ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאיה אליהו נגד רלי רחל אייש :

לפני כבוד השופט אילן צור

התובעת:

מאיה אליהו

נגד

הנתבעות:

1.רלי רחל אייש
2.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

פסק דין

פתח דבר
לפניי תובענה כספית, שעילתה נזיקית ועניינה בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 27.08.19 (להלן: "התאונה"). על פי כתב התביעה, נהגה התובעת ברכב מ.ר. 40-615-37 (להלן: " רכב התובעת") ברח' האוניברסיטה בנתניה, בנתיב השמאלי מבין שני הנתיבים שבכיוון נסיעתה. בהגיעה למעבר חציה, עצרה את מכוניתה, כדי לאפשר חציית הכביש לאדם אשר בקש לעשות כן. בעת התאונה, היתה התובעת בעצירה מלאה – כך לטענתה – שעה שפגע בה רכב הנתבעות מאחור, וגרם לה לנזקים המפורטים בדו"ח השמאי מטעם התובעת. בגדרה של תובענה זו, נתבעו נזקי רכב התובעת אשר נגרמו לה לטענתה בתאונה, בתוספת ירידת ערך ובצירוף שכ"ט שמאי. בסה"כ תבעה התובעת סך של – 14,463 ₪.

טענות הצדדים
הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשות התאונה, ובפרט לעניין שיעור הנזק.

לטענת התובעת - לית מאן דפליג, כי רכב הנתבעת פגע ברכבה בעוצמה מסוימת, אשר הדפה אותה ואת ילדיה בתוך הרכב – אך לא גרמה להדיפת הרכב עצמו קדימה. כתוצאה מכך, נגרמו לה מלוא הנזקים אשר פורטו בחוו"ד השמאי מטעמה.

מנגד, טענה הנתבעת - כי טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם העובדות כהווייתן, שכן, הפגיעה של רכב הנתבעת ברכב התובעת היתה קלה מאד ובלשונה: "נשיקה", באופן שלא יתכן כי הנזקים הנטענים ע"י התובעת, נגרמו כתוצאה מתאונה זו מושא התביעה. זאת אף זאת, לטענת הנתבעת – במועד התאונה סיפרה לה התובעת באופן ספונטני, כי דלת המטען האחורית אינה נפתחת וכעולה מטופס ההודעה של הנתבעת, דבר זה אף הוזכר על ידי התובעת יום קודם לתאונה. מכאן, שהנזקים ה נטענים מופרזים ובחלקם לפחות, אינם קשורים לתאונה מושא התובענה דכאן.

עדויות הצדדים וראיותיהם

פרשת התביעה

מטעם התובעת העידה התובעת עצמה, כמי שנהגה ברכב התובעת. במסגרת עדותה הראשית, מסרה התובעת את הנסיבות אשר הובילו לקרות התאונה ובלשונה:
"היו 2 נתיבים לאותו כיוון. מהימני ניתן לפנות ימינה. הייתי בשמאלי כי רציתי להמשיך ישר. האדון הגיע לחצות את הכביש מצד ימין, ... עצרתי במעבר החציה. ... האדון החל לחצות את הכביש, ... פתאום שמעתי חבטה... האוטו שלי קיבל מכה מאחורה. הייתי בהיסטריה, צעקתי עליה והתנצלתי. אמרתי שנבהלתי."

בהמשך חקירתה הראשית העידה התובעת , כי מעולם לא אמרה לנתבעת 1: " רק אתמול דיברתי על הבעיה שהבגאז' לא נפתח". לדבריה, בעבר קרתה לה תאונה ולעיתים נראה מבחינה חיצונית כי אין סימני נזק מובהקים ואולם, צריך לבדוק האם לא נגרם נזק פנימי. עוד הוסיפה התובעת, כי בשעה שהתקשרה לנתבעת (בשיחה שהוקלטה) הטיחה בה הנתבעת כי היא מנסה לגזול את כספה – דבר אשר פגע בה.

במסגרת חקירתה הנגדית, הודתה התובעת כי הן היא והן הנתבעת 1, נסעו במהירות איטית וכי עוצמת הפגיעה לא הדפה את הרכב של התובעת קדימה הגם ש מדובר בג'יפ של הנתבעת. לדבריה "האוטו עצמו לא נהדף קדימה בזכות הברקס". התובעת שבה וחידדה כי לא אמרה את שנטען ע"י הנתבעת 1 ביחס לדלת תא המטען האחורית וכי השיחה המוקלטת שהושמעה לבית המשפט מאששת את דבריה. אבהיר, כי גם לאחר ששמעתי את ההקלטה בהסכמת הצדדים, לא מצאתי כל רבותא שיש בה כדי לקדם את נסיבות התאונה או טענות הצדדים.
פרשת ההגנה
במסגרת פרשת ההגנה, העידה הנתבעת 1 בלבד.

מעדותה עולה, כי במועד התאונה נהגה את מכוניתה במהירות איטית, כפי שנהגה התובעת את מכוניתה - אשר נסעה לפניה. לטענתה, בעת שהתובעת עצרה את מכוניתה, בלמה אף היא את רכבה ואולם, פגעה בתובעת קלות. ובלשונה: "פתאום עצרה והיתה נשיקה כזאת. קשה לקרוא לזה תאונה. נשיקה". בשלב זה, יצאה הנתבעת ממכוניתה ופנתה אל רכב התובעת. לטענתה, התובעת לחצה על כפתור תא המטען: "ואמרה אוי, ידעתי שהבאג' לא ייפתח לי, לא התייחסתי, החלפנו פרטים...וכו'".

עוד מסרה הנתבעת 1, כי אכן שוחחה עם התובעת בטלפון, ואף חזרה על דבריה וכי במהלך השיחה התובעת התלהמה וניתקה לה את שיחת הטלפון. כן ציינה כי סוכנת הביטוח של התובעת התקשרה אליה ואף לה היא מסרה את דברי התובעת בקשר לתקלה קודמת בדלת תא המטען האחורית של רכב התובעת.

במסגרת חקירתה הנגדית, חזרה הנתבעת 1 על גרסתה בכל הנוגע לשיחת הטלפון עם התובעת וכן על גרסתה כי מדובר בפגיעה קלה ביותר ברכב התובעת וכי מדובר בניסיון להוציא כסף במקום שלא היתה פגיעה ולא נגרם נזק כלל. בסיום חקירתה הנגדית, חזרה הנתבעת 1 על גרסתה וציינה כי: "זו לא פגיעה זו נשיקה, מה זה פגעתי? אני לא מחפשת להכחיש, מה שנכון אמת לאמיתה נישקתי אותה זו נקראת נשיקה...וכו'".

סיכומי הצדדים

במסגרת סיכומיהם, שבו הצדדים וחידדו את טענותיהם. מטעם התובעת נטען, כי הנתבעת 1 מודה כי פגעה ברכב התובעת. ובאשר לשאלת היקף הנזק, הרי שהדרך היחידה, לחלוק על חוות דעת שמאי ולהזים אותה, היא בהגשת חוות דעת נגדית, או לחלופין באמצעות זימונו של שמאי התובעת להיחקר על הדו"ח אשר אותו ערך. על כן, שעה שלא הוגשה בקשה לזמן שמאי התובעת לחקירה על הדו "ח אותו ערך, ושעה שלא הוגשה חוות דעת נגדית - אין לנתבעים שום דרך לחלוק על שיעור הנזק. מאידך טענו הנתבעות, כי דין התביעה להידחות מחמת שניכר על פי התמונות, כי הנזק הועצם - וכי לא מדובר באותו הנזק אשר נגרם בתאונה מושא התובענה דכאן. לדידן של הנתבעות, מדובר בתאונה קלה בדמות "נשיקה" ואילו היה מדובר בתאונה קשה יותר, הרי שרכב התובעת היה נהדף קדימה, בהתחשב בסוג רכב הנתבעת 1 (ג'יפ) - דבר אשר לא התרחש. עוד נטען ע"י הנתבעות, כי שמאי התובעת לא זומן לחקירה משום שאין מחלוקת באשר לדו"ח השמאי, שכן לב המחלוקת מצוי בטענה לקיומו של נזק קודם לרכב התובעת - דבר אותו ניתן ללמוד ולהסיק מהתמונות אשר צולמו במקום התאונה, הן ע"י התובעת והן ע"י הנתבעת 1.

דיון והכרעה

כתב התביעה מייחס לנהגת רכב הנתבעות, נהיגה ברשלנות - אשר גרמה לנזק.
שלושה (יש שיאמרו ארבעה) הן יסודותיה של עוולת הרשלנות. האחד – קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). קיומה של חובת "זהירות מושגית", נקבעת על פי "מבחן הצפיות" - קרי, האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק כאשר נקודת המוצא היא, כי מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני - קיימת חובת זהירות מושגית. יצוין, כי גם קיומה של חובת זהירות קונקרטית נבחנת במבחן הצפיות ואולם, הבדיקה נעשית בין המזיק הספציפי והניזוק הספציפי ונסיבות המקרה.
השני – הפרת החובה.
השלישי – נזק שהתרחש וקשר סיבתי בין ההפרה של חובת הזהירות לנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)).

במקרה שלפניי, אין ולא היתה מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. חובה זו, היא חובה על פי חיקוק ובדין לא נטען להיעדרה של חובה זו. יובהר, כי הנטל החל על התובעת בהקשר זה, הוא הוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעה – דהיינו - את האירוע הספציפי, את האחריות הנובעת מאותן עובדות האירוע, את הנזק אשר אירע כפועל יוצא מכך וכן את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין האירוע הספציפי.

בהקשר לנטל השכנוע נקבע בפסיקה בזו הלשון :
"... נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו" (רע"א 3646/98 כ.ו.ע לבניין נ' מנהל בע"מ, פד"י נז (4) 981).

במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות, לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן. בפסה"ד בעניין ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 – שם נקבע, בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כדלקמן:
"...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%..."
ודוק : נטל זה קיים ביחס לכל אחד מיסודות הרשלנות.

לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע הסופי, חשיבות במקרים בהם בתום הערכת מכלול הראיות כפות המאזניים מעוינות. במקרה זה, כאמור מכריע נטל השכנוע - כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. בהקשר זה ראוי גם לציין, את הוראת ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971, לפיו, בעניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק על סמך עדות יחידה, אך ורק אם ינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. הלכה למעשה, קיים צורך בקיומו של טעם ממשי למתן הכרעה על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה, זאת לאור העובדה שבעל דין הוא באופן ברור בגדר "עד מעוניין", אשר לו עניין אישי בתוצאה. לפיכך, יש לנהוג בזהירות רבה בהכרעה על סמך עדות שכזאת.
מן הכלל אל הפרט:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בעדויות הצדדים, בראיותיהם ובסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחן של הנתבעות, על יסוד הודאתה של הנתבעת 1 - במקום ובזמן וכן בעצם הפגיעה ברכב התובעת.

באשר לשיעור הנזק הנטען – כלל נקוט הוא, כי לעולם שיעור הנזק מצוי במחלוקת (ראו תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א)). אלא שהדרך לחלוק על שיעור הנזק, לאחר שהובאו ראיות באשר לשיעורו, באמצעות שמאי מטעם התובעת – היא לזמן את שמאי התובעת לחקירה על חוות הדעת אותה ערך , בהתאם לסעיף 130א לתקסד"א.

דא עקא, ושמאי התובעת לא הוזמן לחקירה ע"י הנתבעות, וחוות דעתו הוגשה לתיק בלא התנגדות וללא חקירה. יתרה מכך, עם קבלת חוו"ד השמאי מטעם התובעת, עבר הנטל אל עבר כתפי הנתבעות להוכיח או לפחות להצביע , על קיומה של אפשרות לפיה חלק מנזקי התובעת הנטענים על ידה - מקורם באירוע קודם לתאונה מושא התובענה דכאן.

יובהר, כי "מאמץ" מעין זה לא נעשה באמצעות חוקר או כל עדות אחרת, ביחס לעברו התאונתי של רכב התובעת – דבר אותו ניתן היה לברר במסגרת הדיונית בתיק זה, קודם להוכחות, זאת בנוסף להימנעות מזימונו של שמאי התובעת לחקירה על חוות הדעת אותה ערך הן ביחס לשיעור הנזקים הנטענים והן על עברו התאונתי של הרכב.

ודוק: במסגרת טענות הנתבעות ביחס לנזק הנטען, צוין כי לנתבעת רכב מסוג סנטה-פה קרי רכב גדול וגבוה (ג'יפ) וכי לו היתה מתרחשת פגיעה כטענת התובעת הרי שהנזקים היו שונים בתכלית. אלא שדא עקא, וגם בעניין זה לא הובא בדל של ראיה או דו"ח מטעם חוקר/בוחן תאונות – שיש בו כדי ללמד או לאשש טענה מעין זו.

בהיעדר ראיות מטעם הנתבעות, ביחס לפלוגתאות השנויות במחלוקת, בשעה שהנטל הועבר אליהן נוכח ראיות התובעת הן במסגרת עדות התובעת והן בחוו"ד השמאי מטעמה – הרי שאין לו לדיין אלא מה שעניו רואות.

אי הבאת עד או ראייה
כאמור, השמאי מטעם התובעת לא הוזמן לחקירה ע"י הנתבעות, אשר מטעמם לא העיד ולו עד מומחה אחד אשר יכול היה לאשש קיומו של מצב קודם של רכב התובעת , אשר היה בו כדי להפריך את שיעור הנזק הנטען. כמו כן, לא הוגשה חוו"ד שמאי נגדית מטעמן. לעניין זה השלכות שיש בהן כדי להוביל לכינונה של החזקה, לפיה – לו העידו עדים אלה מטעם הנתבעות, הרי שהיה בעדותם כדי לחזק את גרסת התובעת דווקא.

באשר לאי הבאת עד שניתן היה להביאו, נקבע זה מכבר בשורה ארוכה של פסקי דין, כי אי הבאת עד רלוונטי, אשר יכול היה לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, בהיעדר הסבר סביר - פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מהבאת העד והיא בעלת משמעות ראייתית לטובת הצד שכנגד. בעניין זה יפים הדברים שנקבעו בפסיקה וכמפורט להלן:

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד. אי הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד..." (ע"א 55/89 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה(4) 651 (1991)).

"מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקר חברה בע"מ, פד"י מ"ד(4) 595, 602).

בענייננו, המסקנה המתחייבת מהתנהלות זו של הנתבעות היא - שאילו העידו עדים אלה מטעמן ול ו היה נחקר שמאי התובעת על ידן, הרי שהיה בעדותם של אלה כדי לתמוך בגרסת התובעת. כך הוא הדבר ביחס לאי זימונו של שמאי התובעת וכך ביחס לכל עד אחר שלא הועד מטעם הנתבעות.

יובהר, כי הניסיון לקעקע את שיעור הנזק הנטען בחוו"ד השמאי מטעם התובעת – אינו יכול היעשות באמצעות אמירות בעלמא של הנתבעות. הדרך לחלוק על שיעור הנזק היא באמצעות חקירת המומחה שכתב את חוו"ד או בהגשת חוו"ד נגדית. משלא עשו כן הנתבעות, קביעת חוו"ד השמאי מטעם התובעת לא נסתרה והיא עומדת על כנה. לעניין זה, יפים הדברים אשר הובאו בתא"מ (נת') 6579-08 חברת ביטוח שירביט נ' אמיר כץ (לא פורסם, ניתן ביום 1.6.2009) ובזו הלשון:

"לענין ערך הרכב כפי שקבע השמאי. הנתבעת לא ביקשה לזמן השמאי לעדות. בהתאם לתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, יודיע על כך לבית המשפט ולשאר הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר.

5129371
משלא ביקשה זו הנתבעת, עומדת קביעתו של השמאי בעינה בכל הקשור לשווי הרכב, ולא אוכל לקבוע כעת שיש לסטות מהקבוע שם."

עוד בעניין זה, ראו ת"א (ת"א) אלדן השכרת רכב 1965 בע"מ נ' אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ( לא פורסם, ניתן ביום 19.4.2009), שם נקבע כדלקמן:

"...הנתבעת לא בקשה לחקור את השמאי על חוות דעתו שצורפה לכתב התביעה בהתאם לתקנה 130א' לתקנות סדר הדין האזרחי, כך שיש לקבל את חוות הדעת של השמאי , ואת חשבונית שכר טרחת השמאי כראיה על הנזק שנגרם לרכב התובעת."

עוד אבהיר, כי במקרה שלפניי, אין אפשרות מעשית או משפטית לפסוק על דרך האומדנא, שעה שאין בנמצא ראיות של ממש מטעם הנתבעת, מלבד טענות של הנתבעת 1 במסגרת עדותה. מהימנותה של הנתבעת 1 – ככל שתהיה, איננה יכולה להוות תחליף ראייתי לחקירת שמאי התובעת ואף לא של חוקר תאונות – כדי להוכיח כי הנזק הנטען אינו בר פיצוי, מחמת שלא נגרם בתאונה מושא התובענה שלפניי. לעניין זה ראו: תא"מ (כ"ס) 33293-08-18 עז אלדין פדילה נ' טאלב קאסם ( לא פורסם, ניתן ביום 14.3.2019) וכן רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין (לא פורסם, ניתן ביום 10.9.2017)

משלא נסתרה חוו"ד השמאי מטעם התובעת – ובהיעדר אינדיקציה אחרת, הרי שחוו"ד השמאי מטעם התובעת נותרה עומדת על מכונה, באשר לשיעור הנזק הנטען.

סוף דבר
נוכח כל המקובץ לעיל, ולאור קביעתי באשר לאחריותה של נהגת רכב הנתבעות ובהיעדר בסיס ראייתי שיש בו כדי להפריך את שיעור הנזק על פי חוו"ד השמאי מטעם התובעת, גם נוכח היעדרן של ראיות אחרות שיכול והיה בהן כדי לתמוך בטענות הנתבעות – אני מורה על קבלת התביעה במלואה.

אשר על כן, אני פוסק כי הנתבעות באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעת סך של – 14,463 ₪, שכ"ט עו"ד בסך של – 2,500 ₪, וכן אגרת בית משפט, כפי ששולמה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, בתוך 45 יום.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מאיה אליהו
נתבע: רלי רחל אייש
שופט :
עורכי דין: