ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דרור איקו נגד מ.ל. נוף המטייל בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת סאוסן אלקאסם
נציג ציבור (עובדים) מר יהודה פיגורה
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב בן עמי

התובע
דרור איקו
ע"י ב"כ: עו"ד מקסים זורבסקי
-
הנתבעת
מ.ל. נוף המטייל בע"מ

פסק דין

מונחות להכרעתנו תביעה ותביעה שכנגד –
תביעת העובד ( התובע) לתשלום – פיצויי פיטורים , פיצוי בגין אי עריכת שימוע, חוסר בהפרשות לפנסיה, פדיון דמי הבראה, הפרשי שכר (ללא כימות סכום), חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה.
תביעה שכנגד של המעסיקה (שתכונה – "הנתבעת”), בגין נזק שגרם התובע ל כאורה לאוטובוס ונזק נטען בגין הפסד לקוח.
העובדות
התובע עבד בשירות הנתבעת מחודש ספטמבר 2017 כנהג הסעות. משכורתו החודשית האחרונה עמדה על 5,300 ₪.
ביום חמישי, 30.8.2018, מנהל הנתבעת והמצהיר מטעמה, מר משה לב (להלן: " משה"), פיטר את התובע לאלתר.
מאותו המועד התובע לא הגיע לעבודה. קרי, יום 30.8.2018, היה יום העבודה האחרון של התובע בפועל.
הנתבעת הוציאה מכתב פיטורים לתובע, נושא תאריך 31.8.18, לפיו יסיים עבודתו סופית ביום 15.9.18.
עם זאת, הנתבעת לא שילמה לתובע משכורת מיום 1.9.2018 ועד 15.9.2018 או חלף הודעה מוקדמת כדין.
לתובע לא נפתחה קרן פנסיה ולא הופרשו תגמולים כנדרש לפי צו ההרחבה הפנסיוני החל על המשק.
הנתבעת הסכימה כי מגיע לתובע חלף הפקדות פנסיוניות בגין מחצית השנה ובסך 2,067 ₪.
ההליך המשפטי
בדיון המוקדם ביקש ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה משטען כי הנתבעת הודתה באי קיום שימוע בכתב הגנתה. לאחר הדיון הגיש התובע בקשה כאמור, בה ביקש להוסיף את רכיב התביעה של אי קיום שימוע כדין.
ביום 10.4.2019, טרם היתר בית הדין את התיקון, הגישה הנתבעת הודעה בת פסקה אחת המתייחסת לרכיב התביעה החדש והפנתה לכתב ההגנה המקורי ושאר טענותיה. ביום 15.4.2019, אושרה הבקשה לתיקון כתב התביעה, ללא חיוב בהוצאות. התובע הגיש תצהירו. מטעם הנתבעת העיד משה. ראיות הנתבעת הוגשו במסגרת כתב ההגנה המקורי וכתב התביעה שכנגד. ביום 27.2.2020, התקיים דיון הוכחות, הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לתקופת עבודתו של התובע והאם צבר וותק של שנה אצל הנתבעת. משכך, נתחיל בדיון ונכריע מהי תקופת העבודה של התובע והאם זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הבראה, משם נעבור לדיון ברכיב 'אי עריכת שימוע' ובשאר רכיבי התביעה. בסיום, נדון בתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת.
תקופת העבודה של התובע
התובע טוען כי החל לעבוד ביום 1.9. 2017 ומצביע על תלוש משכורתו הראשון לחודש ספטמבר 2017 בכותרתו נרשם כי תחילת עבודה 'יום 1.9. 2017'. נוסף, העיד כי הסיכום מול משה היה כי ייכלל במצבת כוח האדם של הנתבעת כבר מיום 1.9. 2017, על אף שלא עבד בפועל באותו היום.
הנתבעת מנגד, טענה בכתב ההגנה כי התובע התחיל לעבוד בפועל רק ביום 4.9.2017. משה הפנה, בדיון המוקדם השני, לדוח הנוכחות של אותו החודש (נספח 3 לכתב ההגנה המקורי).
בסיכומיו הפנה התובע לאותו דוח נוכחות וטען כי אותו דוח מאובחן מהאחרים שהגישה הנתבעת באשר ש מו של התובע אינו רשום בכותרתו. כן הצביע על סתירה באשר יום העבודה הראשון בהתאם לרשום באותו הדוח – היה ביום 3.9.2017.
הכלל הוא כי - "תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה". אין חולק כי בתלוש משכורתו הראשון של התובע ובכל התלושים שאחריו, רשמה הנתבעת בבירור כי תחילת עבודתו ביום 1.9.2017 עם זאת, אנו סבורים כי במקרה זה, לא יהא זה נכון לזקוף את הטעות ברישום בתלוש כנגד הנתבעת.
היום הראשון לחודש ספטמבר 2017 היה יום שישי – ואין חולק כי התובע לא עבד בו:
"ש. מתי התחלת לעבוד ומתי היתה לך משמרת ראשונה?
ת. לא זוכר. בתחילת ספטמבר לא זוכר את התאריך, ממש בהתחלה בהתחלה. אני חושב ש- 1/9/17 נפל יום שישי. אני התקשרתי אליו כדי לדעת בוודאות אם אני עובד בחברה והוא אמר לי שכן. "
התובע מפנה לכך שבפתח דיון ההוכחות ביום 15.5.2020, משה טען כי התובע התחיל לעבוד ביום 4.9.2020, בעוד שבדו"ח הנוכחות שהציג משה, נרשם כי התובע התחיל ביום 3.9.2020. אין בכך כדי לעקר מיסוד את גרסת הנתבעת.
ראשית, התובע אימת כי לא התחיל לעבוד ב-1.9. שנית, את הסתירה כאמור, ניתן לייחס ל מעבר הזמן. שלישית, גם בדיון עצמו, כמו בכתב ההגנה, משה הפנה לדוח הנוכחות והסתמך עליו , כך שגם אם טעה בדבריו, המסמך הכתוב גובר. רביעית, הדבר מתיישב עם כך שה-1.9 היה יום שישי ויום ראשון שבא אחריו היה יום 3.9.
לגבי הכחשת התובע כי דוח נוכחות ספטמבר 2017 שהוצג אינו שלו מאחר ושמו לא רשום בו, אנו סבורים כי אין ל קבל טענה זו. בכותרת הדף נרשם מספר אוטובוס 340, כפי שנרשם בכל שאר דוחות הנוכחות האחרים שהוצגו (ושאושרו על ידי התובע בסיכומיו). מכל מקום, גם אם אותו דוח אינו מתייחס לתובע, אין בכך כדי לשנות את קביעתנו כי התובע התחיל בפועל לעבוד ביום 3.9 מהנימוקים בסעיף ‎17 לעיל. התובע לא הוכיח אחרת הוא לא המציא ראיה סותרת לדו"ח הנוכחות ולא נתן גרסה מפורטת לעבודתו ביומיים הראשונים בספטמבר.
על כן, יש לקבוע את יומו הראשון של התובע בעבודה כיום 3.9.2017.
לגבי יומו האחרון לעבודה, טוען התובע בסיכומיו כי היה זה 15.9.2018 ומפנה לאמור במכתב הפיטורים, תוך שהוא נסמך על דבריו של המלומד ע. קדמי, וטוען כי, משלא הוצגה ראיה הסותרת את הראיה בכתב שהוצגה, זהו יום סיום עבודתו בפועל.
טענה זו איננו יכולים לקבל הואיל והנתבעת הצליחה לסתור את האמור במכתב . גרסתו של משה הייתה כי מכתב הפיטורים הונפק לאחר הפיטורים בפועל, שהיו ביום 30.8.18. הסברו למכתב הפיטורים ומועד סיום העבודה הרשום בו – כי הסכים לרשום זאת לבקשת התובע שרצה לפנות ל מוסד לביטוח לאומי – נמצא אמין בעינינו. מה גם שהתובע עצמו העיד כי היום בו התקיימה השיחה בה פוטר, הייתה יום 30.8.18 והתאריך הרשום על המכתב הינו יום 31.8.18, בהתאם לגרסת הנתבעת.
עדות זו של התובע סותרת את טענתו בכתב התביעה שהגיש לפיה עבד עד יום 15.9.2018 המועד בו פוטר לאלתר, עליה חזר בתצהיר עדות מטעמו. גרסתו זו, של התובע הופרכה על ידי עדות משה שנמצאה אמינה ועקבית וקיבלה תימוכין ביתר חומר הראיות שהונח לפנינו, לרבות תשובת התובע בחקירתו הנגדית.
עם זאת, לא נעלם מעינינו כי גם בחודש אוגוסט 2018 הנתבעת שילמה לתובע משכורת חודשית מלאה – על אף ש התובע פוטר לפני תום החודש. אנו סבורים כי אין בתשלום משכורת חודשית מלאה, כדי להשליך על מועד סיום העבודה, במיוחד והתובע עבד בכל ימי העבודה בפועל של חודש אוגוסט , בשים לב לכך כי יום 31.8 נפל ביום שישי בו לא עובד התובע .
משכך, יש לקבוע כי יום עבודתו האחרון של התובע והיום בו פוטר היה ביום – 30.8.2018.
אולם, אין די בקביעה זו, שכן, התובע, בעקיפין, טוען כי יש לזקוף את תקופת ההודעה המוקדמת, שנרשמה כביכול במכתב הפיטורים, לטובת הוותק שלו, דבר שיזכה אותו בפיצויי פיטורים ושאר הזכויות הנלוות לכך.
אין לקבל טענה זו, שהרי ידוע כי חלף הודעה מוקדמת, להבדיל מעבודה בפועל משך תקופת ההודעה המוקדמת, אינו נכלל בוותק לצבירת זכויות לפיצויי פיטורים ושאר הזכויות הרלוונטיות .
משכך ולפי קביעתנו לעיל, התובע עבד אצל הנתבעת מיום 3.9.2017 – 30.8.2018.
משקבענו כאמור, נמשיך בדיקת רכיבי התביעה לגופם:
פיצויי פיטורים
סעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), קובע כי "מי שעבד שנה אחת ברציפות – ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות – אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעסיקו שפיטרו פיצויי פיטורים."
סעיף זה מחייב עמידה בשני תנאים – האחד – כי העובד יפוטר; השני – עבודה משך שנה ברציפות.
כקביעתנו לעיל, התובע אינו עומד בתנאי השני, כאשר לא צבר וותק כדי שנה במקום העבודה ובכך מתקבלת טענת הנתבעת לענין זה.
עם זאת, בס' 15 לסיכומיו הוסיף התובע טענה כי פוטר בסמוך לסוף שנת עבודתו הראשונה כדי לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים ולכן על הנתבעת היה להוכיח כי פיטרה אותו מנימוקים ענייניים. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התובע ומהווה הרחבת חזית ודי בכך כדי לדחותה על הסף בשלב זה של הדיון, אלא שהנתבעת לא טענה להרחבת חזית ועל כן נדון בה למען הזהירות, תוך מתן משקל לעובדה כי הנתבעת אינה מיוצגת ואין לה הבנה מלאה למשמעות של העלאת טענה חדשה בשלב הסיכומים .
מגרסתה העקבית של הנתבעת התרשמנו כי התובע לא פוטר בשל הרצון להתחמק מתשלום זכויות אלו ואחרות. כך, גם לגופו של ענין יש לדחות טענה זו של התובע, ונבאר –
סעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי – "פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם – אם לא הוכח היפוכו של דבר – כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים."
הלכת וקסמן - "אי.טי.סי" 24 מסביב לשעון, עליה מסתמך התובע, קובעת כי חזקה זו נסתרת "רק אם עולה בידי המעסיק להוכיח כי לא היתה לו כוונה להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורים, בין אם הפיטורים נעשו על רקע ענייני-מקצועי ובין אם לאו."
ועוד נאמר בהמשך –
"את 'היפוכו של דבר' כאמור בסעיף 3 הנ"ל, 'ניתן להוכיח לא רק על-פי הראיות שהגיש המעביד, אלא גם לפי ראיות שהגיש העובד', כאשר מדובר ב'ראיות', להבדיל מ'השערות', 'סברות' וכיוצא באלה ."
הנתבעת העלתה שלל טענות ותביעות כנגד התובע, הן במסגרת כתב ההגנה והן במסגרת כתב התביעה שכנגד. גרסת הנתבעת לעניין עילת הפיטורים תומצתה בכתב ההגנה כך –
"התובע פוטר ביום 30.08.2018 בשעה 15:00 במוסך המזגנים דיזל חיפה בע"מ לאחר שהתברר שנסע תקופה ארוכה ללא מזגן תקין וגרם לסכסוך עם הלקוח שנסע אתו פעמיים לקבוץ מסילות בעמק בית שאן. ירדתי אישית למוסך וכשהתברר לי על זלזול נוסף בלקוחות החברה ובתחזוקת האוטובוס פטרתי אותו מיידית."
הנתבעת טענה כבר בכתב ההגנה לנזקים שהתובע גרם לה ולכתב התביעה שכנגד צירפה אסמכתאות בהן נדון במסגרת הדיון בתביעה שכנגד. בשלב זה, ניתן להקדים ולומר, כי מצאנו שטענות הנתבעת לגבי התנהלות התובע, הליקוי בהשגחתו על הציוד שהופקד בידיו, לרבות הנזקים שגרם לאוטובוס ולנתבעת עצמה, לא נטענו בעלמא וכדי לחמוק מתשלום זכויותיו של התובע ואף התובע הודה בנכונות חלק מהטענות שהועלו כנגדו.
לגבי נימוק הפיטורים העיקרי – תקלה במזגן האוטובוס לגביה טענה הנתבעת כי התובע לא דאג לתקן ולא דיווח על קיומה, התרשמנו כי אכן הייתה כזו תקלה. הנתבעת הפנתה לנספח 5 בכתב הגנתה – דוחות בדיקת האוטובוס, מספרו אומת ע"י התובע שהעיד כי זה האוטובוס עליו נהג . לפי דוח זה, גם בסוף חודש יולי 2018 וגם באוגוסט 2018, נרשם כי המזגן לא היה תקין. התובע אישר בעדותו כי הנהגים היו לוקחים את האוטובוס לבדיקות אלו, גם אם התכחש לחתימתו על הבדיקות המסוימות שהוצגו .
לגבי דבר ידיעתו כי המזגן פעל באופן לא תקין, אמר את הדברים הבאים:
"ת. יום חמישי. באותו יום הייתי במוסך. הגעתי למוסך והחשמלאי תיקן את המזגן, המזגן היה חלש, אני חושב שהוא מילא גז. אבל המזגן אצלי מקדימה עבד, כנראה מאחורה לא עבד.
ש. אם יש 40 מעלות אתה לא בודק.
ת. לא היה 40 מעלות. הוא קצת הגזים. זה לא שהמזגן לא עבד. המזגן עבד. אולי במשך הנסיעה הוא נחלש. לא היו לי תלונות ואני לא הזעתי."
אם כן, התובע ידע כי המזגן היה חלש, גם אם סיפק שלל הסברים לכך שלא פעל לתיקון התקלה, או לפחות לדווח עליה. כמו גם התרשמנו כי הנהגים אכן היו אמונים על תחזוקת האוטובוס וניקיונו במסגרת עבודתם.
אין זה סביר בעינינו, כי נהג אוטובוס, האמון להסיע נוסעים בחום הקיץ הכבד, יתעלם מתקלה במזגן ומשך חודש ימים , לא יתריע לפחות על קיומה לפני המעסיק .
אכן, אירוע המזגן שעמד מאחורי ההחלטה לפטר את התובע, התרחש בסמוך לתום תקופת שנת עבודתו הראשונה, אולם מדובר במקריות גרידא ולא במעשה מכוון, כפי שהתובע טוען (ובאיחור ניכר).
זאת בצירוף התרשמותנו כפי שנפרט בפרק התביעה שכנגד, כי התובע גרם לא מעט נזקים לנתבעת משך העבודה אצלה, דבר שמביא אותנו למסקנה כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי הפיטורים היו מנימוקים ענייניים.
משכך ומשהתובע לא השלים את שנת עבודתו אצל הנתבעת המכשירה את זכותו לקבל פיצויי פיטורים , אין לנו אלא לדחות רכיב תביעה זה במלואו.
פיצוי בגין אי קיום שימוע
אין חולק כי זכות השימוע היא זכות יסוד ומהותית המקנה לעובד אפשרות להציג טענותיו טרם ההכרעה הסופית מקום בו המעסיק שוקל לסיים את העסקתו.
על מנת שתכלית השימוע תתקיים יש לבחון באם המעסיק קיים את כללי היסוד שנקבעו בפסיקה:
"בין היתר, יידוע העובד בדבר אפשרות הפיטורים; מתן הנימוקים המפורטים בגינם נשקלת אפשרות פיטוריו מספיק זמן מראש, וזאת על מנת שתהא לעובד האפשרות להיערך לקראת השימוע; שקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה; ככל שהעובד חפץ להיות מיוצג בהליך השימוע שמורה לו ככלל הזכות לכך".
הנתבעת מודה בפה מלא כי התובע פוטר מהיום להיום וללא הודעה מוקדמת. גרסתה זו, הייתה עקבית וללא כל ניסיון ליפות את ההחלטה שהתקבלה או את הדרך בה עשתה כן. כך תיאר משה את הפיטורים בכתב ההגנה –
"ירדתי אישית למוסך וכשהתברר לי על זלזול נוסף בלקוחות החברה ובתחזוקת האוטובוס פטרתי אותו מיידית".
וכן דבריו בדיון המוקדם השני –
"אני משיב שהתובע פוטר בלי הודעה מוקדמת אחרי 5 פעמים שהוא פוטר בדרך באיומי פיטורין זה לא נפל עליו כרעם ביום בהיר, הוא עשה מעשה שלא יעשה באותו יום אני לא יכול להפקיד בידיו לקוחות ורכוש ששווה מיליון שקל, אמרתי לו לעזוב מיד את העבודה ובאותו רגע הוא עזב ולא עבד דקה אחת".
בעדותו חידד את טענת ההגנה שהוספה בכתב ההגנה המתוקן וטען כי על אף שפיטר את התובע מהרגע לרגע – בפועל התקיימה שיחת שימוע, וכך תיאר את התרחשות הדברים:
"פגשתי את התובע במקום מושבו הקבוע על הכסא האוטובוס כי הוא לא יכול לקום מהכסא. ישבתי לידו, הסברתי לו את חומרת המעשה, הסברתי לו ההיסטוריה וכמה אני מנסה לשמור עליו. להפתעתי הוא בכלל לא התנגד ולא היה לו מה לומר, למיטב זיכרוני הוא גם קיבל את זה יפה, אני חושב שהוא שמח על העניין הזה וסוכם שהוא מפסיק לעבוד." [ההדגשה הוספה]
עוד הוסיף משה, את הדברים הבאים –
"אז נכון שזה לא נעשה במשרד וזה נעשה במוסך בתוך האוטובוס, ונכון שלא היו וופלות וגם לא נס קפה, אבל בהחלט אני כמעט בטוח כמעט, שאם הוא היה אומר לי שהוא עשה טעות והוא הולך לתקן אותה או שזה לא יחזור הוא היה נשאר בעבודה. במשך התקופה הזו, העובדים שלי ניקו את האוטובוס במקומו, טיפלו בו, עזרו לו דאגתי שהשכר שלו ישולם בצורה טובה גם כשהוא לא מילא את הדוחות בצורה נכונה, לרעתו. כך שאני בהחלט רוצה להדגיש ולחזור בהמשך לשאלה שנעשה שימוע, נעשה פרידה באווירה לא טובה אבל מסודרת. זה לא שיחה כיפית." [ההדגשה הוספה]
התרשמנו מכנות העדות ותיאור העובדות באופן הנאמן למציאות, ובפרט שאלו הועברו אלינו באופן ישיר, המילים אותנטיות ואינן מסתתרות תחת ניסוחים מעורפלים.
עם זאת, איננו יכולים להתעלם מכך שהתובע לא זומן לשימוע מבעוד מועד ולפי הכללים הנהוגים, לפיהם עליו לקבל התראה מראש על הכוונה לפטרו ולתת לו אפשרות להיערך לשימוע ולטענות המיוחסות לו, כמו גם מתן האפשרות להיוועץ עם עורך דין מטעמו. לפיכך, אין מנוס מהקביעה כי נפלו פגמים בעריכת השימוע עצמו.
נוסיף כי גם אם לכאורה נראה כי התובע היה מודע לסיבה בגינה פוטר בזמן אמת, הדבר אינו מבטל את הפגמים הללו.
לעניין פגמים בהליך השימוע, נפסק כי לא כל פגם בהליך השימוע ראוי ליתן פיצוי בעדו ויש לבחון כל מקרה ונסיבותיו הם -
"על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסויימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו".
במקרה דנן אנו סבורים כי מגיע לתובע פיצוי בגין הפגמים בהליך השימוע, עם זאת בהערכת הפיצוי המגיע לתובע לקחנו בחשבון את השיקולים והנסיבות שלהלן –
הנתבעת הסבירה לתובע מדוע היא מעוניינת לפטרו, ניתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו לפני מקבל ההחלטה, והתובע בחר שלא לעשות כן. נוסיף כי משה העיד, כי אילו התובע היה מבקש הזדמנות נוספת היה נותן לו. בנסיבות שלפנינו, בהן התרשמנו מכנותו ואמינותו של משה ומהתנהלותו בעבר מול התובע, תוך שהוא סולח לו פעם אחר פעם על נזקים שנגרמו לאוטובוס שהופקד בידיו, אנו סבורים כי סביר כטענתו שהיה נותן לתובע הזדמנות נוספת באם האחרון היה מראה רצון לשפר דרכיו.
עוד שמנו לב לכך שהתובע עצמו הגיש את התביעה המקורית ללא רכיב זה, על אף שטען כבר בגרסה הראשונית שם כי פוטר לאלתר. נזכור, כי התובע היה מיוצג ע"י עו"ד, קודם להגשת התביעה ופירט לפני בא כוחו את עובדות המקרה. על אף זאת, במקור לא כלל רכיב זה בתביעתו. הדבר מרמז כי גם לשיטתו, לפחות בתחילה, כי קיבל הזדמנות להשמיע טענותיו ולא היה פגם בפיטוריו המצדיק פיצוי. רכיב זה הוסף, כזכור, רק כנגד האמור בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת. מכאן שגם התנהלות התובע עצמו בהליך זה, מצביעה על כך שבמקור, לא התרשם התובע (או בא כוחו) כי נפגמו זכויותיו לעניין זה.
נוכח הנסיבות הסובבות את אירוע השימוע עצמו והתנהלות התובע שקדמה לו, כמו גם התנהלות הנתבעת לאורך היחסים מול התובע, אנו סבורים כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפגמים שנפלו בהליך השימוע על הצד הנמוך. בנסיבות אלו, אין הצדקה לפסוק לזכות התובע את הפיצוי אותו הוא דורש במלואו.
לאור הערותינו לעיל, אנו מעמידים את סכום הפיצוי לתובע בגין אי קיום שימוע, בסך 2,000 ₪.
פדיון דמי הבראה
ס' 5(ב) לצו ההרחבה בדבר השתתפות מעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים-1998, התשי"ז-1957, מתנה זכאות עובד לדמי הבראה רק "לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו."
משקבענו כי התובע לא השלים את שנת עבודתו הראשונה – אזי גם אינו זכאי לפדיון דמי הבראה. על כן יש לדחות רכיב זה.
הפרשי שכר שעות נוספות / חג / שבת
בכתב התביעה התובע לא העמיד כל גרסה עובדתית להיקף עבודתו, אלא טען באופן סתמי כי אין בידיו דוחות הנוכחות, ולכן אינו יכול לבצע חישוב לגבי גמול השעות הנוספות אותו הוא תובע. ברי, לאור ההלכה הפסוקה, גם אם אין בידי עובד דוחות נוכחות, אין הדבר פוטר אותו מהעמדת גרסה למתכונת עבודתו. בתצהירו, התובע חזר על טענתו זו תוך שהוא מתעלם לחלוטין מכך שצורפו דוחות הנוכחות כנספח 3 לכתב ההגנה המקור י. בסיכומיו, זנח טענה זו כליל.
התובע אימת בחקירה הנגדית כי בדק את חישובי הנתבעת כל חודש וכי הוא שהגיש דוח לנתבעת. בסיכומיו, לראשונה ובעניין רכיב תביעה אחר , התייחס התובע לדוחות הנוכחות וטען – רק לגבי דוח חודש אוגוסט 2017 – כי זה אינו דוח השעות שלו. בד בבד, אישר כי שאר הדוחות נושאים את שמו ולא העלה טענה נוספת לגביהם.
עוד שמנו לב כי התובע קיבל גמול שעות נוספות ועבודת לילה בכל תלוש משכורת, כך שאין חולק כי הייתה בדיקה והתחשבנות בגין שעות נוספות ומשמרות מיוחדות שביצע התובע.
משהתובע עצמו לא הציג גרסה עובדתית למתכונת עבודתו, לא פירט את רכיב התביעה וזנחו בסיכומיו, אין לנו אלא לדחות רכיב תביעה זה.
חלף הודעה מוקדמת
אין חולק כי התובע פוטר ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום חלף הודעה מוקדמת.
סעיף 3(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, קובע, לגבי עובד במשכורת, כי זכאותו תחושב כך "במהלך התקופה החל בחודש השביעי לעבודתו עד תום שנת עבודתו הראשונה - של 6 ימים, בתוספת של יומיים וחצי בשל כל חודש עבודה בתקופה האמורה".
מאחר והתובע השלים 11 חודשי עבודה מלאים אצל הנתבעת, זכאותו עומדת על 18.5 ימי הודעה מוקדמת.
אם כן – נחלק את משכורתו החודשית של התובע בימי העבודה – 26 ונגיע לכך שהתובע קיבל 209 ₪ ליום עבודה X 18.5 = 3,774 ₪.
מכאן כי הנתבעת חייבת בתשלום של 3,774 ₪ עבור הודעה מוקדמת.
פיצוי בגין חוסר בהפרשות לקרן פנסיה
בסיכומיו העמיד רכיב תביעה זה על סכום 2,067 ₪ עליו הנתבעת לא חולקת.
על כן יש לקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך 2,067 ₪ עבור תגמולי המעסיק.
משאין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה לקרן הפנסיה עבור רכיב הפיצויים ומשהתובע תבע פיצויי פיטורים אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין החוסר בהפרשות עבור רכיב פיצויים בגובה 1,908 ₪.
אי מסירת הודעה בדבר תנאי העסקה
סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, קובע כי – "מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן – נער) – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)."
בפסיקה נקבע זה מכבר, כי מתן ההודעה לעובד אינו עניין טכני אלא מהותי, נוכח הצורך להציג בפני העובד את תנאי העסקתו באופן ברור ושקוף.
מסירת ההודעה בכתב לעובד, להבדיל מסיכום בע"פ את תנאי העבודה, מהווה חלק מחובת המעסיק לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ביחסיו עם העובד ועשויה לייתר מחלוקות משפטיות ואי הבנות לעניין יחסי העבודה. ראה ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (ניתן ביום 3.5.2011).
הנתבעת טענה כי מסרה לתובע הודעה כאמור, אולם לא הגישה אותה לעיון בית הדין על אף הצהרתו של משה כי זו מצויה בידיו. אין בידינו לקבל טענת הנתבעת החלופית כי, גם אם לא הוכח שמסרה בידי התובע הודעה כאמור, הרי התובע היה מודע לזכויותיו, עמד עליהן מידי חודש כפי שהעיד בעצמו, וכי מתלושי המשכורת ורכיבי התביעה עצמם, עולה כי הנתבעת דאגה לתשלום זכויותיו כדין. עמידה בזכויות העובד אינה מייתרת את חובת המעסיק לספק בידי העובד את ההודעה כחוק.
אנו סבורים כי, בנסיבות העניין, ראוי להעמיד את הפיצוי בגין רכיב תביעה זה בסך 2,000 ₪.
התביעה שכנגד
במסגרת התביעה שכנגד טענה הנתבעת לשני רכיבי תביעה.
הראשון – תאונות ופגיעות ברכב האוטובוס לפי הפירוט שלהלן –
ירידה מהכביש עם חיילים – חשבונית מוסך א.ל.ט. מיום 6.8. 2018 ע"ס 585 ₪.
ירידה לא מבוקרת מחניה ברח' העצמאות – חשבונית מאת לוסיא גלס בע"מ בגין 'מרכבים אפולו דלת קדמי' 175077 ע"ס 2,000 ₪.
תאונה ביום 1.7.2018 עם רכב של חב' אלבר – ע"ס 5,535 ₪.
פגיעה ביום 9.7.2018 בשער צבאי חשבונית 4685 שהוציאה קשת מערכות שערים אוטומטיים ע"ס 773 ₪ .
חשבונית מס' 726 מיום 1.8.2018 של מוסך א.ל.ט לפחחות ע"ס 2,000 ₪.
סך 146 ₪ בגין פגיעה בדלת קדמית לפי חשבונית 811238 מיום 29.1.2018 שהוציאה חברת אגד.
השתתפות עצמית בסך 5,015 ₪ בגין התאונה מיום 1.7.2018.
סה"כ לפי רכיב זה, תובעת הנתבעת סך של 15,533 ₪
השני – זלזול ופגיעה בלקוחות – בטענה זו מייחסת הנתבעת לתובע נזק בגין הפסד דמי שתי נסיעות שבוצעו ולא שולמו בשל שהמזגן לא היה תקין, בסך 5,200 ₪.
השאלה הנשאלת, האם הנתבעת רשאית, בדיעבד ובניגוד להתנהלותה בזמן אמת, להיפרע מהתובע בגין נזקים שהתובע גרם להם, ככל שהדבר יוכח על ידה.
אנו סבורים כי התשובה לכך שלילית, ונסביר –
הנתבעת טענה כך – "איקו דרור עבד בחברתנו כנהג אוטובוס ופוטר בגלל נזקים שגרם לאוטובוס ולחברה." נעיר כי במסגרת הדיון המוקדם השני, הנתבעת ביקשה להמציא הסכם עבודה המאפשר קיזוז משכר העובד, אולם לא עשתה כן.
אין חולק כי בעת העבודה הסדירה, הנתבעת לא באה בחשבון עם התובע לגבי נזקים אלו ואחרים שטוענת בדיעבד כי גרם להם.
כבר עתה נעיר כי התרשמותנו שהתובע אכן גרם לנזקים לנתבעת, וכי היה מודע לכך שהאוטובוס שהופקד בידו היה מעורב במספר תאונות, אך התייחס לכך כחלק מהעבודה השוטפת. ראו למשל דבריו להלן –
"ש. אתה מכחיש את הפגיעה ברכב?
ת. מכחיש. רוב התאונות שהיו חלק מעבודה. הוא ניפח את זה.
ש. מה זה חלק מהעבודה?
ת. נהגים בכביש, ויש כל מיני אירועים לא קשים, אבל פה מכה קטנה והוא כל דבר עשה כדי להלביש עלי את התיק.
ש. הוא דיבר איתך על התאונות הקטנות האלה?
ת. כן הוא דיבר איתי. לא יודע אם זה רשום בתצהיר."
חלק מהחשבוניות שהוצגו מראה קשר ישיר לתובע – בבחינת תאריך הפגיעה וכנגד הודאת התובע לגבי מספר הרישוי של האוטובוס עליו נהג, כך גם התובע אישר את התאונה ביום 1.7. 2018, קשר עצמו לפגיעה בעת נסיעה בשטח עם חיילים, לפגיעה בשער ולפגיעות שוטפות ברכב בעת העבודה. הנתבעת לא הוכיחה את רכיב התביעה השני באשר לא הציגה סירוב הלקוח לשלם והבהירה כי אף לא נשלח חשבון לתשלום, וכלל לא פעלה להקטין נזקה.
אילו הנתבעת הייתה מציגה כי באופן שוטף הייתה נוהגת להתחשבן כדין עם התובע על הנזקים שגרם לאוטובוס שהיה תחת אחריותו והסכם בכתב המאפשר לה לעשות זאת , די היה בכך כדי לבסס את עילת התביעה ולהמשיך לבחון לגופן של הראיות אם יש נזקים שהוכחו כנדרש.
אולם, משברור כי משך יחסי הצדדים הנתבעת לא דרשה מהתובע כי ישלם עבור הנזקים, לא הגדירה על מה התובע יחויב וכיצד יבוצע התשלום, והתובע כופר בחובתו לעשות כן בדיעבד, יש קושי רב לבוא ולטעון, כי כעת זכאית היא לפיצוי.
אנו סבורים כי די בכך כדי לדחות תביעתה.
ראו לעניין זה את דבריה של כבוד השופטת לאה גליקסמן:
"על פי הפסיקה, מעביד ששילם לעובד שכר מעבר למגיע לו על פי החוק חייב לערוך עמו התחשבנות בתוך זמן סביר, ואינו יכול לטעון להתחשבנות ולקיזוז רק לאחר שהעובד הגיש תביעה (ע"ע 1260/00 מרקוביץ' נ' אקורד הנדסה בע"מ, ס' 3 לפס"ד מיום 5.8.02). נראה לי, שעקרון זהה חל גם במקרה שהעובד גרם נזק למעביד. המעביד אינו יכול למחול על הנזק בתקופת העסקתו של העובד, ולהעלות עניין זה רק עם סיום עבודתו של העובד או רק כאשר העובד מגיש תביעה לתשלומים המגיעים לו, לטענתו, בגין עבודתו ובגין סיום עבודתו.
.......
על מנת שהעובד יהיה אחראי לנזק שנגרם עקב העבודה ובמהלך העבודה, על המעסיק להוכיח כי העובד הפר הוראה בחוזה העבודה בינו לבין המעסיק, המזכה את המעסיק בתשלום פיצוי בגין הנזק."
אשר על כן, אנו דוחים את התביעה שכנגד בשלמותה.
סוף דבר
על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סך של 2,000 ₪ בגין אי קיום שימוע כדין.
סך של 2,000 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.
סך של 3,774 ₪ עבור חלף הודעה מוקדמת.
סך 2,067 ₪ עבור תגמולי המעסיק.
סך 1,908 ₪ עבור רכיב הפרשות לפיצויים.
הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
יתר רכיבי התביעה נדחים.
התביעה שכנגד נדחית.
בשים לב לכך שהתובע היה מיוצג על ידי ההסתדרות ואי חיוב התובע בהוצאות בגין הגשת כתב תביעה מתוקן אנו מעמידים את הוצאות המשפט לזכות התובע בסך 3,000 ₪ , שישולמו תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, אחרת ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתן היום, א' אב תש"פ, (22 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יהודה פיגורה
נציג עובדים

סאוסן אלקאסם
שופטת

יעקב בן עמי
נציג מעסיקים


מעורבים
תובע: דרור איקו
נתבע: מ.ל. נוף המטייל בע"מ
שופט :
עורכי דין: