדר תוך שלפנים משורת הדין ולבקשת התובעות הותקן בה שער, שלא היה בגדר הישנה, על מנת לאפשר להן מעבר לביתן מכיוון זה. כן טייחה הנתבעת 1 את ציד ה הפנימי של הגדר בשליכט צבעוני ולא בצבע רגיל. מוסיפה הנתבעת כי לצורך בניית הגדר, נאלצה לגזום חלק מענפי העצים שחדרו אל השטח הציבורי, וזאת בתיאום עם התובעות , אך לא כרתה ולא פגעה בשום עץ. עוד העתיקה הנתבעת 1 את קו המים הראשי המוביל מים לבית התובעות, שעבר בשטח הציבורי , ובמקום צינור מתכנת ישן , התקינה צינור מודרני העשוי חומר פוליאתילן, לפנים משורת הדין וללא עלות לתובעות, אך לבקשתן הוחלף הצינור שוב לצינור מתכת חדש. באשר למחסן, טוענת הנתבעת 1 כי המחסן חרג אף הוא בכ-80 ס"מ לתוך השטח הציבורי ולכן, בתיאום עם התובעות, נאלצה לחתוך אותו חלק במחסן שפלש והתקינה קיר חדש וגג נוסף על הקיים.

לטענת הנתבעת 2 יש לסלק את התביעה על הסף מאחר ובסיס התביעה, זכות החזקה מכוח זיקת הנאה, אינה בסכמות בית משפט זה והצדדים הרלבנטיים לבירורה אינם הצדדים כאן, שכן אין מחלוקת כי התובעות אינן הבעלים של השטח שנטען כי הנתבעות פלשו אליו . הטענה היא שלתובעות זכויות של זיקת הנאה, אך תביעה שענייניה הצהרה על זיקת הנאה מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי. עוד טוענת הנתבעת 2, כי עילת התביעה הינה הסגת גבול, אך הבעלות במקרקעין אינה שייכת לתובעות אלא לבעלים של חלקה 7 הגובלת בחלקה שלהן , והוא היחיד שיכול להגיש תביעה על הסגת גבול . גם במידה ויוכח כי לתובעות יש זיקת הנאה במקרקעין, הרי שאין להן זכות להחזיק במקרקעין ולכן אין בסיס חוקי להגשת התביעה על ידי מי שאינו בעל המקרקעין. מוסיפה וטוענת הנתבעת 2, כי בהתאם למדידה שבוצעה בשנת 2013 ע"י מודד מטעם התובעות נמצא כי השטח נשוא התביעה הינו בחריגה מחלקה התובעות , ולכן הן יודעות , לכל הפחות מספר שנים , כי השטח אינו בבעלותן. התובעות ידעו כי בכוונת הנתבעות להתחיל בעבודות הבנייה שבוצעו בהתאם להוראות תכנית כ/222 כאשר המקרקעין נשוא התביעה מיועדים לדרך משולבת וחניה , ולכן ניתן להפקיע את זכות השימוש בהן לטובת הציבור.

דיון והכרעה
בדיון שהתקיים ביום 6.9.18, בבקשה למתן סעד זמני האוסר על הנתבעות להיכנס לחלקה או לבצע שם כל עבודה, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה:
"מבלי להודות באף אחת מטענות הצדדים ותוך שכל צד שומר על טענותיו ימשיכו המשיבות בבניית הגדר בגבול שבין החלקה נשוא הבקשה לבין החלקה הגובלת, חלקה מס' 7.
מוסכם על הצדדים כי הגבול בין החלקה הוא כפי שהוסכם בין המודד מר אפלבאום לבין המודד מר פאדי עבאס.
עוד מוסכם שהגדר שתבנה תהיה ברוחב 20 סנטימטר לאורך כל גבול החלקה. מחצית מרוחב הגדר תבנה בחלקה נשוא הבקשה ומחציתה השנייה בחלקה הגובלת.
גובה הגדר לא יפחת מ-1.5 מטר. הגדר תחופה אבן בצד הפונה לזיקת ההנאה, כלומר לחלקה 7 ומצידה השני של הגדר הפונה לחלקה 8 תהיה התזת צבע.
בגדר יבנה פשפש עם שער מעבר ברוחב של 1.30 מטר ובגובה תקני שיאפשר מעבר מהחלקה נשוא הבקשה לתחום זיקת ההנאה.
בניית הגדר תסתיים לכל המאוחר תוך 60 יום מהיום."

עוד בכתב התביעה המקורי, טענו התובעות, כי המודד מטעמן מר אפלבאום הגיע למקום, וסימן את תוואי הגדר הנכון, וכי "איש מהעובדים במקום לא כפר במדידתו של המודד". (סעיף 3 ד' לכתב התביעה המקורי). הטענה בכתב התביעה המקורי, היתה כי משום מה הופסקו העבודות, וחלקת התובעות נותרה פרוצה לכל עובר ושב, דבר הגורם לתובעות חרדה.
לא ברור, אם כן, מדוע בכלל הוגשה בקשה לצו מניעה (זמני או קבוע) כאשר התובעות אישרו עוד בכתב התביעה המקורי, כי המודד אפלבאום מטעמן סימן את תוואי הגדר הנכון, וכי עובדי הנתבעת לא חלקו עליו, בפרט כאשר התובעות היו מעוניינות בהמשך ביצוע העבודות בהקדם האפשרי, על מנת שהחלקה לא תהיה פרוצה, כטענתן.
מכל מקום, כאמור, בדיון בסעד הזמני הושגה הסכמה ועבודות בניית הגדר נמשכו בהתאם.

בכתב התביעה המתוקן, נטען כי בניגוד למוסכם בהסכם הפשרה, סטו עובדי הנתבעת מהמדידה המוסכמת על המודדים אפלבאום ועבאס, "כדי 20 ס"מ ע"ח הקטנת החצר של התובעות."
לא הוגשה חוות דעת מודד להוכחת הטענה. ארחיב על כך בהמשך.

בטרם יידונו טענות התובעות לגופן, ראוי לציין כבר עתה , כי במהלך עדותן של התובעות נקל היה להתרשם כי לא ידעו לומר מהן טענותיהן כלפי הנתבעות ומה הן מבקשות למעשה בתביעה זו . אני מפנה בעניין זה לעדותה של התובעת 2 (בעמ'25, ש' 35 ואילך, ועמ' 26, ש' 1-14) ולעדותה של התובעת 1 (בעמ' 30, ש' 33 ואילך ובעמ' 31, ש' 1-8).
התובעות אף העידו כי התצהירים עליהן חתמו לא הוקראו להן, והן לא ידעו על מה הן חותמות (עמ' 25, ש' 27-34 ועמ' 29, ש' 30 עד הסוף ועמ' 30, ש' 1-2 לפרוטוקול).
במספר רב של נקודות במהלך עדותן, נמצא כי הן מחזקות דווקא את עמדת הנתבעות.
בנסיבות אלה, קשה שלא לתהות מיהו זה שקיבל את ההחלטה לתבוע, ואת שאר ההחלטות ביחס לאופן ניהול ההליך.

זיקת הנאה
זיקת הנאה היא זכות קניינית. תביעה להכרה בזכות זו מכח שנים, מצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי ( ע"א (מחוזי ב"ש) 2792-05-12 שטיקלרו נ' שלום (4/11/2012 )). כל עוד לא הוכרה זכותן של התובעות בפסק דין של בית המשפט המחוזי המוסמך לכך, לא קיימת להן זיקת הנאה מכח שנים. טענתן לקיומה של זיקת הנאה אינה יכולה לידון בבית משפט זה מחמת חוסר סמכות עניינית.
אין מדובר גם בסמכות שבגררא, משום שהכרעה בטענה זו אינה נדרשת לשם הכרעה בתביעה - זיקת הנאה היא זכות שאינה כוללת את זכות החזקה, כך שממילא אין לה כל קשר לסעד הנתבע.

יתרה מכך, בעל הדין הדרוש לשם הוכחת הטענה בדבר זיקת הנאה הוא בעליה של חלקה 7 הסמוכה, ולא הנתבעות.
תנאי בלתו אין לרכישת זכות זיקת הנאה מכח שנים, היא החזקה נוגדת, בניגוד לרצון הבעלים (ראו: סעיפים 92-94 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בר חורין פד"י מה(3) 720 ).
חלקה 7 נמצאת בבעלות פרטית (ראו מוצג נ/5) ואף אם השטח מיועד לשימוש הציבור, בעלי החלקה הם בעלי הדין הנכונים אליהם יש להפנות את הטענות בדבר זיקת הנאה, אך אלה, לא צורפו כנתבעים.

האם ידעו התובעות מראש על ביצוע העבודות?
הן בכתב התביעה והן בתצהיריהן (שלטענתן לא הוקראו להן), הכחישו התובעות כי ידעו מראש על ביצוע העבודות וטענו כי אלה בוצעו בהפתעה, ללא הודעה מוקדמת וללא רשותן.
גם אחיינן עוזי , שהעיד מטעמן, העיד כי התקשרו אליו נסערות בבוקרו של יום, כאשר כלים כבדים עלו על החלקה.
עם זאת, בחקירתן, אישרו התובעות כי מנהל ומפקח העבודה מטעם הנתבעת 1, מר מועין חמוד (להלן: "מועין") שמכיר אישית את התובעת מזה מספר שנים, הודיע להן מראש על ביצוע העבודות. כ ך העידה התובעת 1 (עמ'21, ש'32-35 לפרוטוקול):
"ש. זה נכון שמועין דיבר אתך לפני העבודות ?
ת. איתי לא.
ש. עם אחותך ?
ת. עם אחותי כן אבל הוא לא בא להגיד לנו באיזה יום. היה צריך לדפוק לנו בדלת."

ובמקום אחר העידה (עמ'27, ש' 20-33 לפרוטוקול):
"
ש. התחיל הסיפור עם הגדר, מה שהיה עם העירייה. את סיפרת פה בביהמ"ש שבאו ודיברו עם אחותך רחל, נכון?
ת. כן, מועין, בהתחלה. לא שלחו לנו שום מכתב שבאים.
ש. ואז הגיע מועין. צעק "רחל" והיא הלכה לשטח וכל הדבר הזה היה לפני שהתחילו את העבודות?
ת. כן, שבועיים לפני שהתחילו. הוא לא טלפן, לא אמר מילה.
ש. על מה את כועסת? שהוא לא אמר באיזה יום הם יבואו להרוס?
ת. הוא לא אמר שום דבר, לא טלפון, לא מכתב. הוא אמר אני המנהל ואני עושה לך את החומה. הוא אמר לאחותי.
ש. ואז אתם התקשרתם לדוד מתל חנן?
ת. זה קרה ביום שישי. שהוא בא לאחותי זה היה באמצע השבוע. הוא אמר לה אני מנהל עבודה ועושה את החומה ואז הוא הלך. אחרי שבועיים ביום שישי בבוקר אני רואה טרקטור שובר את העצים. אחרי זה בא הבחור מזיכרון אמרתי לו לנו יש מודד, הוא אמר לי מי זה, אמרתי לו דוד מתל חנן."

כך גם אישרה תובעת 2 (עמ' 33, ש' 6- 21):
"ש. לפני שהתחילו את העבודה שהרסו לכם את הגדר והתחילו לבנות, דיבר אתך מועין נכון ? ת. מועין לא דיבר איתי, אמר שהם בונים לא יודעת מה, כביש עושים
ש. מועין קרא לך ואמר לך רחל בואי ודיבר אתך לפני שהתחילו לעבוד ? שבועיים לפני ?
ת. לא זוכרת, שמעתי רעש יצאתי.
ש. אומר גם לירן וגם מועין שלפני שהתחילו את העבודה באו אליכם הביתה ודיברו אתכם, אמרו לכם שהולכים להרוס את הגדר, לבנות גדר חדשה זה נכון ?
ת. (פונה אל אחותה, אדיבה כן ? )
ש. סיפרה לנו אדיבה אחותך ששבועיים לפני שבנו בא מועין וקרא "רחל רחל" ויצאת אליו ודיברתם.
ת. אמרתי לו מה אתה רוצה.
ש. מה הוא אמר ?
ת. שהוא רוצה להוציא את התריסים ולעשות חומה.
ש. איזה תריסים הגדר ?
ת. תריסים שמצאתי ברחוב, אנשים זרקו אותם הבאתי אותם ושמתי במקום הזה.
ש. הוא אמר לך שהוא מזיז את הגדר ועושה חומה חדשה נכון ?
ת. כן, הוא הבטיח שיביא לי קרוואן אחר. אני לא אוהבת שמבטיחים ולא מקיימים."

(ראו גם עדותה בעמ' 35, ש' 26 עד הסוף ועמ' 36, ש' 1- 7).

מועין ומפקח הפרויקט מטעם הנתבעת 2, מר לירן גרופר, העידו כי הם נפגשו עם התובעות עוד בטרם החלו העבודות, והסבירו להן על הכוונה להרוס את הגדר הקיימת החורגת לתוך החלקה הגובלת, לרבות פירוק הקיר במחסן, הפולש אל ה חלקה הסמוכה, והקמת קיר חלופי במקומו. עוד העידו, כי לצורך כך התקיימה פגישה בשטח, בנוכחות המודד מטעם התובעות, מר אפלבאום והמודד מטעם העירייה, פאדי עבאס ולאחר שהגיעו להסכמה לגבי מיקום הגבול שבין החלקות, התחילו העבודות (סעיפים 7-10 ו-15 לתצהיר גרופר וסעיפים 9-11 לתצהיר מועין ועדותם בעמ' 47, 49 ו-59 לפרוטוקול הדיון).
מועין העיד על פגישתו עם התובעות:
"כשקיבלתי את ההוראה וביצעתי את כל האישורים והבאתי את כל התכניות, באתי להיפגש עם אדיבה ואחותה על מנת להסביר לה מה אני אמור לעשות פה, בגלל שאני מכיר אותן הסברתי להן שאנחנו אמורים לבצע פה קיר, אמרה לי אוקי. קיבלו את ההסבר ממני. לפני שהתחלתי לעבוד, הן אמרו לי "אנחנו לא סומכות על אף אחד" אמרתי לה אז מה את רוצה? אמרו לי אדיבה ורחל לי שהיא רוצה מסמך מהעירייה שהעירייה לא תחייב אותנו בהוצאות הקיר. הלכתי לשמעון מהנדס העיר סיפרתי לו את הסיפור, קיבלתי ממנו מכתב ומסרתי להן ידני לפני שהתחלתי לעבוד בשטח אצלהן את המכתב הזה. אחר כך סימנו את הקיר , הצבנו את הגבול..."

(עדותו של מועין בעמ' 59).

גם מהנדס העיר, מר שמעון דניאל, העיד כי במהלך השנים, נפגש עם התובעות לבקשתן, במשרדו , מספר פעמים, עוד כאשר ניהלו תביעה נגד הקבלן גלבוע, בגין בניה בחלקה הגובלת בצדו השני של חלקתן, ובמהלך הפגישות הסביר שכאשר יבצעו את העבודות להכשרת זיקת ההנאה לטובת הציבור בחלקה 7, הסמוכה לחלקתן, יצטרכו לפנות את שטח הפלישה ותוקם גדר חדשה בגבול בין החלקות (עמ' 41 לפרוטוקול).
מכל מקום, כאמור, הנתבעות לא סמכו על ידיעה רחוקה זו, ונציגיהן ניגשו אל התובעות לידע אותן בדבר העבודות העומדות להתחיל כשבוע לפני שהחלו.

בתחילת חקירתו של מועין, מנהל העבודה של הנתבעת 1, שאל אותו בא כוחן של התובעות על מידת ההבנה שלהן, ואמר שהוא מבקש להראות כי מועין יודע "שהן לא מבינות שום דבר." (בעמ' 57 לפרוט').
מועין, שאינו מומחה ועדותו הינה עדות סברה בלבד, השיב כי לדעתו התובעות מבינות, אך אי אפשר לסמוך על מה שהן אומרות (בעמ' 57 לפרוט')
התובעות, אינן פסולות דין, לא מונה להן אפוטרופוס, ואם רצה בא כוחן להוכיח כי כושר השיפוט שלהן לקוי, או יכולותיהן הקוגנטיביות מוגבלות, עד שלא יכלו להגיע להסכמה כלשהי עם נציגי הנתבעת 1 בעצמן, היה עליו להגיש חוות דעת מומחה בנדון.
בהערת אגב אומר, כי אם התובעות אינן מבינות דבר, כפי שטוען בא כוחן, לא ברור כיצד ניהל בשמן את התביעה.
מכל מקום, אני קובעת כי כל עוד התובעות אינן פסולות דין, רשאים היו נציגי הנתבעת 1 להגיע עמן להסכמות במקום, כפי שעשו.
אך אין לטעות - לא מדובר כלל במקרה של ניצול מצוקה של התובעות על ידי הנתבעות, משום שלתובעות לא היתה כל זכות במקרקעין, הן היו בבחינת מסיגות גבול בחלקה 7, וכפי שאפרט להן, הוכח כי מה שפונה מהמקום היה גדר עשויה גרוטאות, שנבנתה תוך הסגת גבול, מספר ענפים שפלשו לשטח החלקה הסמוכה, וקצהו של מחסן עשוי לוחות איסכורית, אשר תוקן ושופר עם תיקונו.
התובעות קיבלו התראה על כך שבכוונת הנתבעת 1 לפעול במקום, לכל הפחות שבוע לפני תחילת העבודות, אף שידעו שיצטרכו לפנות את הפלישה החל משנת 2013, ואם רצו להתייעץ עם אחיינן (שלטענתו התייעצו עמו בכל) או עם עו"ד, היה להן די זמן לעשות כן.

לבקשה לסעד זמני צורפה מפת מדידה של המודד אפלבאום, משנת 2013 (נספח א' לבקשה). מאותה מדידה עולה בבירור מיקומה השגוי של הגדר בין חלקת התובעות לחלקה 7, כלומר מסומן בה שטח הסגת הגבול של התובעות בחלקה 7. אחיינן של התובעות נחקר על כך והשיב כי מדידה זו נערכה לצורך התביעה שהגישו התובעות נגד הקבלן גלבוע, בגין בניה בחלקה הגובלת מן הצד השני, ולכן הוא עצמו וגם הן לא ידעו על הסגת הגבול לחלקה 7.
אין בידי לקבל את הטענה. אחיינן של התובעות העיד כי הוא מעורב בכל ענייניהן, והן לא מקבלות שום החלטה בלעדיו. יש להניח כי הוא זה שהעביר את המדידה לבא כוח התובעות. גם אם לא היה מעורה בסכסוך המשפטי מול הקבלן גלבוע, משום שלטענתו היה אז דודו בין החיים, ברי כי מאז פטירת הדוד, היה מעורב בענייניהן של התובעות, על פי עדותו, ומפה זו היתה בידיהן, או בידיו, מאז שנת 2013. בנוסף, כאמור מעדותו של מהנדס העיר עולה כי גם הוא שוחח איתן על הנושא.

עדותם של העדים מטעם הנתבעות, מהימנות בעיניי ואני מקבלת אותן במלואן, ומעדיפה אותן על עדויותיהן של התובעות שהיו מבולבלות, ולא עקביות.

הגדר החדשה שנבנתה בין החלקות
לטענת התובעות, בניגוד להסכמה בדיון מיום 16.9.18, סטו הנתבעות ממידות הגדר המוסכמות, כך שבמקום רוחב של 20 ס"מ, רוחב הגדר בפועל עמד על 40 ס"מ. להוכחה, הגישו התובעות את חוות דעתו של כמאל קוואס (להלן: "קוואס") שהוסיף בחוות דעתו כי עבודת הגימור והחיבור של הגדר ל גדרות צמודים היתה רשלנית ובלתי מקצועית.

מועין, מנהל העבודה מטעם הנתבעת 1 העיד כדלקמן:
"ת. לפני שהתחלנו לעבוד היה שם מודד בשטח וסימן.
ש. אתה ראית מודד בשטח?
ת. כן, המודד הוא מודד מטעמינו שאני הזמנתי אותו והוא קיבל תכנית ואחר כך שהוא סימן את המיקום של הקיר, גב' רחל וגב' אדיבה, ביקשו לא להתחיל לעבוד עד שהמודד מטעמן יגיע ויוודא שהגבול הוא נכון, לכן עצרנו למספר ימים עד שהן הביאו את המודד שלהן ווידא וסימן ושני המודדים נפגשו בשטח והם הגיעו לאותה נקודה. על סמך המודדים האלה שקבעו שזה הגבול, ביצענו את הקיר.
ש. ראשית, כשאתה אומר שבא מודד, אני שאלתי אותך ביום שהתחלתם לעבוד, זה היה ביום שהתחלתם לעבוד?
ת. זה היה לפני שהתחלנו, גם באותו יום שהתחלנו לעבוד ולחפור הם ביקשו לעצור. "
(בעמ' 59 לפרוט').

בהמשך, נשאל מועין, האם נכון שאפלבאום הגיע רק לאחר תחילת העבודות, ושלל את הטענה במפורש:

"ת. אני אומר לך שכל הנושא של האפלבאום היה בכלל אחרי שאתם כבר נכנסתם פנימה והתחלתם את העבודות.
ת. אפלבאום זה המודד שלהן. הוא היה שם לפני וגם אחרי.
ש. למה הוא היה שם לפני?
ת. הן הזמינו אותו לפני, כדי שיוודא איפה הגבול ואחרי שהוא ווידא את הגבול גם תוך כדי החפירה עוד לפי היציקה הוא בא לבדוק אם היסוד במקום או לא.
ש. כשאתה טוען שהוא בא, נכון שהוא לא עשה מדידה ?
ת. אז למה הוא בא? הוא עשה מדידה ווידא שהקיר במקום, עוד לפני כן הוא הגיע לבדוק שהגבול במקום, בפעם הראשונה שהוא היה לא הייתי נוכח ובפעם השנייה כן הייתי נוכח.
ש. אתה יכול להגיד לי מה הסימנים שאפלבאום סימן לצורך הבנייה ?
ת. סימן קצה מקיר לקיר, אמצע הקיר. מסמנים את שני הקצוות ומותחים חוט ומסמנים גם מרכז קיר. "

(בעמ' 65 לפרוט')

למעשה, גם התובעות אישרו, ואף בכתב התביעה נטען, כי ניתנה להן שהות להביא מודד מטעמן, מר אפלבאום המוכר להם מזה שנים, ואשר ביצע עבורן מדידה עוד בשנת 2013 שביחד עם המודד מטעם הנתבעות קבעו את הגבול בין החלקות ובהתאם לכך נבנתה הגדר החדשה בין החלקות.
בין אם המודד אפלבאום ביקר במקום לאחר תחילת העבודות, כטענת התובעות, ובין אם ביקר במקום עוד לפני שהחלו, כטענת הנתבעות, אין חולק כי ביקר במקום לפני הדיון בצו המניעה הזמני, וכי הצדדים הסכימו לבנות את הקיר בתוואי שסומן בהסכמה בין אפלבאום לבין עבאס, המודד מטעם הנתבעות.
מרגע שהוגשה ההסכמה במהלך הדיון בבקשה לסעד זמני, אין עוד חשיבות לשאלה מתי סומן הגבול על ידי אפלבאום, בתאום עם המודד מטעם הנתבעות.

בכתב התביעה המתוקן, טענו התובעות כי החומה הוקמה בסטייה מהתוואי המסומן לו הסכים אפלבאום, אך למרות טענה מהותית זו, שהינה טענה שבמומחיות, לא מצאו לנכון להגיש חוות דעת מומחה מטעמו של אפלבאום, או חוות דעת מודד אחר, להוכחתה.
חלף זאת, הגישו התובעות חוות דעת מטעמו של כמאל קוואס, שאישר בעדותו כי אינו מודד מוסמך (עמ'10, ש' 14-20):
"ש. נכון שאתה לא מודד מוסמך ?
ת. נכון.
ש. נכון שאת הרוחב הגדר בגבול המזרחי של החלקה, סעיף ב לחוות דעתך אתה לא מדדת את רוחב הגדר ביחס לגבול החלקה, אלא רק את רוחב הגדר בפני עצמה ?
ת. איך אני יכול לקבוע איפה גבול החלקה עובר ? רק המודד יכול לקבוע. ש. ז"א אתה לא יודע להגיד לנו כמה הוא סטה לכיוון של כל אחד מהחלקות
ת. בוודאי שאני לא יודע."

העד אף אישר כי לא ערך מדידות והסתמך על הערכות בלבד (עמ'7, ש' 19-20 ו-29 ועמ' 8, ש' 3-4, עמ'9, ש' 18-19, 33-34 ועמ'12, ש' 24-27 לפרוטוקול).
קוואס גם אישר בחקירתו כי במדידה שלו את רוחב הגדר, כלל גם את הקופינג או ראש הקיר וגם את ציפוי האבן (עמ' 8, ש' 7-23 לפרוטוקול) .

מנגד, הגישו הנתבעות את חוות דעתו של המודד פאדי עבאס. בחוות דעתו קבע עבאס כי רוחב הקיר שהוקם עומד על 20 ס"מ, 10 ס"מ בשטח התובעות ו-10 ס"מ בשטח הציבורי, כאשר בצד הפונה לשטח הציבורי הוסף חיפוי אבן שהוסיף לעו בי הקיר עוד 7 ס"מ ובנוסף הותקן קופינג ברוחב של 35 מ"מ הבולט כ-5 ס"מ לכיוון שטח התובעות אך רכיב זה הבולט רק בראש הקיר הינו הכרחי. המומחה לא נשאל בחקירתו אודות קביעתו זו.

מועין, שהעיד אף הוא כי עובי הקיר 20 ס"מ ובנוסף לכך הותקן חיפוי אבן רק בצד של השטח הציבורי, נחקר בנקודה זו ועדותו לא נסתרה (עמ' 60, ש' 14-21 ועמ' 61, ש' 3- 17 לפרוטוקול).

חוות דעתו של מומחה הנתבעות, עבאס, ועדותו של מועין, מהימנות בעיני, ואני מעדיפה את חוות דעתו של מומחה הנתבעות על פני זו של מומחה התובעות, קוואס, שאינו מודד מוסמך, ואשר על פי עדותו, לא ביצע מדידות כלל.

התובעות לא הוכיחו, אם כן, את טענתן לפיה החומה נבנתה תוך סטייה מההסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון בצו המניעה הזמני, ומהסימון שסומן במקום בשיתוף עם המודד מטעמן, מר אפלבאום.

באשר ליתר הנזקים הנטענים, בין היתר לגבי רמת הגימור של הגדר וחיבורה לגדרות נוספים וכן לקיומו של מפגע בשער היציאה, מקובלת עליי טענת הנתבעת 1 כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן הטענות עלו לראשונה במסגרת התצהירים וזכרן לא בא אף במסגרת כתב התביעה המתוקן.
כך או כך, כפי שציין עבאס, המומחה מטעם הנתבעות וכן עדי הנתבעות, מדובר בגימור חלקי מאחר ומדובר בפרויקט מתמשך שטרם הסתיים , ועבודות גמר לרבות השלמת העבודה בקצוות הקיר, מבוצעות בשלב הסופי של הפרויקט (סעיף 2 לחווה"ד-מוצג נ/8). גם מומחה התובעות, קוואס, אישר כי העבודה טרם הסתיימה (עמ'8, ש' 24-30) .
מכל מקום, התובעות עצמן אישרו כי הגדר החדשה שנבנתה טובה מהגדר הישנה (בעמ' 35, ש' 15-17) ומועין העיד, כ י הגדר הישנה כלל לא ניתן לקרוא לה גדר (בעמ' 66 ש' 10-11).

הפגיעה הנטענת בעצים
עדויות התובעות והאחיין שלהן, ביחס למספר העצים שכביכול נעקרו על ידי עובדי הנתבעת 1 היו סותרות, לא עקביות ובלתי מבוססות לחלוטין, ואיני מקבלת אותן.
התובעת 1 העידה כי היו במקום 200 עצים, ומתוכם "חתכו 6-7" (עמ' 23, ש' 1-16, ושורות 31-34).
האחיין, מר עוזי קרקו, טען בעדותו כי בשטח היו 7-8 עצים, מתוכם נפגעו 3 או 4 עצים (עמ'15, ש' 27 ואילך, ועמ' 16, ש' 1-6).
מאידך, התובעת 2, לא ידעה לנקוב במספר העצים שנפגעו (עמ'31, ש' 11-21):

"ש. כמה עצים הרסו לכם ?
ת. תבואו תראו, אני לא יודעת כמה.
ש. כמה עצים הרסו לכם ?
ת. אני לא ספרתי. אבל מסביב לשטח יש זית, רימון, תפוזים, מנדרינה.
ש. את אמרת שהרסו לכם עצים .
ת. כן.
ש. כמה עצים את אומרת שהרסו לכם ?
ת. אני לא ספרתי כמה. יש עצים מסביב לשטח שלי, שטח שלי דונם ומשהו. ובכל השטח יש עצים.
ש. אני לא שואלת כמה עצים יש לך בגינה, אני שואלת כמה הרסו ? 1, 2, 3 ?
ת. אני ספרתי כמה עצים ? אני לא יודעת."

עם זאת, התובעת אישרה כי העצים לא נעקרו אלא רק נחתכו (בעמ' 36, ש'16-17):
"ש. את רושמת בסעיף 10 לתצהירך שנעקרו עצי רימון וגפן.
ת. חתכו אתם לא עקרו אותם מהשורש."

בעניין זה, העיד מועין, כי הנתבעת לא כרתה אף עץ בשטחן של הנתבעות אלא רק גזמה ענפים שחרגו לתוך השטח הציבורי, כפי שהוסבר לתובעות לפני תחילת העבודות. מועין גם העיד כי לא הובטח לתובעות שישתלו עבורן עצים חדשים (סעיפים 12-14 לתצהירו- מוצג נ/7). כך העיד ( בעמ' 59, ש' 25-29):
"לשאלת בית המשפט לא הייתה גדר קודמת ולא היה מה להרוס. מה שהיה שם זה עצים שהענפים שלהם גלשו לשטח לציבורי וחסמו את הדרך. גילנו את התוואי, גזמתי את העצים, ענפים שהפריעו בנוכחות אדיבה ורחל והן ראו שאנחנו עשינו גיזום לעצים, לענפים שהפריעו ופלשו לשטח הציבורי על מנת לאפשר סימון מדויק וחפירת יסוד הקיר, עשינו את זה מהשטח הציבורי, אי אפשר להיכנס מהשטח שלהן כי הכל מלא בעצים."

ובהמשך (עמ' 67, ש' 14-17):

"ש. האם זה נכון שבמסגרת הגיזום של העצים גדעתם גזע מאוד גדול של עץ הזית ?
ת. גזע או ענף?
ש. יש גזע אחד שהתפצל לשלושה גזעים בערך בעובי של כ-20 ס"מ ואתם גדעתם ממנו 1.
ת. זה נקרא ענף לא גזע ואותו גזמנו כי הוא היה בשטח הציבורי והפריע לבניית הגדר."

עדותו של מועין מהימנה בעיני ואני מבכרת אותה על פני עדויותיהם של התובעות ואחיינן. התובעות נטו להגזים בעדויותיהן, שהיו מבולבלות ולא עקביות, ולגבי האחיין – התרשמתי כי לא הכיר את המקום, לא ידע כמה עצים היו במקום , ואם נכרתו או שרק גזמו מהם מספר ענפים.

לסיכום, התובעות לא הוכיחו כי הנתבעות כרתו עצים שהן שתלו בחלקה 7, הסמוכה לחלקתן, ועל כן אין מקום כלל לדון בשאלה המשפטית, האם היה מקום לפצותן בגין פגיעה בעצים ששתלו בשטח שאינו שלהן, תוך הסגת גבול, כאשר פינויו של השטח נדרש על פי דין לשם מימוש תוכנית מתאר מאושרת.

ההבטחה למחסן חלופי
לטענת התובעות, במהלך העבודות הרסו הנתבעות את המחסן והן מעריכות את עלות בנייתו או רכישת מחסן חלופי בסך של 25,000 ₪ בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעמן, קוואס.

קוואס אישר בעדותו כי לא בדק את המחסן ולא ערך בו מדידות אלא רק הסתמך על הערכות (עמ'7, ש' 19 עד הסוף ועמ' 8, ש' 1-6). עוד אישר קוואס כי כלל לא נכנס למחסן ולא ראה את הקיר הבנוי (עמ'12, ש' 24-31):
"אני עמדתי על השביל והסתכלתי, לא הסתובבתי סביב המחסן, גם לא היה אפשרי בגלל אלמנטים שמונחים בשטח. עמדנו על השביל איפה שהכניסה. הסתכלתי על המחסן והתרשמתי. לשאלת בית המשפט האם ראיתי את הקיר שלטענת התובעות נהרס, אני משיב שלא ראיתי אותו והתמונה הזאת נ/1 זאת הפתעה בשבילי. לשאלת בית המשפט האם זה לא אותו קיר שבתחילת החקירה שלי אמרתי שהוא לא בנוי ואין שם קיר אני משיב שכן זה אותו קיר. עמדתי בפינה המערבית צפונית, ראיתי את שני הקירות ובפנים היה חלל, הנחתי שהחלק ההוא בינו לבין הקיר פתוח אז אמרתי שזה פתוח בלי קיר. לא נכנסתי פנימה, ראיתי את זה דרך הפתחים."

כלומר, מעדותו של קוואס לא ניתן לדעת כלל איזה מחסן הוצג לו על ידי התובעות, שהרי מועין העיד כי המחסן קוצר ונבנה לו קיר חדש עוד לפני תחילת העבודות לבניית הגדר החדשה, משום שאחרת לא ניתן היה להגיע לאותו קיר.
קוואס העריך בחוות דעתו כי ניתן לפנות את המחסן הקיים ולהקים במקום מחסן אחר מעץ, בעלות כוללת של פינוי והקמה בסכום של כ- 30,000 ₪ (סעיף א' לחוות דעתו). עיון בתמונה נ/1, מלמד כי המחסן הקיים היה עשוי קירות פח, נבנה ללא היתר בניה כאמור. בנסיבות אלה, טענה לפיה התובעות זכאיות לפיצוי בסכום של כ- 30,000 ₪ (או 20,000 ₪ כפי שטענו בכתב התביעה) מקוממת , הן משום שמהתמונה ומעדותו של מועין עולה כי המחסן נותר על כנו, ורק קוצר במעט, אך תוקן ושופר, והן משום שאין ספק שמחסן עץ חדש מהווה שיפור של ממש לעומת המחסן הישן והרעוע שהיה במקום.
חוות דעתו של קוואס אינה מהימנה בעיני.

מועין העיד כי אין מדובר במחסן אלא בחיבור חובבני של לוחות איסכורית ישנים, שחוברו להם יחדיו, ללא היתר בנייה, וכי מאחר שאותו מחסן בלט בכ-80 ס"מ אל תוך השטח הציבורי, הוסכם בתיאום עם התובעות על פירוק אחד מקירות המחסן בצד הפונה לשטח הציבורי והוקם קיר חלופי במקומו. כמו כן בוצעו חיזוקים לחיבורים והותקן גג מעל הגג הקיים .
בהתייחסו לתמונה נ/1, בה ניתן לראות את המחסן אחרי שנחתך, ועובדי הנתבעת התקינו לו קיר חדש במקום זה שנחתך, הסביר מועין כדלקמן:
"ש. גם הבטחת להן שתבנה להן מחסן חדש.
ת. אני לא יכול לתת היתרים למחסנים, מחסן צריך היתר. אני לא מוסמך להבטיח כזה דבר. זה בכלל לא מחסן, זה נראה כמו מחסן אבל זה גרוטאות אחד על השני. חתכנו ואני חיזקתי להן ועשיתי גג חדש. אחרי שסיימנו את הקיר עשיתי את זה. הבאתי בן אדם, ממסגר, בן אדם שמבין בעץ, חיזקתי להן את הגג. לשאלת בית המשפט, אני מסתכל על תמונה נ/1 ומשיב שזה היה תוך כדי עבודה , התמונה צולמה עוד לפני שחפרנו ולפני שבנינו את הקיר רואים שסידרנו את המחסן, אבל אחר כך כשהרמנו את הקיר נוצר מרווח קטן בין הקיר לבין המחסן ואז עשינו עוד גגון והן טענו שהיה להן שם סוכה של גפן, הבאתי מסגר, הסוכה שדיברה עליה הייתה קשורה בענפים של עץ ואני עשיתי להן סיכה מברזלים. אני מסביר לשאלת בית המשפט שאת החיזוק ואת הקיר של המחסן שיש עליו ורוד וכחול עשינו לפני שבנינו את הקיר, אפשר לראות את החוט שמסמן את הקיר בתמונה. עשינו להן גג חדש אחרי שעשינו את הקיר ותמיכות נוספות.
תאשר לי שהעמוד שרואים בצילום זה העמוד שדיברת עליו לפני זה ?
ת. כן. אבל הגבול, העמוד הוא בשטח הציבורי לכן היום עשו הכנה כדי להוריד את העמוד. הקיר הזה זה של שכן אחר.
ש. המחסן פה לפני שחתכם אותו הוא לא בולט החוצה?
ת. זה אחרי שחתכנו את המחסן כמו שהסברתי כרגע. "

(בעמ' 67 ש' 21 ואילך)

אני מקבלת את עדותו של מועין, וקובעת כי המחסן עליו מעידות התובעות היה מבנה מאולתר של מספר לוחות מחוברים, אשר נבנה ללא היתר. אני קובעת כי רק חלק מזערי ממנו, שבלט מחוץ לחלקת התובעות, ונבנה תוך הסגת גבול לחלקה הסמוכה, נחתך על ידי הנתבעת 1, אך קיר חדש נבנה במקומו .
עוד אני קובעת, כי קיצור המ חסן ושיפורו נעשה בהסכמת התובעות.

עם זאת, בא כוחה של הנתבעת 1 אישר, כי מועין אכן הבטיח לתובעות שבתום העבודות יסופק להן מחסן חדש (בעמ' 2 לפרוט' ש' 5-6). אלא שלדבריו, מועין כלל לא היה מוסמך להבטיח הבטחה כזו, ומכל מקום בהמשך התברר כי לא היה למחסן הקיים היתר בניה, ולכן לא יכולה הנתבעת להקים מחסן חדש ללא היתר.

מקובלת עלי הטענה לפיה הנתבעת 1 לא יכלה להקים מחסן חדש במקום, ללא היתר בנייה. עם זאת, מהודאת הנתבעת עולה כי הסכמתה לספק לתובעות מחסן חדש לא הותנתה בכך שיוצג היתר בניה, ועל כן התחייבות זו על הנתבעת לקיים, משום שהיא היוותה בסיס להסכמת התובעות ל"קיצור" המחסן שלהן.

כאמור, הערכת השמאי מטעם התובעות בדבר עלות הקמתו של מחסן חלופי אינה מקובלת עלי כלל. מדובר בהערכה מוגזמת חסרת כל בסיס.

המומחה מטעם הנתבעות, פאדי עבאס, העריך כי עלות מחסן חדש מאסכורית, כמו זה של התובעות, היא כ- 3,000 ₪ וכי עלות פירוק המחסן הישן היא כ- 1,000 ₪ (ראו חוות דעתו וחקירתו בעמ' 72 ש' 5, 14 ובעמ' 73 ש' 16). חוות דעתו של עבאס מקובלת עלי, ואני מעדיפה אותה על פני חוות דעתו של קוואס מטעם התובעות, אם כי אני סבורה כי גם הובלה והרכבה של מחסן חדש יש להעריך בעלות נוספת של כ- 1,000 ₪.
אין מקום לחייב את הנתבעת 1 להציב במקום מחסן חלופי בלא היתר, ועל כן אני מוצאת לפסוק לתובעות פיצוי כספי, שיאפשר להן לרכוש מחסן חלופי, דומה במידותיו וב חומר ממנו הוא עשוי, למחסן הישן שקוצר ב- 80 ס"מ. עלות מחסן כזה מוערכת על ידי, בהתאם לעדותו של עבאס, ב- 3,000 ₪ ובנוסף יש לפסוק לתובעות פיצוי של 2,000 ₪ בגין הצורך בפינוי המחסן הישן והובלתו והצבתו של המחסן החדש.

צנרת המים
התובעות אינן מכחישות כי הנתבעות החליפו את קו המים הישן אך טענו כי הצנרת הותקנה מעל הקרקע, מה שיוצר מכשול מסוכן וגורם להתחממות המים ועל כן דרשו לטמון את הצנרת בתוך האדמה.

התובעת 1 בחקירתה אישרה כי גם הצנרת הישנה היתה מעל הקרקע :
"ש. הצינור הזה מה זה ?
ת. זה שלי לא שלכם, הכחול זה הצינור שלכם. הצינור שלא כחול הוא שלי. הצינור הכחול שלכם. זה שלא כחול שלי. אני מתכוונת לצינורות שרואים בתמונות העליונות בנספח ז' בתצהיר שלי.
ש. הצינור הזה שלך, תמיד היה פה ?
ת. תמיד היה על החומות, על הפאנלים על הקיר."

התובעת 1 אף העידה, בניגוד לטענות בא כוחה, כי הן אינן מעוניינות שהצנרת תוטמן באדמה (עמ'29, ש' 1-6):
"ש. (לביהמ"ש) הצנרת שהייתה קודם, הייתה גם על האדמה?
ת. היא הייתה מכוסה באדמה כי השכן שם בנה, הוא עשה ריבוע לכל האורך.
ש. עכשיו מועין לקח חלק מהצנרת והחליף. מה שהיה לפני היה על האדמה ומה שאחרי שמועין עשה היה על האדמה?
ת. אני לא יכולה להגיד לך, זה היה מוסתר בענפים, הוא לא חפר עמוק. מחר יהיה לי נזילות, מה אני אעשה אם הצנרת בקרקע?"

שוב, ניתן לראות שכתב התביעה אינו עולה בקנה אחד עם עדותן של התובעות, רצונותיהן וטענותיהן.
התובעות מרוצות מהצנרת שהותקנה להן (אחרי שהוחלפה שנית, לבקשתן), והן אינן מעוניינות כלל להטמינה בקרקע. על כן, אין כל רלוונטיות לחוות הדעת של קוואס בנקודה זו, ודין הטענה להידחות.

נזקים נוספים
בתצהיריהן, העלו התובעות טענות חדשות ביחס לכיור, לברזים, סככת הגפן וכן נקודות ההשקיה - טענות שלא נזכרו אף בכתב התביעה המתוקן, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום, גם לגופן, יש לדחות את הטענות החדשות.

ביחס לשיברים, התובעת 2 אישרה בחקירתה, בניגוד לטענה בתצהיר, כי קיימים שני ברזים (עמ' 37, ש' 16-31 לפרוטוקול). כך גם לגבי הכיור, התובעת 2 אישרה כי הכיור הותקן ע"י מועין שגם הכין עבורן מסגרת לשיש והרכיב ברזים חדשים על חשבון הנתבעת 1 (עמ'37, ש' 11-15).

לגבי סככת הגפן, התובעת 2 אישרה בעדותה כי הסככה לא היתה מקובעת לאדמה אלא רק עמדה על רגליות (עמ'38, ש' 26-27). מועין העיד כי לפנים משורת הדין, התקינה הנתבעת 1 על חשבונה סככה חדשה מקובעת לקרקע ע"י מסגר מקצועי (עמ'67, ש' 28-29).
עדותו זו של מועין לא נסתרה ע"י התובעות ולא הופרכה. גם בחוות דעתו של קוואס מטעם התובעות לא היתה כל התייחסות לעניין זה, לרבות אומדן נזק כלשהו.

לעניין פסולת הבניין שלטענת התובעות הותירו הנתבעות בשטח, וההשקיה שהופסקה וגרמה לעצים להתייבש, טענה התובעת 1 כי נזקים אלה היא מייחסת לאחרים (שוב, התובעות מעידות בניגוד לנטען בכתב התביעה) .
הפסולת נזרקה ע"י השכנים ועל ידי הקבלן גלבוע בפרויקט בנייה שבוצע בסמוך לחלקה (עמ'38, ש' 1-6):
"השכנים מהבניין. שבאו לנקות ולקבל את המפתח זרקו את כל הפסולת אצלינו. לא בצד של הגדר של מועין. מועין הבטיח שיעשה לי סורגים על החומה שעשה.
ש. כשאת אומרת שהופסקה ההשקיה ושהעצים לא נותנים יותר פירות, מי שאשם בזה זה השכנים ?
ת.כן. תפסתי את השכן שהוא חותך לי את העצי זית, שאלתי אותו למה, אמר לי שזה מפריע לו. לשאלת בית המשפט, איזה שכן אני אומרת בבניין של גלבוע. "

ובתשובה לשאלה לגבי הפסולת שלטענתה הותירו הנתבעות בשטח, השיבה (עמ'37, ש' 8-12):
"ש. את מציינת בתצהיר שנשארה פסולת בנייה בחצר, תוכלי לפרט איזה פסולת ?
ת. בשטח שלי ? אני יודעת? ישבו אכלו זרקו את הדברים. ש. אני שואל אותך על פסולת בניין. את מפנה בתצהירך לנספח ו' למה את מתכוונת
ת. אתה רואה מה השאירו פה ? זו הקערה ששמנו אותה. לשאלת בית המשפט, אני מתכוונת כיור. אני ביקשתי ממועין שיעשה לי מסגרת שאני יכולה לשים את הכיור וזה כיור שלנו"

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעות לא הוכיחו אף לא אחת מטענותיהן (למעט הטענה בדבר מחסן חדש שהובטח להן) . הנתבעות, לעומת זאת, הוכיחו כי התובעות ידעו מזה מספר שנים שהן פולשות לשטח החלקה הסמוכה, וקיבלו הודעה שעליהן לפנותו, מבעוד מועד. התובעות זימנו למקום מודד מטעמן, האמון עליהם, מזה שנים רבות, והוא סימן את תוואי הגדר החדשה במקום, בשיתוף פעולה עם המודד מטעם הנתבעות.
לא עלה בידי התובעות להוכיח כי הנתבעת 1 כרתה לה ן עצים כלשהם, או גרמה לנזקים כנטען. נהפוך הוא – הוכח כי המחסן שקוצר בכ- 80 ס"מ, היה עשוי לוחות אסכורית, ונבנה ללא היתר, ומצבו התחזוקתי היה בכי רע. מחסן זה קוצר משום שחרג ב- 80 ס"מ לחלקה הסמוכה, ותוקן, תוך כדי שיפורו והשבחתו, בהסכמת התובעות. צנרת המים הוחלפה ושודרגה, כיור הותקן לתובעות בחצר, ושום פסולת בניין לא הושארה במקום.

לסיכום
מהאמור עולה בבירור, כי לתובעות אין כל זכות בחלקה 7. התובעות עצמן מסיגות גבול בחלקה 7, ועל כן אין הן יכולות לבסס את עילת התביעה שלהן נגד הנתבעות על עילת הסגת הגבול, כפי שעשו.
לא הוכח גם שהנתבעות גרמו לתובעות נזקים במהלך ביצוע העבודות, כנטען.
עם זאת, לאור העובדה שהנתבעת 1 התחייבה כלפי התובעות, כי בשל קיצור המחסן שלהן במקום ב- 80 ס"מ, תספק להן מחסן חדש בתום ביצוע העבודות, ועל בסיס התחייבות זו ניתנה הסכמתן, אני מחייבת את הנתבעת 1 בעלות מחסן חדש ופינויו של המחסן הקיים, בסכום של 5,000 ₪.
הסכום ישולם תוך 30 יום.
לא הובאו ראיות לכך שהתחייבות הנתבעת 1 ניתנה על דעתה של הנתבעת 2, ואף לא נטען כך, על כן אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית והיא זכאית לפסיקת הוצאות לזכותה.
לאור הפער המשמעותי בין סכום התביעה ועמדת התובעות לאורך כל ההליך לבין התוצאה אליה הגעתי ביחס לנתבעת 1 , משמעות פסק הדין היא למעשה דחיית עמדת התובעות וקבלת עמדת הנתבעות.
על כן, אין מקום לפסוק שכר טרחת עו"ד לזכותן של התובע ות, אלא לחובתן.
אני מחייבת את התובעות, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת 1 שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ והוצאות העד המומחה בגין התייצבותו לחקירה, בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ.
כמו כן אני מחייבת את התובעות, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"א אלול תש"פ, 10 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אדיבה דוד
נתבע: ש.ח. פארק פתוח וגינון בע"מ
שופט :
עורכי דין: