ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יולן סויסה נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני כבוד השופטת יעל אנגלברג שהם

התובעת:
יולן סויסה
ע"י ב"כ עו"ד דותן לינדנברג

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד נעמה נווה

פסק דין

תביעה זו עניינה להכיר בפגיעה בגב התובעת כ"פגיעה בעבודה" בגין אירוע שאירע לה ב יום 22.11.18 בדרכה לעבודה .

רקע עובדתי

1. התובעת יליד ת 1970, עובדת כ מנהלת ובעלים של סוכנות ביטוח.

2. לטענת התובעת, ביום 22.11.18 (יום חמישי) בשעה 10:15 לערך, בעת שהייתה בדרכה למשרדה, תוך כדי נסיעה עלה רכבה על מהמורה, בור עמוק, בכביש, דבר שהביא לזעזוע קשה ולפגיעה בעמוד השדרה הגבי (להלן: האירוע). התובעת המשיכה לכיוון משרדה ועבדה במשך כל היום כולו.

3. ביום 25.11.18 (יום ראשון) , הגיעה התובעת למשרדה ולקראת סיום יום העבודה חשה לפתע בכאב חד לאורך חלקו הימני של הגב, עד כי לא יכלה ל זוז ממקומה. לאחר טיפול של עיסוי שלא סייע, פונתה מהמשרד באמצעות מגן דוד אדו ם למרכז הרפואי אסותא. בהמשך הלך והתדרדר מצבה הרפואי של התובעת.

4. ביום 25.2.19 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה . הנתבע בתשובתו מיום 30.5.19 דחה את התביעה בציינו, כי "מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתנו, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח ידך".

כנגד החלטה זו עותרת התובע ת בתביעת ה זו.

טענות הצדדים

5. לטענת התובעת, בדרכה לעבודתה לפגישה עם לקוחה, עלה רכבה על בור עמוק בכביש כך שכל גופה הזדעזע, והיא נחבלה קשות בגבה. התובעת טוענת כי עצם קרות האירוע נתמך בעדותו של בנה שנכח עמה ברכב ובעדות הלקוחה שעמה נפגשה מיד בסמוך לאחר שהגיעה למשרד. עוד מציינת התובעת כי דוח חדר המיון מפרט את נסיבות התאונה וכן הוצגו תמונות של מצב הכבישים באשדוד בכלל והבור הספציפי בפרט. התובעת טוענת כי הגם שיש לה עבר רפואי, הרי שחלה החמרה במצבה הרפואי מאז האירוע.

6. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה את קרות האירוע התאונתי ומשהיא עובדת עצמאית מוטל עליה נטל מוגבר להוכיח את קרות האירוע כאשר זה נטל זה לא הורם . הנתבע טוען כי גרסת התובעת שלפיה בנה היה עד לאירוע היא גרסה כבושה שלא הועלתה עד למועד הגשת התצהירים בבית הדין וכי אין לקבל את הסברי התובעת בעניין זה. עוד מציין הנתבע כי גם הרישומים הרפואיים אינם תומכים בטענות התובעת ולו מבחינת לוחות הזמנים.

הכרעה

7. הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), קובעות –

" 'תאונת עבודה' – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..."

הלכה פסוקה היא כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא.

ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה (ראו לעניין זה דב"ע נ"ג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד פד"ע כ"ז 50, דב"ע נ"ב/0-88 כאמל קופטי - המוסד פד"ע כ"ט 169, דב"ע שם/0-96 המוסד - אמנון וייל פד"ע יב 225, דב"ע נ"ו/0-251 בצלאל ישינובסקי - המוסד פד"ע ל"א 241).

8. הוראות סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי 1995 קובעות כי –

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;" (הדגשה שלי - י.א.ש.).

הלכה פסוקה היא, כי על המבוטח הטוען לתאונה בזמן שהותו בדרך, להוכיח כי התאונה היתה קשורה קשר סיבתי עם "סיכוני הדרך" (דב"ע ל/0-10 יוסף דוידיאן - המוסד פד"ע ב' 3). דהיינו, יש צורך להוכיח קיומו של גורם או מחולל הנובע מסיכוני הדרך על מנת שאירוע בו נפגע המבוטח יוכר כתאונת עבודה (רא ו גם - דב"ע נג/ 0-153 עווד ג'אבר פארג' - המוסד פד"ע כז' 50 וכן בגצ 3523/04 גבריאל למברגר - בית הדין הארצי פד"י נח (5) 104). הנטל להוכיח יסוד זה, רובץ על התובע.

9. ראשית, יש להבהיר כי התובעת עבדה כ"עובדת עצמאית". ככזו, מוטל עליה נטל מוגבר להוכיח כי נפגעה תוך כדי ועקב עיסוקה במשלח ידה או בדרכה לעבודתה.

10. שמעתי את עדויות התובעת וטענותיה, ולא מצאתי כי התובעת הרי מה את הנטל להוכיח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי נסיעתה לעבודה.

11. מטעם התובעת העידו היא עצמה, בנה מר לירון סויסה (להלן: לירון) והגברת בוזגלו דניאלס סימי ז'אן (להלן: גב' בוזגלו). עיקר עדותו של לירון נועדה לתמוך בגרסת התובעת שלפיה בעת נסיעה מהבית לעבודה עלה רכבה של התובעת על בור בכביש. דא עקא, כאשר הגישה התובעת את תביעתה לנתבע (נ/1) בסעיף 3 לטופס, בתשובה לשאלה "האם נכחו עדים בתאונה", ציינה "לא". יתרה מזו, גם בדיווח שנמסר למשטרה ביום 11.2.19 (כמעט שלושה חודשים לאחר האירוע) אודות האירוע לא פירטה התובעת דבר לעניין הנוסעים ברכב הגם שעל פיו הוגשה התלונה לצורך הליך זה (נספח א/1 לכתב התביעה).

הנתבע ציין כי גם לפקידת התביעות לא מסרה התובעת דבר בנוגע לנוכחותו של בנה ברכב בשעת האירוע. התובעת טענה בענין זה כי היא לא נשאלה על ידי פקידת התביעות האם יש לה עדים לאירוע. עוד טענה התובעת כי לא ציינה את נוכחות בנה היות שביקשה למנוע ממנו להיות מעורב בעניין משום שהוא רגיש, היא דאגה לו ולא רצתה לציין בפניו את מצבה הבריאותי הקשה.

קשה לקבל טענה זו. בנה של התובעת מתגורר עמה ועובד בצמוד אליה והטענה כי ביקשה לחסוך ממנו את מצבה הבריאותי אינה הגיונית. התובעת מדברת על כאבים והדרדרות בתפקוד, דברים שלא ניתן שלא לראותם כאשר מצויים תחת אותה קורת גג וקל וחומר כאשר עובדים יחד.

12. זאת ועוד, במילוי הטופס נ/1 (שהוגש כשלושה חודשים לאחר האירוע הנטען בעת שמצבה של התובעת היה לא טוב ) נשאלה התובעת במפורש לעניין נוכחותם של עדים והשיבה בשלילה. לטעמי, יש הבדל בין לא לציין קיומו של עד, לבין להשיב לשאלה מפורשת תשובה שלטענת התובעת עצמה אינה אמת. יצוין בעניין זה כי התובעת עצמה העידה כי מתוקף תפקידה היא מטפלת גם בתאונות עבודה וכי החוקים הרלוונטיים ידועים לה (עמ' 18 ש' 11 לפרוטוקול)

13. מטעם התובעת העידה גם הגברת בוזגלו שהיא לקוחה וחברה קרובה . לדבריה, היו אמורות השתיים להיפגש ביום 22.11.18 בשעה 10:15. משהתובעת איחרה לעבודה והיא כבר המתינה במשרד, שאלה אותה מה קרה, והיא סיפרה שהיא הייתה בכביש, עלתה על מהמורה ו"היה כמו בום והיא הרגישה כמו מכה" (עמוד 14 שורה 15). העדה ציינה כי התובעת איחרה לפגישה כרבע שעה עד עשרים דקות, כאשר בתצהירה ציינה שהפגישה התקיימה בשעה 10:15 לערך. התובעת העידה כי הפגישה נקבעה לסביבות השעה 10:15 (אם כי נרשמה ביומנה לשעה 10:30) , אך לא ציינה כי איחרה לפגישה. יתרה מזו, גם האירוע הנטען לא גרם לעיכוב בהגעתה של התובעת למשרד שכן אירע לטענת התובעת תוך כדי נסיעה למשרד והיא המשיכה בנסיעה.

14. טענת התובעת כי ביום 25.11.18 חשה ברע במשרד עד כי בסוף היום לא הצליחה לזוז ממקומה , לא נסתרה. כך גם לא נסתרה טענתה כי לא הרגישה טוב עוד קודם לכן (בימים שישי-שבת) ועל כן הזמינה טיפול עיסוי לאותו היום. משלא חשה התובעת בטוב, פונתה התובעת לבית החולים אסותא על ידי מד"א.

15. ברישום הרפואי שנערך על ידי מד"א בעת הפינוי, נרשמה תלונת התובעת:

"כאבי גב תחתון... ברקע סובלת ממספר פריצות דיסק המטופלות בקנאביס רפואי. לדברי מזה כשבוע סובלת מכאבי גב תחתון, והערב החמרה במצבה שלא הייתה מסוגלת לזוז כלל. ללא סיפור של נפילה או חבלה באזור... בהגיענו יושבת על כיסא בהכרה מלאה... הועברה להמשך בדיקה וטיפול במלר"ד אסותא".

לטענת התובעת היא כלל לא דיברה עם מד"א (עמ' 10 ש' 18-19 לפרוטוקול) ואילו בנה סיפר כי את המידע למד"א מסרו הוא ואמו (עמ' 13 ש' 3-4 לפרוטוקול).

בהגיעה לבית החולים נרשמה אנמנזה כדלקמן:

"ברקע פריצת דיסק S1, 5,L4, ופריצת דיסק צווארית. טיפול קבוע – קנאביס רפואי... לפני שבוע בזמן נסיעה חשה קפיצה של הרכב, ומאז הכאבים בגב התחתון בהחמרה. עד היום התהלכה והמשיכה לעבוד, הערב בזמן עבודה חשה שאינה מסוגלת ללכת בעקבות כאב. ללא חבלות נוספות...".

לגרסת התובעת, היא מסרה את הדברים בבית החולים, שם הייתה יותר נינוחה לאחר שקיבלה משככי כאבים (עמ' 10 ש' 20-21 לפרוטוקול).

ביום 28.12.18 פנתה התובעת שוב לבית החולים, שם צוין מפיה:

"בחודש האחרון החלה החמרה בכאבי הגב. זאת לאחר כי המטופלת נסעה ברכב על פני בור שהיה על פני הכביש וקיבלה מהמורה. מאתמול, חלה החמרה נוספת בכאבים...".

16. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין בבואו לקבוע את עצם קיומו של האירוע ייתן משקל יתר לאנמנזה כפי שנרשמה על ידי הרופאים. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הירשהורן בזו הלשון:
"יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון".

וכן:
"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים" (דב"ע מ"ב/0-160 פד"ע ט"ו, 281 וכן דב"ע מ"ט/0-24 המל"ל - הירשהורן פד"ע כ 349).

17. רישום רפואי אינו חזות הכל. בענייננו, בנסיבות שבהן התובעת לא ציינה את קיומו של בנה כעד; כאשר הדברים לא הובאו אף בפני הגורם המפנה (מד"א) (שם נאמר "ללא סיפור של נפילה או חבלה") והועלו לראשונה רק בבית החולים כאשר התובעת, לגרסתה "מכירה את החוקים" וכאשר הרישום הרפואי עצמו מציין כי "לפני שבוע בזמן נסיעה חשה קפיצה של הרכב " כאשר לטענת התובעת עצמה מדובר בשלושה ימים קודם לכן ולא בשבוע ימים ; וכשהנחת היסוד היא שאדם ידייק בדברים כשהוא מביאם בפני הרופא המטפל, יש ליתן לדברים משקל; קל וחומר כאשר על התובעת בהיותה עובד עצמאי, מוטל נטל מוגבר. בהצטרף כל האמור, לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה והיא נדחית.

18. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב אלול תש"פ, (11 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.


מעורבים
תובע: יולן סויסה
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: