ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מחצבות הר טוב בע"מ נגד רשות מקרקעי ישראל :

לפני כבוד ה שופט נפתלי שילה

התובעת

מחצבות הר טוב בע"מ
ע"י עו"ד דורון טישמן

נגד

הנתבעת

רשות מקרקעי ישראל
ע"י עו"ד דניאל להמן , עו"ד מירב קניג וולרשטיין ועו"ד אורלי לוי מנצור

פסק דין

האם יש לסלק על הסף את תביעת התובעת עקב התיישנות או העדר עילה ?

א. רקע עובדתי

1. התובעת מפעילה מחצבה. עד לשנת 2006, חויבו המחצבות בישראל לשלם תמלוג לנתבעת (להלן גם: הרשות או המנהל), בגובה של 4% ממחיר המכירה של החומרים שמפיקות המחצבות, זאת, על פי החלטה של מועצת מקרקעי ישראל מיום 30.11.70. המנהל היה שולח שוברי תשלום למחצבות, בהתאם לתחשיב ארצי שחושב על ידו ביחס למחירו של כל חומר שמופק מהמחצבות (אבן, חצץ וכו') ובהתאם לכמות החומר שחצבה כל מחצבה .

2. לטענת התובעת, בסוף שנות ה – 90 של המאה הקודמת, עלה סכום התמלוגים והמנהל חישב את מ חיר המכירה של חומרי החציבה, בשיעור גבוה בהרבה מהמ חיר שבו נמכרו החומרים בפועל ע"י המחצבות . לטענתם, התברר שהמנהל חישב את מחיר המכירה על בסיס מחירונים ששלחו אליו כמה חברות חציבה ובהתאם לנתוני הלמ"ס ואולם בפועל, מחירי השוק שבהם נמכרו חומרי החציבה היו נמוכים בהרבה.

3. ביום 15.8.00 שלח ב"כ התובעת עו"ד טישמן, שייצג אז את עמותת איגוד חומרי המחצבה בישראל (להלן: העמותה) מכתב למנהל המנהל ובו ציין בין היתר , כי בתקופה האחרונה "התעורר ספק" שמא עדכון מחיר המכירה של חומר החציבה, לא משקף את המחיר בפועל וכי מבדיקות שנערכו במחצבות מתברר כי: "שיעור התמלוגים הועלה בצורה דרמטית בשנים האחרונות ללא קשר לשינויים שחלו במחירי המכירה הממוצעים בפועל של חומרי החציבה".

4. העמותה טענה במכתב הנ"ל, כי תחשיב ה מנהל לא לקח בחשבון הנחות משמעותיות שהמחצבות מעניקות מתחת למחיר המחירון הרשמי שלהם ועל בסיס נתוני האמת שנבדקו במחצבות, עלה כי המנהל "גבה בטעות במהלך השנים תמלוגים בשיעור העולה באופן ניכר על התמלוג הנכון לפי החלטות המנהל עצמו, שכן עדכון שיעורי התמלוג נעשה על בסיס נתונים מוטים כלפי מעלה... גביית התמלוגים באופן זה... יוצרים עילה להחזר הסכומים ששולמו ביתר על פי שיטת עדכון שיעור התמלוגים שאינה עולה בקנה אחד עם החלטות המנהל עצמו".

5. ביום 7.9.00 השיב מנהל המנהל למכתב הנ"ל וטען כי קביעת גובה התמלוגים נערך על סמך מחירוני חברות המחצבות ונתוני הלמ"ס וכי בחצי השנה האחרונה, ירד התמלוג בגין כריית חצץ בכ- 11%. כמו כן נמסר, כי תבוצע בדיקה של שיטת ה תמלוגים.

6. המנהל הזמין דו"ח בדיקה אודות גובה תשלום התמלוגים ובעקבות הדו"ח, ביום 11.1.06 החליט המנהל על שינוי חישוב שיטת התמלוגים באופן שהיא תיקבע מכאן ואילך בהתאם לכמות החומר שמופק בלבד, כך שעל כל טון חומר ישולם מחיר קצוב, ללא קשר למחיר המכירה בפועל ע"י המחצבות.

7. ביום 15.7.08 הגישה העמותה וכן שלוש מחצבות שהתובעת לא נמנית עמהן (להלן: שלוש המחצבות) תביעה לסעד הצהרתי, לבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: ההליך הראשון). גם תביעה זו, הוגשה באמצעות עו"ד טישמן. בתביעה נטען שהתברר לשלוש המחצבות, שעד להפעלת השיטה החדשה בשנת 2006 , המנהל גבה מהן תמלוגים בגובה כמעט כפול, מאחר שהוא לא חישב נכון את מחיר המכירה בפועל. לטענתן, המנהל לא לקח בחשבון את שיעור ההנחה שהמחצבות מעניקות ללקוחות רבים וגדולים ולכן לא חושב מחיר המכירה האמיתי כפי שהתחייב מהחלטת המנהל עצמ ו. לטענתן, אף מהדו"ח שהוכן לפי הזמנת המנהל ע"י חברת "חושבה לתכנון בע"מ", עלה שמחירי המכירה בפועל של המחצבות, נמוכים בצורה משמעותית מהמחירים שעל פיהם מחושב מחיר המכירה לצורך קביעת התמלוגים.

8. בהליך הראשון התבקש בית המשפט להצהיר שהמנהל לא היה זכאי לגבות תמלוגים בשיטה שבה הוא נקט ואשר נוגדת את החלטת מועצת מקרקעי ישראל.

9. לאור החלטת בית המשפט בהליך הראשון, הגישה העמותה ושלוש המחצבות כתב תביעה מתוקן (נ/4) שבו בנוסף לסעד ההצהרתי, הוגשה גם תביעה כספית שבמסגרתה תבעו שלוש ה מחצבות סך כולל של 19,504,842 ₪ בגין השנים 2001-2005 (להלן: השנים הרלוונטיות). המנהל טען שיש לדחות את התביעה בין היתר, מאחר שההנחות שמעניקות המחצבות לגורמים מסוימים שהם בד"כ מפעלי המשך השייכים או קשורים למחצבות, לא צריכות להילקח בחשבון. המנהל טען שהמחצבות הן משאב ציבורי ולציבור מגיע תגמול ראוי ואין כל הצדקה להתחשב בכך שהמחצבות מעניקות הנחות לצרכים עסקיים שלהם. המנהל טען גם, שהציבור לא צריך להיפגע מכך ועל המחצבות לשלם תמלוגים מהשווי האמיתי של המכירות "במהלך עסקים רגיל" ולא לקחת בחשבון מכירות לגורמים קשורים של המחצבות.

10. ביום 6.3.12 הורה בית המשפט במסגרת ההליך הראשון, כי העמותה תמחק מההליך (מוצג נ/6).

11. ביום 30.5.12 הגיעו שלוש המחצבות והמנהל להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בהליך הראשון (להלן: פסה"ד) לפיה:

"התובעות ימציאו לנתבעת בתוך 90 יום את נתוני המכירה לתקופה הרלבנטית (2001-2005) של מחצבות בענף (על פי רשימה שתמציא הנתבעת לתובעות וככל הניתן באשר למרביתן). עם קבלת הנתונים, וככל שיימצא כי הנתונים אמיתיים ומשקפי ם עסקאות במהלך העסקים הרגיל, תפעל הנתבעת לחישוב מחיר המכירה המשוקלל על פי משקלן של המחצבות בענף, ובמועדים שעל פיהם חישבה הנתבעת את מחיר המכירה במהלך התקופה (פעמיים בשנה). עם קבלת מחיר המכירה המשוקלל, יחושב התמלוג שהגיע למנהל בתקופה הרלוונטית על פי הכמויות של התובעות שפורטו בחוות דעת מומחה בית המשפט. ככל שיתברר כי מחיר התמלוג ששולם גבוה מ זה שצריך היה (4%), תשיב הנתבעת את היתרה כשסכום זה משוערך להיום. מוסכם כי ככל שלא יומצאו הנתונים עד למועד שנקבע, תידחה התביעה ללא צו להוצאות".

12. בהתאם לפסה"ד, פנו שלוש המחצבות למומחה מר שאול קרונלנד, על מנת שיכין עבורם חוות דעת ביחס למחיר מכירת חומרי החציבה בתקופה הרלוונטית וביום 29.8.12 הועברה חוות דעתו לעו"ד טישמן והוא העביר אותה למנהל.

13. ביום 26.2.13 שלח עו"ד אהרוני מטעם המנהל, מכתב לעו"ד טישמן. בין היתר נאמר במכתב כי:

"בהמשך לתכתובות קודמות, הריני לשוב ולהודיעך כי הנתונים שהעבירו מרשותיך, אין בהם חידוש ואין בהם כדי לתרום להכנת אותה טבלת מחירים לפיה, לטענת מרשותיך, היה לקבוע בשעתו את גובה התמלוג ששלמו המחצבות השונות ובהן גם מרשותיך. כזכור, טענת מרשותיך הייתה כי התמלוג צריך היה להיקבע על פי המכירות בפועל ... נתונים כאלה לא הועברו על ידכם למנהל עד היום, על אף הודעותינו בעניין... נשוב ונזכיר כי עמדת המנהל היא כי אין לחשב את התמלוג לפי המכירות בפועל ומכאן שההסכמה לתשלום למרשותיך ניתנה לפנים משורת הדין ובכפוף להחלטת איגוד המחצבות למחוק עצמו מהתביעה ועמידת המנהל על טענת ההתיישנות ביחס להגשת תביעות דומות ע"י מחצבות אחרות".

14. במכתב הנ"ל פירט עו"ד אהרוני את הנתונים שעל שלוש המחצבות להעביר, כשהן מתייחסות לרשימה של שלושים ושבע מחצבות שפורטו באותו מכתב.

15. שלוש המחצבות הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש מאחר שלטענתן המנהל לא ביצע את פסה"ד ועקב כך, נערכה בחודש יולי 2013 פגישה עם ב"כ המנהל וסוכם ששלוש המחצבות יעבירו חומר נוסף. ביום 21.11.13 העבירו שלוש המחצבות חומרים נוספים למנהל לצורך עריכת התחשיב (נספח 5 לתצהיר עו"ד מדוויר).

16. ביום 12.2.15 פנו שלוש המחצבות למנהל ובקשו לקבל את עמדתו ביחס לחומרים הרבים שנשלחו אלי ו עוד בחודש נובמבר 2013. בתגובה, של ח עו"ד אהרוני מטעם המנהל מכתב לעו"ד טישמן ביום 23.2.15, שבו נאמר בין היתר כי המנהל עבר על החומר באופן מדוקדק ואולם:

"לאכזבתנו, כרכים אלו הכילו נתוני המכירות של התובעות עצמן, שכידוע אינן נחשבות למובילות בענף מבחינת היקף מכירותיהן ולא נכלל בהם המידע אודות המחצבות שאת נתוניהם התבקשתם להציג ואשר בלעדיהם, אין כאמור אפשרות להשלמת חישוב התמלוג. מהאמור עולה כי... לא הצלחתם לקבל מהמחצבות המובילות את הנתונים הנדרשים וכתוצאה מכך, לא ניתן להשלים את חישוב התמלוג ע"פ השיטה שהיתה נהוגה בעבר ולקבוע האם מרשותיכן שילמו תמלוג עודף. התוצאה המשפטית של האמור לעיל ובהתאם להסכמת הצדדים ולפסק הדין, משמעה דחיית התביעה, לאחר שבחלוף שלוש שנים !!! לא עלה בידכם להמציא ולו חלק מהחומר הנדרש. מבלי לגרוע מהאמור ומתוך רצון לסיים בהסכמה סכסוך ארוך ימים זה, נמתין 60 ימים נוספים לקבלת נתוני המכירה שאותם התבקשתם להמציא כבר לפני שלוש שנים והתחייבתם בזמנו להמציאם תוך 90 ימים".

17. ביום 5.5.15 העבירו שלוש המחצבות למנהל, חומרים רבים נוספים ביחס לשנים הרלוונטיות ממחצבות גדולות אחרות: אבן וסיד, המהפך ושפיר. ביום 25.5.15 שלחו שלוש המחצבות גם חוו"ד נוספת מעודכנת שנערכה ע"י המומחה מר קורנלנד מ חברת "שקד כלכלה בע"מ".

18. משלא התקבלה עמדת הרשות, הגישו שלוש המחצבות בחודש אפריל 2016, תביעה כספית כנגד הרשות לאכיפת פסק הדין בהליך הראשון, ע"ס של 26,722,000 ₪ לבית המשפט המחוזי בירושלים.

19. הרשות פנתה למומחה מטעמה, רו"ח ברסקי, על מנת שיבדוק את חוות הדעת שהוגשה ע"י שלוש המחצבות ושנערכה ע"י "שקד כלכלה בע"מ". על פי חוות דעתו, התשלום העודף ששילמו שלוש המחצבות עמד על 2,832,668 ₪ ללא ריבית והצמדה .

20. לאחר שהתקיים מו"מ, הסכימו הצדדים בהליך הראשון לחתום על הסכם פשרה, שאושר בוועדת הפשרות של הרשות ולפיו, הרשות תשלם לשלושת המחצבות פיצוי בסך כולל של 16 מיליון ₪ וביום 21.11.16 ניתן פסק דין כמוסכם (להלן: הסכם הפשרה).

21. ב"כ התובעת פנה לנתבעת בבקשה שאף לתובעת ישולם החזר בגין תמלוגים ששולמו לטענתה ביתר וביום 15.1.17 הודיעה הנתבעת כי "מעולם לא נוצר אצל רמ"י מחיר מכירה ארצי משוקלל, לגבי השנים הרלוונטיות ותביעתה התיישנה זה מכבר ".

22. ביום 21.5.18 הגישה התובעת את התביעה דנן כנגד הרשות, ע"ס של 7,888,097 ₪. לטענתה, הרשות צריכה לפצות גם אותה בגין גביית היתר של התמלוגים, שהיא חויבה בהם בשנים הרלוונטיות.

ב. תמצית טענות התובעת

1. כשם שהרשות השיבה לשלוש המחצבות את התמלוגים שנגבו מהן ביתר, חובתה להשיבם גם לתובעת. הרשות לא הודיעה לה שהיא השיבה לחלק מהמחצבות ת מלוגים ששולמו לה ביתר והדבר נודע לה רק לאחרונה.

2. על הרשות, כרשות ציבורית, מוטלת החובה להשיב כספים שגבתה שלא כדין ובחוסר סמכות. חובה זו חלה אף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. סירובה ל השיב לה את התמלוגים ששולמו ביתר, "אינה עולה בקנה אחד עם הנורמות הציבוריות החלות עליה ואף לוקה בחוסר סבירות קיצוני". אי השבת הכספים , מהווה עוולת גזל והפרת חובה חקוקה.

3. אין בידה את הנתונים האמיתיים אודות מחיר המכירה הארצי המשוקלל שממנו נגזר גובה התמלוג בתקופה הרלוונטית והיא שומרת על זכותה לתקן את כתב התביעה , לאחר שהרשות תמסור לה את הנתונים. בשלב זה, חישבה התובעת את תביעתה בהתאם לסכום שקיבלו שלוש המחצבות בהליך ה ראשון לפי הסכם הפשרה וזאת, בהתאם להחזר בגין כל טון חומר .

4. תביעתה לא התיישנה, מאחר שהמועד שבו התקבלו הנתונים האמיתיים שמהם ניתן היה לגזור את מ חיר המכירה היה רק בשנת 2015, בעת שהתקבלו הנתונים ממחצבות רבות. עילת התביעה נוצרה לכל המוקדם בשנת 2015. בנוסף, התובעת כלל לא ידעה על ההליך הראשון והדבר נודע לה רק בשנים האחרונות (2014-2016).

5. עובדה חיונית להתגבשות העילה היא מה מחיר המכירה הארצי המשוקלל של חומר החציבה בתקופה הרלוונטית. רק מהמועד שהתובעת ידעה נתון זה, התביעה התגבשה. בלעדי נתון זה לא נוצרת עילת תביעה. נתון זה נודע לתובעת לכל המוקדם בשנת 2015 שעה שחושב מחיר המכירה הארצי או בשנת 2016 כשהרשות הסכימה להשיב בפועל את הסכום שנגבה ביתר.

6. התובעת מעולם לא נחשפה לנתוני המכירה של כלל המחצבות ולכן לא יכלה לדעת ולחשב את מחיר המכירה המשוקלל ומה הסכום שנגבה ממנה ביתר. במקרה דנן, חל סעיף 8 ל חוק ההתיישנות, תשי"ח–1958 (להלן: חוק ההתיישנות), מאחר שעובדות המהוות חלק מעילת התביעה לא היו ידועות לה והיא לא יכלה לגלותן. "ע ד למועד בו התקבלו בידי רמ"י ועד להשבת התמלוגים לשלושה בעלי מחצבות, לא היה בידי התובעת כוח התביעה המאפשר לה קבלת סעד אפקטיבי".

7. בנוסף, במקרה דנן חל גם סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מאחר שהרשות הודתה בקיום הזכות רק במועד שניתן פסה"ד בהליך הראשון, ביום 30.5.12. לכן, תקופת ההתיישנות טרם הסתיימה.

8. כמו כן, על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות לגופה". לכן, אף אם הזכות להגשת תביעה למימוש הזכות התיישנה, אין הדבר גורע מזכותה של התובעת לקזז תמלוגים עתידיים שעליה לשלם לר שות. לכן, לפחות הסעד ההצהרתי שלו עתרה התובעת לפיו יוצהר שהרשות לא היתה רשאית לגבות תמלוגים ביתר, לא התיישן.

9. אחת מעילות התביעה היא עילת האפליה, שעה שהרשות השיבה כספים רק לשלוש מחצבות ולא לתובעת. עילה זו נוצרה רק כאשר הרשות שילמה בפועל את סכום הפשרה ולכן אף עילה זו לא התיישנה.

ג. תמצית טענות הנתבעת

1. מי שגרם לכך שהמנהל לא קיבל לידיו את המחירונים האמיתיים בתקופה הרלוונטית, היו המחצבות בעצמן, אשר סירבו למסור את המידע למנהל, מאחר שחששו שמתחריהם יידעו מה המחירים שבהם הם מוכרים את חומרי החציבה. משחדלו המחצבות למסור את מחירוניהם, עשתה הרשות שימוש במחירונים שהצליחה לקבל ובנתוני הלמ"ס, שהוא גוף סטטוטורי אמין ובלתי תלוי.

2. לא היה כל מקום להתחשב במחירים שבהם נמכרו חומרי מחצבה למפעלי המשך של המחצבות, אשר משיקולים עסקיים שלהם, החליטו להעניק להם הנחות משמעותיות. המחיר שלפיו יש לשקלל את המחיר הארצי, צריך לקחת בחשבון מכירה לגורמי חוץ בלבד ולא למפעלי המשך הקשורים למחצבות. לכן , יש לדחות את התביעה לגופה.

3. בנוסף, מאחר שהעמותה היתה אחד מהתובעים בהליך הראשון, והתובעת היתה חלק מחברי העמותה, הרי שברור שהיא ידעה על ההליך הראשון ובחרה שלא להצטרף אליו. גם לאחר שהעמותה הסתלקה מההליך ה ראשון, התובעת לא הצטרפה אליו.

4. עילת התביעה התיישנה לפני שנים רבות. שהרי, העילה נוצרה בשנת 2001 או לכל המאוחר בשנת 2005 שלח שובר התשלום לתמלוגים על פי השיטה הקודמת. לפיכך, עילת התביעה התיישנה לכל המאוחר בשנת 2012. כמו כן, אי ידיעת שיעור הנזק אינו יכול להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לעשר שנים מיום אירוע הנזק, בהתאם לסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

5. התובעת גרמה לנתבעת נזק ראייתי משמעותי, שעה שבמשך 17 שנים לא הגישה כל תביעה ונמנעה מלהצטרף להליך הקודם. אף אם לטענתה לא היו לה מלוא הנתונים לחישוב מדויק של סכום ההשבה הנטען על ידה, היא יכלה לעתור למתן חשבונות ולקבלת המידע. בנוסף, יש להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 100%, שעה שהיא הפסיקה להעביר את המחירונים בשנים הרלוונטיות וכך מנעה מידע מהרשות לצורך עריכת התחשיב המשוקלל הארצי.

6. התובעת יודעת היטב – מאחר שבא כוחה כיום ייצג גם את שלוש המחצבות בהליך הקודם – שעד היום לא התגבש אצל הנתבעת מאגר נתונים ארצי והפשרה שגובשה , לא התבססה כלל על נתוני אמת. בפועל הועברו לרשות ע"י שלוש המחצבות נתונים של כמה מחצבות בלבד ולא ניתן היה לחשב את המחיר האמיתי והנכון. מתוך החומר שהועבר, לא ניתן היה לחלץ את העסקאות שבוצעו "במהלך עסקים רגיל" ולא גם לגורמים הקשורים למחצבות.

7. הסכם הפשרה נעשה לצורך פשרה עם שלוש המחצבות בלבד ו"אין בהסכמת המדינה לסיים תביעה קיימת (אשר נפתחה טרם התיישנות) בהסדר פשרה נקודתי ותלוי נסיבות ספציפיות, כדי להקנות זכות תביעה כלשהי לצד שלישי ואין בצעד כזה כדי לחייב את הרשות לאמץ פשרה דומה עם גורם אחר ובנסיבות שונות בתכלית" (סעיף 82 לכתב ההגנה).

8. למרות שהנתבעת יכולה היתה לעתור לדחיית התביעה בהליך הראשון, מאחר ששלוש המחצבות לא עמדו בחיובן על פי פסה"ד ולא המציאו את נתוני המכירות בתוך 90 יום ואף לא בחלוף שלוש שנים, הרשות פעלה לפנים משורת הדין והגיעה עם שלוש המחצבות לפשרה, שעה שאלו שלוש המחצבות היחידות שתביעתן לא התיישנה.

9. סכום התביעה בהליך הקודם עמד על כ – 27 מיליון ₪ והוסכם בפשרה לשלם להן 16 מיליון ₪ בלבד.

ד. דיון והכרעה

1. במסגרת ישיבת קדם משפט, הוחלט כי ראשית יידונו הטענות המקדמיות שהעלתה הנתבעת ולצורך כך ניתן צו להגשת תצהירים והתקיים דיון הוכחות. במסגרת הליך ההוכחות , הוגשו מטעם הצדדים תשעה תצהירים, שלוש חוות דעת כלכליות, נחקרו חמישה עדים וכן נחקרו המומחים הכלכליים.

2. אומר כבר בפתח הדברים, כי יש לקבל את עמדת הנתבעת ולקבוע שהתביעה התיישנה ואף לא קיימת עילת אפליה כלפי התובעת ולכן יש לדחותה.

א. מהו המועד בו התגבשה עילת התביעה?

3. ביחס לשנים הרלוונטיות עד שנת 2005, התביעה התיישנה לכל המאוחר בסוף שנת 2012. טענת התובעת שלא ידעה לחשב את ההחזר המדויק עד לאחר שנחתם הסכם הפשרה עם שלוש המחצבות, אינה טענה. שהרי, גם כשהתובעת הגישה את התביעה דנן היא לא ידעה את המחיר המשוקלל הארצי הנכון והיא ערכה תחשיב על יסוד סכום ההשבה בהליך הראשון, למרות שבהליך ה ראשון הושגה פשרה ולא ניתן ללמוד מ מנה כלל על המחיר הנכון שמ מנו צריך היה לגזור את סכום ההשבה המדויק.

4. אין יסוד לטענת התובעת שרק בחודש מאי של שנת 2015 התגבשה עילת התביעה מאחר שרק אז נודע מהו מחיר המכירה הארצי. לא הוכח כלל שאפילו היום ידוע מהו אותו מחיר. הרשות טענה לאורך כל הדרך שהיא לא מסכימה עם הנתונים שהוגשו לה והתובעת לא המציאה ולו מסמך אחד שבו הרשות מודה בחישוב שהגיעו אליו שלוש המחצבות בשנת 2015 , שעה ששלחו לרשות חשבוניות ואסמכתאות רבות נוספות, שמשום מה במשך שנים הם נמנעו מלהעביר לרשות בניגוד לפסה"ד .

5. כמו בכל תביעה שבה התובע זקוק למתן חשבונות או למסמכים לצורך חישוב מדויק של סכום התביעה, לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות רק מאחר שהתובע לא יודע מהו סכום התביעה המדויק. התובעת יכולה היתה להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, כמו שעשו שלוש המחצבות ולחשב את שיעור ההשבה שהם טוענים על פי הנתונים שבידיהם. בדיוק כפי ששלוש המחצבות כימתו את תביעתם לסכום כספי בהליך הראשון למרות שלא ידעו במדויק מהו מחיר המכירה הארצי והגישו כתב תביעה מתוקן, כך היה על התובעת לפעול. אם "עילת התביעה לא התגבשה לפני שהועברו במאי 2015 הנתונים הנדרשים לביצוע החישוב" (סעיף 99 לסיכומי התובעת) כיצד שלוש המחצבות הצליחו להגיש את תביעתם בהליך הראשון? גם הן היו שלוש מחצבות לא גדולות ולא ידעו את מכלול הנתונים של כל המחצבות . ודוק: עילת התביעה של התובעת היא גבייה ביתר והיא יכולה היתה ללא כל קושי לחשב לפחות מה היתה הגבייה ביתר ביחס למחירים שלה עצמה. היא יכולה היתה לבקש מתן חשבונות מהרשות וכן לבקש לקבל ממנה את התחשיב שבוצע על ידה לצורך משלוח דרישות התשלום למחצבות ובהתאם לכך לתקן את כתב התביעה. תובע שסבור שיש לו עילת תביעה היות שפלוני גבה ממנו כספים שלא כדין, צריך להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות גם אם הוא לא בטוח שהחישוב שעשה מדויק. עילת התביעה נוצרת מרגע שנודע על גבייה ביתר שלא כדין ואי ידיעת הסכום המדויק של התביעה לא עוצרת את תקופת ההתיישנות. לכן , טענת התובעת שהיא לא יכלה לדעת אם שולם ת מלוג ביתר אין לה יסוד. גם התובעת וגם העמותה שכללה עוד מחצבות רבות, ידעו היטב שנגבים תשלומים ביתר והן רק לא ידעו את השיעור המדויק.

6. בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל , פ"ד סד(2) 82 (2010) (להלן: פס"ד גיא-ליפל) קבע כבוד השופט עמית בדונו בתביעה נזיקית כי:‏

"תובע שמתעורר בו החשד לקיומם של התרשלות או קשר סיבתי, אינו רשאי לכבוש חשדו בליבו שנים רבות ולטעון כי היו חסרות לו ראיות. על תובע כזה חלה החובה לדרוש ולחקור ולנסות לגלות במהלך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות לו. אם פנה התובע לנתבע הפוטנציאלי והלה דחה את בקשתו, אזי שומא עליו להגיש תביעה ולדרוש מבעל דינו שכנגד את הראיות החסרות במסגרת הליכי גילוי מסמכים. תובע שלא עשה כן, והמתין עד לחלוף תקופת ההתיישנות, יראו אותו כמי שלא חל עליו כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. שאם לא תאמר כן, כל אימת שבעל דין לא אוסף נתונים או לא מקבל את המידע שלטענתו נמצא ברשות הנתבע, התביעה לא תתיישן לעולם".

ט' חבקין בספרו התיישנות (2014) (להלן: חבקין) בעמ' 136-137 מציין כי:

"חשוב להדגיש כי השאלה מתי מתגבש לתובע כוח תביעה קונקרטי המאפשר לו להגיש תובענה ולזכות בסעד המבוקש קשורה בקשר הדוק בשאלה מתי כדאי לו להגיש תובענה כזו. יש מצבים שבהם אין מניעה אובייקטיבית להגיש תובענה, אך אם תוגש באותה עת ייתכן שהתובע לא יצליח לזכות בסעד... במצבים כאלה אין מניעה אובייקטיבית להגיש תובענה שאפשר להצליח בה, אף שעלול להיות כרוך בכך קושי באותה עת. השאלה אם להגישה אם לאו נוגעת לשיקולי אסטרטגיה, כדאיות ויכולת מצד התובע. טעמי ההתיישנות אינם תומכים בהשעיית המרוץ מפאת שיקולים מעין אלה."

7. במקרה דנן, התובעת היתה מודעת לטענות בדבר גבייה ביתר עוד בשנת 2000 והיא יכולה היתה לאסוף מידע הן מהעמותה שטיפלה בעניין והן ממחצבות אחרות ולגבש תחשיב לתביעה. אי ידיעת הסכום המדויק של התביעה, דהיינו מה המחיר המדויק של מחיר המכירה הארצי המשוקלל, לא מאריכה את תקופת ההתיישנות.

ב. מהו המועד בו נודע לתובעת על עילת התביעה?

8. הנתבעת הגישה פרוטוקול אסיפה כללית של העמותה מיום 9.11.00 (מוצג נ/7). מהפרוטוקול עולה שהשתתפו בה בין היתר גם שני נציגים של התובעת: מר מנסני עמנואל ומר מיכאלי עמוס. כמו כן, בישיבה השתתף עו"ד טישמן, היועץ המשפטי של העמותה, שכאמור, ייצג את שלוש המחצבות בהליך הקודם ומייצג את התובעת בהליך דנן.

9. בפרוטוקול נכתב, תחת הנושא: "תמלוגים למנהל" כי תשובת מנהל המנהל לפנייה בנושא זה "לא מכובדת" וכי: "עלינו להחליט האם היועץ המשפטי יכול להתחיל בתביעה מול המנהל". באסיפה הוחלט כי: "יש אור ירוק למהלך, בכפוף להחלטת ההנהלה בנוגע לתנאי שכר הטרחה".

10. בפרוטוקול אסיפה כללית של העמותה מיום 25.3.02 (מוצג נ/5) נדון נושא "מתן פסק דין הצהרתי – חישוב תמלוג " ועו"ד טישמן ציין כי: "חלק מהחברים החליטו לא לתבוע ולכן הטיפול לא החל". בישיבה זו הוחלט: "לפעול לקבלת פסק דין הצהרתי".

11. ברור אפוא, שהתובעת, ששניים מנציגיה השתתפו באסיפה שהתקיימה בשנת 2000, ידעו היטב שקיימת טענה שהמנהל גובה תמלוגים ביתר. דהיינו, עילת התביעה היתה ידועה לתובעת כבר אז. ברור אם כן, שאין לקבל את עדותו של מיכאלי שהעיד שנודע לו על גביית היתר של התמלוגים רק בסביבות השנים 2014-2016 (עמ' 46 שורה 21, עמ' 47 שורות 21-23 ועמ' 48 שורה 6). הוא העיד ש"יכול להיות" שידע קודם ואולם מפרוטוקול ישיבת העמותה ברור שהוא ידע על עילת התביעה עוד בשנת 2000.

12. יש לזקוף לחובתה של התובעת גם את העובדה שהיא בחרה בעו"ד טישמן כמיצגה בהליך דנן , למרות שהוא יכול היה להיות לכאורה עד מפתח, על מנת להוכיח שהיא לא ידעה כלל על גביית היתר ש בוצעה. עו"ד טישמן שימש גם אז כיועץ המשפטי של העמותה והוא לבטח יכול היה להעיד האם שאר המחצבות ידעו לפחות בשנת 2008 ששלוש המחצבות הגישו תביעה. עו"ד מדוויר ממשרדו של עו"ד טישמן העיד מטעם התובעת וכשהוא נשאל האם התובעת ידעה על הגשת התביעה בהליך הראשון, הוא השיב שעו"ד טישמן יכול להשיב אם הו א דיבר איתם (עמ' 32 שורות 3-8). עו"ד טישמן יכול היה להשיב האם העמותה פנתה למחצבות נוספות כגון התובעת והציע ה להן להשתתף בהליך . אי מתן עדות על ידו, מלמדת כי כנראה עדותו לא היתה תומכת בגרסת התובעת שהיא לא ידעה על ההליך הקודם . עו"ד אהרוני שייצג את המנהל בהליך הראשון העיד כי עו"ד טישמן ניסה: "למשוך עוד מחצבות להליך הירושלמי מתוך שיקול כלכלי שהוא גוזר שכ"ט מכל מחצ בה" (עמ' 30 שורות 21-24) ועדות זו מאוד מסתברת (סע יף 42 לסיכומי התשובה) .

13. מדברי עו"ד טישמן באסיפה שהתקיימה בשנת 2002 מסתבר שהעמותה פנתה לחבריה שהתובעת היא אחת מהם והציעה להן להצטרף לתביעה. ש הרי עו"ד טישמן אמר שם כי: "חלק מהחברים החליטו לא לתבוע" ומכאן משתמע, שההצעה לתבוע את המנהל הועברה לחברים בעמותה ולא סביר כלל שהתובעת, שאף השתתפה בישיבה בשנת 2000, לא ידעה על התביעה ולפחות על הטענות שמהוות את עילת התביעה.

14. זאת ועוד: בחודש אפריל 2016 הגישה חברת תעשיות אבן וסיד בע"מ, בקשה לעי ון בתיק ביהמ"ש בהליך הראשון. בתמיכה לבקשתה, הוגש תצהיר של מנכ"ל חברה זו (נספח ט' לתצהיר הראשון של עו"ד אהרוני) שבו נאמר על ידו, כי במסגרת ההליך הראשון שבו העמותה היתה בתחילה צד להליך, היו מוכנות שלוש המחצבות שהגישו את התביעה "לחלוק עמן כתבי טענות פרוטוקולים והחלטות" (סעיף 13(ד) לתצהירו). מכאן, שלפחות עד שהעמותה נמחקה מההליך הראשון, סביר מאוד שהן ידעו על ההליך וקיבלו ע דכונים. למרות זאת, התובעת ישבה בחיבוק ידיים ולא ביקש ה להצטרף להליך הראשון, גם לאחר שהעמותה נמחקה מההליך. גם עו"ד מדוויר העיד כי: " אני לא פוסל שאולי הגיע למישהו פרוטוקול של דיון או כתב תביעה" (עמ' 42 שורה 14) וסביר מאוד שהעמותה עדכנה את חבריה ובכללם את התובעת, אודות ההליך שהוגש לפחות בשלב שהעמותה היתה חלק מההליך וטרם נמחקה ממנו .

ג. האם חלים החריגים לכלל ההתיישנות?

15. במקרה דנן, לא חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע את כלל הגילוי המאוחר:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו. כמו כן, באשר לטיב הגילוי הנדרש ומהי רמת המודעות או היקף הידע המצוי ברשות התובע על מנת שנראה בו כמי שידע את העובדות לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, קבע כבוד השופט עמית ב פס"ד גיא-ליפל כי:‏‏

"די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע.., די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע ... לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו"... הפסיקה הכירה בחשד כשקול לידיעה בכוח, ואף הנמיכה את הרף עוד יותר. גם כאשר לא נתעורר חשד אצל התובע, נבחנה השאלה האם התובע צריך היה לחשוד בקיומם של קשר סיבתי או התרשלות... סיכומו של דבר, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8."

16. לא ניתן לומר שנעלמו מהתובעת עובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף "בזהירות סבירה" לא ניתן היה לקבלן. הטענות בדבר גביית יתר, עלו ע"י העמותה עוד בשנת 200 0. כל מחצבה יכלה לבחון האם התשלום בשוברים שהמנהל שלח אליה גבוהים מידי ולא משקפים 4% ממחיר המכירה. התובעת יכולה היתה להגיש תביעה על בסיס תחשיב שלה ולחילופין להגיש תובענה לקבלת המידע. אפילו בתביעה דנן, ביקשה התובעת לאפשר לה לתקן את סכום התביעה, לאחר שיתקבלו נתונים נוספים מהנתבעת. התובעת יכלה לעשות זאת אז, בתוך תקופת ההתיישנות, בדיוק כפי שהיא פעלה כיום. עו"ד מדוויר שהעיד מטעם התובעת , טען ביחס לתביעה בהליך ה ראשון כי " הגשנו את התביעה על בסיס המידע שהיה לנו באותו רגע ... אם אני גוזר 4% מהמכירות שלי בפועל ורואה ששילמתי יותר מכפול ממה שהייתי צריך לשלם, אז אני מניח ששילמתי יותר" (עמ' 36 שורות 20-24). מה ששלוש המחצבות עשו אז, יכלה גם התובעת לעשות באותה עת ואולם היא בחרה שלא לתבוע.

כפי שנקבע בע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ (16.1.12) פסקה י"ז:

"השאלה, האם בנסיבות נתונות הימנעות מעריכת בירור היא בלתי סבירה, אינה איפוא לדעתי השאלה המכרעת... סבורני כי ככלל אם עריכת בירור היתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה שייבחנו בזהירות, אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר. הכלל, בנסיבות רגילות, הוא כי אם עריכת בירור נוסף היא סבירה בנסיבות, היא גם מצופה ממי שמבקש להיבנות מכלל הגילוי המאוחר".

ראה גם: חבקין ב עמ' 160-162.

17. בע"א 546/04 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (20.8.09) נפסק בפסקה 71 כי :

"תביעת השבה נגד רשות היא תביעה שהיא מטבעה תביעה אזרחית...תביעה אזרחית מתיישנת על-פי האמור בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ...ולפיכך גם תביעת השבה נגד רשות מתיישנת על-פי האמור בחוק ההתיישנות... הטעם לכך הוא אינטרס היציבות המשפטית ואינטרס ההסתמכות של הנתבע בהשבה המוכרים גם בדיני עשיית עושר ולא במשפט. דין ההשבה הכללי כפוף אפוא לתקופת התיישנות של שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה".

18. כמו כן, יש לדחות את טענת התובעת שבמקרה דנן חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות. סעיף 9 שכותרתו "הודאה בקיום זכות" קובע כי:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. "

על ההודאה להיות מופנית כלפי התובע עצמו, ולא כלפי צד מעורב אחר בהליכים (ת"א (י-ם) 42237-06-10 הקסטודיה דה טרה סנסה נ' סמווד קונסטרקשיון (30.11.14)). בע"א 2125/00 Internationale Musikverlage Hans Sikorski נ' רשות השידור (10.11.05) נקבע כי הודאה כלפי תובע אחד אינה בהכרח הודאה כלפי כלל התובעים. באותו מקרה המערערת 1 הציגה ראיה (מכתב מהמשיבה) ובו מצויה הודאה של המשיבה בזכותה של המערערת 1 לקבלת תשלום. המערערות 2-3 אינן מוזכרות במכתב זה ואף לא המציאו מסמכים מקבילים ולכן מרוץ ההתיישנות לגביהן לא נעצר. מקל וחומר, בענייננו, התובעת לא יכולה להיבנות מטענה לקיומה של הודאה ביחס למחצבות האחרות.

זאת ועוד: הלכה היא כי "סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". הנתבע לא צריך להודות בזכות התובע לסעד קונקרטי, אך עליו להודות בעובדות המבססות את זכות התובע להגיש תביעה בה ידרוש את קיום הסעד הנובע מאותה זכות ( ת"א (כלכלית) 2591-11-17 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' משה לרמן ( 25.11.2019)‏; ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.2012)). ‏

במקרה דנן, הנתבעת לא הודתה בהליך הראשון שקיימת זכות להשבה כספית למחצבות. היא הסכימה לערוך בדיקה ביחס לשלוש המחצבות בלבד והוסכם שהדבר מותנה בכך שהמחצבות יעבירו נתונים בתוך 90 יום ואם לא יעשו כן, התביעה תידחה . אין מחלוקת שהנתונים הנדרשים לא הועברו במלואם בתוך 90 יום ואף התובעת טוענת שהם הועברו רק בשנת 2015 דהיינו שלוש שנים לאחר ההסכמה הנ"ל שקיבלה תוקף של פסק דין. גם בפסק הדין שניתן בשנת 2016 נאמר במפורש שמדובר "בהסדר פשרה" ולא קיימת הודאה מצד הנתבעת בדבר קיומה של זכות להשבה או כי בוצע על ידה חישוב שגוי.

19. כמו כן, יש לדחות את טענת התובעת שהתנהלות הנתבעת מהווה התעשרות שלא כדין. מתוך התכתובת שפורטה לעיל וכן מעדותו של סגן היועמ"ש של הרשות עו"ד אהרוני, עולה בבירור שהנתבעת טענה שוב ושוב שהפשרה שאלי ה היא הגיעה עם שלוש המחצבות נעש תה איתן בלבד ולפנים משורת הדין (עמ' 20 שורות 11-16) . היא הדגישה שמבחינתה, תביעות עתידיות של מחצבות נוספות התיישנו. הנתבעת הסכימה לפנים משורת הדין, להגיע לפשרה ואולם אין בפשרה ובסכום שנקבע, משום הודאה שנגבו כספי תמלוגים ביתר.
20. אכן, לא הובהר עד תום מה היו הנימוקים שהביאו את הרשות להסכים להסכם הפשרה בהליך הראשון. יש לתמוה מאוד על כך שהחלטה חתומה של וועדת הפשרות של הרשות לא נמצאה ולא הומצא אפילו צילום שלה (עמ' 14 שורות 5-17) אולם, תהא הסיבה אשר תהא לכך שהרשות הסכימה לשלם לשלוש המחצבות סכום משמעותי בסך של 16 מיליון ₪, אין בכך משום הודאה בנכונות טענות המחצבות. מר מזוז שהיה אחד מחברי וועדת הפשרות העיד שהוסבר לוועדה שהמנהל במצב של ביזיון בית המשפט והוא חשוף לתביעה של 27 מיליון ₪ (עמ' 15 שורות 1-14). כך גם העיד עו"ד אהרוני, שלדבריו הנתבעת החליטה "לקנות סיכון" (עמ' 24 שורה 5) והיה ברור לרשות שאין לפשרה השלכות רוחב ומדובר בשלוש המחצבות בלבד (עמ' 30 שורות 7-19). ייתכן בהחלט שהסכום שנקבע בפשרה נקבע בעקבות חוות הדעת שהכינו שלוש המחצבות באמצעות מר קרונלנד שלפיו סכום ההשבה נומינאלית עומד על 16 מיליון ₪. ברם, הדבר לא גורע מכך שמדובר בפשרה שאין בה שום הודאה מטעם הרשות ביחס לנכונות התחשיב או הודאה כי אכן מחיר המכירה הארצי היה נמוך יותר . אכן, לא ברור מדוע בזמנו הפרקליטות הודיע ה שלא תוכל להגמדת הנתבעת ואף נושא זה נותר ללא הסבר מניח את הדעת. יחד עם זאת, הרשות מעולם לא הסכימה לתחשיב שהגישו שלוש המחצבות וכאמור לעיל, הודגש עוד במכתב המנהל מיום 26.2.13 שההסכמה לפשרה היתה בכפוף למחיקת העמותה ולכך שתעמוד טענת התיישנות ביחס ליתר המחצבות .

21. טענת מר קרונלנד כי בסיום בדיקת הרשות נאמר לו ע"י כלכלן מטעם הרשות מר מלאך כי התחשיב מקובל על הרשות (סעיף 16 לתצהירו) הוכחשה ע"י הרשות ולא הוכחה כלל. יש לדחות גם את טענת התובעת (סעיף 63 לסיכומיה) שרו"ח ברגר אישר את חוות דעתו של מר קרונלנד. אדרבא, בסעיף 22 לתצהירו של רו"ח ברגר שפעל מטעם הרשות הוא מצהיר שהדו"ח של רו"ח קרונלנד התחשב בכל העסקאות של המחצבות, לרבות אלו שלא בוצעו במהלך העסק ים הרגיל ולכן הדבר הביא ל"דחיפת" המחיר הארצי המשוקלל כלפי מטה.

22. המחלוקת על שאלת "מחיר המכירה" הנכון נותרה בעינה והתובעת לא הוכיחה כי הסכום שנקבע בהסכם הפשרה משקף את התחשיב שהיה צריך לחשב בהתאם לפסה"ד. אדרבא, העובדה שבסופו של דבר הוסכם בהסכם הפשרה על סכום נמוך בהרבה מהתחשיב שהגישו שלוש המחצבות בצירוף ריבית והצמדה כחוק שעמד על כ – 27 מיליון ₪ והוסכם על 16 מיליון ₪ בלבד , מלמדת כי אף הן ידעו שבסופו של דבר הסכום שנקבע לא מהווה פועל יוצא של יישום המתווה שנקבע בפסה"ד. הנתבעת האריכה רבות בסיכומיה בנושא זה ואולם הדבר לא רלוונטי כלל לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות. התובעת בחרה לשבת בחיבוק ידיים שנים רבות ולא להצטרף לתביעה בהליך הקודם ונימוקיה עמה. היא "איחרה את הרכבת" ותביעתה התיישנה.

23. זאת ועוד: סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי מקום שעילת התביעה היא נזק שנגרם עקב מעשה או מחדל, תקופת ההתיישנות תחל מיום שבו התגלה הנזק ואולם התביעה תתיישן בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. במקרה דנן, הנזק התגלה לכל המאוחר בשנת 2005, עת נשלח שובר התשלום האחרון בשיטה הישנה. לכן, תביעת התובעת התיישנה לכל המאוחר בשנת 2015. כפי שנפסק בפס"ד גיא-ליפל (פס' 34):

"סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות... נועד "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" ... על פי הוראה זאת, מועד לידת התביעה הוא מועד גילוי הנזק, אך הסעיף מציב רף עליון של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת תביעה. משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שאירוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי ".

הטענה כי עוולת הרשלנות נוצרה רק בשנת 2015 שעה שחושב מחיר המכירה בפועל והרשות הסכימה להשיב את התמלוגים שנגבו ביתר אינה טענה כלל. כאמור, ההשבה נעשתה לצורכי פשרה ולא הוכח כלל שנקבע והוסכם מהו מחיר המכירה בפועל.

ד. האם התיישנה גם עילת התביעה למתן פסק דין הצהרתי?

24. גם התביעה לסעד הצהרתי התיישנה. כפי שנקבע בע"א (ת"א) 1226/06 מכבי שרותי בריאות נ' עיריית תל אביב (22.07.2007)‏ :

"כידוע, תביעה לסעד הצהרתי, כמו כל תביעה אחרת, נתונה להתיישנות; כהוראת סעיף 2 לחוק ההתיישנות "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות " ....ראשית, כי מלשון החוק עולה שטענת התיישנות עשויה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא ...; שנית, כי המקרים שבהם תובענות למתן סעד הצהרתי אינן נתונות להתיישנות הם חריגים (כגון הצהרה על גיל אזרחות)...; שלישית, כי אין לתת הצהרה שתוביל לשינוי מצב קיים שהדריך את הצדדים ושעליו הסתמכו המשיבים במשך שנים רבות...; רביעית, כי החלת ההתיישנות במקרים אלה באה למנוע פגיעה ביכולת לשמור על ראיות במשך תקופה ארוכה...; חמישית, כי קבלת טענה שלפיה אין התיישנות במקרים שבהם מבוקש סעד הצהרתי בדבר זכות קיימת תיצור מצב בלתי רצוי שבו תובעים ש'ישנו' על תביעותיהם יוכלו להגישן על דרך של בקשה למתן פסק-דין הצהרתי, ובכך היו מתחמקים ממחסום ההתיישנות".

בקשת רשות ערעור שהוגשה על פס"ד זה נדחתה (רע"א 8306/07 מכבי שירותי בריאות נ' עיריית ת"א (4.8.10)).

נימוקים אלו חלים בעניינינו. מקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים הכרה באי התיישנות תובענה לסעד הצהרתי. כפי ש פורט לעיל, הנתבעים הסתמכו על כך שהסכם הפשרה אליו הגיעו עם שלוש המחצבות לא יחול על מחצבות אחרות והמנהל הדגיש שיעמוד על טענת ההתיישנות ביחס להגשת תביעות דומות ע"י מחצבות אחרות (מכתב עו"ד אהרוני לעו"ד טישמן מיום 26.2.13). בנוסף, התובע ת "ישנ ה" על זכויותיה, בחרה "לשבת על הגדר" משך שנים וכעת מנס ה להתחמק ממחסום ההתיישנות על ידי העלאת טענה בדבר אי התיישנות התביעה לסעד הצהרתי .

25. יפים לענייננו גם דבריו של בית המשפט בת"א (ת"א) 38227-02-10 מגדלי סיני בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (19.1.15) בנוגע לדחיית תביעה לסעד הצהרתי גם מחמת חוסר תום לב דיוני:

"אמנם, על אף האינטרסים כבדי-המשקל, העומדים לזכותם של התובעים כך שתביעתם תתברר במלואה, וכן הרתיעה הטבעית מסילוקן של תובענות על הסף, כאמור לעיל, אני סבורה כי מקרה זה מהווה אחד מאותם מקרים נדירים בהם ראוי להפעיל את סמכותו של בית-המשפט ולסלק את התביעה על הסף. .... בנסיבות אלה, השיקולים שהובאו לעיל בשאלת ההתיישנות (הקשיים הראייתיים של הנתבע, הקניית ודאות לנתבע, הוויתור על זכות התביעה והאינטרס הציבורי) פועלים בעוצמה רבה וגוברים לדעתי במקרה זה על האינטרס הקשור בזכות הגישה של התובעים לערכאות. יתרה מכך, למעשה, התובעים לא הסבירו בשום שלב מה מנע מהם מלעמוד על זכויותיהם הלכאוריות במועד ומה הסיבה לכך שהתביעה הוגשה באיחור כה רב. ואמנם, כאמור, הדברים קשורים קשר הדוק לסוגיית תום-הלב הדיוני. אכן, יש לזכור כי התביעה העיקרית שבפניי הינה תביעת "ההתקפה" הכספית-חוזית והנזיקית (שהתיישנה) וכי אין מדובר בתביעה "תמימה" ו"נקייה" למתן סעד הצהרתי. מבחינה זו אין דומה מצבם של התובעים כאן למצבם, למשל, של מבקשי הסעד ההצהרתי בפרשת רשות השידור, אשר פנו מלכתחילה בבקשה למתן סעד הצהרתי מתוך ידיעה והכרה כי תביעתם הכספית התיישנה. בנסיבות אלה, אני סבורה אפוא כי הוספת הסעד ההצהרתי לתביעת "ההתקפה" של התובעים נעשתה בעיקר לשם התגברות על סוגיית ההתיישנות של תביעת "ההתקפה" ועקיפתה וכי הדבר מהווה חוסר תום-לב דיוני אשר בגינו - ביחד עם השיקולים כבדי-המשקל הנ"ל בסוגיית ההתיישנות - יש לסלק את התביעה על הסף".

26. גם את טענת התובעת לפיה יש לה זכות למתן פסק דין הצהרתי שבאמצעותו היא תוכל לערוך קיזוז מתמלוגים עתידיים שהיא תהיה חייבת לרשות, אין לקבל. אכן, סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע ש" אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות לגופה". התובעת מפנה בסיכומיה (סעיף 86) לה"פ 8048/06 קיבוץ אורים נ' רשות השידור (1.3.07 ) שבה נקבע שניתן לטעון טענת קיזוז ביחס לתשלום עודף של אגרת רשות השידור אף ביחס לזכות שהתיישנה. ברם שם נקבע כי:

"עוד טרם שהתיישנה תביעת הקיבוצים להחזר ההנחה (שלא על דרך קיזוז), גילו דעתם שאינם מוותרים ואינם מוחלים על זכותם. הוגשו הליכים משפטיים, שבאחד מהם, בעניין "חצרים" המחוזי, התקבלו טענותיהם והוכרה הזכות להנחה. ההליך נקטע מהטעם הדיוני של הסתמכות על תק' 29 לניהול התובענה הייצוגית. משכעת ננקט הנתיב הדיוני הנכון ובעל סיכויי הצלחה (לפחות ככל שדברים אמורים בקביעותי נשוא החלטה זו, עד כה), שיקולי צדק ויושר בוודאי אינם מחייבים חסימת דרכם של הקיבוצים בטענה שחלוף הזמן שהוקדש למאבק המשפטי הביא להתיישנות הזכות".

דהיינו, ביהמ"ש הכיר שם בזכות הקיבוצים לטעון טענת קיזוז רק מאחר שטרם שחלפה תקופת ההתיישנות נקטו הקיבוצים בהליך משפטי לצורך הכרה בכך שמגיע להם החזר כספי מאחר שהם לא קיבלו את ההנחה המגיעה להם. שם התובעים לא נקטו בהליך המשפטי הנכון ולכן מכוח שיקולי צדק, נקבע שאין לחסום אותם לטע ון טענת קיזוז עקב התיישנות. ברם, במקרה דנן, התובעת לא נקטה בשום הליך משפטי ולכן גם זכותה לקיזוז התיישנה.

גם המלומד פרופ' שלום לרנר סבור כי:

"יהיה תוקף להודעת קיזוז על פי סעיף 53 רק אם העילה לזכותו של שולח ההודעה טרם התיישנה והוא רשאי באותה עת להגיש בגינה תובענה לבית משפט" (ש. לרנר, קיזוז חיובים (2009) עמ' 187).

ה. האם קיימת עילת תביעה בשל אפליה?

27. יש לדחות גם את טענת התובעת שטענת האפליה נוצרה רק בשנת 2016, שעה שניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה לפיה הנתבעת השיבה כספים רק לשלוש המחצבות ולא גם לה. עילת התביעה להשבת הכספים נוצרה במועד שבו התבצעה גבייה ביתר, ככל שנעשתה. העובדה שרק שלוש מחצבות טרחו לתבוע ולקבל פיצוי, לא מקימה עילה לאפליה כלפי מי שלא תבע. אף אחד לא מנע מהתובעת לתבוע בזמנו את הרשות והעובדה שהרשות הסכימה לתת לצורכי פשרה לשלוש המחצבות פיצוי, לא מקימה עילה של אפליה. פגיעה בעקרון השוויון ניתן היה לטעון אם הרשות היתה מודה שקיימת עילת תביעה לשלוש המחצבות. ברם, פסה"ד ניתן רק לצורכי פשרה ונאמר בו במפורש כי הוא נחתם "מבלי להודות בטענה ו/או בחבות כלשהי" מטעם הרשות ולכן התובעת לא יכולה לטעון לאפליה. אין שום חובה לרשות להתפשר עם מי שכלל לא טרח להגיש כנגדה תביעה, שעה שהתשלום ששולם לשלוש המחצבות נעשה במפורש מבלי להודות בתביעה. כפי שנקבע ברע"א 7831/99 אהרון צוריאנו נ' ד"ר אברהם צוריאנו, נז(1) 673, 683 (2002) :

‏‏"צד שנמנע במכוון מלהצטרף להליך עשוי להיחשב כמשתמש לרעה בהליכי משפט, אם במשפט אחר ידרוש ליהנות מתוצאות ההליך שלא השתתף בו...".

28. סיכומו של דבר: לאור התיישנות התביעה ובהיעדר עילה לאפליה – דינה להידחות.

לאחר חקירת המומחים ושמיעת העדים, המסקנה שעולה היא שהתובעת לא הצליחה להוכיח שבשנת 2015 נקבע מהו אותו מחיר מכירה ארצי לתקופה הרלוונטית. שהרי, אין ולו מסמך אחד שבו מאשרת הרשות שאכן לאור הנתונים שמסרו שלוש המחצבות, ניתן להגיע לתחשיב הנכון. הרשות שבה וטענה שהנתונים שהוגשו לא משקפים מכירות במהלך עסקים רגיל כפי שנקבע בפסק הדין. לפיכך, לא אירע כל שינוי עובדתי בשנת 2015 או 2016 שיכול לגרום להארכת תקופת ההתיישנות. אותן עובדות ועילות שהיו ידועות בשנת 2006 ביחס לגבייה ביתר, קיימות גם היום ודבר לא השתנה. פסה"ד והסכם הפשרה לא קבעו שום עובדה חדשה ביחס למחיר המכירה הארצי וכשם שהוא לא היה ידוע אז, הוא לא ידוע היום.

29. באשר להוצאות - הנתבעת הסכימה בראשית ההליך לפנות לגישור מוסכם שיערך ע"י מגשר שהיא בחרה ועקב כך הדיון בתביעה עוכב. ברם, יום לפני מועד ישיבת הגישור, הודיע ה לפתע הנתבעת שהיא מסרבת לקיים הליך גישור. לאור זאת, נגרמו לתובעת הפסד כספי לאור החומר שהיא הכינה עבור המגשר, לחינם . לפיכך, אני פוסק לחובת התובעת הוצאות מופחתות בסך של 10,000 ₪ בלבד.

ניתן היום, ה' אב תש"פ, 26 יולי 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מחצבות הר טוב בע"מ
נתבע: רשות מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: