ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוטיב פוד אין ניהול בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ :

לפני כבוד השופט רונן אילן

המבקשים:

  1. מוטיב פוד אין ניהול בע"מ
  2. מרדכי בר לב עו"ד
  3. רמי בר לב

נגד

המשיב:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ

החלטה

לפני בקשות למחיקת כותרת ולמתן רשות להגן מפני תביעה בסדר דין מקוצר.
במוקד הבקשות הטענה שלפיה עצם הסכמת המשיב להעמיד אשראי בחשבון, היא כשלעצמה מבטאת רשלנות וחוסר זהירות מצד המשיב, וזו גם מבססת טענת הגנה.
הרקע לבקשות
בתיק זה הוגשה על ידי המשיב (התובע) תביעה לחיוב המבקשים (הנתבעים) בתשלום סך של 493,958 ₪.
בתמצית, אלו טענות המשיב בכתב התביעה:
המבקשת 1, חברת מוטיב פוד אין ניהול בע"מ (להלן: "המבקשת") הינה חברה פרטית אשר פתחה חשבון בסניף רמת השרון של המשיב, חשבון מספר 61119 (להלן: "החשבון").
המבקש 2 חתם ביום 28.10.11 על כתב ערבות שלפיו ערב בערבות אישית לכל התחייבויות המבקשת כלפי המשיב בחשבון.
המבקש 3 חתם ביום 9.6.16 על כתב ערבות שלפיו ערב בערבות אישית להלוואה בסך של 530,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), אשר העמיד המשיב למבקשת באותו המועד.
מספר חודשים לאחר מכן, ביום 26.1.17, הועמדה למבקשת הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪ (להלן: "ההלוואה השנייה").
המבקשת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי המשיב לפירעון ההלוואות והאשראי שהועמד לה בחשבון. יתרת חוב המבקשת למשיב בחשבון הסתכמה ביום 21.2.19 בסך של 493,958.67 ₪. ניסיונות להביא את המבקשת לפירעון החוב לא צלחו והמשיב העמיד לפירעון מיידי את מלוא חובות המבקשת בחשבון.
החוב המיוחס לכלל המבקשים בגין ההלוואה עומד על 361,189 ₪, בעוד החוב המיוחס למבקשים 1 ו- 2 בלבד עומד על יתרת סכום התביעה, 132,769 ₪.

הבקשות למחיקת כותרת ומתן רשות להגן
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 28.2.19 והמבקשים הגישו בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להגן.
בקשת המבקשים 1 ו-2 הוגשה ביום 20.5.19.
בקשת המבקש 3 הוגשה ביום 14.7.19.
בתמצית, זו גרסת המבקשים 1 ו- 2 בבקשה שהגישו ל מחיקת כותרת ולמתן רשות להגן:
המבקשים 1 ו- 2 מאשרים את פתיחת החשבון על ידי המבקשת.
לטענת המבקשים 1 ו- 2, ביום 9.6.16 בקש המבקש 3 ליטול הלוואה בחשבון המבקשת בסך של 530,000 ₪. בקשה זו למתן ההלוואה נעשתה על ידי המבקש 3 בעת שהמבקשת הייתה במשיכת יתר חריגה, על דעת עצמו ובלי אישור של מי מיתר הדירקטורים במבקשת. למרות זאת, נעתר המשיב לבקשת המבקש 3 והעמיד למבקשת את ההלוואה, כאשר המבקש 3 ערב בערבות אישית להתחייבויות המבקשת בגינה.
מספר חודשים לאחר מכן שוב נעתר המשיב לבקשת המבקשת והעמיד לה את ההלוואה השנייה, למרות שאותה עת כבר הייתה במשיכת יתר ולמרות שלא הייתה לה כלל פעילות.
ביום 21.1.19 פנה המשיב למבקשים 1 ו- 2 במכתב התראה ודרש לפרוע את החוב בחשבון. בתגובה, נדרש המשיב לגלות מסמכים ולהבהיר את אופן היווצרות החוב. המשיב נענה לדרישה זו רק בחלקה, ונעשה ניסיון לתיאום פגישה, אך בטרם התקיימה הפגישה הוגשה תביעה זו.
מאידך, אף זאת בתמצית, זו גרסת המבקש 3 בבקשה אותה הגיש:
אף המבקש 3 מאשר את פתיחת החשבון על ידי המבקשת, ומוסיף ומציין כי ברקע פתיחת החשבון חוב שצברה המבקשת בחשבון שניהלה קודם לכן בבנק המזרחי עקב קשיים להם נקלעה.
המבקש 3 מאשר את הפנייה למשיב לקבלת ההלוואה, וטוען שפנייה זו נעשתה בהתאם להנחיות בעלי המניות של המבקשת, כולל המבקש 2. מסמכי ההלוואה אף הועברו בפקס' במישרין למשרד המבקש 2 וכספי ההלוואה שהוזרמו לחשבון נועדו לסייע למבקשת לכסות את החוב למשיב. במהלך אישור ההלוואה, טוען המבקש 3, תוך כדי הליך מתן ההלוואה, דרש המשיב כי אף הוא עצמו יחתום על כתב ערבות אישית לחוב בגין ההלוואה, והמבקש 3 הסכים לדרישה מאחר ורצה לסייע למבקשת ולבעלי השליטה בה.
בהמשך, נוכח דרישת המשיב לפירעון החוב בחשבון, נדרש המשיב לגלות מסמכים, ברם נענה לדרישה זו באופן חלקי בלבד ותוך כדי בירור גם הוגשה תביעה זו.

על יסוד טענות אלו באשר להשתלשלות האירועים, עתרו המבקשים לסילוק התביעה על הסף, למחיקת כותרת התביעה ולמתן רשות להגן. במהלך הדיון אשר התקיים ביום 30.6.20 נחקרו המבקשים 2 ו- 3 ובתום הדיון, לאחר סיכום הטענות, בקשו הצדדים ארכה להידברות טרם מתן החלטה בבקשות. לאחר שהתברר שלא נמסרה כל הודעה על הסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ניתנת החלטה זו.
דיון
טענתם הראשונה של המבקשים הינה לסילוק התביעה על הסף ולמצער – מחיקת כותרת התביעה והעברתה לבירור בפסים של תביעה אזרחית רגילה.
לטענת המבקשים 1 ו- 2, אין "ראשית ראיה בכתב" הקושרת את המבקשת להלוואה, שכן אין כל החלטה של המבקשת ליטול את ההלוואה ואף אין כזו ראשית ראיה בכתב הקושרת את המבקש 2 להלוואה זו. טענה דומה טוען אף המבקש 3.
בהתאם לתקנה 202 (1) (א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן להגיש תביעה לתשלום סכום קצוב בסדר דין מקוצר ובלבד שהתביעה היא מכח חוזה ויש עליה "ראיות שבכתב".
הלכה היא עוד מקדמת דנא, כי בהגשת תביעה בסדר דין מקוצר בכלל, ובכזו תביעה שמגיש תאגיד בנקאי כלפי לקוח בפרט, דרישת הראיה בכתב הנדרשת לצורך הגשת התביעה בסדר דין מקוצר – מצומצמת. בדרך כלל, די בהצגת המסמכים שעל פיהם נוהל החשבון נשוא התביעה, או כתב הערבות בהתייחס לערבים לחשבון, ודפי חשבון המבטאים את יתרת החוב.
כבר נאמר כי בכל הנוגע להיקף המסמכים שעל התובע לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר, הגישה היא מקלה. מדובר בדרישה מינימאלית. בשלב מוקדם זה של הדיון בתביעה ביחסי בנק ולקוח די בצירוף ההסכמים ובפירוט היתרה הסופית. (ע"א 2418/90 רלפו בע"מ נ' בנק למסחר, פ"ד מז(5) 133, 137)
יש לזכור כי בחינת כשרות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר נעשית על יסוד כתב התביעה והנספחים אשר צורפו לו, שלכן לא בוחנים את אופן הגשת המסמכים עליהם מתבססת התביעה על יסוד כללי הראיות החלים בשלב שמיעת הראיות. ההסכם הבסיסי שבין בנק לבין לקוח כולל, דרך כלל, הוראה הקובעת כי הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים, כך שלאותם רישומים יש פוטנציאל ראייתי גבוה. מכאן הצידוק לקביעה שצירופם של העתקי המסמכים - ההסכם הבסיסי ודף היתרה הסופית - מקיים את הדרישה לעניין ראיה בכתב שבתקנות (ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ [פורסם בנבו] 3.12.06, פסקאות 7 – 8 בפסק הדין).
עיון בכתב התביעה מלמד שכל אלו אכן צורפו והוצגו.
ביחס למבקשת, הוצגו מסמכי פתיחת החשבון.
ביחס למבקשים 2 ו- 3 הוצגו כתבי הערבות הנושאים את חתימתם.
וביחס לחוב, הוצגו דפי החשבון.
לפי טענת המבקשים, לא הציג המשיב מסמכים בחתימת המבקשים 1 ו- 2 בקשר עם נטילת ההלוואה, אלא שלשם הגשת תביעה בסדר דין מקוצר אין דרישה להצגת כאלו מסמכים, בדיוק כשם שאין דרישה לבסס במסמך חתום על ידי המבקשים כל פעולה בחשבון. הדרישה בה על המשיב לעמוד כדי להגיש התביעה בסדר דין מקוצר הינה לראשית ראיה ותו לא.
מאחר והוצגו כל המסמכים הקושרים את המבקשים לחשבון, כולל כתבי ערבות חתומים ודפי החשבון, די בכך כדי לבסס את זכות המשיב להגשת התביעה בסדר דין מקוצר.
הטענה כי יש לסלק התביעה על הסף או למחוק את כותרת התביעה – נדחית.
טענתם השנייה של המבקשים הינה שיש ליתן להם רשות להגן מאחר שהמשיב נמנע ממסירת כל המסמכים הרלוונטיים הנדרשים לבחינת טענות המשיב בכתב התביעה.
בתביעות המוגשות על ידי מוסד בנקאי, בפרט נוכח ההלכות כאמור לעניין עמידת הבנק בחובה להצגת ראשית ראיה בכתב לשם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר, בהחלט אפשר והצגת מקטע בלבד מהפעילות בחשבון לא תאפשר לנתבע לבחון את הפעילות בחשבון בתקופה ארוכה יותר טרם הגשת התביעה, לבחון את תחשיבי התובע ולערוך כדבעי את הגנתו. במצב שכזה, עומדת לנתבע הזכות לדרוש לקבל מהבנק, התובע, מסמכים רלוונטיים נוספים, כאשר סירוב הבנק כשלעצמו, עלול להצדיק מתן רשות להגן.
"עדיין מתעוררת השאלה כיצד יתגונן לקוחו של בנק מפני תובענה שהוגשה נגדו בצירוף חשבונות מקוטעים, כאמור, בסדר דין מקוצר, והעתקי החשבונות הדרושים לו להגנתו, אינם מצויים בידו, אם מפני שלא קבלם ואם משום שקבלם ואבדו לו? נראה לי שהתשובה לשאלה האמורה היא פשוטה למדי: הוא יוכל לבקש מהבנק עם קבלת כתב התביעה (ורצוי עוד לפני כן) שהחשבונות האמורים ימסרו לו, או הוא יוכל לבקש לעיין בספרי הבנק ולצלמם. אם הבנק לא ייענה לו, ללא צידוק סביר, לא יתקשה הלקוח לקבל רשות להתגונן על מנת להטיל עלה בנק להוכיח באופן דווקני את תביעתו או לברר את החשבונות ולקבל את העתקיהם במסגרת קדם משפט". (ברע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון, [פורסם בנבו] 8.11.90)
עם זאת, אותם הכללים שחלים על טענות הגנה שנטענות בבקשת רשות להגן, חלים גם על טענה מקדמית שכזו בדבר העדר מסמכים. כשם שיש לפרט את טענת ההגנה הנטענת, כך על הנתבע לפרט את הטענה בדבר העדר המסמכים ולהבהיר אילו מאמצים עשה כדי לקבל את המסמכים הדרושים לו. ככל טענת הגנה, כך גם הטענה להעדר מסמכים עלולה להידחות אם לא תובא בפירוט או אם תתברר כהגנת בדים.
עיון בבקשות אשר הגישו המבקשים, מראה שאין בהן ולו ניסיון לפרט אילו מסמכים דרושים להם כדי לברר את התביעה, או אילו ניסיונות עשו לקבלת מסמכים שכאלו טרם הגשת הבקשות.
המבקשים אינם מפרטים אילו פניות עשו לקבלת מסמכים. המבקשים אינן מפרטים אילו מסמכים נחוצים להם. למעשה, זולת טענה כללית המייחסת למשיב התנהלות לא תקינה בהגשת התביעה, אין המבקשים עושים כל ניסיון לבסס טענה לחסר במסמכים רלוונטיים.
במצב זה, אין בטענה הכללית לאי מסירת מידע או מסמכים כדי להצדיק מתן רשות להגן וטענה זו – נדחית.
טענתם השלישית של המבקשים הינה שיש ליתן להם רשות להתגונן מפני התביעה.
מושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית המה, כי בשלב זה של דיון בבקשת רשות להגן מפני תביעה בסדר דין מקוצר עול ההוכחה המוטל על המבקשים מצומצם .
הנחת המוצא היא כי הנטל בו נושא מבקש הרשות להתגונן קל הוא. הוא "איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית", והרשות תוענק לו כאשר "התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה" (ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (25.11.1993)). עם זאת, על מנת "להראות הגנה אפשרית" אין די בהצגת טענות כלליות. ניתן לסכם את עמדת הפסיקה בעניין באופן הבא: מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בטענות הגנה-לכאורה ולו בדוחק, אך עליו להתכבד ול פרט בתצהיר מטעמו את העובדות שעליהן מבוססות טענותיו... הנטל המוטל על המבקש אינו רב, אך הוא קיים. (רע"א 8123/18 נעמי זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] 11.12.18)
אם כך, די להם למבקש ים בשלב זה להראות כי יש בידיה ם טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית התביעה. מאידך, חייבים המב קשים להיכבד ול פרט את טענותיהם. טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן. טענות שהתבדו מיסודן ייחשבו להגנת בדים ואף בגינן לא תינתן רשות להגן.
מעיון בבקשות מסתבר שבמוקד טענות ההגנה שמבקשים המבקשים להעלות להדיפת התביעה נגדם, עומדת הטענה להתרשלות בהתנהלות המשיב ובהעמדת האשראי למבקשת.
המבקשים אינם כופרים בכך שהמבקשת נטלה מהמשיב אשראי. המבקשים אינם כופרים בכך שהמבקשת נטלה את ההלוואה ונטלה שוב את ההלוואה השנייה.
המבקשים אינם כופרים בכך שכספי ההלוואות הוזרמו לחשבון המבקשת, אינם כופרים בכך שהמבקשת אשר קבלה את האשראי לא עמדה בהתחייבויותיה לפירעון החוב למשיב ואינם כופרים בסכום החוב לו טוען המשיב.
למעשה, טענת המבקשים הינה לחוסר זהירות מצד המשיב על עצם הסכמתו להעמיד אשראי למבקשת.
חדשות לבקרים מועלות כלפי תאגיד בנקאי טרוניות על החלטתו לחדול ממתן אשראי ללקוח וטענות על כך שעצירת האשראי מהווה הפרת חובה כלפי הלקוח. במקרה זה מאידך, הטענה הפוכה. כאן מלינים המבקשים על הסכמת המשיב להעמדת אשראי למבקשת ורואים בכך ביטוי לרשלנות והתנהלות לא זהירה של המשיב. במילים אחרות, המבקשת פנתה למשיב בבקשה לאשראי, המשיב נעתר לבקשה והעמיד את האשראי, וכעת מלינים המבקשים על כך שהמשיב נעת ר לבקשה זו. האבסורד בטענה זו ברור.
למעלה מכך, אפילו ניתן לקבל, לצורך הדיון בבקשה, את הטענה לחוסר זהירות או הפרת התחייבות המשיב בהעמדת האשראי, אין בבקשה כל ניסיון להסביר או לפרט מה נזק גרמה אותה "חוסר זהירות" למבקשת. והרי כספי האשראי הועמדו למבקשת והוזרמו לחשבונה ושימשו אותה. בין אם להקטנת חריגה קיימת ובין לצרכים אחרים. לא ברור לפיכך מה נזק נגרם למבקשת כתוצאה מאותה העמדת אשראי "לא זהירה" כטענת המבקשים.
בכל הנוגע למבקשת איפוא, הטרוניה על הסכמת המשיב להעמדת האשראי וההלוואות איננה אלא הגנת בדים, והטענות לחוסר זהירות מצד המשיב נטענו בלי כל פירוט ובלי ניסיון להראות מה נזק נגרם למבקשת עקב אותה "רשלנות" שמיוחסת למשיב.
טענות לחוסר זהירות ורשלנות מצד המשיב מעלים המבקשים גם ביחס למבקשים 2 ו- 3. אלו שערבו בערבות אישית לחובות המבקשת בחשבון או בגין ההלוואה.
טענות המבקש 2 מתמקדות בהעמדת ההלוואה. לטענתו, העמיד המשיב למבקשת את ההלוואה לפי בקשת המבקש 3, שלא "על דעת" המבקשת ובלי "החלטה" של הנהלת המבקשת.
אותה הלוואה עליה מלין המבקש 2 ניתנה ביום 9.6.16. למעלה משנתיים טרם הגשת התביעה.
המבקש 2 איננו טורח לפרט ולהסביר מדוע לא הלין על העמדת ההלוואה תקופה כה ממושכת. המבקש 2 אפילו איננו טוען שלא ידע על העמדת ההלוואה. נהפוך הוא. המבקש 2 טוען בבקשה שתכלית ההלוואה הייתה כיסוי משיכת יתר חריגה בחשבון (סעיף 7 בבקשה). משמע, לפי גרסת המבקש 2 עצמו, אותה הלוואה שלטענתו לא אושרה, בכלל נועדה לכסות חוב קיים בחשבון. חוב לו ממילא היה ערב אישית על בסיס כתב הערבות עליו חתם הרבה קודם לכן. לא ברור, גם לא מוסבר, כיצד לפיכך נפגעו זכויות המבקש 2 כערב בהעמדת ההלוואה לכיסוי חוב קיים בחשבון.
כך גם העיד המבקש 2 (עמ' 2 בפרוט'):
ש. אני מציג בפניך הודעות וואצאפ בינך לבין מנהל הסניף החל מיולי 2017, ועד דצמבר 2019. אתה מאשר שאלה התכתבויות שאתה צד להם?
ת. כן. בוודאי.
ש. אתה יכול לאשר לי שלאורך כל התקופה עדכנו אותך שיש הלוואה בחשבון ויש פיגורים בהחזר ההלוואה?
ת. כמה הלוואות יש? התשובה כן. אבל יש יותר מהלוואה אחת שעליה אני מודע ועליה היה ברור שעל זה מדברים.
ש. מה הי יתה יתרת חובה בחשבון במעמד מתן ההלוואות?
ת. לא זוכר.
ש. מדוע בזמן ההתכתבויות עם מנהלת הסניף לא העלית שום טענה לגבי ההלוואות האלה?
ת. לא העליתי כי לא עלה בדעתי....
המבקש 2 מאשר במפורש כי לכל אורך התקופה שלאחר העמדת ההלוואות היה מודע לפיגורים המצטברים בחשבון. המבקש 2 איננו טורח להסביר ולפרט מדוע במשך תקופה כה ארוכה נמנע מלהלין על העמדת ההלוואה או על התנהלות אחרת של המשיב.
עוד טוען המבקש 2 כי בנסיבות אלו, נוכח ערבותו האישית של המבקש 3 להלוואה, יש לייחס למשיב את הכוונה לראות במבקש 3 לבדו כערב להשבת ההלוואה ובכך לפטור את המבקש 2 מערבות להלוואה. גם ביחס לטענה זו רב הנסתר על הנגלה. המבקש 2 הרי כלל איננו טוען שלא ידע על אודות העמדת ההלוואה ואיננו טוען שלא ידע על ההזרמה לחשבון המבקשת, ובכלל טוען שההלוואה נועדה לכסות משיכה חריגה שכבר הייתה בחשבון. המבקש 2 איננו מסביר כיצד במצב זה, לשיטתו, מי מהצדדים התכוון לפטור אותו מערבותו האישית לחשבון ולחוב המבקשת.
כך ביחס להלוואה וכך שבעתיים ביחס להלוואה השנייה. זו הועמדה למבקשת ביום 26.1.17 ולגביה אף אין ניסיון לטעון לאי ידיעה של המבקש 2 או מי מהנהלת המבקשת.
המבקש 3 מתמקד בערבותו האישית להשבת ההלוואה. לשיטתו, פעל המשיב בחוסר זהירות כאשר אפשר העמדת אשראי למבקשת אף שהיו בידיו הכלים לצפות שהמבקשת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו.
טענה זו איננה ברורה. המשיב העמיד את ההלוואה למבקשת, בין היתר על יסוד הסכמת המבקש 3 לחתום על ערבות אישית להשבת ההלוואה. לא ברור כיצד הסכמת המשיב במצב זה מבטאת הפרה של חובת זהירות או התחייבות אחרת כלפי המבקש 3.
למעשה, נראה שיש מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב בטענות המבקש 3. הרי המבקש 3 הוא זה שבקש את העמדת ההלוואה למבקשת ודווקא על רקע הקשיים להם נקלעה. והמבקש 3 נאות לערוב להשבת ההלוואה כשהוא מודע למצבה הקשה של המבקשת ולסיכון לו הוא נחשף במתן הערבות במצב זה. אין כל דרך להבין כיצד מבקש המבקש 3 לייחס דווקא למשיב חוסר זהירות במצב זה בו נאות המשיב להעמיד הלוואה על סמך מצגי המבקש 3 וערבותו האישית.
בבחינת טענות המבקשים אין לפיכך מנוס מהמסקנה שטענות ההגנה אינן כאלו שמקימות סיכוי, אפילו קלוש, לדחיית התביעה נגד מי מהמבקשים.
בכל הנוגע למבקשת, זו שקבלה את האשראי, בהיעדר כפירה בקבלת האשראי או בהיקף החוב בחשבון, אין למבקשת כל טענה שתסביר כיצד היא "פטורה" מהשבת החוב למשיב.
ככל שיש טענה לחוסר זהירות של המשיב בעצם העמדת האשראי למבקשת, טענה זו התבררה כהגנת בדים כאשר התברר שהאשראי בכלל נועד לכסות חובות קודמים של המבקשת. טענה זו ממילא התבררה כטענה כוללנית ונעדרת פירוט, בהיעדר כל ניסיון להסביר או לפרט מה נזק הסבה אותה "חוסר זהירות" למבקשת.
וכל הנוגע למבקשים 2 ו- 3, התברר ששניהם היו מודעים למצבה של המבקשת ולמצוקה לה נקלעה. ידעו, ובכל הסכימו לערוב אישית להתחייבויותיה. ידעו, ובכל זאת החרישו ולא באו בכל טענה ביחס לערבותם האישית עד להגשת התביעה. גם טענותיהם התבדו והתבררו כהגנת בדים.
ואפילו אין טענות המבקשים 2 ו- 3 הגנת בדים, הרי שממילא הטענות לפגיעה בזכויותיהם כערבים למבקשת נטענו אף הם בלשון כוללנית, בלי פירוט ובלי ניסיון להבהיר כיצד אותה התנהלות של המשיב, הסכמתו לבקשתם לאשראי, גרמה לפגיעה המגיעה כדי פקיעת ערבותם האישית.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
נוכח כל זאת, אני דוחה את הבקשות שהגישו המבקשים. דוחה את הטענות למחיקת כותרת ודוחה את הבקשה למתן רשות להגן.
המבקשים 1 ו- 2 יישאו בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 5,000 ₪.
המבקש 3 יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 5,000 ₪.
המשיב רשאי ליטול פסק דין על יסוד כתב התביעה.
לתז"פ ביום 30.9.20.
ניתנה היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מוטיב פוד אין ניהול בע"מ
נתבע: בנק דיסקונט לישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: