ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אופיר לסרי :

17
לפני כבוד השופטת אפרת בוסני

המבקשת/נתבעת 1
מדינת ישראל

נגד

המשיב/התובע:
אופיר לסרי

בית המשפט מוסיף וקובע בפסק הדין בעתירה המנהלית כי בנוגע להצעת קבוצת הרכישה אותה מכנה התובע "הצעה תכסיסנית" רמ"י לא עצמה עיניים והיא פעלה על פי ייפויי כוח תקפים ובלתי חוזרים; כי הטענה להסכמה פנימית בין חברי הקבוצה שהגשת הצעה מטעם הקבוצה תבוא רק לאחר מכירת 90% מהיחידות בפרויקט (כאשר יש ויכוח בין חברי הקבוצה לגבי פרשות הסעיף) אינה גורעת מתוקף ייפוי הכוח מכוחם נחתם חוזה החכירה ומההצעה שהוגשה על ידי הקבוצה במכרז ואשר לא הייתה מותנית או מסויגת, וכן שאין זה מתפקיד רמ"י להכריע בעניינים חוזיים פנימיים בין חברי קבוצה.

החלטה

בקשת נתבעת 1, מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה נגד רשות מקרקעי ישראל, מחמת מעשה בית דין והיעדר עילה וכן סילוק התביעה נגד רשות המיסים מחוסר עילה, היותה תביעה מוקדמת, אי מיצוי ההליכים והיעדר סמכות עניינית;

התביעה ורקע הדברים

עניין לנו בתביעה כספית על סך 2,020,505 ₪ שהגיש התובע, המציג עצמו כ"נפגע" קבוצת רכישה ועיקרה בטענות התובע להונאת ענק במסגרת קבוצת רכישה בה הוא חבר. קבוצת הרכישה המונה מאות חברים זכתה במכרז שפרסמה רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") לחכירת מגרש במתחם "שרונה" בתל-אביב להקמת פרויקט בנייה (מכרז מספר תא/126/2015). עם חברי הקבוצה, ובכללם התובע נחתם חוזה חכירה.

לב התביעה הוא בטענות התובע לתרמית, הטעיה, חוסר תום לב, הונאה ושאר טענות המופנות כלפי התנהלות הנציגות המארגנת של קבוצת הרכישה, מנהליה, העומדים בראשה והיועצים המשפטיים הנתבעים.

בנוגע לנתבעת, מבוקש בגדרה של התביעה לחייב את רמ"י להשיב לתובע את חלקו היחסי בכספים ששילמה הקבוצה לרמ"י בגין חכירת המקרקעין ואת רשות המיסים להשיב את מס הרכישה ששולם על יד י התובע בגין העסקה.

התובע אינו מבקש לבטל את המכרז בו זכתה קבוצת הרכישה ואת זכיית הקבוצה במכרז. בבסיס התביעה נגד הנתבעת עומדת טענת התובע כי חוזה החכירה שנחתם בין רמ"י לבין כלל חברי קבוצת הרכישה בטל כלפיו, בשל פגמים בהליך המכרז שקיימה רמ"י אשר העלימה עין מההצעה "התכסיסנית" שהגישה הקבוצה במכרז וכן משחוזה החכירה נחתם על ידי היועצים המשפטיים בשמו, בחוסר סמכות ותוך חריגה מהרשאה.

התובע טוען כי ההצעה שהגישו מארגני הקבוצה במכרז (ואשר זכתה במכרז) היא "הצעה תכסיסנית" העולה כדי מרמה. זאת, משלא התקיימו התנאים הנדרשים לגיבוש הקבוצה בהתאם למ סמכי היסוד של הקבוצה המחייבים הצטרפות של 90% משטח הדירות המתוכננות או מהעלות היחסית של הקרקע. התובע טוען כי בהתאם לסעיף 3 למסמכי ההצטרפות לקבוצה, הכשירות לרכישת הקרקע הותנתה בשיעור הצטרפות של 90%. המארגנים, בצורה תכסיסנית ובתרמית, הגישו הצעה על בסיס 90% מהמספר האריתמטי של היחידות המתוכננות לבניה (על ידי פיצול מלאכותי של יחידות המסחר והמשרדים למספר יחידות) במקום 90% משטח היחידות המתוכננות או מעלותה היחסית של הקרקע, וזאת בניגוד לכל הגיון כלכלי או עסקי ובניגוד לכללי הפרשנות.

לטענת התובע, רמ"י העלימה עין מ"ההצעה התכסיסנית" שהגישו מארגני הקבוצה במכרז ובכך אפשרה את תרמית הנדל"ן הגדולה במדינה. התובע טוען לקיומה של חובה אקטיבית של הרשות, כרשות ציבורית, לבדיקת הצעות המכרז; לקיומה של חובה מוגברת של הרשות לבדיקת ההצעה התכסיסנית שהוגשה על ידי מארגני הקבוצה במכרז בהיותה נוקבת במחירים חריגים; וביתר שאת כאשר הרשות מקבלת פנייה של חלק מחברי הקבוצה על מידע המחשיד את ההצעה.

עוד טוען התובע כי חוזה החכירה על יו חתמו היועצים המשפטיים בשמו מול רמ"י בהתאם לייפוי כוח בלתי חוזר שמסר, בטל מעיקרו בשל שימוש שלא כדין של היועצים המשפטיים בייפוי הכוח. התובע אינו חולק על כך שיפוי הכוח הבלתי חוזר נחתם על ידו ונמסר לעורכי הדין. טענתו היא שנעשה שימוש שלא כדין בייפוי הכוח וכי ה וא זכאי לבטל את מערך ההסכמים עם הקבוצה ואת חברותו בקבוצה בשל טעות, תרמית, הטעיה והפרת חובת גילוי ומשכך עורכי הדין לא היו רשאים לעשות שימוש בייפוי הכוח בשמו.

התובע ומספר חברים נוספים בקבוצה מסרו הודעת ביטול חברות לקבוצה ופנו במכתב מיום 24.9.17 לרמ"י בבקשה לבטל את זכייתם במכרז ולגרוע אותם מרשימת הזוכים במכרז והמתקשרים בהסכם החכירה. וועדת המכרזים ברמ"י דחתה את הפנייה בהחלטה מנומקת מיום 23.10.17.

ביום 30.10.17, לאחר החלטת ועדת המכרזים, שולמה מלוא התמורה לרמ"י והופק חוזה חכירה אחד לכלל חברי הקבוצה.

עתירה מנהלית שהגישו מספר חברים בקבוצה לביטול החלטת ועדת המכרזים במסגרת תיק עת"מ 6119-17-19 בבית המשפט לעניינים מנהליים נדחתה (להלן: "העתירה המנהלית"). ערעור שהוגש על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, נדחה לאחר שהעותרים משכו את הערעור (ראו; עמ"מ 9961/17). התובע היה צד להליכים אלה.

טענות הצדדים בתמצית
הנתבעת טוענת שבכתב התביעה לא מבוקש סעד של ביטול חוזה החכירה עם התובע, כי מדובר בחוזה חכירה אחד שנחתם בין רמ"י לבין כלל חברי קבוצת הרכישה וביטול חלקי של חוזה החכירה רק ביחס לתובע אינו בסמכותו העניינית של בית משפט זה ואינו אפשרי.

לטענת הנתבעת אותן טענות, עובדתיות ומשפטיות, שמעלה התובע כלפי רמ"י בתביעה, נדונו במסגרת העתירה המנהלית ונדחו בפסק הדין חלוט , תוך שבית המשפט קובע בפסק הדין שסעד של ביטול חלקי של המכרז רק ביחס לעותרים אינו אפשרי ודין אחד חל על כל חברי הקבוצה. עוד נקבע בפסק הדין כי לא נפל כל פגם בהליך המכרז ובהתנהלות רמ"י, כי לא הייתה מוטלת על רמ"י חובה להתערב ביחסים פנימיים חוזיים בין חברי הקבוצה וכי אותן טענות שמעלה התובע כלפי רמ"י בכתב התביעה בהליך זה אינן מגלות עילה כלפי רמ"י.

הנתבעת טוענת כי קביעות פסק הדין בעתירה המנהלית, שהפך חלוט לאחר שהערעור עליו נדחה, מקימות השתק פלוגתא וכי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין וכן בהיעדר עילה.

בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הסמכות העניינית לדון בתובענה מנהלית שעילתה מכרז נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ואין ממש בטענה שבית המשפט לעניינים מנהליים הפנה את העותרים בעתירה המנהלית לקבלת מזור נגד רמ"י בערכאה אזרחית. לטענת הנתבעת, בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בפסק דין חלוט שהתביעה נגד רמ"י נעדרת עילה וכי טענות העותרים אינן כלפי רמ"י, אלא נגד מארגני הקבוצה, נציגות הקבוצה וכיוצ"ב וכי כלפי אלה בלבד מקומן להתברר בבית משפט אזרחי.

הנתבעת מוסיפה כי אין בדברי נשיאת בית המשפט העליון בפרוטוקול הדיון בערעור על פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית כדי לאיין את מעשה בית הדין הקם בעקבות פסק הדין בעתירה המנהלית וליצור עילת תביעה נגד רמ"י.

בנוגע לרשות המיסים טוענת הנתבעת כי התביעה אינה מגלה כל עילה נגדה, כי התביעה מוקדמת ויש לדחותה על הסף בהיעדר סמכות עניינית. התובע, טוענת הנתבעת, לא ביקש בתביעה סעד של ביטול הסכם החכירה, לא הגיש לרשות המיסים בקשה לביטול עסקה, לא פעל בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין לעניין השבת מס במקרה של ביטול עסקה ולא מיצה את הליכי ההשגה והערר הקבועים בחוק. ככל שיהיו לתובע טענות והשגות כנגד הליך השבת מס, לטענת הנתבעת, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בהן.

התובע דוחה בתשובה את טענות הנתבעת בנוגע לרמ"י. הוא אינו מתייחס עניינית לטענות הנתבעת לגבי רשות המיסים.
בנוגע לרמ"י טוען התובע כי אין ממש בטענות הנתבעת להיעדר עילה ומעשה בית דין לאור פסק הדין בעתירה המנהלית, משפסק הדין לא קבע דבר וחצי דבר לגופו של עניין. לטענת התובע, לאור היסוד הדומיננטי בטענות העתירה, נקבע כי הסמכות העניינית היא לערכאה האזרחית ועל פי הפסיקה סילוק הליך על הסף בהיעדר סמכות עניינית, כפי שנעשה בפסק הדין בעתירה המנהלית, אינו יוצר מעשה בית דין.

התובע טוען עוד כי בכתב התביעה נטענות כנגד הנתבעת עילות אזרחיות מובהקות - מכוח דיני חוזים, דיני שליחות, דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני המקרקעין, דיני הצרכנות ודיני הנזיקין - אשר ככל שיוכחו מקימות לו עילה ויריבות מול הנתבעת. עילות אלה לא נטענו, לא נדונו וממילא לא הוכרעו במסגרת העתירה המינהלית.

התובע טוען כי בית המשפט לעניינים מנהליים ובית המשפט העליון שדן בערעור על פסק הדין בעתירה המנהלית הפנו את הטענות נגד רמ"י לבירור בבית המשפט האזרחי ובמסגרת הדיון בערעור, הבהירה כבוד הנשיאה שמלוא הטענות והעילות נגד רמ"י נשמרות וניתן להעלותן בהליך האזרחי ואף נאמר ביחס לפסק הדין בעתירה המנהלית "כל הטענות לא התבררו לא לכאן ולא לכאן" ומסיבה זו נדחתה בקשה לחיוב המערערים בהוצאות הערעור.

התובע טוען להשתק שיפוטי כלפי הנתבעת, אשר במסגרת העתירה המנהלית (בתגובה ובדיון) וכן בסכומי הטענות שהגישה בערעור על פסק הדין בעתירה המנהלית, טענה שכל הטענות המועלות בכתב התביעה נגד רמ"י הן מעולם המשפט האזרחי וראויות להתברר בפני בית המשפט האזרחי.

התובע מפנה לפסיקת בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין עת"מ 5460-01-16 דוד נ' רמ"י (24.4.16) ובעניין עת"מ 31486-02-17 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (23.7.17) וטוען כי מקום בו מתברר שהזכייה במכרז היא פרי תרמית, הטעיה או הסתרת מידע מהותי מצד זוכה, נסיבות אלה יצדיקו את ביטול הזכייה במכרז גם אם השתכלל חוזה בין הצדדים.

לעניין הטענה להיעדר עילה טוען התובע כי הנתבעת דנה ביסודות העילות האזרחיות שנטענו נגדה בכתב התביעה ואינה מראה מדוע הן לא מקימות עילה נגדה לכאורה, וכי פסק הדין בעתירה המנהלית לא קבע, ולא יכול היה לקבוע, שלא מתקיימת עילת תביעה במישור האזרחי. ביתר שאת, כאשר העילות הנטענות בכתב התביעה אינן חופפות לאלה שהועמדו לדיון בעתירה המנהלית, וממילא לא נדונו ולא הוכרעו העילות החוזית והנזיקיות הנטענות שמכוחן נתבע סעד כספי וכן משהליך המכרז הציבורי מתאפיין בדואליות נורמטיבית וחולשות עליו מערכות דינים דואליות הן מהמשפט המנהלי והן מדיני החוזים, אזי שקיימת עילה.

עוד טוען התובע כי הנתבעת מתעלמת בבקשה מהאבחנה הקיימת בין תקיפה ישירה לעקיפה, בין סמכות עיקרית לבין סמכות נגררת וכן מההלכה החלה במקרי גבול המצויים בתווך שבין המשפט האזרחי למשפט המנהלי, כמקרה זה.

התובע מוסיף וטוען כי גם אלמלא היה דבק רבב בנתבעת ואף אילו עילות התביעה היו מופנות כלפי הנתבעים האחרים בלבד, על התובע חובה לצרף את הנתבעת כצד נדרש וחיוני להליך, לאור תוצאותיו. שכן, קבלת התביעה והכרזה על בטלות העסקאות וייפוי הכוח תביא לבטלות הסכם החכירה ולחובת השבה מצד הנתבעת, שאינה יכולה להיקבע בהיעדרה.

בתגובה לתשובה חוזרת הנתבעת על טענותיה לסילוק התביעה על הסף כנגד רמ"י בהיעדר עילה ומחמת מעשה בית דין לאור פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית וקביעותיו.

הנתבעת טוענת כי טענת התובע, בתשובה לבקשה, לקיומן של עילות תביעה אזרחיות נוספות לאלה שנדונו בעתירה המנהלית, מהווה הרחבת חזית לה היא מתנגדת וכי העילות "החדשות" להן טוען התובע מופנות בכתב התביעה כלפי נתבעים אחרים ולא כלפיה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע מנסה באופן מלאכותי ליצוק תוכן שונה לתביעה ומתעלם מכך שכל הטענות המופנות כלפי רמ"י בהליך זה נטענו בעתירה המנהלית והוכרעו בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית והוא שב ומטריד את הרשות באותו ענייו דבר העלול להביא להכרעות סותרות.

הנתבעת דוחה את טענת התובע ל"השתק שיפוטי" וטוענת כי טענתה בהליך המנהלי שמדובר בסכסוך אזרחי, התייחסה למחלוקת בין חברי הקבוצה לנציגיה ולא לטענות נגד רמ"י.

הנתבעת טוענת כי התובע אינה מתייחס עניינית לטענות לסילוק על הסף של התביעה נגד רשות המסים ואינו מפרט את הבסיס לתביעתו נגד רשות המיסים.

בהתייחס לטענת התובע להיות הנתבעת צד נדרש וחיוני להליך לאור התביעה להשבת כספים ככל שהסכם החכירה יבוטל, טוענת הנתבעת כי הטענה מתעלמת מקביעות פסק הדין בעתירה המנהלית שלא נפל רבב בהתנהלות רמ"י וכי ככל שהתובע יזכה בתביעתו נגד יתר הנתבעים, נושא רישום זכויותיו ביחידה שרכש, כחלק מקבוצת הרכישה, יוסדר ולצורך כך הנתבעת אינה צריכה להיות צד להליך המשפטי.

דיון
הנתבעת מבקשת לסלק את התביעה נגד רמ"י באיבה מחמת השתק פלוגתא ומחוסר עילה, לאור פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה המנהלית בתיק עת"מ 6119-17-19.

ההלכות בנוגע לסילוק תביעה מחוסר עילה על הסף ידועות. נקודת המוצא היא כתב התביעה ובסעד דראסטי שעל בית המשפט לנהוג בזהירות ובמשורה בטרם עשיית שימוש בו. יש להעדיף, במידת האפשר, ברור ענייני של תובענה על פני חסימת תובע מהבאת ראיותיו, ורק במקרים נדירים בהם התביעה על פניה אינה מגלה, ולו צל של עילה, וברור כי אין אפשרות, ולו קלושה, שהתובע יקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו, אזי ייעשה שימוש באמצעי חמור זה (ראו; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151 (1981); ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983)).

יחד עם זאת, כאשר המסכת העובדתית הנפרשת בכתב התביעה הינה כזו שאף אם נתקבלה כמות שהיא אין בכוחה להקים עילת תביעה כנגד הנתבע, באופן שתקנה לתובע את הסעד המבוקש בתביעה נגדו, אפשר, ואולי אף צריך, למחוק את התביעה על הסף בעודה באיבה על מנת שלא לאפשר בירור הליך סרק עם הוצאות ותקורות בצדו (ראו; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007)).

"השתק פלוגתא" הוא פן של דוקטרינת "מעשה בית-דין" (res judicata) המונע התדיינות נוספת באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר ההתדיינות השנייה מבוססת על עילת תביעה שונה. תכליתו, הוא סופיות הדיון ומניעת התדיינות נוספת בפלוגתאות שהוכרעו בפסק דין ופסיקות סותרות וכן ברצון למנוע הטרדתם של בעלי דין בעניין שכבר הוכרע (ראו; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561 (1968; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אינג' אליהו פבר חברה לבניין והנדסה אזרחית בע"מ (12.10.2009); ע"א 457/87 ט. קרטין ושות' (1981) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4) 643 (1990)).

השתק פלוגתא יקום בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: (א) הפלוגתא בשני ההליכים היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; (ב) התקיימה בין הצדדים בהליך הראשון, התדיינות משפטית, תוך שניתן לבעל הדין, אשר נגדו מועלית טענת השתק בהליך המאוחר, "יומו בבית המשפט"; (ג) ההליך הראשון הסתיים בהכרעה, מפורשת, או מכללא, של בית המשפט במסגרתה נקבע ממצא פוזיטיבי עניין אותה פלוגתא; (ד) ההכרעה בפלוגתא בהליך הראשון הייתה חיונית לצורך פסק הדין באותו הליך, וזאת להבדיל מהכרעה שולית, שאיננה נחוצה לביסוסו של פסק הדין האמור (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 584 (1968); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642) (2000)).

בחנתי את כתב התביעה, פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים ואת טענות הצדדים. תנאים אלה מתקיימים במקרה זה לגבי רמ"י.

לאורך 34 עמודים של כתב התביעה פורס התובע טענות שונות נגד מארגני קבוצת הרכישה, מנהליה וכנגד היועצים משפטיים של הקבוצה וטוען כלפיהם להונאת ענק. טענות התובע נגד רמ"י על פי כתב התביעה הן בהיבט אחד - רמ"י עצמה עיניה ולא מילאה את חובתה לבדיקת "ההצעה התכסיסנית" שהגישו מארגני הקבוצה במכרז, למרות פניית חברים בקבוצה אליה עם מידע מחשיד וכי בכך אפשרה רמ"י את תרמית הנדל"ן של הנתבעים האחרים כלפי התובע .

טענות אלה על בסיס אותה מסכת עובדתית נדונו במסגרת העתירה המנהלית ונדחו לגופן בפסק דין שניתן בעתירה והפך חלוט.

בעתירה המנהלית אשר הוגשה לאחר חתימת חוזה החכירה עם חברי הקבוצה, נדונה עתירה לביטול החלטת ועדת המכרזים של רמ"י שדחתה פנייה של מספר חברים בקבוצת הרכישה וביניהם התובע, לגריעתם מהזוכים במכרז ולביטול התחייבותם להתקשר עם הנתבעת בחוזה חכירה, כל זאת מבלי לבקש לבטל את המכרז כולו.

בפסק דין שניתן בעתירה המנהלית נקבעו הדברים הבאים:
15. דהיינו, למרות שהעותרים טוענים בעתירתם ובמכתבם לרמ"י לכך שההצעה תכסיסנית שדינה היה להיפסל מראש ולמצער בדיעבד הם לא מבקשים (וכנראה לא בכדי) את בטלות המכרז כולו ומה שהם מבקשים זה לבטל רק את תוצאות המכרז כלפיהם ולהורות באופן יצירתי על ביטול הזכייה שלהם בלבד.

16. לא זו אף זו, למעשה הטענה שלהם אומרת כך: מארגני קבוצת הרכישה רימו והטעו אותנו ולכן הגשנו הצעה תכסיסנית ללא הסכמה מדעת ויש לבטל את זכייתנו שלנו במכרז.

17. כמובן שלא ניתן לקבוע חלקיק זכייה או בטלות זכיה לגבי חלק מהזוכים בלבד (במקרה דנן כ-3% מחברי הקבוצה) או חלקי תכסיסנות. או שההצעה כולה תכסיסנית ובטלה או שההצעה אינה תכסיסנית ותקפה ולא ניתן לבטל את הזכיה רק כלפי חלק מקבוצת הרכישה (העותרים שהם כ-3% מחברי הקבוצה), כך שאין למעשה כל עילה לעתירה ובוודאי לא עילה מכרזית.

דומה הדבר למכרז שבו מדובר במיזם משותף של קבוצת מציעים המורכבת ממספר חברות/גופים עסקיים המגישים הצעה למכרז שזוכה בו המיזם המשותף ואח"כ, עקב סכסוך פנימי בין השותפים וטענות להפרת הסכם ו/או מצג כזה או אחר, יש להם טענות זה כלפי זה. הנ"ל הינו במישור הפנימי ביניהם ולא במישור החיצוני מול עורך המכרז ומול זכייתם במכרז.

לא זו אף זו, הטענות של העותרים מצביעות שוב ושוב על כך שטענותיהם הינם כלפי מארגני קבוצת הרכישה, עוה"ד, הנציגות וכיו"ב במישור הפנימי ולא כלפי רמ "י. לטענתם של העותרים הגורמים הפנימיים הנ"ל גרמו להם להגיש הצעה לא מדעת וברי שזו טענה במישור הפנימי ולא המנהלי.

העותרים רוצים למעשה שרמ"י, שקיבלה ייפויי כוח בלתי חוזרים ובלתי מסוייגים בזמן שהתנאי של 90% מחברי הקבוצה הוא תנאי הסכמי פנימי ולא של רמ"י והוא מצוי במחלוקת פרשנית, תפרש תנאי זה, תנקוט עמדה לצד העותרים ותכריע שמדובר בתנאי בהסכם שנוסח בתרמית ובהסתייגות חיצונית אסורה לייפוי הכוח (שלא הוצגה לרמ"י), וזאת בלא הכרעה שיפוטית בענין זה שאינו חד משמעי כלל ועיקר כפי שמנסים העותרים להציג ויש לשמוע לגביו ראיות לגבי כוונת המנסח והצדדים.

כל זאת תוך פגיעה אפשרית של ממש במאות אנשים (המהווים לכאורה את הרוב) המעוניינים בקיום העסקה ולא בביטול המכרז.

כל זאת בזמן גם שהעותרים ידעו לכאורה על תנאי זה כשחתמו עליו לפני שנים ולא עתרו כנגד תנאי זה למרות שטוענים שהוא אסור על פי קביעת רמ"י. קשה לקבל את הסברי ב"כ העותרים שאם היו מגיעים ל-90% אזי לא הייתה מניעה להגיש בשמם הצעה למכרז ושזה לא בסדר שזה תנאי מתלה אבל העניין היה הופך לבלתי רלוונטי.

דהיינו, בסופו של יום אין כל עילה מכרזית לעתירה, משלא ניתן לטעון לביטול הזכיה רק של העותרים ובוודאי שאין עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת רמ"י שקיבלה יפויי כוח בלתי חוזרים חתומים ותקפים ללא כל התניה או סייג ומבוקש ממנה לבטל למעשה חלק בלבד מהם ולבטל זכייה חלקית של העותרים וזאת ללא צו שיפוטי או הסכמה של מיופה הכוח.

דהיינו מבוקש מרמ"י להיכנס למחלוקת הפנימית בין חברי הקבוצה ומארגנת קבוצת הרכישה ולהכריע בפרשנות הסעיפים ההסכמיים והתנאים שהותנו ביניהם ולא ע"י רמ"י, בלא צו שיפוטי וכנגד עמדת רוב חברי הקבוצה (כשגם עו"ד זהבי ב"כ הקבוצה חזר ואמר לעותרים כבר לפני חודשים שהוא יפעל בהתאם לצו שיפוטי, אם יתקבל, לגבי יפויי הכוח וכל זמן שלא יקבל צו שכזה הוא פועל לפיהם).

מדובר כאמור ביפוי כוח תקפים ובלתי חוזרים שנמסרו לרמ"י והעובדה שנקבע בהסכמה פנימית שהגשת ההצעה מטעם הקבוצה תבוא רק לאחר מכירת 90% מהיחידות בפרויקט (כשיש ויכוח כאמור לגבי פרשנות סעיף זה בין חברי הקבוצה) אינה גורעת מתוקף יפוי הכוח שנמסרו לעו"ד זהבי ולרמ"י ושמבחינת רמ"י ההצעה אינה מותנית ואינה מסוייגת וזכתה בדין במכרז ואין זה מתפקידה של רמ"י להיכנס ולהכריע בעניינים פנימיים חוזיים בין חברי הקבוצה שיש להם אפשרות לפנות לערכאה המתאימה ולקבל צו שיפוטי כזה או אחר לגבי תוקף יפויי כוח אלו וכיו"ב, כפי שקבעה ועדת המכרזים של רמ"י.

בית המשפט מוסיף וקובע בפסק הדין בעתירה המנהלית כי בנוגע להצעת קבוצת הרכישה אותה מכנה התובע "הצעה תכסיסנית" רמ"י לא עצמה עיניים והיא פעלה על פי ייפויי כוח תקפים ובלתי חוזרים; כי הטענה להסכמה פנימית בין חברי הקבוצה שהגשת הצעה מטעם הקבוצה תבוא רק לאחר מכירת 90% מהיחידות בפרויקט (כאשר יש ויכוח בין חברי הקבוצה לגבי פרשות הסעיף) אינה גורעת מתוקף ייפוי הכוח מכוחם נחתם חוזה החכירה ומההצעה שהוגשה על ידי הקבוצה במכרז ואשר לא הייתה מותנית או מסויגת, וכן שאין זה מתפקיד רמ"י להכריע בעניינים חוזיים פנימיים בין חברי קבוצה.

קביעות אלה של בית המשפט בפסק הדין בעתירה המנהלית לא צומצמו לעילה המנהלית. כך עולה ברורות מפסק הדין.

פסק הדין בעתירה המנהלית הפך לחלוט, לאחר שבהמלצת בית המשפט העליון "משכו" העותרים את הערעור על פסק הדין וקביעותיו מקימות מחסום דיוני של השתק פלוגתא, על כל תנאיו, המשתיק את התובע ומונע ממנו מלהעלות בשנית טענות כנגד התנהלות רמ"י בהליך המכרז ולכך שרמ"י עצמה עיניים ואפשרה תרמית בכל הנוגע לבדיקת ההצעה שהגישו מארגני הקבוצה במכרז, אותה הוא מכנה "ההצעה התכסיסנית" וכן בכל הנוגע לייפוי הכוח הבלתי חוזרים של חברי הקבוצה אשר צורפו להצעה ו מכוחם נחתם חוזה החכירה , לרבות בשמו של התובע.

התובע טוען שהעתירה המנהלית נדחתה על הסף מחוסר סמכות עניינית, ומשכך אין בכוחו של פסק הדין שניתן בה ליצור מעשה בית דין. אין לקבל את הטענה. כלפי רמ"י העתירה המנהלית נדחתה בהיעדר עילה, לאחר דיון והכרעה באותן טענות המועלות בכתב התביעה בתיק זה לגופן, ולא מחוסר סמכות עניינית (ראו; סעיף 27 לפסק הדין). בית המשפט קובע בפסק הדין כי טענות התובע בעילה האזרחית שעניינן פגמים בהסכמה חוזית, חריגה מהרשאה, הטעיה, תרמית, הפרת חוק הגנת הצרכן, נאמנות, שליחות ומצגי שווא של מארגני קבוצת הרכישה הן ט ענות בין חברי הקבוצה ומארגנת הקבוצה ולגבי צדדים אלה נדחתה העתירה מחוסר סמכות עניינית (ראו; סעיפים 28-32 ו-44 לפסק הדין).

בתשובה לבקשה טוען התובע שקיימות לו עילות אזרחיות מובהקות נגד הנתבעת מכוח דיני חוזים, דיני שליחות, דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני מקרקעין, דיני הצרכנות ודיני הנזיקין אשר לא נדונו בעתירה המנהלית וממילא לא הוכרעו בפסק הדין שניתן בה.

העילה הנזיקית היחידה לה טוען התובע כלפי רמ"י במסגרת התביעה בתיק זה - התעלמות מההצעה התכסיסנית שהגישו מארגני הקבוצה במכרז באופן שאפשר תרמית וכן מהטענות לשימוש שלא כדין בייפויי הכוח מכוחו נחתם הסכם מהחכירה בשמו - נדונה ונדחתה בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית, תוך שנקבע כי אין עילה להתערבות בהתנהלות רמ"י. העילות "האזרחיות המובהקות" הנטענות בתשובה לבקשה הן טענות חדשות ש לא נטענו בכתב התביעה ביחס לנתבעת, על שני כובעיה. הסעיפים בכתב התביעה, אליהם מפנה התובע בתשובתו, מלמדים כי טענות התובע במישורים אלה מופנות כלפי מארגני הקבוצה והנתבעים האחרים בתביעה, ולא נגד רמ"י או רשות המיסים.

התובע טוען בתשובה לבקשה לעילת תביעה במישור החוזי נגד הנתבעת בטענה להפרת חובת תום הלב , לאור טענתו בכתב התביעה שהסכם החכירה מעולם לא נכנס לתוקף, אלא נחתם על ידי היועצים המשפטיים בניגוד לרצונו וללא הסכמתו ולחלופין שיש לבטלו בשל טעות והטעייה מצד מארגני הקבוצה ו היועצים המשפטיים. הפכתי והפכתי בכתב התביעה, אין טענה לכך כלפי רמ"י. טענות התובע כנגד ההצעה שהוגשה במכרז מופנות לנתבעים האחרים בתיק וטענותיו בעניין השימוש בייפוי הכוח מופנות ליועצים המשפטיים. כלפי הנתבעת לא הועלתה בכתב התביעה טענה להפרת חובת תום הלב בשל חתימת היועצים המשפטיים בשמו של התובע על הסכם החכירה באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר שמסר התובע. ייפוי כוח שלגביו מאשר התובע בכתב התביעה שלא היה מסויג ולא נכלל בו תנאי השתתפות של 90% בגינו טוען התובע נגד ההצעה שהוגשה במכרז (ראו סעיף 130 לכתב התביעה).

התובע טוען לזכותו לתבוע השבת הכספים מהנתבעת מכוח דיני השליחות, שכן אף שהנתבעת אינה צד למחלוקת בין התובע לנתבעים האחרים בנוגע לשימוש בייפוי הכוח, התובע זכאי לתבוע מהנתבעת פיצויים בגין הפרת חובות נאמנות של השלוח ככל שנעשו על דעתה. בכתב התביעה אין טענה לכך כלפי הנתבעת. התביעה נגד הנתבעת היא תביעת השבה בטענה לביטול חוזה החכירה. אין טענה לחיוב הנתבעת מכוח דיני שליחות או נאמנות .

טענת התובע כי הואיל ומדובר בעסקת מקרקעין קמו לו גם עילה קניינית במישור דיני המקרקעין, נטענת בעלמא ולא נזכרת בכתב התביעה כלפי הנתבעת. הטענה לתביעה נגד הנתבעת במישור של דיני הצרכנות בהיות הנתבעת "עוסק" חורגת, אף היא, מכתב התביעה. טענות התובע להטעיה צרכנית נטענו ת נגד מארגני הקבוצה ויתר הנתבעים. לא כנגד הנתבעת, בשני כובעיה.

טענת התובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים הפנה בפסק הדין את ברור הטענות נגד רמ"י להליך אזרחי, אינה בהלימה לפסק הדין. בפסק הדין נקבע כי הטענות לפגמים בהסכמה חוזית, חריגה מהרשאה, הטעיה, תרמית, הפרת חוק הגנת הצרכן, נאמנות, שליחות ומצגי שווא של מארגני קבוצת הרכישה הן טענות כלפי מארגנת הקבוצה ואותן וכלפי מארגנת הקבוצה ושאר הנתבעים יש לברר בהליך אזרחי. לגבי טענות בעניין התנהלות רמ"י בקשר להצעת קבוצת הרכישה וייפויי הכוח מכוחם נחתם חוזה החכירה קובע בית המשפט בפסק הדין כי מדובר בטענות בין חברי הקבוצה למארגנת הקבוצה ואין להן מקום כלפי רמ"י (ראו למשל ; סעיפים 31 ו-44 לפסק הדין)

התובע מפנה לדברי כבוד הנשיאה, השופטת א' חיות בפרוטוקול הדיון בערעור על פסק הדין בעתירה המנהלית: "אם לא תצרפו אותה כצד להליך האזרחי ותגידו שהיא התרשלה ונגרם לכם נזק" (עמ' 5 שו' 2-3) וכן "כל הטענות לא התבררו לא לכאן ולא לכאן" (עמ' 7 שו' 14-15). דברים אלה יש לקרוא בהקשרם ובמכלול הנאמר בפרוטוקול הדיון. בית המשפט העליון העמיד את העוררים על זכותם העקרונית לפנות לערכאה אזרחית בטענות נגד רמ"י. על זכות עקרונית זו אין עוררין. עם זאת במקרה הקונקרטי, הערעור על פסק הדין נדחה. פסק הדין בעתירה המנהלית הפך חלוט ולאור קביעותיו נחסמה זכותו של התובע להעלות את הטענות הנטענות בכתב התביעה נגד רמ"י בנוגע להצעה במכרז ולייפויי הכוח.

למעלה מזה, מקרא פרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון מלמד כי כבוד בית המשפט הבחין בין טענות התובע נגד רמ"י לבין טענותיו נגד מארגנת קבוצת הרכישה ושאר המעורבים. לגבי האחרונים מופנים עותרים להליך אזרחי. ביחס לרמ"י העמדה המובעת היא שאין על רמ"י להיכנס למערכת היחסים הפנימית בין חברי הקבוצה. כפי שקובע פסק הדין בעתירה המנהלית (ראו; עמ' 3 שו' 24,28-29 ו-34-35 ועמ' 4 שו' 21-27 לפרוטוקול הדיון בערעור).

התובע מפנה לטענות הנתבעת בהליך המנהלי וטוען לקיומו של השתק שיפוטי לאור עמדת הנתבעת שיש לברר את הטענות בהליך אזרחי. בחינת טענות הנתבעת (במלואן) בתגובה לעתירה ובסכומים לערכאת הערעור מעלה כי ההפניה להליך האזרחי מתייחסת לטענות נגד מארגני קבוצת הרכישה. בדיון בעתירה טענה הנתבעת שרמ"י אינה צריכה להיות חלק מהליכים אלה (ראו; עמ' 7 שו' 16-18 לפרוטוקול הדיון בעתירה המנהלית).

מכל האמור, דין הטענות בכתב התביעה נגד רמ"י בכל הנוגע להתנהלותה בקשר למכרז, להצעת הקבוצה במכרז ולייפוי הכוח הבלתי חוזר מכוחו נחתם חוזה החכירה וכן לטענה כי רמ"י עצמה עיניה ובכך תרמה ואפשרה את התרמית שביצעו מי מהנתבעים האחרים, דינן להידחות מחמת השתק פלוגתא.

אשר לטענת התובע כי הנתבעת היא צד נדרש וחיוני להליך, גם אם לא דבק בה רבב ויימצא שעילות התביעה במישור האזרחי מופנות כלפי נתבעים אחרים. זאת, לאור השלכות קבלת התביעה לביטול ייפוי הכוח ולביטול הסכם החכירה - שתוצאת ן חובת השבה של כספים ששולמו לנתבעת.

ביסוד תביעת ההשבה של התובע מהנתבעת, טענת התובע כי חוזה החכירה שנחתם בין רמ"י לבין חברי הקבוצה, בטל כלפיו ולחלופין שיש לבטלו בטענות של תרמית, טעות, הטעיה, מצגי שווא והפרות שונות של מארגני קבוצת הרכישה והיועצים המשפטיים (ולא של רמ"י) . על רקע זה מבקש התובע לחייב את הנתבעת להשיב את הכספים ששולמו בגין חוזה החכירה.

על פניו, תביעה זו מעוררת קושי. בכתב התביעה לא מבוקש סעד לביטול חוזה החכירה. עולה שאלה האם בידי התובע לבקש השבה ללא סעד ביטול, האם כאשר מדובר בחוזה חכירה אחד שנחתם בין רמ"י לבין כלל חברי קבוצת הרכישה קיימת אפשרות לביטול חלקי של חוזה החכירה כלפי התובע בלבד, האם קיימת חובת השבה לתובע כאשר הכספים בגין חוזה החכירה עם כל חברי הקבוצה שולמו מכספי הקבוצה ובכלל האם הכרעה בשאלה זו הנה בסמכותו העניינית של בית משפט זה? בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית נקבע שלא ניתן לבטל את זכיית חלק מחברי הקבוצה במכרז . בפסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין עת"מ 5460-01-16 דוד נ' רשות מקרקעי ישראל (24.4.16) אליו מפנה התובע נקבע:
"בטרם סיום אעיר הערה לטענה שהשמיעו מקצת המשיבים, לפיה בית משפט זה איננו מוסמך לבטל חוזים שכבר נחתמו בין המשיבה לבינם. ובכן צודקים משיבים אלו, שאין בידי לבטל את החוזים, ואכן אינני מתיימר לבטלם. כל שעשיתי בפסק דין זה, הוא ציווי על ביטול המכרז, וביטול זה הינו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים" (פסקה 40).
53. שאלות אלה ונוספות מחייבות ברור עובדתי לצד ברור משפטי שלא ניתן לעשותו בשלב זה של בקשת סף. בהינתן שלברור זה ותוצאותיו השלכות לגבי תביעת התובע להשבת כספים מהנתבעת, למרות הקושי בטענות התובע, הנתבעת בכובעה כרמ"י היא בעל דין נחוץ ודרוש בתובענה ובזהירות המתחייבת בבקשות סף, לא ניתן לסלק את התביעה בעילה זו באיבה נגדה , תוך שטענות הנתבעת שמורות עמה.
54. גם אם קיימת אפשרות כי בסופו של הליך יתברר כי לא היה מקום להגיש את התביעה, ואינני קובעת כי כך הדבר במקרה זה, כבר נקבע כי "עצם הסיכון בניהול הליך משפטי ארוך אשר יתברר בדיעבד כהליך סרק, אינו שיקול בלעדי והוא קיים למעשה כמעט בכל הליך... אמת המידה נותרת זהה, והיא הבחינה האם יש אפילו סיכוי קלוש לתובע להצליח בתביעתו" (רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה ( 29.12.2014)).
55. שונה המצב לגבי רשות המסים. דין התביעה נגד רשות המיסים להימחק על הסף , בהיות התביעה מקדימה את עצמה וכן בשל אי מצוי הליכים.
56. התובע מבקש לחייב את רשות המיסים להשיב לו את הכספים ששילם בגין חוזה החכירה, ככל שחוזה החכירה יתבטל. סעיף 102 בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשס"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין") קובע את דרך הפעולה להשבת מס מקום בו מבוטלת עסקת מקרקעין ומחייב פני יה למנהל מס שבח. התובע לא מבקש בגדרה של התביעה לבטל את חוזה החכירה. הוא לא פנה לרשות המיסים בבקשה לביטול עסקה, לא פעל בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין ולא מיצה את הליכי ההשגה והערר הקבועים בחוק על החלטת המנהל (שלא ניתנה). בכך מקדימה התביעה את זמנה והיא מוגשת בטרם מיצה התובע את ההליכים העומדים לרשותו על פי הסדר הספציפי הייחודי הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין ודינה להימחק מטעם זה.
סוף דבר
57. מכל האמור, התביעה נגד הנתבעת בכובעה כרשות המיסים - נמחקת.

טענות התובעת כנגד רמ"י בנוגע להתנהלותה במכרז ובקשר להצעה ולייפויי הכוח מכוחם נחתם הסכם החכירה, נידחות. התביעה נגד רמ"י להשבה בטענה לביטול או בטלות הסכם החכירה, נותרת, בשלב זה, על כנה.
58. משהבקשה התקבלה בחלקה, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"א אלול תש"פ, 10 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אופיר לסרי
שופט :
עורכי דין: