ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמיר פרטוק נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת הגר אזולאי אדרי

המבקש:
עמיר פרטוק
באמצעות ב"כ עו"ד יוסף פרחי

נגד

המשיבה:
מדינת ישראל - משטרת ישראל
באמצעות ב"כ עו"ד דגנית שחר

החלטה

בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: " החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:
ביום 11.4.18 נערכה כנגד הגברת קורל פרץ (להלן: "הגברת פרץ") הודעת תשלום קנס שמספרה 90512070427 (להלן: "הדו"ח") בגין נהיגה מעל המהירות המותרת בדרך עירונית. ודוק, מדובר בעבירה שתועדה באמצעות מצלמת א-3 והדו"ח נערך כנגד הגברת פרץ כמי שהייתה בעלת הרכב במועד הרלוונטי.
לאחר קבלת הדו"ח, פנתה הגברת פרץ למרכז פניות נהגים ארצי (להלן: "מפנ"א") במשטרת ישראל בבקשה להסב את הדו"ח על שמו של עמיר פרטוק (להלן: "המבקש" או "מר פרטוק").
כבר עתה יצוין כי בקשתה של הגברת פרץ נתמכה בתצהירו של המבקש בו הוצהר, בין היתר, כי מי שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה הוא מכר של מר פרטוק העונה לשם עמוס בן דוד (להלן: "מר בן דוד"). עוד הצהיר מר פרטוק, ביחס לדו"ח נשוא הבקשה דנן וביחס לדו"ח נוסף, כי "מאחר ואני הייתי אחראי על הרכב באותה תקופה, ואני לא מצליח לאתר את הנהג, בן דוד עמוס, אני לוקח את האחריות על שני הדוחות...". ודוק, תצהיר זה הובא לידיעת בית המשפט אך במסגרת תגובת המשיבה.
בהמשך לאמור, הדו"ח הוסב על שמו של מר פרטוק ונשלח בדואר רשום לכתובתו המופיעה ברישומי משטרת ישראל ביום 16.9.18. עם זאת, ביום 5.11.18, הושב דבר הדואר למשטרת ישראל תוך שצוין כי הוא "לא נדרש".
ביום 7.6.20 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

טענות הצדדים:
לטענת המבקש, הוא לא קיבל לידיו מעולם את הדו"ח המקורי מושא הבקשה וידע אודותיו רק לאחרונה כשניגש למשרד הרישוי לצורך חידוש רישיונו.
עוד טוען המבקש כי מי שביצע את העבירה נשוא הדו"ח הוא מר אלירז חליוא (להלן: "מר חליוא"). זה המקום לציין כי תצהיר מטעמו של מר חליוא צורף לבקשה ובו הוצהר, בין היתר, כי הוא מוותר על כל טענת התיישנות שיכולה להיווצר מהגשת הדו"ח נגדו.
במצב דברים זה טוען המבקש כי ככל שתדחה הבקשה דנן והרשעתו תיוותר על כנה ייגרם לו עיוות דין. לעניין זה מוסיף המבקש וטוען כי גילה את עצם ההרשעה "רק לאחר שקיבל קורס נהיגה נכונה" וכי הפגיעה בו היא פגיעה של ממש אשר כבר התרחשה.
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי טענת המבקש לפיה מעולם לא קיבל לידיו את הדו"ח הינה טענה תמוהה נוכח תצהיר המבקש שצורף לבקשת הגברת פרץ (בעקבותיו הוסב הדו"ח על שמו).
כמו כן, לטענת המשיבה קמה חזקה לפיה דבר הדואר נשלח למבקש וזאת בהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: " התקנות"), המחייבת משלוח בדואר רשום אך אינה מחייבת ביצוע מסירה אישית. בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת כי המבקש לא הניח תשתית עובדתית לכך שלא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. כל זאת, כאשר הבקשה דנן הוגשה בשיהוי של כשנתיים מיום ביצוע העבירה.
בתשובתו לתגובת המשיבה, טוען המבקש כי לאורך כל הדרך הוא לא הודה בביצוע העבירה וכי הוא קיבל על עצמו את האחריות לדו"ח רק בלית ברירה.
עוד טוען המבקש כי הוא ידע על קיום הדו"ח כאשר היה על שמה של הגברת פרץ אך לא ידע מעולם על כך שהדו"ח הוסב על שמו.
זאת ועוד, לטענת המבקש הוא נוכח לדעת בדיעבד שמי שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה הוא מר חליוא ולא מר בן דוד וכי מדובר בטעות בתום לב שנבעה מטעות בזיהוי.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.
סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
באשר לסיבת האיחור בהגשת הבקשה בענייננו, המבקש טען תחילה כי לא ידע על קיומו של הדו"ח עד לאחרונה, עת ביקש לחדש את רישיון הנהיגה שלו. אולם, מתגובת המשיבה עולה כי מדובר בדו"ח שנערך תחילה על שמה של הגברת פרץ, אז הצהיר המבקש כי הוא נושא באחריות לביצוע העבירה (על אף שטען כי לא ביצע אותה בעצמו) ו ביקש להסב את הדו"ח על שמו. במצב דברים זה, ברי כי המבקש ידע על קיומו של הדו"ח.
בהמשך לכך, במסגרת תשובתו לתגובת המשיבה, טוען המבקש כי אכן ידע על קיומו של הדו"ח אך לא ידע על כך שהוא הוסב על שמו וכי הוא לא קיבל מעולם את הדו"ח לידיו. לעניין זה יש להפנות לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות – חזקה שלא נסתרה על ידי המבקש בנסיבות העניין . במילים אחרות, לא עלה בידי המבקש להוכיח כי לא קיבל את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן (זאת, כאשר כל טענתו בעניין זה נסמכת על כך שדבר הדואר הושב למשטרת ישראל תוך שצוין כי הוא "לא נדרש").
משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון עתה האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שעוד במסגרת הבקשה להסב את הדו"ח על שמו של המבקש, הצהיר האחרון כי הוא נושא באחריות לביצוע העבירה על אף שלא הוא ביצע אותה. ודוק, אין נפקא מינה אם תחילה סבר המבקש שפלוני ביצע את העבירה ולאחר מכן סבר כי טעה ואלמוני הוא שביצע את העבירה. לטעמי, הצהרתו של המבקש בעניין זה הינה בעלת משקל רב המטה את הכף אל עבר עיקרון סופיות הדיון.
בטרם סיום יש לציין כי לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש נמנע תחילה מלפרוש בפני בית המשפט את התמונה העובדתית המלאה והרלוונטית (ובפרט את העובדה כי הוא טוען עתה שהעבירה בוצעה על ידי מר חליוא על אף שטען בעבר כי מר בן דוד הוא שביצע אותה).
לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עמיר פרטוק
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: