ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גור סגמן נגד פסק דין :

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל

התובע

גור סגמן ת.ז. XXXXXX948

נגד

הנתבעים
.1 שיש שנאל 1998 בע"מ חברות 512644956
.2 אליהו חייט ת.ז. XXXXXX210

פסק דין

עסקינן בתביעה כספית שהינה פועל יוצא של מחלוקת עקב טענות להפרה של הסכם שכירות בין הצדדים.

מדובר בתביעה על סך 280,846 ₪ אשר הוגשה לאחר שהנתבעים פינו את המושכר וזאת בגין דמי שכירות שלא שולמו, תשלום בגין איחור בפינוי והוצאות פינוי.

הנתבעים הגישו תביעה כספית נגדית על סך 461,800 ₪ בגין אבדן הכנסות ושווי של ציוד שנשאר בנכס, אולם בסופו של דבר לא שילמו את האגרה בגינה ובחרו למחוק תביעה זו על פי פסק דין שניתן ביום 20.7.20.

התובע רכש זכויות חכירה לדורות בנכס המושכר השוכן ברח' ג'ימס ווט 2 פינת חלוצי התעשייה 12 בחיפה, וידוע כחלקה 64/6-9 בגוש 11547 (להלן – הנכס).

הנתבעת 1 הינה חברה העוסקת בתחום השיש ומחזיקה במושכר מאז שנת 2003 בהתאם להסכמי שכירות שנכרתו מול בעלי הנכס בכל עת (להלן – החברה).
הנתבע 2 הינו מנהל החברה ובעל מניות בלעדי בה אשר נתבע בהליך זה מכוח חתימתו כערב על הסכם השכירות (להלן – הנתבע).

תמצית העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים

התובע רכש את זכויותיו בנכס על פי הסכם מיום 25.5.14 וקיבל חזקה בו ביום 1.6.14.
החברה החזיקה בנכס עובר לרכישת הזכויות על ידי התובע וזאת בהתאם להסכם שכירות עם הבעלים הקודם. בשנת 2014 עמדו דמי השכירות על סך 5,880 ₪ + מע"מ לחודש. הסכם זה עמד בתוקפו עד ליום 31.12.14 והתובע נכנס בנעלי הבעלים הקודם לצורך כך (להלן- ההסכם הישן).
ביום 17.7.14 כרתו הצדדים הסכם שכירות (להלן – הסכם השכירות) על פיו שכרה החברה את הנכס לתקופה מיום 1.1.15 ועד 31.12.21.
החברה התחייבה לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך 14,500 ₪ (בשנת 2015) אשר יעלו לסך חודשי של 15,500 ₪ (לשנים 2016–2017) ולאחר מכן יעלו דמי השכירות בהתאם לעליית המדד מיום כריתת ההסכם.
זהו אינו ההליך הראשון המתנהל בין הצדדים.
בשלהי שנת 2016 התובע הגיש תביעה לפינוי החברה מהנכס בטענה לאי תשלום דמי שכירות בשנת 2016. תביעה זו נדונה במסגרת תא"ח (חי') 65036-11-16 סגמן נ' שיש שנאל 1998 בע"מ (להלן – ההליך הראשון). שם ניתן פסק דין ביום 18.3.17 אשר דחה את התביעה מחמת אי עמידה בנטל להוכיח מהו מועד התשלום החודשי שסוכם בין הצדדים ומשום כך נדחתה עמדת התובע לפיה נוצר פיגור בתשלום.
לאחר מכן, הגיש התובע תביעת פינוי נוספת אשר נדונה במסגרת תא"ח (חי') 52395-11-17 סגמן נ' שיש שנאל 1998 בע"מ (להלן – ההליך השני).
במסגרת דיון שהתנהל בהליך השני מיום 26.3.18 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין על פיה ככל שהחברה תשלם לתובע את דמי השכירות של חודש אפריל עד ליום 20.4.18 תהיה רשאית להישאר בנכס עד ליום 26.4.18 . עוד סוכם כי במידה שתשלם דמי שכירות כסדרם תוכל להאריך את השהות עד ליום 26.6.18. מאידך, אם לא תשלם דבר, יהיה עליה לפנות את הנכס באופן מיידי (להלן – פסק הדין לפינוי).
בעקבות פסק הדין לפינוי, התשלום בגין חודש אפריל 2018 שולם. דמי השכירות לחודש מאי 2018 לא שולמו במועד. לכן, ביום 6.5.18 נקט התובע הליך לפינוי הנכס במסגרת לשכת ההוצאה לפועל.
הליך הפינוי יצר חיכוך נוסף בין הצדדים עת התובע דרש פינוי מיידי של כל השטח, לרבות הציוד והסחורה שצברה החברה במקום ברבות השנים. הנתבעים הבטיחו לבצע פינוי מלא עד ליום 21.5.18. בסופו של דבר, נוצרה מחלוקת בין הצדדים אשר הובילה לכך שהנכס פונה באופן מלא בשלהי יוני 2018.
התובע עותר לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות שלא שולמו בשנים 2014-2018 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגינם בסכום של 192,742 ₪. בנוסף, עותר לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בגין האיחור בפינוי בסך 35,840 ₪ וכן בעלות בה נשא לצורך ביצוע הפינוי בפועל בסך 59,202 ₪.
התובע הגיש תצהירים מטעמו (סומן ת/1) ומטעמם של אמו ומנהלת החשבונות שלו, גב' עדינה סגמן (סומן ת/2); מר אורי פרלשטיין אשר ערך חוות דעת ביחס לחוב דמי השכירות (סומנה ת/3); מר אילון אורבך, שהיה בין הבעלים הקודמים של הנכס (סומן ת/4); מר כפיר סגמן, אחיו של התובע שהעיד לגבי תהליך הפינוי (סומן ת/5). בנוסף הוגשו תצהירים של עדים נוספים אשר לא התייצבו במועד הדיון ולכן תצהירם אינו מהווה חלק הראיות בתיק.
הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות הן משום שבגין חלקה העיקרי קיים השתק פלוגתא במסגרת ההליכים הקודמים והן משום שבפועל שולמו לתובע מלוא דמי השכירות כנדרש. בנוסף, הוצאות שנגרמו לתובע במסגרת הליך הפינוי הם תולדה של התנהלותו שלו, עת סירב לתת לנתבעים שהות לפנות בעצמם וכי גם הנזק הנטען הינו מופרך ומוגזם. עוד טען הנתבע כי אינו ערב לחוב ולכן ככל שתתקבל התביעה, יש לחייב את החברה בלבד.
מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2 (סומן נ/1) וכן תצהירים של אחיו ושל עד נוסף אשר לא התייצבו לחקירה ולכן תצהירם אינו מהווה חלק מהראיות בתיק.

דיון והכרעה

חוב דמי שכירות

שנת 2014 – אין מחלוקת כי בשנת 2014 עמדו דמי השכירות על סך 5,880 ₪ בתוספת מע"מ. אין גם מחלוקת כי התובע קיבל לידיו תשלום עבור 6 חודשי שכירות.
התובע טוען כי מאחר שנכנס בנעלי הבעלים הקודמים ביום 1.6.14, הוא זכאי לקבל דמי שכירות עבור חודש נוסף, כאשר לטענתו החברה העבירה לידי הבעלים הקודמים דמי שכירות עבור חמישה חודשי שכירות בלבד.
החברה טוענת כי למעשה החובה לשלם את דמי השכירות לתובע קמה רק ביום 1.8.14 וכי כל ההמחאות בנוגע לתקופה הקודמת למועד זה נמסרו לבעלים הקודמים.
עוד נטען כי ככל שחודש אחד לא שולם, הרי שזה נובע מאחריות התובע וכי לאור פסק הדין שניתן בהליך הראשון, התובע מושתק מלטעון לחובות הקודמים לשנת 2017.
למעשה, אף שהוכח כי החברה העבירה לבעלים הקודמים שיקים עבור שבעה חודשים, התובע מוכיח כי רק חמישה מתוכם נפרעו וכי גם מר אורבך, הבעלים הקודמים, סבר שהחל מיום 1.6.14 התובע נכנס בנעליהם לעניין גביית דמי השכירות מהחברה (ראו נספח ד/2 לתצהיר ת/1).
החברה לא טוענת באופן מפורש כי אכן שילמה את כל התשלומים לשנת 2014, וכפי שהוכיח התובע היא לא עשתה כן.
שנים 2015–2016 – לעניין זה, מסתמך התובע על חוות דעת שערך מר אורי פרלשטיין ביום 21.11.17 (להלן – חוות הדעת) והעדכון שערך לה ביום 1.7.18 (להלן – עדכון חוות הדעת – סומנו במאוגד ת/3). מעיון בהן נראה כי שולמו מלוא דמי השכירות בשנים אלה וכי החיובים בהן מתייחסים לאיחור בתשלום בלבד. כך, החוב הנומינלי המיוחס לכל התקופה הנטענת עומד על סך 91,483 ₪ , בעוד החוב לתקופה שמיום 1.1.17 ואילך עומד על סך 84,460 ₪. נראה כי ההפרש בין הסכומים הינו אותו חוב נטען לשנת 2014 ואין חוב נומינאלי נוסף לשנים 2015-2016. התובע הבהיר כי בגין חובות אלו הוגשה תביעת הפינוי בהליך הראשון.
הנתבעים טוענים כי לאור פסק הדין בהליך הראשון, התובע מושתק מלטעון לחוב שמקורו בתקופה הקודמת ל-1.1.17, שכן נקבע שם במפורש כי לא קיים חוב עד ליום 31.12.16.
התובע בעצמו העיד כי הגיש את התביעה בהליך הראשון בגין החובות משנים 2015–2016 אך בפסק הדין שם נקבע כי לא קיימים חובות שכן התובע הודה כי הסכים לאיחורים בתשלום דמי השכירות. על כן, מדובר בפלוגתא שעלתה בין הצדדים בהליך קודם והוכרעה שם.
לכן, יש לקבל את עמדת הנתבעים ולקבוע כי בכל הנוגע לחוב דמי שכירות בשנים 2015-2016 התובע מושתק מלטעון לקיומו של חוב בהליך זה (רע"א 1945/17 המועצה המקומית עראבה נ' פלוני (פורסם במאגרים, 1.6.17) בס' 6).
באשר לחוב נשוא שנת 2014, התובע טוען כי חוב זה לא עמד במוקד הדיון בהליך הראשון. אמנם, בחינת פסק הדין בהליך הראשון תומכת בעמדת התובע והנתבעים לא הראו אחרת. לכן, בכל הנוגע לחוב בשנת 2014 קביעתו של בית המשפט בהליך הראשון לא יכולה להוות השתק פלוגתא לגבי חוב נטען זה.
שנים 2017–2018 - לטענת התובע, גם בשנת 2017 לא שילמה החברה את דמי השכירות כסדרם, כך שביום 5.9.17 פתח התובע הליך הוצאה לפועל בגין חיובי ריבית פיגורים ולאחר מכן דרש את פינוי החברה מהנכס ופתח בהליך השני .
לגבי תקופה זו נכתב בעדכון לחוות הדעת כי מדובר בחוב נומינאלי בסך 84,460 ₪ ובחיוב בגין ריביות פיגורים בסך 61,300 ₪ (עד ליום 30.6.18).
הנתבע מכחיש באופן גורף את הטענות בדבר קיומו של חוב בשנים אלה אולם אינו מציג כל ראיה על תשלום. במסגרת חקירתו ציין כי שילם להערכתו כ 70,000 ₪ במזומן עבור דמי שכירות לתקופה זו אולם לא קיבל קבלות עבור תשלומים אלה. במסגרת החקירה ניתנה לנתבע האפשרות להציג אסמכתאות לגבי התשלום הנטען, שכן הסביר כי גבה את הסכומים הללו מלקוחות של החברה והגיע לשלם במשרדה של גב' עדינה סגמן. הנתבע לא הצליח לספק הסבר נאות בנושא וממילא לא הציג אסמכתא כלשהי לתמוך בטענות אלה.
הגב' סגמן אישרה שהנתבע אמנם ביקר במשרדיה מספר בודד של פעמים אולם בפועל שילם במזומן פעם אחת בלבד וקיבל קבלה. העדה הכחישה את הטענה לפיה שולמו כספים במזומן מבלי שיצאה קבלה.
עדותו של הנתבע הינה עדות יחידה של בעל דין, שקשה לבסס עליה ממצאים עובדתיים (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ורע"א 3567/13 ‏ ע-מ-ס-ת-ניהול והשקעות בע"מ נ' עטרה סחר רכב בע"מ (פורסם במאגרים , 11.7.13), בפסקה ח').
העובדה שמדובר בחברה, המתנהלת באמצעות משרד רואה חשבון (יועז את מזרחי לפי דברי הנתבע בחקירתו) וכי על אף חוות דעת ת/3 מאת התובע הנתבע אינו מציג כל מסמך חשבונאי שיש בו לתמוך בטענותיו לעניין ביצוע תשלום דמי השכירות, הינה תמוהה ובלתי סבירה.
יוער כי טענת הנתבע על כך שהתובע קיבל תשלומים שלא נרשמו הינה למעשה טענה בעלת 'ניחוח' של התנהלות פלילית, לגביה קיים נטל ראיה מוגבר (ע"א 357/72‏ ‏ עזיז נ' בצלציוני, פ''ד כז(1) 741, 744 (1973)), אשר לא הורם ולו באופן ראשוני.
הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא כי מעבר לטענות בעלמא, הנתבעים אינם מתמודדים עם טענות התובע לקיומו של חוב בגין דמי שכירות, לא עלה בידם לקעקע את חוות דעתו של מר פרלשטיין וחישוביו ואינם מציגים ראייה כלשהי לתמוך בעמדתם לפיה החוב המדובר שולם ואינם מציגים תחשיב חלופי כלשהו.
אשר על כן, עלה בידי התובע להוכיח קיומו של חוב בגין דמי שכירות בשנים 2017-2018 ובשנת 2014 ולכן דין טענותיו במישור זה להתקבל.
סכום החיוב בגין מכלול חוב דמי שכירות עבור חודש אחד בשנת 2014 (6,938 ₪) וכן עבור שנת 2017 ועד שלהי יוני 2018 (145,760 ₪) יעמוד על סך 152,698 ₪.

איחור בפינוי הנכס

התובע טוען כי יש לחייב את החברה בגין איחור בפינוי הנכס.
לטענת התובע, משלא עמדה החברה בחובת תשלום דמי השכירות עד ליום 26.4.18, בהתאם לפסק הדין לפינוי שמבוסס על הסכמת הצדדים, אזי היה עליה לפנות את המושכר עד מועד זה. בפועל, התובע הוא שהוביל לפינוי המושכר, באמצעות בעלי תפקיד מטעם לשכת ההוצאה לפועל כך שמועד הפינוי בפועל הינו 21.5.18.
משכך ובהתאם לסעיף 15 בהסכם השכירות, עותר התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי יומי בסך 400 $ מיום 27.4.18 ועד ליום 21.5.18 בסך נומינאלי של 35,840 ₪.
הנתבעים טוענים כי פסק הדין לפינוי קבע סנקציה של פינוי בלבד, כאשר במסגרתו גם בוטל הסכם השכירות, כך שאין לחייבם בדבר מה נוסף.

הנתבע נשאל בעניין זה בחקירתו אולם תשובותיו לא היו בהירות, בלשון המעטה.
הנתבע אף אישר בחקירתו כי לא הצליח לגייס את הסכומים שנקבעו על מנת שיתאפשר להם להישאר בנכס מעבר ליום 26.4.18 וכי הבין שעליו לפנות את המקום, אולם מסביר כי פינוי של עסק כזה לא מתבצע 'בלחיצת כפתור', כדבריו, והיה זקוק לזמן נוסף על מנת להיערך לכך. הוכח כי הפינוי של החברה מהנכס בוצע בפועל ביום 21.5.18. לאחר מכן נזקק התובע לזמן נוסף על מנת לפנות מהנכס את הציוד והפסולת שהותירה החברה במקום. נושא זה יידון בפרק הבא.
בניגוד לטענת הנתבעים, העובדה שבפסק הדין לפינוי נקבע כי על החברה לפנות את הנכס, אין משמעה איון הסכם השכירות על כל תנאיו. נהפוך הוא. כאשר עוסקים בפיצוי בגין איחור בפינוי, יש לגשת להוראות ההסכם העוסקות בתוצאות ביטולו ו/או הפרתו. לא זו בלבד שטענת הנתבעים במישור זה אינה נתמכת על מסד משפטי או עובדתי כלשהו, אלא שהיא מנוגדת להיגיון ושכל ישר, שהרי ביטול ההסכם "מקים אותן לחיים" (ראו לעניין זה ע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ (פורסם במאגרים, 14.12.06) בס' 13) –
"... כידוע, התשובה לשאלה האחרונה הינה שביטול עקב הפרה משחרר את הצדדים לחוזה מקיומם של חיובים עתידיים המבוססים על ההנחה שהחוזה ממשיך להיות בתוקף, אך אין משמעו "עקירת החוזה מהמציאות המשפטית שבין הצדדים" (ע"א 741/79 כלנית השרון נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533, 540). ברור, כי ביטולו של חוזה אינו גורם לכך שכל החיובים הכלולים בו יעברו מן העולם (ע"א 459/78 חברת בני פיפשקוביץ בע"מ נ' חברת אבני יצחק, פ"ד לה(3) 169, 182-183). ייתכן מאד, שחוזה יכלול חיובים מסוימים המיועדים לחול דווקא בסיטואציה של ביטול. דוגמה להוראות כאלה נמצא בתניית בוררות ובהוראות המסדירות את ההשבה (ראו, ע"א 370/84 צוקרמן נ' סולל, פ"ד מא(3) 5; ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49, 57-56; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 1113-1110; לעניין היכולת להחיות תניית בוררות בחוזה שבוטל: ע"א 3/56 סחייק נ' ברנרד, פ"ד יא 441; ע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ"ד מ(3) 29; ס' אוטלנגי בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית, תשס"ה) 243-240). ברי, כי האוטונומיה של המתקשרים בחוזה מאפשרת להם לקבוע הוראות שמטרתן להסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם אף בעקבות ביטולו של החוזה עקב הפרתו (מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו (תשנ"ג) 20-18). הוראות כאלה צופות פני עתיד, אלא שמדובר בעתיד בו החוזה אינו עוד בתוקף. הוראות כאלה נבדלות מהוראות אחרות, העומדות במרכז החוזה ועוסקות במימושו (ראו, ע"א 187/87 לוי נ' דויטש, פ"ד מג(3) 309, 320-318). הוראות בחוזה המתייחסות לסיטואציה של ביטול הינן בבחינת הקדמת תרופה למכה, במובן זה שהן באות לקבוע מראש את הנורמות שיחולו על הצדדים אם יחסיהם החוזיים יעלו על שרטון. הוראות כאמור שורדות חרף ביטול החוזה, בשל כוונת הצדדים להפריד אותן מיתר החלקים של החוזה שיעברו מן העולם בעקבות ביטולו של החוזה. כמובן, שייתכן כי החוזה יכלול הוראות מסוג אחר, והן הוראות העוסקות בתוצאות ההפרה אף כאשר החוזה לא בוטל. הוראות מן הסוג האחרון, למשל בעניין פיצויים מוסכמים, יתכן ויחולו הן במקרה בו החוזה עומד בתוקפו והן במקרה בו בוטל. "
לאור האמור, המסקנה היא כי לכאורה ובהתאם לתנאי ההסכם, זכאי התובע לתשלום פיצוי בגין תקופת האיחור בפינוי הנכס.
עם זאת, בשים לב לדיון בעניין דמי השכירות ודרישות התובע בהקשר זה נחזה כי התובע עותר לחיוב החברה בתשלום דמי שכירות עד ליום הפינוי בפועל (ראו חוות הדעת המעודכנת בה מתייחס מר פרלשטיין לחיוב חלקי בגין שכירות עד 31.5.18 – 10,500 + מע"מ ובתוספת הפרשי ריבית עד 30.6.18).
התובע אינו יכול לקבל דמי שכירות ופיצוי בגין איחור במסירה בגין אותה תקופה. מדובר בכפל סעדים שאינם יכולים לדור זה עם זה.
על כן, משעה שנפסקו לזכות התובע דמי שכירות בגין מלוא התקופה המבוקשת לשנת 2018, יש לדחות את הדרישה לסעד כספי נוסף בגין תקופה זו.

עלות פינוי הנכס

התובע טוען כי החברה השאירה בנכס פסולת רבה. הנתבע התחייב לפנות את הפסולת על מנת לחסוך עלויות. במסגרת ההתנהלות בין הצדדים לבין בעל התפקיד מטעם ההוצאה לפועל (מר בני בורטמן), נערכה רשימה של ציוד החברה שנשאר בנכס אותו עליה לפנות, אם כי התובע סבור כי רשימה זו אינה משקפת את מלוא הציוד שנותר במקום. בפועל, ולאחר שהנתבעים לא פעלו לסילוק הפסולת ולא השיבו לפניות התובע בנושא, ביצע התובע את הפינוי באמצעות קבלן עצמאי מטעמו. פינוי הנכס נמשך קרוב לחודש ימים, עד ליום 20.6.18.
התובע דורש השבת הסכום ששולם לקבלן 'א. ניר ' בסך 59,202 ₪ על פי חשבוניות וקבלות שצורפו נספח ט' לתצהירו.
הנתבעים טוענים כי התובע גירש את החברה מהנכס ומנע ממנה לפנות את כל רכושה וכך גרם לה לנזקים בדמות של אובדן ציוד וחומרים ולא עמד בהבטחתו לאפשר לחברה לבצע פינוי מסודר . לטענתם, התובע אף התעשר על חשבון החברה כאשר מכר את הציוד שהותירה מאחור. הנתבעים כימתו את שווי הציוד בסך 261,800 ₪. טענות אלה היוו הבסיס לתביעה שכנגד שהגישו הנתבעים, אשר נמחקה כאמור, אך נותר לדון בהן כטענות הגנה.
הנתבע הגיש ביום 23.5.18 תלונה במשטרה בגין גזילת הציוד הנטענת ומצרף תמונות כראיה לציוד שנותר בנכס (נספחים ד'- ה' לתצהיר נ/1).
הנתבעים גם טוענים כי עלויות הפינוי להן טוען התובע הינן מופרכות וכי למעשה מדובר בתשלום עבור שינויים מבניים בנכס.
לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוצג בעניין זה ושקלתי את עמדת הצדדים, אני סבורה כי יש להשיב לתובע את הסכומים בהם נשא על מנת לפנות את ציוד החברה מהנכס.
התובע סומך טענותיו על חשבוניות הקבלן 'א. ניר' אשר צורפו בנספח ט' לתצהירו.
מדובר על חשבוניות מפורטות המציינות את העבודות בגינן בוצע החיוב ומהן עולה כי הקבלן עבד בנכס מיום 28.5.18 ועד 31.5.18 באופן רציף ולאחר מכן עבד לסירוגין עד ליום 20.6.18. כל העבודות שבוצעו מתייחסות להעמסה ופינוי ציוד במכולות. מעיון בפירוט החשבוניות נראה כי אכן מדובר על חיובים בגין פינוי ולא בגין שינויים מבניים, כפי שטענו הנתבעים.
בנסיבות אלה, יש תימוכין לטענת התובע במישור זה ואף הסכום לתשלום נתמך באסמכתאות מתאימות ולא נשמעה כל טענה עניינית כנגד דרישה זו.
כעת נבחן את טענות הנתבעים לפיהן יש להשית לפתחו של התובע את האחריות לכך שנאלצו להותיר ציוד מאחור משום שנמנעה מהם האפשרות לבצע את הפינוי בעצמם.
פסק הדין לפינוי ניתן ביום 26.3.18 . הוא מבוסס על הסכמה שגובשה בין הצדדים ונוקב מועד לפינוי ביום 26.4.18 במידה ותשלם התובעת דמי שכירות לחודש אפריל עד ליום 20.4.18. סכום זה שולם. בנוסף, ניתנה לחברה אפשרות לשלם בגין חודש נוסף ביום 26.4.18 על מנת שיתאפשר לה להחזיק בנכס למשך חודש נוסף. אין חולק כי התשלום הנוסף לא בוצע. לפי הוראות פסק הדין, מועד הפינוי בנסיבות הינו 26.4.18.
כלומר, החברה ידעה כבר ביום 26.3.18 כי אם לא תשלם דמי שכירות לחודשיים עד ליום 26.4.18, יהיה עליה לפנות את הנכס לכל המאוחר ביום 26.4.18.
החברה בחרה לשלם דמי שכירות עבור חודש אחד בלבד, משמע היה ברור לה כי עליה לפנות את הנכס עד 26.4.18.
תשובות הנתבע בעת חקירתו בעניין זה היו עמומות ובלתי מהימנות.
מחד טען כי התובע פעל לא כשורה עת דרש מהם לפנות לאלתר בעוד היה נחוץ זמן נוסף להיערך לפינוי, שכן שנדרש פינוי נכס בו החזיקה החברה במשך 16 שנים ונותר במקום ציוד רב.
מאידך, החברה המשיכה להחזיק בנכס לאחר מועד הפינוי המוסכם.
הוכח כי התיק לביצוע הפינוי באמצעות לשכת ההוצאה לפועל נפתח ביום 6.5.18, כי הנתבעים קיבלו על כך הודעה וידעו כי עליהם להיערך לפינוי ולא מצאתי בתשובותיו כל הסבר לאופן בו נערכה החברה לבצע את הפינוי. נחזה מהראיות כי אמנם בוצע פינוי חלקי של המשרדים ושל אולם התצוגה במקום (ראו נספח ח 4 לכתב התביעה המתוקן), אך מהתמונות שצירף הנתבע עצמו לתצהירו וכן מתשובותיו בחקירה נחזה כי נותר ציוד רב בשטח חצר הנכס, לרבות משטחי שיש רבים וציוד נוסף אותו לא פינתה החברה עד שעזבה את המקום ביום 21.5.18.
לאור הנתונים שהוצגו, לא הוצג נימוק מספק להתנהלות הנתבעים ואי היערכותם לפנות את המקום חרף השהות המספקת שניתנה להם (לכל הפחות מאז 26.4.18).
התנהלות זו היא שגרמה לתובע להיזקק להוצאות נכבדות לצורך סיום הליך הפינוי ויש לשפותו בגין הוצאות אלה בסך 59,202 ₪.

חיוב הנתבע בחובות החברה

התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע הן מכוח ערבותו להסכם השכירות , הן מכוח שטר חוב עליו חתם מול התובע והן מכוח הרמת מסך, לאור העובדה שהחברה הינה חברת יחיד שבבעלותו ובניהולו של הנתבע.
הנתבע מכחיש את ערבותו האישית לחוב, מכחיש את חתימתו כערב על הסכם השכירות וטוען כי מדובר בתוספת שביצע התובע לאחר החתימה וטוען כי טענה זו 'נולדה' רק לאחר תיקון כתב התביעה בהליך זה.
ברישא להסכם השכירות, תואר 'השוכר' על פי ההסכם כך –

כלומר, בתיאור הצדדים להסכם נרשם כי הנתבע ערב לחובות החברה.
במסגרת נספח ב' להסכם, חתם הנתבע על שטר חוב בסך 100,000 ₪, בו נכתב כי "התמורה קבלנו בחוזה שכירות מיום 17.7.14".
טענת הנתבע עומדת בניגוד למסמכים בכתב הנושאים לכאורה את חתימתו, שאינה מוכחשת כשלעצמה. בנסיבות אלה, שעה שלא מדובר בהדיוט כי אם באדם שהינו מנהל ובעלים של החברה במשך שנים ארוכות, הנתבע נושא בנטל מוגבר להוכיח טענותיו העומדות בניגוד למסמכים אלה.
במסגרת חקירתו נשאל הנתבע האם הוא קרא את הסכם השכירות טרם חתימתו והאם יש ברשותו עותק של ההסכם. הנתבע טען כי אין ברשותו עותק של ההסכם ותשובותיו ביחס לקריאה נותרו עמומות. העובדה שאין ברשות הנתבע עותק מההסכם מחלישה את טענתו לפיה ביצע התובע תוספות להסכם לאחר שנחתם.
יש לזכור כי חזקה על אדם שחתם על הסכם כי קרא אותו והבין את תוכנו (ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (פורסם במאגרים, 10.06.08) בס' 6). זאת במיוחד כאשר מדובר בהסכם מסחרי ומדובר ב נתבע בעל נסיון בעולם המסחר.
עם זאת, הנתבעים טוענים כי האופן בו נכללה תניית הערבות בהסכם אינה יכולה להביא לחיוב הנתבע כערב לחובות הנתבעת. לאחר שנתתי דעתי לטענה זו אני סבורה כי בנסיבות שהוכחו בהליך זה לא ניתן לקבלה.
חוק הערבות, תשכ"ז-1967 אינו כולל דרישה צורנית, כך שערבות יכולה להיווצר אף בהסכמה בעל פה (ראו ת"א (אש') 36140-10-17 אזולאי נ' מוסא ( פורסם במאגרים, 17.12.2019) בס' 8 ו רוי בר-קהן ערבות 92–94 (תשס"ו-2006). עם זאת, ככל תניה חוזית, כריתתה מצריכה הסכמה תוך גמירות דעת. לכן, במקרים שונים נפסק כי התחייבות לערוב לחובות חברה, אשר "נבלעת" בתוך מלל מסמך, אינה מעידה על גמירות הדעת הנדרשת לכינונה של ערבות (ראו ע"א (מרכז) 4087-08-07 מיזלין נ' פז פרחים [1996] בע"מ (פורסם במאגרים, 26.11.2008) בס' 3, ע"א (מח'-ת"א) 3168/99 רמי חרושת מרצפות בע"מ נ' דוידוביץ (פורסם במאגרים, 12.2.02) בס' 4–6 ו ת"א (של'-י-ם) 27237-02-17 פרסומי ישראל ירושלים ג. בע"מ נ' זיקית החוויה האתגרית בע"מ (פורסם במאגרים, 21.04.2020) בס' 43–47).
אמנם, בענייננו, האופן בו נכללה תניית הערבות בהסכם אין בו די, לכשעצמו, בכדי להעיד על גמירות דעתו של הנתבע לערוב לחיובי הנתבעת. עם זאת, ניתן ללמוד על גמירות דעתו של הנתבע לעניין זה ועל הבנתו כי הוא ערב לחובות הנתבעת ממקורות אחרים.
מקור ראשון וחשוב להבנת ההתנהלות נמצא אם נעיין בהסכם שנערך עם החברה מול הבעלים הקודמים כבר ביום 11.2.04 (נספח ג1 לכתב התביעה המתוקן). מהסכם זה עולה כי הנתבע חתם ערבות אישית להתחייבויות החברה על פי הסכם זה. גם הארכות ההסכם מול אורבך בשנים שלאחר מכן נשענות על התחייבות בסיסית זו (ראו נספח ג2 לכתב התביעה המתוקן). כלומר, הנתבע אמור היה להיות ער לכך שערבותו ניתנה להסכם כבר בראשית ההתקשרות מול הבעלים הקודמים. משעה שהוכח כי לצורך ההסכם ועד סוף שנת 2014 נכנס התובע בנעליו של הבעלים הקודמים, אזי ממילא יש לקבוע כי הנתבע ערב לתקופה זו.
באשר להמשך תקופת השכירות, הגיון ושכל ישר מובילים להנחה לפיה המשך תנאי השכירות נמשכו בדומה לתנאים שנערכו מול הבעלים הקודמים, לרבות הערבות האישית.
נחזה כי מדובר ב'חוזה סטנדרטי', כפי שהגדירו הנתבע בחקירתו , אשר השינוי העיקרי בו לאחר חילופי הבעלות בנכס התייחס בעיקר לגובה דמי השכירות.
בנוסף, הנתבע חתם על שטר חוב מוגבל לסכום של 100,000 ₪ במצורף להסכם השכירות. הנתבע מאשר חתימתו על מסמך זה. המסמך מנוסח באופן פשוט, בהיר וקצר ועולה ממנו כי נועד להבטיח את קיום התחייבויות החברה לפי הסכם השכירות . להלן נוסח שטר החוב–

עצם החתימה על שטר החוב מלמדת על כך שהנתבע הבין כי הוא חב בחובות הנתבעת על פי ההסכם, לפחות עד לגובה הסכום הנקוב בשטר, קרי 100,000 ₪.
נתתי דעתי לעמדת הנתבע לפיה חתם על שטר החוב בשם החברה וכי חותמת החברה נמחקה מהמסמך בכוונת מכוון. עם זאת, עיון במסמך מעלה כי בשם עושה השטר נקוב שמו של הנתבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
התובע העלה גם טענות לחבות של הנתבע כבעל מניות וכאורגן בתאגיד לצורך הרמת מסך , אולם טענות אלו לא הוכחו במידה מספקת לחיוב הנתבע. לאור המסקנה כי מדובר בערב להסכם על פי המסמכים, ממילא אין צורך לדון בהן.
לאור האמור, הוכח כי הנתבע ערב אישית לחיובי החברה על פי הסכם השכירות, אולם הוכח כי חרף מעמדו כבעלים ומנהל בחברה, מצאו לנכון הצדדים להגביל את ערבותו האישית לסכום של 100,000 ₪ ולכן יש להגביל את החיוב האישי לסכום זה .

סוף דבר

אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 211,900 ₪.
מתוך סכום זה, אני מחייבת את הנתבע 2 לשאת בתשלום של 100,000 ₪ בו יהא חב עם הנתבעת 1, ביחד ולחוד.
בנוסף לחיובים האמורים, יישאו הנתבעים בתשלום הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד לתובע בסכום כולל של 50,000 ₪.
הסכומים ישולמו עד ליום 15.10.20, שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.10.18 ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשיב כספי פיקדון עבור שכר עד שנותרו בתיק למפקיד באמצעות ב"כ.

ניתנה היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: גור סגמן
נתבע: פסק דין
שופט :
עורכי דין: