ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין במרום הפקות 2004 בע"מ נגד טירנה ישראלי :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובעת

במרום הפקות 2004 בע"מ ח.פ. 513529586
ע"י ב"כ עוה"ד ליבנה קציר

נגד

הנתבעת
טירנה ישראלי ת.ז. XXXXXX726
ע"י ב"כ עוה"ד אופיר לב

פסק דין

לפניי תביעתה של התובעת לתשלום סך של 11,317 ₪ (בערכי קרן) בגין הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 08.07.2009.
דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובעת הינה חברה בע"מ שעיסוקה במועדים הרלוונטיים לתובענה הוא במתן שירותים שונים בתחום המשחק והדוגמנות, ובכלל זה קורסים שונים, צילומים, בניית אתר אינטרנט, איפור ושירותי מידע.
הנתבעת הינה אמה של מי שבעת ההתקשרות בין הצדדים הייתה קטינה בת פחות מגיל 15 ושמה חן ישראלי (להלן: "חן").
ביום 08.07.2009 התקשרו הצדדים בהסכם בעניינה של חן (להלן: " ההסכם"). אין מחלוקת כי הנתבעת חתמה על ההסכם.
בכתב התביעה טענה התובעת כי המחיר המלא של החבילה שנרכשה הינו סך של 6,614 ₪ וטענה כי במעמד החתימה על ההסכם ניתנה לנתבעת הנחה כך שהתשלום הכולל יעמוד על סך של 4,764 ₪ והוא ישולם ב- 12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים ולצורך התשלום נחתמה הוראת קבע מחשבונה של בתה הנוספת של הנתבעת, הגב' רות ישראלי (להלן: "רות").
התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כאמור בהסכם ושילמה חלק מהתמורה בלבד ובנסיבות אלו עליה לשם את המחיר המלא של החבילה שנרכשה. התובעת טענה כי הנתבעת שילמה בסך הכל 2,694 ₪ והיא ביקשה לחייב אותה ביתרת התמורה, לפי המחיר המלא של החבילה, בסך של 3,920 ₪ וכן בעמלות החזר הוראת הקבע ובסך של 7,043 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית.
הנתבעת, אשר באותה עת לא הייתה מיוצגת, הגישה התנגדות וטענה כי לאחר שהקטינה השתתפה בשני מפגשים "שבהם לא קיבלה ציוד או תלבושות כלשהן" היא נוכחה לדעת "שזה לא נוח ומתאים לה הפסיקה ללכת כיוון שעבדתי ולא יכולתי ללוותה". הנתבעת טענה כי הודיעה לתובעת כי לא "מתאפשר לילדה להגיע ולהשתתף בחוג". הנתבעת טענה כי התובעת ביקשה את התשלום המלא והיא אכן שילמה סך כולל של 3,700 ₪. עוד טענה הנתבעת כי לאחר שהתשלום האמור שולם נשלח אליה, בחודש אוקטובר 2016, מכתב נוסף ובו היא מתבקשת לשלם סך של 6,000 ₪ שהוא "משהו שלא נאמר בשיחה ובסגירת החוב".
קבעתי את ההתנגדות לדיון. קודם לדיון הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה ולפיה תינתן לנתבעת רשות להתגונן. התיק נקבע לשמיעת הראיות. התובעת הגישה תצהיר של מר בן אופק מטעמה ואילו מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של הנתבעת ושתי בנותיה, חן, היא הקטינה שמאז בגרה, ורות (שמכרטיס האשראי שלה חויבו כנטען שני תשלומים בסך של 297 ₪ כל אחד). בתצהירה של הנתבעת נטען, לראשונה, להתיישנותה של התובענה.
קודם לדיון הגישה הנתבעת בקשה לפטור את רות מהתייצבות לדיון וכן ביקשה לזמן עדים נוספים וביקשה גילוי מסמכים. בקשר עם בקשה זו ניתנה החלטה ביום 04.05.2018 במסגרתה חויבה התובעת למסור לנתבעת את הקבלות והחשבוניות שהופקו לנתבעת. באשר לעדה רות קבעתי כי עד אינו פטור מהתייצבות לדיון אלא אם כן הצד שכנגד מוותר על חקירתו ואילו באשר לשאר העדים נקבע כי הנתבעת תבהיר האם פנתה לעדים לקבל תצהיר.
בדיון שהתקיים נחקרו מר אופק, הנתבעת וחן. בתום הדיון מסר ב"כ הנתבעת כי "אני נזכר עכשיו ששוחחתי עם עו"ד סנג'רו (שהיא אחת העדים שביקשה הנתבעת לזמן קודם לדיון – א.ה.) כדי לקבל תצהיר והיא אמרה...והיא לא זוכרת דבר והיא ביקשה שלא אתקשר יותר ואמרה שאני מטריד אותה. בנסיבות אלו לא היה שום טעם להזמנתה לעדות". חרף דברים אלו הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא ישקול להגיש בקשה לזמנה לעדות. ב"כ התובעת הודיעה כי אינה מתנגדת לזימונה של עו"ד סנג'רו לעדות בכפוף לפסיקת הוצאות. ב"כ הצדים הודיעו כי בכל מקרה הם מבקשים לסכם את טענותיהם בכתב.
ואכן, לאחר הדיון הגישה הנתבעת בקשה לזמן את עו"ד סנג'רו לעדות וטענה כי היא זו ש"סגרה את הסדר הפשרה עם הנתבעת". התובעת ביקשה לדחות את הבקשה ולחלופין לחייב את הנתבעת בהוצאות בגין הצורך בקיומו של דיון נוסף. בהחלטתי מיום 15.07.2018 קבעתי דיון נוסף לשמיעת עדותה של עו"ד סנג'רו והנתבעת חויבה בהוצאות התובעת בגין הצורך בקיומו של דיון נוסף וזאת במידה והתובענה תתקבל, במלואה או בחלקה. כמו כן נקבע בהחלטה כי ב"כ הנתבעת יפנה לעו"ד סנג'רו ויבקש ממה להגיש תצהיר. ואכן, לאחר ההחלטה הוגש תצהיר של עו"ד סנג'רו.
בדיון שנקבע נשמעה עדותה של עו"ד סנג'רו. בתום הדיון ביקשה ב"כ התובעת שיינתן צו למסירת מידע ביחס לתיקי ההוצל"פ שנפתחו ע"י עו"ד סנג'רו בשנת 2011. הבקשה התקבלה בחלקה. נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. התובעת אכן הגישה מסמך ביחס לתיק הוצל"פ ספציפי. התובעת לא הגישה סיכומים ואילו הנתבעת הגישה סיכומים. לאחר הגשת סיכומי הנתבעת הגישו הצדדים שניהם פסיקה נוספת. הנתבעת הגישה גם השלמת טיעון (בכותרת של הגשת בקשה להשלמת טיעון) בכל הנוגע לסוגיה של העסקת קטינים. אפשרתי לתובעת להגיש טיעונים משלימים וה יא אכן הגישה טעונים משלימים בעניין זה. הנתבעת הגישה תשובה בעניין זה וטענה כי טענותיה של התובעת בטיעונים המשלימים הן למעשה טענות שטענה במסגרת הליכי ערעור שהתקיימו בתיק אחר שנדון בעניין דומה.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת ההתיישנות, השיהוי, לדחייתה על הסף של התובענה מכוח תקנות עבודת הנוער, לתנאי ההתקשרות בין הצדדים, לביטול ההסכם ע"י הנתבעת וכן לתמורה שסופקה ע"י התובעת.
אין בין הצדדים מחלוקת כי בפועל שילמה הנתבעת לתובעת עד כה סך של 3,497 ₪ בתשלומים שבוצעו מחודש אוגוסט 2009 ועד לחודש פברואר 2013.
דיון והכרעה
התיישנות
אין מחלוקת כי בעת הגשת ההתנגדות לא הייתה הנתבעת מיוצגת. גם אם נניח כי הדבר נבע מחמת חיסרון כיס הרי שאין בכך משום נימוק המאפשר את בחינת טענת ההתיישנות לגופה שעה שהטענה נטענה לראשונה בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת.
ס' 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1968 (להלן: "החוק") קובע באופן מפורש כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". קביעה זו של המחוקק היא ברורה דיה ואינה נזקקת לפרשנות. ההזדמנות הראשונה בענייננו היא המועד בו הוגשה ההתנגדות. לא לאחר מכן. גם אם נאמר כאמור כי בתום לב לא טענה הנתבעת בתצהירה שהוגש בתמיכה להתנגדות טענת התיישנות בוודאי שאין הצדקה לפגוע בתובעת ולחייב אותה להתייחס לעניין זה לגופו שעה שמועד העלאת הטענה אינו תואם את הוראת ס' 3 לחוק. ס' 3 לחוק משליך על שני הצדדים להליך ולא רק על הנתבעת. התובעת אינה אמורה להינזק מכך כי הנתבעת לא הייתה מיוצגת בעת שהגישה את ההתנגדות.
בדיון הראשון טען ב"כ הנתבעת כי "אני חושב שבקשת ביניים היא לא ההזדמנות הראשונה בה ניתן היה לטעון לעניין ההתיישנות...". אין דעתי כדעתו. התנגדות שמוגשת אינה בקשת ביניים. דינה כדין כתב הגנה והוא המסמך הראשון שמגיש הנתבע בתביעה לסכום קצוב שמוגשת כנגדו. וזו בדיוק ההזדמנות הראשונה שבה יש להעלות את טענת ההתיישנות כפי שקבע המחוקק.
מעבר לכך, ומבלי שיש בכך משום הכרעה בטענה לגופה, סבורני כי ממילא אין ממש בטענת ההתיישנות. אין מחלוקת כי ההסכם נחתם ביום 08.07.2009 וכי התביעה הוגשה ביום 01.12.2016. ועם זאת, הבחינה האמיתית אינה רק ביחס לשני מועדים אלו. שעה שמביאים בחשבון כי הנתבעת לא הודיעה לתובעת בכתב ולא הוכיחה כי הודיעה לתובעת בדרך אחרת על ביטול ההסכם, מסיבה כלשהיא, ובהתחשב בכך כי במכתבה לתובעת מיום 18.05.2011 אין מציינת הנתבעת כי ההסכם כבר בוטל וכי אין בכוונתה לשלם את המורה אלא מבקשת דווקא "להתחשב במצבי ולבוא לקראתי" סבורני כי יש לראות בכך משום הודאה בקיומה של זכות במשמע ס' 9 לחוק.
במצב דברים זה המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הינו מהמועד בו בוצע התשלום האחרון. התשלום האחרון בוצע ביום 28.02.2013 וממועד זה ועד להגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לנוכח האמור הרי שגם לגופו של עניין יש לדחות את טענת ההתיישנות.
השיהוי בהגשת התביעה
להבדיל מעניין ההתיישנות הרי שעניין השיהוי הינו יציר הפסיקה ולגביו לא נקבע בדין כי אין להיזקק לטענה זו אלא אם נטענה בהזדמנות הראשונה. עת נבחן עניין השיהוי יש לבחון האם המועד בו הוגשה התביעה ביחס למועד בו נוצרה המחלוקת עשוי לגרום לנתבע היזק ראייתי והאם יש הצדקה להגשת תביעה באיחור כה ניכר. בענייננו דומני כי התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית והתשובה לשאלה השנייה היא שלילית.
המועד בו נחתם ההסכם הינו ביום 08.07.2009. האירועים הנוגעים לקיום או הפרה של התחייבויות הצדדים בקשר עם ההסכם אירעו בסמוך לאחר כריתת ההסכם. העובדה כי הנתבעת שילמה לתובעת סכומים שונים שהאחרון בהם היה ביום 28.02.2013 אינה משנה את העובדה כי הנתבעת לא עמדה בתשלומים שנקבעו בהתאם להסכם עוד קודם לכן ואינה משנה את העובדה כי השירותים שסיפקה התובעת לנתבעת לשיטתה ניתנו בסמוך לאחר כריתת ההסכם. חן והנתבעת העידו כי חן השתתפה בשני מפגשים בלבד, קרי הפועל ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה במועד מוקדם לאחר תחילת ההתקשרות.
חלפו שנתיים ימים עד שהחלה הנתבעת לשלם לתובעת תשלומים נוספים מעבר לאותו תשלום ראשון בסך של 297 ₪. אין הסבר סביר לכך כי במשך אותם שנתיים לא הוגשה תביעה. התשלום האחרון היה ביום 28.02.2013 וגם לאחר מועד זה המתינה התובעת למעלה משלוש שנים ומחצה עד שהגישה תביעה. מדובר בפרק זמן לא סביר בהתחשב בכך כי האירועים נושא התובענה אירעו בשנת 2009.
התובעת לא יכולה הייתה להניח כי גם במסגרת ההליך המשפטי תודה הנתבעת בחוב. התובעת יכולה, וחייבת הייתה, להניח כי הנתבעת עשויה להעלות טענות הגנה שונות. התובעת כמובן שלא הייתה חייבת לקבל מראש את טענות ההגנה אך ניהול הליך משפטי מחייב מתן אפשרות סבירה להתגונן. ודומני כי הגשת תביעה למעלה משבע שנים לאחר חתימת ההסכם וקרות האירועים הרלוונטיים, ודוקו לא מדובר בעילת התובענה, אינה מקיימת חובה זו.
אדם סביר, והנתבעת הצטיירה בעיניי כאדם סביר, אינו יכול לזכור לפרטי פרטים אירועים שאירעו שנים רבות קודם לניהול ההליך המשפטי. ונתונים ביחס למה שאירע הם בוודאי עניין מהותי בכל הנוגע לזכות להתגונן.
הפסיקה מאפשרת לדחות תובענה מחמת שיהוי. זהו מקרה הקיצון כמובן. לא שוכנעתי כי בענייננו יש מקום להורות על דחיית התובענה וניתן להסתפק בענייננו בתוצאה קיצונית פחות. כך למשל, הנתבעת לא טענה באופן מפורש כי הודיעה לתובעת על ביטול ההסכם ולא טענה להפרה של ההסכם מצדה של התובעת ולא טענה כי בשל חלוף הזמן היא לא הצליחה לאתר מסמכים רלוונטיים. בנסיבות אלו השיהוי משפיע על היכולת להיזכר בנתונים נוספים שעשויים היו להיות רלוונטיים. מעבר לאמור יש להביא בחשבון מדיניות שיפוטית ראויה לפיה הליכים משפטיים יינקטו בזמן סביר. הגשת תביעה לאחר זמן כה רב מאז האירועים אינה סבירה.
בחקירתו נשאל מר אופק ביחס למועד הגשת התביעה והוא השיב כי "לא עצרנו את הליכי התביעה...השקענו משאבים רבים לגבות את הכסף ובשנת 2013 התייאשנו והעברנו את זה למשרד כעורכי דין שיטפל בזה, זה התעכב באותו משרד ולכן העברנו למשרד הנוכחי, אנו כחברה עשינו כל שיכולים לקדם את התביעה ו7מה שקורה כאן זו השיטה של החייבים". עוד העיד מר אופק כי "סכום התביעה נמוך בצורה משמעותית ממה שצריך לפרוע ממנה".
בכל הכבוד הראוי, אין מקום לדון בשיטות נטענות של חייבים. אם התובעת סבורה כי פלוני חב לה כספים עליה לפעול בזמן סביר על מנת לגבות את החוב ובפרט בנסיבות בהן התובעת סבורה כי הנתבעת חבה לה סכום הגבוה מסכום התביעה. בית המשפט כמובן אינו יכול להתייחס למונחים אמורפיים כגון ייאוש ובכלל דומני כי בתביעה שהיקפה זעום כפי ענייננו ייאוש אינו מונח רלוונטי. עסקינן במחלוקת פשוטה והנתבעת בוודאי אינה אמורה להינזק מכך כי משרד עורכי הדין הראשון שאליו העובר הטיפול, לא באת כוחה הנוכחית של התובעת, לא הגיש תביעה במועד בו היה צריך לעשות זאת.
באיזון שבין מכלול השיקולים הנוגעים לעניין השיהוי סבורני כי התוצאה המתחייבת מהגשת התביעה בשיהוי כה ניכר הינה כי אין לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית בגין יתרת החוב כפי שיפורט להלן.
תקנות עבודת הנוער (תיווך להעבדת ילד בהופעה או בפרסומת), תשנ"ט-1999 (להלן: "התקנות")
בתצהיר העדות הראשית שלה טענה הנתבעת, שוב לראשונה, כי בהתאם לתקנות שבכותרת יש לדחות את התביעה על הסף. גם טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ביחס לנטען בהתנגדות.
גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות. ההתקשרות בענייננו אינה נוגעת באופן מובהק לתיווך להופעה כהגדרת מונח זה בתקנות. עיקר ההתקשרות בענייננו הוא בקורס למשחק. גם אם נתעלם מהאמור בס' 7 להסכם הקובע באופן מפורש כי ההתקשרות אינה בגדר הצעת עבודה או תיווך לעבודה ונבחן את הדברים לגופם ונאמר כי סביר כי בשלב מאוחר יותר יכול וניתן היה לראות בתובעת כגורם מתווך שאכן זקוק להיתר כפי שקובעות התקנות הרי שבענייננו טרם הגענו לנקודת זמן זו. הציפייה העתידית של הצדדים שינהם אינה רלוונטית לצורך הכרעה בעניין זה.
חן השתתפה בשני שיעורי משחק בלבד וחדלה מהגעה לקורס. לא הוצעה לה שום עבודה ולא ניתן היה להציע לה שום עבודה. במובן זה אין בענייננו תחולה לתקנות ובנסיבות אלו דין טענת הנתבעת להידחות לגופו של עניין.
ההתקשרות בין הצדדים ותנאיה
הנתבעת אינה מכחישה כי חתמה על ההסכם. בראש ההסכם מצוינות מספר חבילות התקשרות אפשריות. החבילה בה סומן X היא חבילה שכותרת ה "לימודים" והיא מורכבת ממסלול הבסיס (שהגדרתו המדויקת היא "משחק בסיס") ומקורס שעלותו 3,200 ₪. אין מחלוקת כי לא הוסכם בין הצדדים על מכינה שעלותה הנוספת היא סך של 1,600 ₪. הצדדים הסכימו כי מחיר החבילה הוא 397 ₪ לחודש. בס' 3 להסכם נקבע כי " התשלום חודשי בהתחייבות לשנה".
בכתב התביעה טענה התובעת כי משהפרה הנתבעת את התחייבותה לשלם את התשלום החודשי יש לחייבה בעלות המלאה של השירותים כפי שפורט לצד כל סעיף ובסך הכל 6,614 ₪.
אין מחלוקת כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לשלם 12 תשלומים של 397 ₪ כל אחד. עם זאת, סבורני כי לשונו של ההסכם אינה ברורה דיה. לא די בכך כי היא תהא ברורה לתובעת שניסחה את ההסכם. עליה להיות ברורה גם לנתבעת, לכל נתבעת סבירה. ובעניין זה סבורני כי התובעת יכולה הייתה לנסח טוב יותר את ההסכם ומשלא עשתה כן הדבר פועל לחובתה.
המרכיבים השונים אותם מציינת התובעת בס' 5 לכתב התביעה אמנם מפורטים בטופס אך אין סימון כי הנתבעת בחרה במרכיבים ספציפיים למרות שבהסכם יש מקום לסימון כאמור ע"י הנתבעת והיא זו שאמורה לסמן מהם השירותים אותם היא בוחרת כפי שמצוין בראש הטבלה הרלוונטית.
בהסכם נרשם אמנם כי הפרת ההתחייבות לתשלום חודשי במשך שנה "תחייב אותי בתשלום ע"פ המחירון הנקוב" אך בכל הכבוד הראוי בנסיבות בהן לא מצוין באופן מפורש מהם השירותים אותם בחרה הנתבעת לא ניתן לקבוע כי הנתבעת הבינה וידעה כי הפרת ההתחייבות תחייב בתשלום בסך של 6,614 ₪. לא הייתה שום מניעה כי התובעת תציין באופן מפורש בהסכם את הסכום המלא של החבילה שנרכשה ותציין כי במקרה של הפרת ההתחייבות ישולם אותו סכום. התובעת לא עשתה כן. ועוד, אדם סביר יכול לקרוא גם את ההסכם באופן בו הפרת ההתחייבות תביא לחיוב במלוא עלות ההתחייבות, קרי תשלום כולל של 4,764 ₪ שהוא התוצאה של מכפלת 12 חודשים בתשלום חודשי קבוע של 397 ₪.
כפי שעלה מהראיות שהוגשו הרי שהתשלום הראשון שנגבה באמצעות כרטיס האשראי של רות הינו סך של 297 ₪ ולא סך של 397 ₪ כפי שמצוין בהסכם. עניין זה מעורר אמנם קושי מסוים אך עדותו של מר אופק בעניין זה לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין. מר אופק העיד בחקירתו כי העסקה הינה 1 תשלומים חודשיים של 397 ₪ כל אחד וציין כי "את הוראות הקבע מנהלים באמצעות חברה חיצונית "שקד מחשבים" שהם עושים את הוראות הקבע, ואני מניח שהם הזינו את הסכום הלא נכון". מר אופק העיד כי "אנו תובעים לפי החוזה". סבורני כי בעניין זה אכן יש ליתן עדיפות מכרעת להסכם שבין הצדדים על פני טעות אפשרית בהזנת סכום הוראת הקבע שנגבתה (תשלום אחד בסך הכל). הנתבעת אינה זכאית ליהנות מהעובדה כי החיוב הראשון היה על סכום נמוך מכפי שמצוין בהסכם והיא לא טענה כי ההסכם אינו משקף את התחייבויותיה.
ודוקו, בחקירתה העידה הנתבעת כי "הגענו אך לא קראתי את ההסכם". מייד לאחר מכן העידה הנתבעת כי את ההסכם קראה לראשונה "ביום הראשון שהייתי אצל התובעת, אני חושבת שקראתי". גם אם נתעלם מאותה סתירה פנימית ביחס לקריאת ההסכם ברי כי החתימה על ההסכם יוצרת חזקה כי הנתבעת קראה את ההסכם והבינה את תוכנו. הנתבעת לא טענה כי לא הבינה את תוכנו של ההסכם. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל את טענתה ולפיה ההסכם בין הצדדים מגלם התחייבות לתשלום סך כולל של 3,564 ₪, קרי 12 תשלומים של 297 ₪ כל אחד כפי שנטען בתצהירה. טענה זו עומדת בניגוד גמור להסכם שנחתם ודינה להידחות.
בתצהירה טענה הנתבעת כי "כנראה שעבדו עלי והחתימו אותי על חוזה מקפח". טענה זו נדחית והיא גם נדמית בעיניי כטענה חסרת תום לב. הנתבעת, אשר העידה כי כלל לא קראה את ההסכם והצהירה כי לא הייתה מודעת לתנאיו מבקשת לטעון עתה כי תנאיו מקפחים. אדם, ובכלל זה הנתבעת, אמור לפעול באופן סביר ולקרוא בעיון את ההסכם עליו הוא חותם ובפרט שעה שמדובר בהסכם פשוט יחסית. ואם הוא סבור כי התנאים בהסכם אינם מתאימים לו הוא יכול לעשות את הפשוט מכל: לא לחתום. ודוקו, לא הייתה שום חובה להתקשר בהסכם. אין מדובר בשירות חיוני או ייחודי שרק התובעת מספקת אותו.
סיכומו של דבר, ההסכם מגלם התחייבות לתשלום סך כולל של 4,764 ₪.
ביטול ההסכם ע"י הנתבעת
בתצהירה טענה הנתבעת כי לאחר שנעשו לחן מספר תמונות "והיא הגיעה אל 2 מפגשים שלא היו ברמה גבוהה והיא לא יכלה להמשיך ולהגיע...ביקשנו לבטל את הלימודים" וטענה כי לאחר בקשה זו "וכל השירות הופסק מיוזמתם לאחר 2 תשלומים כך שחשבנו שפה בכל הסתיים". בקשה לסיים התקשרות הינה רק הצעד הראשון בדרך לסיום ההתקשרות באופן מוסכם. בקשה אינה קיבול אותה בקשה. היא רק השלב הראשון.
הנתבעת לא טענה ובוודאי לא הוכיחה כי התובעת הסכימה לאותה בקשה נטענת וממילא גם שהנתבעת לא הוכיחה כי אכן ביקשה להפסיק את הלימודים. בס' 5 להסכם נקבע באופן מפורש מנגנון של ביטול ונקבע כי "בקשה לביטול העסקה תתקבל באמצעות פקס בתוך יומיים. ביטול בטווח של שבועיים יזכה בהחזר של 50% מגובה העסקה. לאחר מכן לא יתקבלו ביטולים". הנתבעת לא הוכיחה כי שלחה פקס ביחס לביטול ההסכם ולא הוכיחה גם מתי ביקשה את אותו ביטול שלו היא טוענת. המנגנון שנקבע בהסכם הוא לא רק סביר אלא שהוא, וזאת עיקר, מחייב את הצדדים. משקבעו הצדדים דרך ספציפית בנוגע לביטול ההסכם יש לכבד את המנגנון שנקבע.
זאת ועוד, ס' 7 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1971 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי "נפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה הייתה יסודית". כפי שנראה להלן הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת הפרה את ההסכם ביחס לשירותים שסופקו. ס' 8 לחוק התרופות קובע כי " ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". ס' 21 (א) לחוק התרופות קובע כי "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך שקבעו הצדדים, ובאין קביעה כזאת - בדואר רשום או בדרך אחרת המקובלת בנסיבות הענין".
היו אלו הצדדים שקבעו בהסכם כי הודעת ביטול תישלח בפקס והדבר נשמע סביר גם ביחס להודעת ביטול שנובעת מטענה להפרה של התובעת את ההסכם. ואם נאמר כי על הודעה בנסיבות אלו לא חל ס' 5 להסכם הרי שבוודאי שהודעה חייבת להיעשות בדרך מקובלת בנסיבות העניין. כך למשל, לא ראיתי מדוע היה קושי לשלוח הודעת ביטול בדוא"ל של התובעת שפרטיו מצינים בתחתית ההסכם.
מכל מקום, הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובעת הודעה על ביטול ההסכם בשל הפרה. בחקירתה העידה חן כי "התקשרנו ואמרנו שלא נגיע". חן הותירה עליי רושם מהימן באופן כללי אולם דומני כי בעניין זה לא ניתן לקבל את עדותה וסביר לומר כי אם הבחירה היא בין זיכרון יוצא דופן של עד אשר מסוגל לזכור שיחת טלפון שאירעה כמעט שמונה או תשע שנים קודם לעדותו לבין האפשרות כי עדותה מושפעת מגרסתה של הנתבעת העדיפות היא לאפשרות האחרונה.
כפי שעולה באופן ברור מההתנגדות שהוגשה הרי שהסיבה להפסקת הגעתה של חן למפגשים הייתה כי חן ראתה "שזה לא נוח לה ומתאים לה הפסיקה ללכת כיוון שעבדתי ולא יכולתי ללוותה". סביר לומר כי לחן, בהיותה בת 14 שנה באותה עת, היה קושי אובייקטיבי להגיע לבדה אך קושי זה אינו מהווה הפרה מצדה של התובעת ואינו מהווה עילה לביטול העסקה. לכל היותר מדובר בעניין שהוא טעות בכדאיות העסקה וטעות כאמור אינה עילה לביטול הסכם כפי שקובע ס' 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.
בחקירתה העידה הנתבעת כי חן הפסיקה להגיע למפגשים "כי לא היה מי שילווה אותה בנסיעה...והיה לה קשה להגיע". גם חן העידה על קושי זה בחקירתה. עדותן של הנתבעת ושל חן בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין אך ברי כי בנסיבות אלו ולנוכח עדותן לא ניתן לקבוע כי הייתה זו הפרה מצד התובעת שהביאה לביטול ההסכם כנטען.
סיכומו של דבר, הפסקת הגעתה של חן למפגשים נעשתה שלא בנסיבות בשל ביטול הסכם אלא בשל החלטה חד צדדית מצד הנתבעת ובשל קשיים שלהן עצמן. העובדה כי מדובר בקשיים אובייקטיביים אינה אמורה להיזקף לחובת התובעת. אין לי ספק בכנות כוונותיה של הנתבעת אשר ביקשה להעשיר את בתה אך העובדה כי לאחר מכן התברר כי ישנו קושי בהגעה מבאר שבע לתל אביב היא עניין של הנתבעת ולא של התובעת.
התמורה שסופקה
בתצהירה טענה הנתבעת כי שני המפגשים בהם השתתפה "לא היו ברמה גבוהה". טענה זו לא הוכחה והיא נשמעת כללית מדי ולא ראיתי מכוח מה יכולה הנתבעת להעיד על רמתם של אותם מפגשים. אין בתצהירה של הנתבעת טענה להפרות אחרות של התובעת את ההסכם.
גם מחקירותיהן של הנתבעת ושל חן לא ניתן להגיע למסקנה כי התבעת הפרה את התחייבויותיה לפי ההסכם. העובדה כי חן, למשל, לא ידעה להשתמש באתר האינטרנט שנפתח עבורה כפי שהעיד מר אופק וכפי שהעידה חן עצמה, אינה מהווה הפרה של ההסכם.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעת הפרה את ההסכם.
עדותה של עו"ד סנג'רו
בבקשה הראשונה לזימונה של עו"ד סנג'רו לעדות טענה הנתבעת כי עו"ד סנג'רו היא שביצעה את הגבייה והיא זו שסגרה איתה את התיק (ס' 3 לבקשה). בבקשה השנייה, לאחר שהנתבעת ציינה בס' 1 כי היא "הבינה את הסיכונים והסיכויים בתיק" היא ציינה כי עו"ד סנג'רו טיפלה בתיקים רבים של התובעת "והפסיקה לעבוד עם התבעת כאשר הבינה שכנראה ומדובר במרמה". הנתבעת ביקשה לחייב את עו"ד סנג'רו להמציא את המסמכים שבידיה לרבות הסדר הפשרה עם הנתבעת.
עו"ד סנג'רו הגישה תצהיר מפורט וטענה כי קודם שפעלה לגבות כספים מלקוחות ביררה מה השירות שקיבלו אותם לקוחות בפועל וגבתה רק עבור אותו שירות חרף העובדה כי נדרשה לגבות את מלוא הסכום הקבוע בהסכם (ס' 4 לתצהיר). עוד טענה כי משפעלה בדרך זו וסירבה לגבות אלפי שקלים ממי שקיבלו שירות שעלותו מאות שקלים פוטרה מעבודתה (ס' 6 לתצהיר).
בכל הוגע לנתבעת ציינה עו"ד סנג'רו בתצהירה כי אינה זוכרת את פרטי המקרה אך למיטב זיכרונה לא גבתה אלפי שקלים אלא מאות בודדות של שקלים.
ראשית נאמר כי בחקירתה העידה עו"ד סנג'רו ביחס למועד בו נעשתה אליה לראשונה פנייה מצד ב"כ הנתבעת ועדותה בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין ודומני כי הנתבעת יכולה הייתה, וחייבת הייתה, לייעל את ההליך מוקדם מכפי שעשתה. זאת ועוד, סבורני כי ניתן היה להציג לעו"ד סנג'רו לכל הפחות את כתבי הטענות על מנת לאפשר לה להתייחס למחלוקת באופן ענייני ולא רק מזיכרון כפי שהעידה ובפרט בהתחשב בפרק הזמן הרב שחלף מאז האירועים ועד העדות.
לגופו של עניין, סבורני כי עדותה של עו"ד סנג'רו לא סייעה לנתבעת בדבר. עו"ד סנג'רו לא העידה כי הגיעה להסדר כלשהוא עם הנתבעת באופן שאותו הסדר מביא לסילוק מלא וסופי של החוב. טענה זו של הנתבעת לא הוכחה אפוא. אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה תשלומים באמצעות שוברים שנשלחו אליה ע"י חברת הגבייה של התובעת אך לא הוכח כי מדובר בהסדר אלא לכל היותר בתשלום על חשבון החוב.
זאת ועוד, וזאת עיקר, בעוד שבתצהירה טענה עו"ד סנג'רו כי התבקשה לגבות את מלוא הסכום הקבוע בהסכם גם אם השירות לא סופק הרי שבחקירתה העידה עו"ד סנג'רו כי "המכתבים יצאו לאחר ההנחיות של מנהלי התובעת ותגליות ולכן זה לא שגביתי בניגוד אלא בהתאם להנחיות...לא עשיתי דברים על דעת עצמי...המכתבים יצאו לפי מה שהונחיתי לפי אישור המנהלים". דברים אלו נשמעים סבירים יותר מהאמור בתצהיר ובכל מקרה הם בוודאי לא עדיפים פחות על האמור בתצהיר.
עו"ד סנג'רו היא שחתומה על המכתב שנשלח לנתבעת ביום 07.04.2011 ואשר בעקבותיו החלה הנתבעת לשלם מעבר לתשלום ראשון ששום בסמוך לאחר חתימת ההסכם. במכתב נדרת הנתבעת לשלם את מלוא החוב. עו"ד סנג'רו העידה כי אינה יודעת איך נעשה החישוב האמור במכתב אך העידה כי "היה סכום עבור השירות אם ניתן השירות והיה שכר טרחה ולפי זה יצא מכתב התראה בהנחה שאותו אדם קיבל את השירות" ובהמשך העידה כי "אם זה מכתב שלי זה אור שהיא קיבלה את השירות לפי הנתונים שהועברו אליי בהנחה שהיא קיבלה את השירות".
אין צורך להתפלפל יתר על המידה: הנתבעת התחייבה לשלם 12 תשלומים חודשיים שווים של 397 ₪ כל אחד. התחייבות זו הופרה ע"י הנתבעת ולא הוכח כי התובעת הפרה את ההסכם. אמנם איני משר גביית סכום נעבר לסכום ההתחייבות החודשי, קרי סך של 4,764 ₪, אך בוודאי שלא ניתן ללמוד מעדותה של עו"ד סנג'רו כי היה על הנתבעת לשלם לכל היותר את הסכום שהיא שילמה בפועל.
בכל הנוגע לפעולותיה של עו"ד סנג'רו בתיקי הוצל"פ אחרים סבורני כי הדבר אינו דרוש להכרעה.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
סך של 1,267 ₪ בגין יתרת קרן החוב, קרי ההפרש בין הסכום הכולל של ההתחייבות החודשית לבין מה ששולם בפועל.
סך של 380 ₪ בגין חלק מאגרות המשפט. לעניין זה הבאתי בחשבון כי התובענה התקבלה בחלקה בלבד.
סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות המשפט שנפסקו בהחלטה מיום 15.07.2018.
בהתחשב בשיהוי, בהיעדר פירוט מספק בדרישת התשלום הראשונית ובכך כי התביעה התקבלה בחלקה לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית ביחס לסכום קרן החוב ולא מצאתי לעשות צו להוצאות מעבר למה שנפסק בס' 59 ג' לפסק הדין.
הסכומים שנפסקו ישולמו לידי ב"כ התובעת עד ליום 10.10.2020 והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"א אלול תש"פ, 10 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: במרום הפקות 2004 בע"מ
נתבע: טירנה ישראלי
שופט :
עורכי דין: