ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוהנד חטיב נגד עיריית אילת :

בפני כבוד ה שופטת גאולה לוין

המבקש

מוהנד חטיב
ע"י ב"כ עוה"ד ספורי מוחמד

נגד

המשיבה
עיריית אילת
ע"י ב"כ עוה"ד רועי גנוט

החלטה

לפניי בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום בבאר שבע, בעקבות החלטה בת"צ (חי') 30053-04-20 ומנגד בקשה להורות על עיכוב בירור ההליך עד להכרעה של בית המשפט העליון בבר"ע שתוגש על ההחלטה בת"צ (חי') 30053-04-20.

1. הבקשות הוגשו במסגרת בקשה לאישור ת ובענה המבוססת על עילה לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק השוויון") והתקנות שהותקנו מכוחו .
על פי הנטען בבקשה , באתר האינטרנט של המשיבה – עיריית אילת – לא פורסמה רשימת הגנים הציבוריים שהונגשו ויונגשו לאנשים עם מוגבלות, וזאת בניגוד לה וראות חוק השוויון, תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמת נגישות למקום ציבורי שאינו בניין) תשע"ד-2013 (להלן: "תקנות השוויון תשע"ד"), ותקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמת נגישות לשירות) תשע"ג-2013 (להלן: "תקנות השוויון תשע"ג").

2. על פי הבקשה לאישור תביעה ייצוגית , המבקש, תושב הכפר עילוט, הוא אדם עם מוגבלות בניידות, והוא מתנייד בכיסא גלגלים בעקבות תאונת דרכים קשה. המבקש תכנן לבקר בעיר אילת וכחלק מהתכנון ביקר באתר האינטרנט של עיריית אילת, והופתע מכך שהעירייה לא פרסמה רשימת הפארקים הקיימים בתחום שיפוטה, ולא פרסמה את רשימת הגנים הציבוריים ואתרי המשחקים בתחומה, המונגשים לאנשים עם מוגבלות.

בבקשה מצוין כי המשיבה מפרסמת רשימה הנקראת "גנים מונגשים", אך מבלי לפרט מהן בדיוק ההנגשות שבוצעו. הטענה היא כי בהתאם לתקנות השוויון תשע"ג מתחייב פירוט של הסדרי העזר שבאמצעותם תינתן נגישות ועל פי תקנות השוויון תשע"ד, המחויב בביצוע הנגישות מחויב להכין תכנית פעולה ולשיטת המבקש גם זו חייבת להתפרסם.
3. לטענת המבקש, העדר הפרסום (המפורט) באתר האינטרנט של העירייה מהווה הפליה של חברי הקבוצה והוא מהווה הפרה של תקנה 34(ד) לתקנות השוויון תשע"ג, תקנה 10(ד) לתקנות השוויון תשע"ד ותקנ ה 11(ב) לתקנות השוויון תשע"ד. משכך מוקנית למבקש וליתר חברי הקבועה פיצויים ללא הוכחת נזק.
הסעד הכספי הכולל בתביעה ייצוגית הועמד על 1,344,000 ₪, לפי סכום פיצוי אישי בסך 700 ₪ מוכפל ב-400 (לפי הערכה כי בכל חודש 400 בעלי מוגבלות מבקרים באתר המשיבה בכוונה לחפש פארק או אתר משחקים נגיש) מוכפל ב- 48 חודשים.

לצד הסעד הכספי התבקש גם סעד הצהרתי וצו עשה שיורה לעירייה לפרסם באתר האינטרנט שלה רשימה של הפארקים ואתרי המשחקים המונגשים והלא מונגשים ומועד הנגשתם הסופי.

4. בהחלטתי מיום 23.7.2020 התבקשו הצדדים להגיש עמדותיהם ביחס לשאלת הסמכות העניינית לדון בהליך – האם לבית משפט אזרחי או לבית משפט לעניינים מנהליים.

המבקש ביקש ביום 28.7.2020 לעכב את ההליך לפניי, עד שתינתן הכרעה בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"צ 30053-04-20 וזאת "כדי למנוע פסיקות סותרות חלילה".

העירייה הגישה (ביום 12.8.2020) עמדה לפיה הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. נטען כי הסעדים המבוקשים הם במובהק במישור המינהלי וכי תקיפת המעשה השלטוני צריך שתעשה לפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

5. ביום 22.8.2020 ניתנה החלטה בת"צ(חי') 30053-04-20, ובה קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול) בהליך זהה שהגיש המבקש נגד רשויות מקומיות אחרות, כי הסמכות הענייני ת נתונה לבית המשפט האזרחי , ולאור סכום התביעה היא נתונה לבית משפט השלום. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה להעביר את ההליך שלפניי לבית משפט השלום בבאר שבע.

העירייה, מנגד, נותרה בדעתה כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. נוכח הכוונה של כמה רשויות מקומיות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בת"צ(חי') 30053-04-20, טענה העירייה כי ראוי לעכב את בירור ההליך עד להכרעה של בית המשפט העליון.

המבקש מתנגד לעיכוב הבירור של ההליך. בעניין זה מסתמך המבקש על החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"צ 30053-04-20, ש קבע כי אין לעכב ביצוע ההחלטה על העברת הדיון לבית משפט השלום, ביחס לתובענה ייצוגית נגד עיריית באקה אל גרבייה. לטענת המבקש , על מנת להימנע מהכרעות סותרות, יש לפעול באופן זהה לבית המשפט המחוזי בחיפה ולהעביר את ההליך לבית משפט השלום בבאר שבע. המבקש מוסיף וטוען כי ההליך נפתח לפני זמן רב וטרם החל להתברר לגופו, דבר הפוגע באינטרס המבקש וחברי הקבוצה.

6. אין בידי להיעתר לבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום, משום שעל פי הבנתי את הוראות החוק, הסמכות לדון בתביעות ייצוגיות מסוגה של התביעה דנן, היא בבית המשפט לעניינים מינהליים.

סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות מתווה את ההליך של הגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית ומסדיר את עניין הסמכות. סעיף 5( ב)(1) קובע:

"בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות הענינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולענין הסמכות הענינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור".

בנוגע לבקשה המוגשת כנגד "רשות", קובע סעיף 5(ב)(2):

"בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה..., תוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים".

(ר' גם סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000).

בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים מוגדרת "החלטה של רשות" כך:

"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

"רשות" מוגדרת בסעיף 2 האמור כ "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין".

7. אין חולק כי המשיבה, עיריית אילת, היא רשות והתובענה מופנית כנגד מחדליה הנטענים. אין גם חולק כי אחד הסעדים המבוקשים ה וא פיצויים. המבקש לא נימק את עמדתו לפיה הסמכות היא לבית משפט השלום והסתפק בהפניה להחלטה בת"צ (חי') 30053-04-20. מדובר בדרך טיעון תמוהה, כאשר ידוע לב"כ המבקש כי מדובר בשאלה מורכבת בה קיימות דעות לכאן ולכאן.

עמדתי בסוגיית הסמכות היא כי נוכח מהות התביעה והחובות שעל פי הנטען הפרה הרשות המקומית, הסמכות לדון בה היא לבית המשפט לעניינים מינהליים. כפי שציינתי במקום אחר (ת"צ 63785-12-19), עצם העובדה שההליך מבוסס על פרט 9 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות , אינה מובילה לקביעה כי הסמכות העניינית אינה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 5(ב)(2) לחוק לא מוגבל לבקשה לפי פרט 11. הוא חל גם לעניין תביעת פיצויים ולא רק תביעת השבה, ולשיטתי חל גם בתביעת פיצויים לפי פרט 9 לתוספת .

8. השאלה המרכזית היא האם המחדל הנטען הוא במילוי תפקיד ציבורי על פי דין. התובענה הייצוגית שלפני מתמקדת בהפרה נטענת של חובת הפרסום החלה על הרשות המקומית אודות הנגישות של פארקים ואתרי משחקים (ולא בעצם ההנגשה שלהם, לגביה לא נטען למחדל כלשהו). התובענה אמנם מתבססת על פרק ה1 לחוק השוויון, הקובע את העיקרון לפיו אדם עם מוגבלות זכאי לנגישות למקום ציבורי ולשירות ציבורי, והמגדיר מקום ציבורי ככולל גן שעשועים ופארק. חובת ההנגשה חלה על כל מי שמחזיק של מקום ציבורי ואינה ייחודית לרשות המקומית.
אך לעניין ההפרה הנטענת של חובת הפרסום ביחס להנגשה של גן ציבורי ואתר משחקים, זו נקבעה בתקנות השוויון תשע"ד, והוא קיימת רק ביחס לרשויות מקומיות. היא נעוצה, כך נראה, בחובות המוגברות החלות על רשויות ציבור כלפי הציבור, ובכלל זה חובת יידוע מוגברת.
לפי תקנה 10(ד) לתקנות השוויון תשע"ד:
"לא יאוחר מתום שנה מיום התחילה, תפרסם הרשות המקומית באתר האינטרנט שלה ובמשרדיה, בעת שהם פתוחים לקבלת קהל, את רשימת הגנים הציבוריים הקיימים, לפי האמור בפסקה (2); אם הרשות המקומית היא מועצה אזורית יכלול הפרסום את רשימת הגנים כאמור בכל אחד מיישוביה".

לפי תקנה 11(ב) לתקנות השוויון תשע"ד:
"לא יאוחר מתום שנה מיום התחילה, תפרסם הרשות המקומית באתר האינטרנט שלה ובמשרדיה, בעת שהם פתוחים לקבלת קהל, את רשימת אתרי המשחקים הקיימים, לפי האמור בתקנת משנה (א)(2); אם הרשות המקומית היא מועצה אזורית, יכלול הפרסום את רשימת אתרי המשחקים כאמור בכל אחד מיישוביה".

9. חובת הפרסום באתר האינטרנט של הרשות, של רשימת הגנים הציבוריים ואתרי המשחקים, חובה שהוטלה בתקנות על הרשות המקומית, היא בבחינת "מילוי תפקיד ציבורי על פי דין". אין המדובר בפעילות "אזרחית" של הרשות, בפעילות מסחרית או כמחזיקת מקרקעין גרידא. אמנם חובת ההנגשה של מקומות ציבוריים אינה ייחודית לרשות אלא היא חלה על כל מחזיק של מקום ציבורי, אך חובת הפרסום באתר האינטרנט– שעל הפרתה קובל המבקש – היא ייחודית לרשות המקומית (ראו והשוו לגבי חובת פרסום התאמות לשירות ציבורי בתקנה 34(א)(4) לתקנות השוויון תשע"ג). מדובר במילוי תפקיד ציבורי שהוטל על הרשות בתקנות השוויון תשע"ד.
הרשות המקומית מחויבת בהחזקת אתר אינטרנט ובפרסום המידע בו, בשל החובות המוגברות שלה כלפי הציבור, וציבור האנשים עם מוגבלויות בפרט. עצם החובה להקים ולהפעיל אתר אינטרנט קבועה בסעיף 248ב לפקודת העיריות [נוסח חדש]. לצד זאת יש לזכור כי בהתקנה ואחזקה של גנים, גינות ומקומות מרגוע או נופש אחרים, העירייה מפעילה סמכות סטטוטורית (סעיף 249(8) לפקודת העירייה).
כפי שטען המבקש עצמו בבקשה לאישור התביעה הייצוגית (סעיף 33) - גנים ציבוריים ואתרי משחקים הם חלק מהשירות הציבורי שהמעניקה העירייה לכלל הציבור. המבקש גם עומד על כך כי המשיבה היא רשות ציבורית נותנת שירות כהגדרתה בסעיף 5(5) לחוק השוויון והיא מציעה ומספקת שירות ציבורי מובהק לפי חוק השוויון. אכן, חובת הפרסום באתר האינטרנט היא חובה המוטלת על הרשות בשל חובת היידוע המוגברת החלה עליה, והיא נלווית לפועלה על פי הסמכות הסטטוטורית להקים גנים ציבוריים ופארקים בתחומי הרשות.

10. נוכח האמור, כיוון שעסקינן בהפרה נטענת של חובה המוטלת על הרשות בגלל תפקידה הציבורי , התביעה הייצוגית ראוי שתתברר כתובענה מינהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא כהליך אזרחי בבית משפט אזרחי. כתובענה מנהלית, היא מתבררת לפי תקנות סדר הדין האזרחי. התובענה המינהלית הוא אכן הליך שיש לו סממנים אזרחיים, אך הוא מתנהל בפני הערכאה האמונה על דיון והכרעה בסכסוכים שבין אדם לרשות, על כל המאפיין אותם ועל כל המשתמע מכך.
כשם שתובענה לפיצויים נגד רשות שעילתה מכרז (יהא שוויה הכספי אשר יהא) מצויה בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, כך להבנתי קובע החוק גם ביחס לתובענה ייצוגית נגד רשות בקשר למילוי תפקיד ציבורי על פי דין . בתי משפט השלום אמונים כמובן גם הם לדון בתביעות פיצוים נגד רשויות השלטון. אך דומה כי המימד הקולקטיבי שבתביעות ייצוגיות נגד רשויות השלטון מגביר את ההיבטים הציבוריים והמאפיינים המינהליים שלהם, ומכאן השוני בסמכות העניינית.

11. באשר לסעד, התובענה כוללת שני סעדים – צו עשה להורות לעירייה לפרסם באתר האינטרנט שלה רשימה של הפארקים והגנים הציבורים, ופיצוי כספי לחברי הקבוצה בסך 1,344,000 ₪. לטעמי, הסעד העיקרי לעניין התביעה הייצוגית הוא סעד הפיצויים. ככל שהמטרה העיקרית היא להורות לעירייה לפרסם באת האינטרנט שלה את רשימת הפארקים והגנים הציבוריים הנגישים, ניתן לעשות כן שלא בהליך ייצוגי אלא בעתירה מינהלית. מאחר שמדובר בפרסום באתר אינטרנט, שממילא חל על כלל הציבור, אין משמעות לשאלה אם ניתן בהליך אישי או ייצוגי. נמצא, כי הסעד העיקרי הרלוונטי להיבט הייצוגי של ההליך הוא סעד הפיצויים. העובדה כי התבקש גם צו עשה נגד הרשות אינה מפקיעה את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים תוך הקניית הסמכות לבית משפט השלום.

12. בטרם סיום אציין כי התנהלות המבקש ובא-כוחו מעורר תהייה. ראשית, אם המבקש סבר כי הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי – להבדיל מבית המשפט לעניינים מינהליים – אזי נוכח סכום התביעה לא ברור מדוע הגישה לבית המשפט המחוזי, ולא לבית משפט השלום , כמתחייב על פי סעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.
שנית, אם המבקש סבר כי יש להמתין להחלטה בת"צ(חי') 30053-04-20 כדי למנוע פסיקות סותרות בסוגיית הסמכות, לא ברור מדוע הוא מתנגד להמתנה להכרעה בבר"ע על אותה החלטה. הכרעה של בית המשפט העליון בבר"ע, יהיה בה כדי להעמיד הלכה שתחייב את כל הערכאות האחרות, ולהבטיח אחידות ובהירות בעניין הסמכות העניינית. הנכונות להמתין להכרעה של בית המשפט המחוזי בחיפה, אך לא להכרעה של בית המשפט העליון – כאשר לא נוצרה לפתע דחיפות לברר את התביעה הייצוגיות – אינה מובנת.
שלישית, לא ברור מדוע המבקש קובל על כך שההליך טרם החל להתברר לגופו. המבקש הגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי, שהוא לכל הדעות נעדר סמכות עניינית, בין אם מדובר בעניין אזרחי ובין אם מדובר בעניין מינהלי. כשהועלה העניין ביזמת בית המשפט, הוא ביקש להמתין להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה. לא ברור על מה טרוניתו של המבקש, ואם נגרמת פגיעה באינטרס של חברי הקבוצה, היא נעוצה בהתנהלות של המבקש ובא כוחו.

בסיכום הדברים, נוכח עמדתי בעניין הסמכות העניינית, ומשלא נפסקה עד כה הלכה מחייבת בבית המשפט העליון, אין בידי להעביר את ההליך לבית משפט השלום.
בנסיבות העניין, יכול והיה טעם לעכב את בירור ההליך, עד שתקבע הלכה מחייבת בבית המשפט העליון ותוסר אי הבהירות השוררת בעניין הסמכות . אולם משהתנגד לכך המבקש, ומאחר שלכל הדעות לבית המשפט המחוזי-האזרחי אין סמכות לדון בתובענה הייצוגית, אין הצדקה להותיר את ההליך שלפניי תלוי ועומד, ויש להורות על מחיקתו.

אשר על כן, אני מורה על מחיקת הבקשה לאישור התביעה הייצוגית וסגירת התיק.

ניתנה היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מוהנד חטיב
נתבע: עיריית אילת
שופט :
עורכי דין: