ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בר אור רודף שלום נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת אופירה דגן-טוכמכר

המערערת
בר אור רודף שלום
ע"י ב"כ: עו"ד א. שדה שנהב
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד א. יעקובי

פסק דין

בפני ערעור על החלטות הועדה הרפואית לעררים מיום 13/11/18 שקבעה למערערת נכות רפואית בשיעור 60% ועל החלטת וועדת ערר (אי כושר) מיום 17.4.19 אשר קבעה כי המערערת לא אבדה 50% מכושרה להשתכר (החל מיום 6/6/16).

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:
המערערת ילידת 1993 פנתה לנתבע בחודש יוני 2016 בתביעה לקבלת קצבת נכות. ועדה רפואית של הדרג הראשון קבעה כי למערערת נכות רפואית בשיעור 20%.
המערערת ביקשה להשיג על ההחלטה, וועדה רפואית לערר קבעה ביום 13/11/18 כי למערערת 60% נכות רפואית (הפרעת קשב ו ריכוז, חרדה, פסוריאזיס נכות אורתופדית ודלקות אזנים).
ביום 23.12.18 הופיעה המערערת בפני ועדת אי כושר מדרג ראשון. המערערת הופיעה בפני פקידת שיקום שמצאה כי איבדה מעל 50% מכושרה להשתכר ואולם הועדה מדרג ראשון קבעה כי לא איבדה 50% מכושרה להשתכר.
המבקשת ביקשה לערער על החלטת ועדת אי כושר וביום 17/4/19 עמדה בפני ועדת אי כושר מדרג שני אשר דחתה את עררה .
הערעור דנן הוגש ביום 14/5/19 והוא מכוון הן כנגד החלטת הועדה הרפואית מיום 13/11 /18 והן כנגד החלטת ועדת אי כושר מיום 17/4/19.

טענות הצדדים
המערערת טוענת כי נקבעו לה אחוזי נכות בחסר בגין סעיף קשב וריכוז ונכות פסיכיאטרית וכן בגין סעיף מעי רגיז ופגימה נוירולוגית וכי יש עילה להתערבות בית הדין בקביעת הוועדה.
לענין הקביעה הנוגעת לאי כושר, המערערת טוענת כי בעת שנבדקה על ידי פקידת השיקום הבחינה כי נפל מהתיק פתק ורוד שבו היה כתוב "בת 24, פשוט שערוריה, לדחות !!!" התובעת מניחה כי הפתק נרשם על ידי רופא המחוז/הסניף עובר לפגישתה עם פקידת השיקום וכי השפיע באופן פסול על שיקול דעתה של הועדה (אי כושר) .
הנתבע טוען, כי לא ניתן לכרוך החלטות של שתי ועדות רפואיות בהליך אחד, מה גם שבכל הנוגע לקביעת הועדה הרפואית לעררים הרי שזו התיישנה והפכה לחלוטה.
לעניין החלטות הועדות הרפואי ות לגופן טוען הנתבע כי הועדות הכריעו בעניינה של המערערת ברכיבי הלקות השונים ו כן בעניין אי הכושר בהתאם לשיקול דעתן הרפואי ולמומחיות ן ואין כל עילה כי בית הדין יתערב בממצאיהם.
אשר לטענה בעניין הפתק הורוד , הנתבע לא התייחס לטענה במישור העובדתי, ועם זאת טען כי מדובר בחוות דעתו של הרופא המוסמך לעניין אי הכושר, הבעת עמדה שהיא במסגרת סמכותו ואין מדובר בהטיה של שיקול דעתה של הוועדה לאי כושר שדנה בעניין.

הכרעה

לאחר שעיינתי בטענות התובעת ובכל המסמכים שבתיק לא מצאתי כי עלה בידי התובעת להצביע על עילה שיש בה כדי להצדיק התערבות בקביעת הועדה הרפואית לערררים ו/או ועדת אי כושר והכל כפי שיפורט להלן.
כידוע, לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי בי ת הדין לא הוסמך להחליף את שיקול דעתן הרפואי של הועדות הפועלות מכח חוק הביטוח הלאומי בענ יינים שבתחום מומחיותן אלא שהביקורת של בית הדין היא בהתאם לכללים המקובלים במשפט המנהלי, דהיינו בית הדין יתערב מקום שימצא כי הוועדה שגתה בטעות משפטית, פעלה בתוך חריגה מסמכותה, בהעדר הנמקה, בהתעלמות מנתונים רלוונטיים, בחוסר סבירות קיצונית, ועוד כיו"ב עילות התערבות המקובלות במשפט המנהלי.
על רקע האמור אתייחס לטענות התובעת ביח ס לכל אחת מהועדות שדנו בעניינה:
דרגת הנכות
הועדה הרפואית לעררים התכנסה ביום 7.8.18 על מנת לדון בערר.
על חברי הוועדה נמנו נוירולוג, פנימאי ופסיכיאטר. הוועה שמעה את דברי המערערת וב"כ.
בשל מגוון הפגימות עליהן התלוננה המערערת הוועדה אף הזמינה חוות דעת מומחה של רופא אורטופד ושל רופא א.א.ג, ולאחר שקיבלה את חוות דעתם סיכמה את ממצאיה שלא בנוכחות התובעת. החלטתה נשלחה לתובעת בחודש נובמבר 2018 ולפיכך מקובלת עלי טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.
אבהיר כי הפרקטיקה שבה מבוטח ממתין להכרעה בעניין אי הכושר בטרם יגיש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים היא התנהלות שיש בה כדי להכביד על בירור עניינו ליצור דיוני סרק כפולים ויש לעקרה מן השורש. התנהלות מסוג זה, כאשר נלווים אליה מחדלים קודמים מובילים למצב שבו בשנת 2020 נדרש בית הדין להכריע בסוגיות הנוגעות למצבה הרפואי של התובעת בשנת 2016 אשר לא מן ה נמנע כי חלו בו שינויים במהלך השנים. לנוכח האמור, אני סבורה כי מן הדין היה לדחות את הערעור על החלטת הוועדה הרפואית מחמת התיישנות תוך ששמורה לתובעת הזכות לטעון להחמרה במצבה.
על אף התיישנות הערעור ובבחינת למעלה מן הצריך אדון ברכיבי הערעור על החלטת הועדה הרפואית לגופם:
נכות פסיכיאטרית והפרעות קשב וריכוז
הועדה הרפואית קבעה למערערת 15% נכות פסיכיאטרית ו- 10% נכות בגין מגבלת קשב וריכוז.
הועדה ציינה בפרוטוקול את העובדה כי המערערת בעלת תעודת בגרות מלאה וסיימה שירות צבאי מלא שנים אחדות עובר להגשת התביעה, וכי האבחנה שנקבעה לה על ידי פסיכיאטר מומחה היא של הפרעת אישיות ולא של הפרעה ביפולרית ונימקה את קביעתה כך:

בערעורה טוענת התובעת כי נפל פגם בקביעת שיעורי הנכות בגין הפרעת קשב וריכוז והנכות הפסיכיאטרית , תוך שהיא מסתמכת על אבחונים שביצעה במכונים פרטיים ועל פגישה עם פסיכיאטרית של קופת חולים אשר אבחנה אותה סובלת מהפרעות קשב וריכוז ומהפרעת אישיות.
לאחר שעיינתי בדוחות האבחון שצורפו להודעת הערעור, וכן בסיכום פגישתה של התובעת עם ד"ר ליטויניוק לא התרשמתי כי קביעת הועדה בדבר הנכות הפסיכיאטרית (15%) והנכות בגין הפרעות קשב וריכוז (10%) עומדת בסתירה/מתעלמת מאיזה מהמסמכים הרפואיים / דוחות המכונים שהציגה התובעת, אלא כי היא עומדת בהלימה עמם.
אציין כי אין חולק על כך שהתובעת אובחנה כסובלת מהפרעות קשב וריכוז, ועם זאת, הועדה הרפואית עמדה על כך שמידת הפגיעה אפשרה לתובעת לעמוד בבחינות בגרות וכן לבצע שירות צבאי מלא (בלא שנזקקה לכל טיפול תרופתי).
באנמנזה של הפסיכיאטרית ד"ר ליטויניוק מיום 1/1/17 כל שצוין הוא "קשב וריכוז מעט פגום בהתרשמות".
הוועדה עיינה בממצאי בדיקת MOXO שביצעה התובעת בטרם קבעה לתובעת 10% נכות ולא הובאה בפני כל ראיה לכך שהוועדה חרגה, לא כל שכן באופן קיצוני, מהסטנדרטיים הרפואיים המקובלים בהקשר זה .
לאחר הגשת התביעה למל"ל, התובעת ביצעה בדיקה נוספת במכון "אופק", הוועדה התייחסה לבדיקה זו בקבעה כי במרבית המדדים היו ממצאיה תקינים.
אציין כי גם מהאבחון המאוחר יותר, של מכון רום מיום 21/5/18, עולה כי בין השנים 2017-2018 התובעת השתלבה בלימודי תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללת פרס וכי היא "מתארת השתלבות טובה מבחינה לימודית וחברתית". לעניין מידת הפרעות הקשב של התובעת כל שנכתב הוא שנמצא חשש להפרעות קשב:

כפי שכבר ציינתי, המסמך הרפואי היחיד שנוגע לפגישה של התובעת עם פסיכיאטר הוא מסמך מיום 1/1/17 שבו צויין, נכון לאותו מועד, כי התובעת לא נזקקת לטיפול נפשי תרופתי:

עוד יש לציין כי הועדה התייחסה לאמור באבחון האחרון (מאי 2018, מכון רום) שהומלץ לתובעת לפנות לטיפול רגשי ולטיפול פסיכיאטרי אלא שמהנתונים לא ברור האם התובעת פנתה לטיפול/אבחון פסיכיאטרי ומכל מקום, הוועדה הבהירה כי אבחון של מחלה ביפולרית מוסמך לתת רופא פסיכיאטר בלבד. ודוק, לא הונחה בפני כל חוות דעת של רופא פסיכיאטר אשר אבחן את התובעת, למעט חוות דעתה של ד"ר ליטויניק דלעיל אשר מצאה כי לתובעת הפרעת אישיות אשר איננה מצריכה טיפול תרופתי .
עוד יש לציין כי הדו"ח של מכון רום הוא דו"ח מאוחר, אשר נכתב כשנתיים לאחר הגשת התביעה למל"ל . אפשר שיש בה כדי להקים תביעת החמרה, אך אין בו כדי ללמד על מצבה של התובעת בשנת 2016 (בפרט בשים לב לחוות דעתה של ד"ר ליטויניק שהובאה לעיל) .
לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי עילה להת ערב בשיקול דעתה של הועדה ביחס לשיעור נכותה הפסיכיאטרית של התובעת ובתחום הפרעות הקשב והריכוז החל מחודש יוני 2016.

מעי רגיז
אין חולק כי בשנים הסמוכות ל הגשת התביעה למל"ל (יוני 2016) התובעת הרבתה לפנות לקופ"ח בתלונות על כאבי בטן / שלשולים ( החל משנת 2015 ובמשך 3 שנים כ - 4 פעמים בשנה) . היא קיבלה הפניה לדיאטנית אולם לא עברה בירור אצל גסטרואנטולוג, כך אין לדעת מה פשר התופעה והאם מדובר בפגימה בעלת אופי מתמשך/חולף. אשר על כך הוועדה קבעה כך:

בנסיבות דנן אינני רואה כל מקום להתערב בשיקול דעתה הרפואי של הועדה אשר נמנעה מלקבוע למערערת נכות צמיתה, מקום שתלונות בגין שלשולים / כאבי בטן החלו כשנה לפני הגשת התביעה ולא נתמכו בבירור מעמיק.

נוירולוגיה
התובעת התלוננה בפני הועדה על כך שהיא סובלת מכאבי ראש ומהרדמות של הרגליים. בגין תלונות אלה של התובעת קבעה הוועדה כך:

אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה הועדה התעלמה ממצאי בדיקת EMG. מעיון בפרוטוקול עולה כי הוועדה התייחסה לבדיקה ולפיענוח וניתחה את האמור בהם על פי ניסיונה המקצועי בקבעה כי הבדיקה איננה אובייקטיבית. מסקנה זו של הועדה אף מתיישבת עם העובדה שהתובעת לא מקבלת טיפול נוירולוגי כלשהו וכן עם ממצאי בדיקה קלינית של רופאת קופ"ח שצורפה לתיק, ואשר לא מצביעה על כל ממצא נוירולוגי.
אציין כי התובעת פנתה למל"ל בהיותה כבת 23 ובמהלך הבירור בפני הועדה העלתה טענות ללקויות שונות בעלות אופי כרוני שהחלו בסמוך (יחסית) להגשת התביעה (מעי רגיז, מיגרנות, פסיכיאטריה). מטבע הדברים, מקום שמדובר במבוטח צעיר הסובל מפגימות בעלות אופי כרוני אשר נמשכו פרק זמן מוגבל ו טרם זכו לבירור רפואי ולבחינה רטרוספקטיבית, יש קושי לקבוע כי מדובר בלקות צמיתה ואו או להעריך את טיבה ועוצמתה . לנוכח האמור, לא מצאתי כל פגם בכך שהוועדה קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 60% תוך שהותירה לתובעת אפשרות לשוב ולפנות בתביעת החמרה לכשיתברר מצבה הרפואי במישורים השונים לאשורו.

החלטת ועדת אי כושר
ועדת ערר (אי כושר) שמעה את טענות התובעת ובאת כוחה, הן לעניין נסיבות חייה ועברה התעסוקתי, והן לעניין טענותיה לגבי "הפתק הורוד" שנמצא בתיק ה שבו נכתב " בת 24, פשוט שערוריה, לדחות !!!" והשפעתו הפסולה לטענתה על החלטת הועדה מדרג ראשון.
לאחר כל אלה בפרוטוקול ועדת ערר (אי כושר) נכתב כך :

התובעת טוענת כי החלטת הוועדה הרפואית לערר נגועה במשוא פנים ובשרירות, והיא מסתמכת על "הפתק הוורוד" אשר נפל מתיקה של פקידת השיקום בעת שנפגשה עם המערערת. לטענתה מדובר בשיקול דעת פסול ובאפליה מחמת גיל.
טענות אלה של התובעת, אין בידי לקבל. התובעת בעצמה טוענת כי הפתק לא עשה כל רושם על פקידת השיקום אשר פגשה אותה, התרשמה ממצבה הקשה וקבעה כי איבדה למעלה מ 50% מכשרה להשתכר .
הדעת נותנת כי אותו "פתק ורוד" אשר לא ברור מי רשם אותו ולמי יועד לא הותיר כל רושם על פקידת השיקום, ולא גרם בדרך כלשהי להטייה בשיקול דעתה, ואין להניח כי פתק עלום יהווה השפעה פסולה על גורם בכיר יותר.
אשר להמלצה של פקידת השיקום יוער כי ניכר כי התרשמה בעיקר מדברים שהוחלפו בינה לבין התובעת בשיחה בעל פה , ומהאופן בו התנהגה התובעת בפניה ובכלל זה טענת התובעת בפניה כי אובחנה על ידי פסיכיאטר כסובלת מהפרעה דו קוטבית, אלא שנדמה כי פקידת השיקום נמנעה מלבדוק אם דברי התובעת לעניין אבחנתה מצויים בהלימה עם האמור בתיקה הרפואי של התובעת (ממנו עולה כי התובעת מעולם לא אובחנה כאמור). אשר על כן יש קושי לקבוע מסמרות בממצאי פקידת השיקום אשר אינם מבוססים כדבעי.
הועדה (אי כושר) מדרג שני , אשר אף היא פגשה את התובעת והתרשמה ממנה באופן בלתי אמצעי, נתנה בהחלטתה משקל רב לנתונים אובייקטיבים הנוגעים לנסיבות חייה של התובעת, להישגיה הלימודיים (תעודת בגרות) ולתפקודה עד לשחרורה מצה"ל (לאחר שירות מלא כמשקית חינוך ). ונדמה כי העדיפה את המסקנה הנובעת מהם על פני ההתרשמות של פקידת השיקום מהאופן בו התנהלה התובעת בפניה.
אציין כי הועדה אמנם נתנה דעתה לגילה של המערערת "בת 26", "צעירה" אלא שלטעמי בנסיבות העניין אין מדובר ב"גילנות" פסולה .
בכל הנוגע לבחינת כושר עבודה, אין זה דבר נדיר שעבר תעסוקתי נבחן במשקפי הזמן. לא דומה סטודנט בן 25 שלא הצליח להשתלב בעבודה קבועה (דבר אשר כלל איננו נדיר במקומותינו) לאדם בן 50 שלא השתלב בעבודה קבועה. בהקשר זה יש לציין כי בין השנים 2014-2017 התובעת דווחה כסטודנטית, ואין לתמוה על כך שהשתלבה בעיקר בעבודות בעלות אופי זמני.
בשים לב לנכותה הרפואית של המערערת, אני סבורה כי החלטת הועדה לנהוג בזהירות, ולהמנע מתיוגה כמי שאיבדה 50% מכושרה להשתכר כבר כעת, איננה חורגת ממתחם הסבירות. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לקביעתי דלעיל בעניין שיעור הנכות, ולכך שעומדת לתובעת הזכות לטעון להחמרה במצבה, אשר ככל שיתברר כי אכן הייתה, תשליך גם על עניין כושר העבודה החל ממועד ההחמרה ככל שתוכר.
לנוכח האמור לעיל החלטתי לדחות את הערעור.
כמקובל בהליכים מסוג זה – אין צו להוצאות.
הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום על מנת לבקש רשות ערעור על פסק דין זה.

ניתן היום, ז' אייר תש"פ, (01 מאי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: בר אור רודף שלום
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: