ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בריטמן אלמגור זהר ושות' רואי חשבון נגד משמרת- חברה לשירותי נאמנות בע"מ :

13
לפני כבוד ה שופט מגן אלטוביה

המבקשת:

בריטמן אלמגור זהר ושות' רואי חשבון
ע"י ב"כ עוה"ד גילעד פורת וקרן בירנהק

נגד

המשיבה:

משמרת- חברה לשירותי נאמנות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רונן ציטבר וגדי ירום

החלטה

לפני בקשה לסילוק על הסף של התביעה נגד המבקשת (נתבעת 8).

רקע

המשיבה משמשת כנאמן למחזיקי אגרות חוב סדרה ב' (להלן: "אגרות החוב") של גילאון השקעות (1979) בע"מ (להלן: "גילאון"), שבינתיים פורקה.

בתביעתה טענה המשיבה כי הנתבעים הסתירו מידע אודות מצבה של גילאון בתקופה שקדמה לפירוקה ופרעו תשלום למחזיקי אגרות חוב סדרה א' של גלאון, בזמן שלכאורה ידעו כי גילאון לא תוכל לפרוע גם את התשלומים למחזיקי אגרות החוב.

ביחס למבקשת, טוענת המשיבה בכתב התביעה כי בכל המועדים הרלבנטיים שימשה המבקשת כרואה החשבון המבקר של גילאון והיא נתנה הסכמתה לצירוף חוות דעת וסקירות שלה לדוחות כספיים של גילאון. עוד טוענת המשיבה כי ביום 31.5.2012 נערכה ישיבת דירקטוריון של גילאון ובה השתתף נציג מטעם המבקשת, רו"ח רן פלדבוי, שהבהיר כי "הוחלט להימנע מהערת "עסק חי" ולהסתפק בהפניית תשומת הלב בדוחותיה הכספיים של החברה, וזאת לאור הנחת ההנהלה שהצעה להסדר תתקבל באסיפת המחזיקים" (שם, סעיף 34). בסעיף 41 לכתב התביעה, טוענת המשיבה:

"ביום 27.8.2012 פרסמה החברה את הדוחות העתיים שלה לרבעון השני של שנת 2012, הכולל גם תזרים מזומנים חזוי דומה לתזרים המזומנים נספח 2 לעיל...
...
יוטעם, כי בדוח הסקירה שצירפו לדוח הרבעוני האמור רואי החשבון המבקשים של החברה, הנתבעת 8, צוטטה הערכה בדבר יכולת החברה לעמוד בפירעון אגרות החוב.
"מבלי לסייג מסקנתנו הנ"ל, אנו מפנים את תשומת הלב לאמור בביאור 1 ג' בדבר תוכניות ההנהלה לעמידה בפירעונות אגרות החוב שלה. בהתאם לתוכניות אלו מעריכה החברה כי ביכולתה להוציא אל הפועל את תוכניותיה ולעמוד בפירעון אגרות החוב הנ"ל".
ודוק, גם בשלב הזה, רואי החשבון המבקרים (הנתבעת 8) לא כללו בחוות דעתם הערת "עסק חי" ואפילו לא חשבו כי עליהם להסתייג מהמסקנה (אשר אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי היא מסקנה שגויה) כי הדוחות הכספיים של החברה, אשר כללו הפסדים עצומים, בהיקף של קרוב ל – 16 מיליון ₪ בששת החודשים הראשונים של שנת 2012, הינם דוחות כספיים של חברה סולבנטית וברת פירעון".

בכתב התביעה טוענת המשיבה, כי ביום 30.11.2013 פרסמה גילאון את דוחותיה לרבעון השלישי של שנת 2012 ובמקביל פרסמה דוח מתקן לדוחות לרבעון השני של שנת 2012 בו הבהירה כי ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה למחזיקי אגרות החוב גם ללא הסדר חוב עמם. בסמוך ובהתאם לדרישת רשות ניירות ערך פרסמה גילאון ביאור נוסף באשר למצב עסקיה. בסעיף 49 לכתב התביעה טוענת המשיבה כי גם בשלב זה המשיכה המבקשת לשתף פעולה "במסכת ההסתרה של החברה", וחתמה על דוח סקירה עדכני שאינו כולל הערת "עסק חי" ואף אינו כולל הסתייגות מהצהרות גילאון. טענות דומות העלתה המשיבה נגד המבקשת גם ביחס לדוח לרבעון השלישי של שנת 2012 שפרסמה גילאון. באשר לעילות התביעה טוענת המשיבה כי כבר ביום 31.5.2012 ולמעשה אף חודשים קודם לכן, הייתה גילאון "חדלת פירעון" ופירעון אגרות החוב סדרה א' באותו המועד מהווה "העדפת נושים אסורה". בסעיף 71 לכתב התביעה ייחסה המשיבה למבקשת רשלנות בכך שהמבקשת נמנעה מהוספת הערת "עסק חי" לדוחות שפרסמה גלאון לרבעונים השני והשלישי של שנת 2012 ובכך שחתמה על דוחות סקירה ללא הסתייגות ומבלי שנכללה בהם הערת "עסק חי". עוד טוענת המשיבה כי המבקשת לא עשתה די לברר את שווי האחזקה באינטרקולוני. המשיבה מייחסת למבקשת פרסום פרט מטעה בהתאם להוראות סעיף 38ג(א)1 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק ניירות ערך") וטוענת כי המבקשת הייתה חייבת לצפות כי מחזיקי אגרות החוב יסמכו על המידע שהתקבל ממנה ויפעלו על פיו. לטענת המשיבה, המבקשת "הייתה מחויבת להסב את תשומת ליבם של התובעת ו/או מחזיקי אגרות החוב להיתכנותה של ההפרה הצפויה, לכל הפחות בדרך של הכללת הערת "עסק חי" ו/או הסתייגות בדוחות הסקירה".

טענות המבקשת

את בקשת לסילוק התביעה נגדה מבססת המבקשת על הטענות שלהלן:

לפי הוראות סעיף 31 (ב) לחוק ניירות ערך, תקופת ההתיישנות של תביעה בעניין "פרט מטעה" היא שנתיים מיום העסקה או שבע שנים מתאריך התשקיף/הדיווח, לפי המוקדם מביניהם. בהתאם, התביעה התיישנה בחודש פברואר 2015 (שנתיים מיום 24.2.2013 המועד בו פורסם שגילאון לא תעמוד בהתחייבויותיה) ולכל המאוחר בחודש נובמבר 2019 (שבע שנים לאחר פרסום הדיווח מיום 30.11.2012).

סעיף 52יא לחוק ניירות ערך אינו חל על רואי החשבון של החברה, ועל כן, אין באמור כדי לגרוע מחולת תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 (ב) לחוק ניירות ערך.

התביעה אינה מגלה עילת תביעה ויריבות נגד המבקשת וגם משום כך יש לסלקה על הסף.

דיון

סעיף 31 (א) לחוק ניירות ערך, מטיל אחריות על מי שחתם על תשקיף בו נכלל פרט מטעה. סעיף 31 (ב) לחוק ניירות ערך, קובע:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לפי סעיף קטן (א) שלא הוגשה עליה תובענה היא שנתיים מיום העסקה או שבע שנים מתאריך התשקיף, לפי המוקדם".

סעיף 32 לחוק ניירות ערך, קובע:

"מי שנתן חוות דעת, דו"ח, סקירה או אישור שנכללו בתשקיף בהסכמתו המוקדמת, יהא אחראי כאמור בסעיף 31 (א) לנזק שנגרם מחמת שהיה פרט מטעה בחוות הדעת, בדו"ח, בסקירה או באישור שנתן, לרבות בחוות דעת, בדו"ח, בסקירה או באישור שנכללו בתשקיף בדרך של הפניה אליהם, ותקופת ההתיישנות של תביעה לפי סעיף זה, תהיה כאמור בסעיף 31 (ב)".

סעיף 38ג לחוק ניירות ערך, מחיל את ההוראות שבסעיפים 31 עד 34 לחוק, גם על פרט מטעה שהיה בדוח, הודעה או מסמך שהגיש תאגיד לפי חוק ניירות ערך ועל מי שנתן חוות דעת, דוח, סקירה או אישור שנכללו או נזכרו בהסכמתו המוקדמת בדיווח, בסקירה או באישור האמורים.

העולה ממכלול ההוראות שלעיל, שלרואי חשבון של חברה אשר הסכימו לצירוף חוות דעת או סקירה שלהם לדוחות הרבעוניים אשר כלל פרט מטעה, אחריות לנזק שנגרם למי שרכש או מכר נייר ערך מחמת שהיה בדוח של החברה פרט מטעה. עוד נראה כי הסדר ההתיישנות החל מכוח הוראות סעיף 31 (ב) לחוק ניירות ערך, מגביל את ההתיישנות לשנתיים ממועד ביצוע הרכישה או הקנייה של נייר הערך או שבע שנים מפרסום הדוח, המוקדם מביניהם.

מהאמור בכתב התביעה שהגישה משיבה, עולה כי פרסום הדוח האחרון המיוחס למבקשת הוא מיום 30.11.2012. משכך, לכל היותר ביום 30.11.2019 חלפו שבע שנים מפרסום הסקירה של המבקשת שצורפה לדוח האמור והתביעה נגד המבקשת הנסמכת על הוראות סעיפים 31, 32 ו – 38 ג לחוק ניירות ערך, התיישנה.

המשיבה בחרה להגיש תשובה משותפת לבקשה כאן ולבקשה לסילוק על הסף שהגישו נתבעים 1 – 4 ו – 7 (בקשה מס' 6).

בסעיפים 74 – 84 לתשובתה התייחסה המשיבה לטענות המבקשת. המשיבה עמדה על טענת ההתיישנות שהעלתה המבקש ת מכוח הוראות סעי ף 31 (ב) לחוק ניירות ערך, אולם לא מצאתי בתשובה טענות לעניין זה. לפיכך נראה כי אין לשנות ממסקנתי לפיה טענות המשיבה הנסמכות על הוראות סעיפים 31, 32 ו – 38 ג לחוק ניירות ערך , התיישנו.

בסעיף 77 לתשובתה טוענת המשיבה כי הכללת פרטים מטעים בדיווחיה של חברה מצמיחים לניזוק תביעה הן מכוח חוק ניירות ערך והן על פי עילות מחוץ לדיני ניירות ערך. בכללן הפרת חובות הגילוי והכללת פרט מטעה מצמיחות עילות מדיני החוזים; עילה של מצג שווא רשלני, הטעיה ותרמית, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט. ביחס לעילות אלה, טוענת המשיבה כי רק ביום 28.2.2013 התגבש הנזק ומיום זה התחיל מירוץ תקופת ההתיישנות של שבע שנים. בהתאם התביעה נגד המבקשת לא התיישנה.

אכן, כאשר מדובר בעילות נזיקיות מועד התגבשות הנזק הוא המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, אולם לא מצאתי בכתב התביעה את העילות עליהן מבססת המשיבה את תשובתה. כך למעט אמירה סתמית וכוללנית בסעיפים 5 ו – 9 לכתב התביעה, לא מצאתי בכתב התביעה התייחסות לעילה של מצג שווא רשלני, הטעיה ותרמית או עשיית עושר ולא במשפט, ועל כן, איני מקבל את טענות המשיבה ביחס לעילות אלה.

לא מצאתי בכתב התביעה טענה לקיומה של עילה מדיני החוזים המיוחסת למבקשת, ועל כן, גם טענת המשיבה ב עניין זה נדחית.

בסעיף 10 לכתב התביעה נטען (כלפי כלל הנתבעים) כי פרסום פרטים מטעים כמשמעותם בחוק ניירות ערך, מהווה הפרת חובת חקוקה ובסעיף 71 לכתב התביעה התייחסה המשיבה לכך שהמבקשת "התרשלה" בכך שנמנעה מהוספת הערת "עסק חי" לדוח הסקירה שלה שצורף לדוחות הכספיים של גילאון ברבעונים הראשון, השני והשלישי לשנת 2012. אלא, שעילות אלה של המשיבה מבוססות על טענותיה לפיהן המבקשת אחראית לפרסום פרט מטעה בדוחות גילאון , ומתעוררת השאלה בדבר היחס בין הוראות סעיפים 31, 32 ו – 38ג לחוק ניירות ערך, לבין ההסדר הכללי של עוול ות הרשלנות והפרת חובה חקוקה הקבועות בפקודת הנזיקין.

לטענת המבקשת, ההסדר שבסעיפים 31, 32 ו – 38ג לחוק ניירות ערך, הוא הסדר ספציפי אשר בהתאם לתכליתו יש להעדיפו על פני ההסדר הכללי הקבוע בפקודת הנזיקין . מנגד טוענת המשיבה, כי אין הצדקה למנוע את החלת עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה מקום שרכיבי העוולות מתקיימים כמו בענייננו.

נראה לי כי הכרעה בשאלה זו, אינה עניין לדיון בבקשה לסילוק על הסף אלא יש לדון בה במסגרת ההליך העיקרי לאחר שתתלבן התמונה הכללית ותתאפשר לצדדים להציג בהרחבה את הבסיס המשפטי לטענותיהם . רק אז ניתן יהיה לבחון כראוי האם ההסדר הספציפי שנקבע בסעיפים 31, 32 ו – 38ג לחוק ניירות ערך, מוציא את ההסדרים הכלליים של עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה הקבועים בפקודת הנזיקין , לרבות לעניין ההתיישנות שמא יש מקרים תלויי נסיבות שאין הדבר כך . על כך יש להוסיף, כי על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות אני סבור שמדיניות משפטית ראויה מחייבת שלא לסלק או לשלול את העילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה שהעלתה המשיבה בתביעתה, רק משום ההסדרים הספציפיים הקבועים בחוק ניירות ערך. יש מקום בן השאר, לבחינת היקף תחולת דיני האמונאות אגב בחינת מארג דברי החקיקה תוך איתור התכלית אליה כיוון המחוקק. בוודאי שאין לעשות כן בטרם התבררו כל הנסיבות הרלבנטיות.

ככלל, בית המשפט לא יסלק תביעה על הסף, אלא אם ברור שאפילו יתקבלו כל טענות התובע, לא יהיה זכאי לסעד הנתבע. מהאמור עד כאן, עולה כי עילות התביעה הנסמכות על הוראות סעיפים 31, 32 ו – 38ג לחוק ניירות ערך, התיישנו ואין לדון בהן בתביעה נגד המבקשת (נתבעת 8). לעומת זאת, הבקשה לסילוק על הסף נדחית, ככל שהיא מתייחסת לעילות של רשלנות ו הפרת חובה חקוקה המיוחסות למבקשת וביחס לעילות אלה, רשאים הצדדים להעלות טענותיהם כאן במסגרת ההליך העיקרי.

יובהר שוב , אין באמור לעיל משום הבעת דעה או קביעה כאילו אין הדין הספציפי גובר ומוציא מכלל תחולה טענות נזיקיות. החלטה זו קובעת כי הדרך היעילה והראויה לבחון את השאלה היא במסגרת התובענה גופה לאחר שתפרש התמונה העובדתית מבלי להפריד את השאלה המשפטית מן העובדות כפי שבית המשפט העליון הורה למשל בעניין ע"א 4946/13 בלינקיס נ פקיד שומה תל אביב 1 (פס"ד מיום 17.11.2014 מופיע באתר פסקי הדין של בית המשפט העליון) .

סוף דבר

הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 11 שלעיל.

כל צד יישא בהוצאותיו.

מזכירות בית המשפט תמציא את ההחלטה לבאי כח הצדדים ניתנה היום, כ"א אלול תש"פ, 10 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בריטמן אלמגור זהר ושות' רואי חשבון
נתבע: משמרת- חברה לשירותי נאמנות בע"מ
שופט :
עורכי דין: