ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ראמי עואטלה נגד ש.ל. אדומים בע"מ :

לפני: כבוד הרשם אביעד אברגיל

התובע:
ראמי עואטלה
ע"י ב"כ: עו"ד פאדי ג'השאן

-
הנתבעת:
ש.ל. אדומים בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד איתן להמן

החלטה

רקע ועיקר טענות הצדדים –

ביום 19.4.2020 הגיש התובע, תושב הרשות הפלסטינית, תביעה כנגד הנתבעת, בה טען, בין היתר, כי עבד אצל הנתבעת מיום 21.7.2013 ועד להתפטרותו בדין מפוטר בחודש נובמבר 2015. בכתב התביעה נתבעו הרכיבים שלהלן: חופשה שנתית, דמי הבראה, ימי חג, הפרשי דמי נסיעות, גמול שעות נוספות, פיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות לפנסיה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה. סכום התביעה הועמד על 97,314 ₪.

לאחר שהגישה את כתב ההגנה, הגישה הנתבעת בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה (להלן: " הבקשה"). בתמצית, טענה הנתבעת (הן במסגרת הבקשה והן במסגרת התגובה לתשובת התובע לבקשה), כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: " התקנות"). עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא הראה "ראשית ראיה" להוכחת תביעתו, וכי לא תמך את טענותיו בתצהיר. לתמיכה בטענותיה, צירפה הנתבעת לכתב הגנתה את תלושי שכרו של התובע יחד עם דוחות נוכחות מפורטים (שלטענתה "נחתמו" על ידי התובע באמצעות טביעת אצבע) וכן הודעה לעובד על תנאי עבודה.

מנגד טען התובע, כי הבקשה הוגשה בחוסר תום-לב ובמטרה למנוע ממנו גישה לערכאות. עוד טען התובע, כי לא שולמו לו מלוא זכויותיו, כי דוחות הנוכחות אשר צורפו לכתב ההגנה הם פיקטיביים, וכי הנתבעת חישבה את גמול השעות הנוספות באופן בלתי מובן ושאינו מתיישב עם הוראות הדין והפסיקה, וכן כי הנתבעת לא שילמה גמול בגין עבודתו במנוחה השבועית.
עוד טען התובע כי לא קיבל תשלום מלא בגין ימי חג בהם עבד (ראש השנה וסוכות), כי לא קיבל את ההודעה לעובד אשר צורפה לכתב ההגנה והחתימה על ההודעה אינה שלו, וכן כי לא שולמו לו מלוא דמי הנסיעות לפי הדין.

המסגרת הנורמטיבית –

ביום 2.9.2016 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"), אשר על פיה במקרים בהם מדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא כי יש לחייבו בערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ככל שהתביעה תידחה), וזאת אלא אם התקיימו, אחת או יותר, מן הנסיבות המצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה כאמור, ואלה הן: (א) אם התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו; (ב) אם התובע הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה; (ג) אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שיירשמו.

ההיגיון שעומד מאחורי תקנה 116א' לתקנות הוא להבטיח את הוצאות הנתבע במקרה שתביעת התובע תידחה – וזאת באותם המקרים בהם מדובר בתובע שאינו תושב ישראל וכפי הנראה אינו בעל נכסים בישראל, כך שסיכויי הנתבע לפרוע את הוצאותיו ממנו בנסיבות בהן תידחה התביעה – נמוכים. כך נכתב בהקשר זה בדברי ההסבר לתקנה:

"...נועדה במקרים המתאימים להבטיח כי אם התובע ייכשל בתביעתו ובית המשפט יטיל עליו הוצאות לטובת הנתבע הוא אכן ישלם זאת. בנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים."

כידוע, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד [ראו לעניין זה: ע"א 733/95 ארפל אלומניות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU], והלכה למעשה תקנה 116א' לתקנות מגבילה זכות יסוד זו. סוגיה זו זכתה להתייחסות בדברי ההסבר לתקנה 116א':

"אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה, עם זאת, נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים."

לאחר כניסתה לתוקף של התקנה אף הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין – עתירה שנדחתה ובג"ץ אישר את סבירותה ומידתיותה של התקנה [ראו: בג"ץ 7016/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (17.9.2018)].

מן הכלל אל הפרט –

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כלל החומר בתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ולהלן נימוקיי.

יש לזכור, כי על התובע להראות אך "ראשית ראיה" להוכחת תביעתו, ומשמעות הדבר אינה הוכחת כל רכיב ורכיב בתביעה. כמו כן, אין מדובר בהוכחה "הרמטית" ומלאה של רכיבי התביעה – כפי שיידרש התובע לעשות בהמשך ההליך. בהקשר זה יצוין, כי אמירות בעלמא אינן נחשבות ל"ראשית ראיה", אלא יש להציג מסמך בכתב להוכחת חלק שאיננו "מזערי" מתביעת התובע, והכל בשים לב לשלב המוקדם שבו מצוי ההליך המשפטי [ראו לעניין פרשנות המונח "ראשית ראיה": ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (20.5.1991); סע"ש (י-ם) 11934-03-16 מוניא – יאיר אזולאי בית אריזה (5.10.2016)].

לכתב התביעה צרף התובע תלושי שכר. הנתבעת צרפה לכתב ההגנה, בנוסף לתלושי השכר, גם את דוחות הנוכחות של התובע וכן הודעה לעובד על תנאי עבודה, חתומה לכאורה בידי התובע.
בשלב זה, לא ניתן לומר כי התובע תמך את תביעתו בראשית ראיה להוכחת חלק שאינו מזערי ממנה.

כך למשל, התובע הגיש את תביעתו לגמול שעות נוספות לפי חישוב של 3.5 שעות נוספות ביום, או לחילופין לפי 60 שעות נוספות בחודש. בהתאם לדוחות הנוכחות אשר צורפו לכתב ההגנה, התובע אכן ביצע שעות נוספות, אך לפי תלושי השכר גם שולם לו לכאורה גמול שעות נוספות. התובע לא הצביע בשלב זה על פער, או למצער פער משמעותי, בי ן דוחות הנוכחות לבין תלושי השכר. גם טענות התובע לפיהן דוחות הנוכחות הם פיקטיביים או כי ההפסקה שקיבל הייתה של חצי שעה בלבד, לא נתמכו בראשית ראיה כלשהי או בתצהיר מטעמו של התובע.

גם באשר להפקדות לפנסיה, טען התובע כי אלה לא נעשו או כי שולמו בחסר. אולם, התובע לא הציג ראשית ראיה לכך. לכאורה, ובהתאם לתלושי השכר, הנתבעת ביצעה הפקדות לפנסיה מחודש ינואר 2014. בהתאם לכך , לכאורה, נעשו גם הפקדות לפיצויים.

התובע טען בתביעתו כי לא שולמו לו דמי חגים כדין (להבדיל משכר עבודה בגין עבודה בחג), וזאת בגין 6 ימי חג. יחד עם זאת, התובע לא פירט בתביעתו באיזה ימי חג מדובר. מעיון בתלושי השכר של התובע, עולה כי לכאורה שולמו לתובע דמי חגים (כך למשל, בחודשים יוני, יולי 2014, יוני 2015).

כמו כן, טען התובע כי לא קיבל הודעה לעובד על תנאי עבודה, אך הנתבעת צרפה הודעה כאמור לכתב הגנתה, חתומה לכאורה על ידי התובע. התובע אמנם הכחיש כי קיבל הודעה זו, אך לא תמך את טענתו בראשית ראיה או בתצהיר.

בנוסף לאמור לעיל, התובע לא הראה כי הנתבעת תוכל להיפרע את הוצאותיה ממנו אם התביעה תידחה , והוא גם לא הצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים את דחיית הבקשה.

נוכח האמור, הרי שיש לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

באשר לגובה הערובה: לאחר שנתתי דעתי – מחד, לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומאידך לתכלית של תקנה 116א' לתקנות ולהבטחת הוצאות הנתבע – מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה ולמהות ההליך, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסכום של 1,500 ₪. אני ער לכך שהנתבעת ביקש ה כי התובע יחויב להפקיד ערובה בסכום גבוה יותר, אולם סכום הערובה כאמור נקבע לאחר איזון בין השיקולים השונים.

אני מורה כי התובע יפקיד סכום של 1,500 ₪ בקופת בית הדי ן כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, בתוך 30 ימים מהיום, שא ם לא כן תימחק התביעה ללא התראה נוספת.

באשר להוצאות – בנסיבות העניין, אין צו להוצאות .

ניתנה היום, כ"א אלול תש"פ, (10 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: ראמי עואטלה
נתבע: ש.ל. אדומים בע"מ
שופט :
עורכי דין: