ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק שטרן נגד עיריית חיפה :

לפני כבוד השופטת בטינה טאובר
המבקש
יצחק שטרן

נגד

המשיבה
עיריית חיפה

החלטה

1. בפניי שתי בקשות שהוגשו על ידי הצדדים: (1) בקשת המבקש למתן רשות להגשת כתב תובענה ייצוגית מתוקן; (2) בקשת המשיבה לסילוק התובענה הייצוגית על הסף.

רקע כללי

2. ביום 20/05/15 הגיש מר יצחק שטרן (להלן: "המבקש") תובענה ובקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נגד עיריית חיפה (להלן: "המשיבה").

3. עניינה של בקשת האישור בטענת המבקש כי המשיבה נוהגת לגבות ביתר הוצאות גבייה/אכיפה בגין מכתבי דרישה לתשלום דוחות חנייה, וזאת, בניגוד לתקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011 (להלן: "תקנות הגבייה").

4. לטענת המבקש הסכומים שהמשיבה נוהגת לגבות מהמבקש ומחברי הקבוצה בסך של 23 ₪ בגין "דרישה 1 – דואר רשום" ו-"דרישה 2 – דואר רשום" הינם הסכומים המקסימאליים שאותם רשאית המשיבה לגבות בקשר עם משלוח מכתבי דרישה, אולם על פי תקנות הגבייה הסכום המותר לגבייה אינו סכום זה, אלא הוא אמור לשקף את הסכום שמהווה את "ההוצאות הישירות" הכרוכות בפועל בייצורו של מכתב הדרישה, המורכבות משלושה מרכיבים: איתור כתובת החייב, עלות הדפסת המכתב ועלות שליחתו, ואלה אינן כוללות את עלות כוח האדם הנדרש לייצור ומשלוח הודעות הדרישה. משכך, טען המבקש כי על המשיבה להחזיר לחברי הקבוצה את ההפרש שבין הסכומים שהמשיבה גבתה בפועל שלא כדין ובין הסכומים שהיא הייתה רשאית לגבות עבור המכתבים.

5. המבקש ביסס את בקשת האישור על פסק הדין שניתן בתיק ת"צ 10343-03-13 ליבוביץ נ' עיריית תל אביב (19/03/15) (להלן: " פסק דין ליבוביץ"), במסגרתו נקבע כי עיריית תל אביב איננה רשאית לגבות אוטומטית את הסכום המקסימלי לפי תקנות הגבייה כסכום קבוע, בלי קשר להוצאות הישירות שבפועל הוציאה לצורך אמצעי אכיפה ספציפי, ביחס לחייב ספציפי. כן נקבע כי במונח "הוצאות ישירות" הקבוע בתקנות הגבייה לא נכלל שכר פקידים.

6. על פסק דין ליבוביץ, הגישו עיריית תל אביב ומי אביבים 2010 בע"מ, שני ערעורים לבית המשפט העליון: עע"מ 227/15 ו-עע"מ 2748/15 (להלן: "הערעורים על פסק דין ליבוביץ").

7. בעקבות הגשת הערעורים על פסק דין ליבוביץ, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב הדיון בבקשת האישור עד למתן פסק דין בערעורים, שנדחתה בהחלטה מנומקת מיום 20/09/15.

8. בהמשך, הגישה המשיבה תשובה לבקשת האישור, במסגרתה עתרה לדחיית הבקשה, בטענה כי זו אינה מקיימת אחר התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") לשם אישור התביעה כתביעה ייצוגית. המשיבה טענה כי המבקש הינו נעדר עילה להגשת בקשת האישור, מאחר שהוא לא שילם מאומה בגין קנס החניה שעומד בבסיס התובענה הייצוגית, לרבות לא בגין מכתבי הדרישה שהוצאו, ולכן אין לראותו כחלק מהקבוצה אותה הוא מבקש לייצג. מעבר לכך, נטען כי המבקש לא הציג תכנית למימון התביעה ולכיסוי הוצאות המשיבה ונמנע מהגשת חוות דעת בתמיכה לטענותיו. לעמדת המשיבה, די בטעמים אלה, על מנת להורות על דחיית בקשת האישור.

9. לגופו של עניין, טענה המשיבה כי מעיון בהצעות החוק שקדמו להתקנת תקנות הגבייה עולה כי המחוקק ביקש לאפשר לרשויות לבצע פעולות אכיפה מנהליות מחד, ולהגן על החייבים מפני הוצאות גבייה חריגות, בלתי מפוקחות, על ידי קביעת עלויות מרביות אותן ניתן לגבות מן החייבים מאידך. נטען כי לא ניתן לצפות מרשות, שמבצעת אכיפה עבור מספר רב של חייבים, שתחייב באופן פרטני ומדויק עבור כל פעולה. לכן, הותקנו לבסוף תקנות הגבייה, שמסדירות את הנושא וקובעות סכום מרבי שמביא בחשבון את מכלול ההוצאות שניתן לגבות בשל כל פעולת גבייה, לרבות בגין עלות העסקת פקידים הנשכרים לשם ביצוע פעולות הגבייה.

10. לעמדת המשיבה, משקבע המחוקק תעריף מקסימאלי להוצאות גבייה, הרי שהמבחן שעל בית המשפט ליישם הוא שאלת סבירות המעשה המנהלי של חיוב משלוח הודעות דרישה בתעריף המקסימאלי, ובהקשר זה, משלא חרגה המשיבה מהתעריף המקסימאלי יש לקבוע כי היא פעלה בסבירות ראויה.

11. לבסוף, נטען כי פעולות הגבייה המנהליות נעשות באמצעות קבלן שירותי גבייה - מילגם (להלן: "מילגם") שזכתה במכרז שפורסם על ידי החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ לאספקת שירותי גבייה. נטען כי מילגם היא גוף פרטי חיצוני, לכן, ומאחר שפעולות האכיפה שנעשות על ידי מילגם מחייבות בתשלום מע"מ, הוסף על הוצאות הגבייה שנקבעו בתקנות הגבייה מע"מ.

12. המבקש הגיש כתב תשובה לתגובת המשיבה וביום 29/11/15 התקיים דיון, בו ביקש בא כוח המבקש לעיין בהסכם שבין המשיבה לבין מילגם על מנת לשקול את תיקון בקשת האישור. בתום הדיון ניתנה החלטה במסגרתה התבקשה המשיבה להמציא לבא כוח המבקש העתק ההסכם בינה לבין מילגם, ונקבע כי לאחר העברת ההסכם עם מילגם לבא כוח המבקש, יהיה המבקש רשאי להגיש כתב טענות נוסף או כל הודעה בעניין לבית המשפט והמשיבה תהיה רשאית להגיש תשובה לכתב הטענות שיוגש על ידי המבקש. כמו כן, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הדיון בבקשת האישור יעוכב, ויחודש לאחר הכרעת בית המשפט העליון בערעורים על פסק דין ליבוביץ.

13. לפיכך, נקבע התיק לתזכורת פנימית מעת לעת, עד שביום 11/09/19 הגיש המבקש בקשה מטעמו לקביעת מועד דיון, במסגרתה הודיע כי ביום 01/09/19 נתן בית המשפט העליון פסק דין בערעורים על פסק דין ליבוביץ. במסגרת פסק הדין שניתן בערעורים נפסק כי לפי לשון הוראות תקנות הגבייה, ניתן לכלול את שכרו של העובד, ששולם בזיקה ישירה להפעלת אמצעי האכיפה, בגדר ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלתו. עם זאת, בית המשפט העליון לא הכריע בשאלת שיעור הסכום הממוצע המותר לגבייה, אולם, ציין כי כאשר יש קושי לקבוע באופן קונקרטי את שיעור ההוצאות הישירות, אין מניעה לקבוע עלות ממוצעת.

14. ביום 12/01/20 התקיים דיון, במסגרתו ציין בא כוח המבקש כי ההסכם שנערך בין המשיבה לבין מילגם הומצא לידיו זמן קצר לפני יום הדיון. משכך, ביקש בא כוח המבקש שהות להגשת בקשה לתיקון בקשת האישור והתובענה. בנסיבות שנוצרו, נקצבו מועדים חדשים להגשת בקשה לתיקון בקשת האישור ולהגשת תשובה לבקשה.

הבקשה לתיקון התובענה ובקשת האישור

15. ביום 19/02/20 הגיש המבקש "בקשה למתן רשות להגשת כתב תובענה ייצוגית מתוקן" (להלן: "בקשת התיקון"), במסגרתה ביקש המבקש להגיש חוות דעת מומחה שנערכה על ידי עו"ד עידית אלגרנטי (להלן: "עו"ד אלגרנטי") וכן הסכם ההתקשרות בין המשיבה לבין מילגם מיום 22/03/12.

16. בכל הנוגע לחוות דעתה של עו"ד אלגרנטי, ציין המבקש כי מדובר במומחית שהייתה במשך שנים עובדת בכירה בחברת שוהר שירותי חניה בע"מ (להלן: " שוהר"), אחת החברות הגדולות בארץ במתן שירותי אכיפה מכוח פקודת הגבייה לרשויות מקומיות. נטען כי במסגרת תפקידה של עו"ד אלגרנטי בשוהר היא שימשה כאחראית בין היתר על אפיון האכיפה המנהלית, כולל בחינת רכיבי ההוצאות שהיו לשוהר בכל הנוגע להליכי האכיפה. בחוות דעתה קובעת עו"ד אלגרנטי כי בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בערעורים על פסק דין ליבוביץ, רכיב שכר עובד של חברת מילגם שניתן להשית על חברי הקבוצה עומד על סך של כ-2 אגורות למכתב דרישה בלבד, לכל היותר. כפועל יוצא מן האמור, קובעת עו"ד אלגרנטי כי העלות הישירה האמיתית שהייתה למילגם בקשר להפקת מכתב דרישה עומדת על סך כולל של 8.42 ₪ למכתב דרישה בדואר רשום וסך כולל של 2.01 ₪ למכתב דרישה בדואר רגיל, בעוד שמילגם גבתה מחברי הקבוצה את סכומי המקסימום הקבועים בתקנות, היינו 23 ₪ למכתב דרישה בדואר רשום וסך של 16 ₪ למכתב דרישה בדואר רגיל, ובאופן שאותן הוצאות גבייה משמשות ברובן כמקור רווח אדיר למילגם ולחברות גבייה כדוגמתה.

17. בהתבסס על חוות דעתה של עו"ד אלגרנטי ועל הסכם ההתקשרות בין מילגם למשיבה, מבקש המבקש להגיש בקשת אישור ותובענה ייצוגית מתוקנות, במסגרתן יוסיף/ירחיב טיעוניו, בין היתר, בעניינים הבאים:

הוספת חברת מיגלם כמשיבה נוספת לבקשת האישור וכנתבעת נוספת בתובענה הייצוגית;
העלאת/הרחבת טיעון בעניין הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת הגבייה על ידי רשויות מקומיות;
העלאת/הרחבת טיעון בקשר לשאלה מהו שכר העובדים שאותו ניתן להשית על חברי הקבוצה בכל הנוגע למכתבי הדרישה לאור פסק הדין בעניין ליבוביץ, הן באופן כללי והן באופן פרטני לאור הוראות ההסכם שבין המשיבה למילגם ולאור האמור בחוות דעתו של רו"ח רואש מטעם המשיבה;
העלאת/הרחבת טיעון בקשר לטענה לפיה הוצאות הגבייה משמשות למעשה את חברות הגבייה כמקור רווח המסבסד את יתר העלויות שלהן ומותיר בידיהן רווחי עתק, הן באופן כללי והן באופן פרטני לאור הוראות ההסכם שבין המשיבה לבין מילגם ולאור האמור בחוות דעתו של רו"ח רואש מטעם המשיבה;
העלאת/הרחבת טיעון בקשר לטענה לפיה גם בחלק מיתר רכיבי ההוצאות שפורטו בחוות דעתו של רו"ח רואש מטעם המשיבה נפלו שגיאות;
שינוי בהגדרת הקבוצה הנובע מכך שכעולה מהסכם ההתקשרות בין המשיבה למילגם, מילגם הוציאה מכתבי דרישה עבור העירייה בכל העניינים, לרבות ארנונה, מים, אגרות שילוט וכו', ולא רק מכתבי דרישה בקשר לדוחות חניה, דבר שנודע למבקש לראשונה עם המצאת הסכם ההתקשרות בין מילגם למשיבה לידיו;
העלאת טיעון בקשר לניגוד העניינים של מילגם ושל המשיבה בעניין נשוא התובענה. ניגוד העניינים האמור מגיע לשיאו לטענת המבקש בנושא התמורות שאותן גובות חברות הגבייה הפרטיות בגין שירותיהן. בהקשר זה נטען כי עצם העובדה שחברת הגבייה הפרטית מחליטה אילו רכיבים מהוצאותיה הם בגדר "הוצאות ישירות" שלה שניתן להשית אותן על החייבים וכן מה גובהן של הוצאות ישירות אלו, מעמיד את חברת הגבייה בניגוד עניינים אינהרנטי, שהרי האינטרס העיקרי אם לא היחיד של חברות הגבייה הוא מקסום שיעורי הגבייה, דבר המביא למקסום הכנסותיהן על חשבון החייבים, כשהעירייה שותפה לכך "בעצימת עיניים".

18. לעמדת המבקש בקשתו עומדת בכל המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך אישור תיקונה של בקשת אישור: התיקון המבוקש נועד להעמיד לבירור שאלות אמיתיות השנויות במחלוקת; סיבת בקשת התיקון מקורה בעובדה שהצדדים המתינו לפסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים על פסק הדין ליבוביץ; רק לפני הדיון מיום 12/01/20 קיבל המבקש לידיו את הסכם ההתקשרות שבין מילגם למשיבה, שאת תוכנו לא ידע; התיקון המבוקש לא יגרום למשיבה נזק כלשהו, ובוודאי לא נזק בלתי הפיך, שכן תעמוד למשיבה הזכות להגיש כתב תשובה מתוקן לבקשת האישור המתוקנת, וכך גם בקשר לחברת מילגם.

תגובת המשיבה לבקשה התיקון

19. המשיבה מתנגדת לבקשה. לעמדתה, יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה על נסיבות המקרה הנדון, מחייב דחיית בקשת התיקון.

20. לטענת המשיבה חוות דעתה של עו"ד אלגרנטי אינה בבחינת חוות דעת מומחה בתחום הכלכלה, ראיית חשבון או תמחיר תקן, וניסיונה הנטען של עו"ד אלגרנטי כמועסקת בחברת גבייה, אינו הופך אותה למומח ית שיש לה את הכישורים לבחון את גובה העלות הישירה בפועל שהרשות מוציאה "בייצור" מכתב. מכל מקום, נטען כי לא הוצג כל טעם או נימוק למחדל המבקש שלא פעל להגשת חוות דעת מקצועית בד בבד עם הגשת בקשת האישור.

21. עוד טענה המשיבה כי בבחינת יתר רכיבי התיקון עולה תמונה עגומה, לפיה המבקש מעוניין להגיש תביעה ייצוגית חדשה. כך למשל נטען כי המבקש רוצה לשנות את זהות הקבוצה, ללא שניתן על ידו הסבר מדוע לא הגדיר מלכתחילה את הקבוצה באופן הוא מבקש להגדיר אותה בבקשת התיקון, ומדוע לא הרחיב את הקבוצה ביחס למכתבי דרישה אחרים בגין חובות אחרים משך 5 שנים מאז הוגשה בקשת האישור. נטען כי שינוי הגדרת הקבוצה ללא הסבר של ממש, שומט את הקרקע מעצם בקשת התיקון ומהווה הוכחה כי המבקש מנסה ליצור תובענה חדשה.

22. בנוסף, טענה המשיבה כי יש לדחות את בקשת התיקון לאור השיהוי בהגשתה, שעה שאין המדובר בהוספת עובדות אלא בשינוי עילה, ובכל מקרה גם אם ניתן היה להתייחס לתיקונים המבוקשים כהוספת עובדות, הרי שעובדות אלה ניתן היה לגלותן לא רק במבחן של שקידה סבירה אלא במבחן של שקידה מינימאלית, לפני הגשת בקשת האישור ובוודאי ב-5 שנים שחלפו מאז הגשתה. משלא נעשה כך אין למבקש להלין אלא על עצמו.

23. לבסוף, טענה המשיבה כי דין בקשת התיקון להידחות גם בשל ייצוג הקבוצה על ידי המבקש ובא כוחו בחוסר תום לב דיוני המתבטא בכך שהמבקש ובא כוחו הגישו בקשת אישור מבלי לערוך בדיקה יסודית ומעמיקה של התשתית העובדתית והמשפטית העומדות ביסודה.

תשובת המבקש לתגובת המשיבה לבקשת התיקון

24. בתשובתו לתגובת המשיבה, דחה המבקש את טענות המשיבה, וטען כי טענות המשיבה בקשר להסכם ההתקשרות עם מילגם הינן טענת סרק שאינן יכולות לעמוד, וכך גם טענות המשיבה לעניין חוות דעתה של עו"ד אלגרנטי, ואלה בכל מקרה מקומן להתברר במסגרת ההליך עצמו, ולא בשלב זה של ההליך.

25. מעבר לכך, טען המבקש כי בניגוד לעמדת המשיבה, אין כל מניעה לשינוי המוצע בהגדרת הקבוצה, שעה שהשינוי נובע מהסכם ההתקשרות בין המשיבה למילגם שהומצא למבקש לאחר הגשת בקשת האישור, וממנו עלה כי מילגם הוציאה מכתבי דרישה עבור המשיבה בכל העניינים, לרבות ארנונה, מים, אגרות שילוט וכו', ולא רק בגין דוחות חניה. בהתאם ולאור טענת המשיבה כי חברת מילגם גובה לכיסה את כל הוצאות הגבייה, טען המבקש, כי אין כל מניעה מצירוף מילגם כנתבעת נוספת בתובענה ובבקשת האישור.

בקשת המשיבה לסילוק התובענה ובקשת האישור על הסף

26. לאחר שהוגשו מלוא כתבי הטענות ביחס לבקשת התיקון, הגישה המשיבה "בקשה לסילוק התובענה על הסף" (להלן: "בקשת הסילוק"). המשיבה נשענת בבקשת הסילוק על ההלכה שנקבעה בע"א 4291/17 אלפריח נ' עיריית חיפה (06/03/19) (להלן: " עניין אלפריח"), שם נקבע כי תקיפת סבירותו של חוק עזר לחיפה (שילוט) מקומה בהליך של תקיפה ישירה בפני בית המשפט המינהלי המוסמך, ולא בהליך של תקיפה עקיפה באמצעות תובענה ייצוגית, וכי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בנסיבות העניין.

27. לטענת המשיבה עיון בכתב התביעה וכן בבקשת התיקון, מלמד כי עניינה של התובענה בתקיפת שיקול הדעת והסבירות של המשיבה ביחס לשיעור החיוב להבדיל מעצם החיוב (חוקיות), בסוגיית עלותו של מכתב דרישה שאת תשלום הוצאותיו התבקש המבקש לשלם. נטען כי בסוגיה זו עסק עניין אלפריח, שם נקבע כי מקום בו לא קיים פגם בחוקיות כגון העדר סמכות או אי פרסום, לא ניתן לאפשר תקיפה עקיפה של ההחלטה המנהלית באמצעות תביעה ייצוגית, ועל מבקש הסעד לנקוט בהליך הנכון ולהגיש עתירה מנהלית. נטען כי פסק הדין בעניין אלפריח יושם במספר פסקי דין, לרבות: דנ"מ 5519/15 יוסף אחמד יונס נ' מי הגליל תאגיד מים (17/12/19); ת"צ 14962-01-18 קן-דרור הנדסה ובנין בע"מ נ' הנתיב המהיר (19/04/19); ת"צ 29039-09-17 שלומי נ' דן באר שבע תחבורה (2016) בע"מ (19/09/19); ת"צ 65717-02-18 לבל נ' רשות שדות התעופה (25/09/19).

28. לטענת המשיבה מן הפסיקה שפורטה עולה מסקנה ברורה, לפיה מקום בו מבוקש לתקוף את שיקול הדעת המנהלי או את סבירות ההחלטה השלטונית, כמבקרה הנדון, יש לנקוט בהליך המתאים בפני בית המשפט המנהלי המוסמך ולא בתובענה ייצוגית. משכך, עותרת המשיבה כאמור לסילוק התובענה הייצוגית ובקשת האישור על הסף.

תגובת המבקש לבקשת הסילוק

29. המבקש סבור כי דין בקשת הסילוק להידחות. לטענתו מדובר בבקשת סרק נוספת של המשיבה שמטרתה לעכב את בירור התובענה. לגופו של עניין, טען המבקש כי הסתמכות המשיבה על פסק הדין בעניין אלפריח אין בה כדי לסייע בידה, וכי באזכור הפסיקה בה יושם לטענת המשיבה פסק הדין בעניין אלפריח, לא טרחה המשיבה לציין כי לפני מספר חודשים נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב החלטה בבקשה זהה לסילוק תובענה ייצוגית על הסף, במסגרת ת"צ 4508/01/19 כרמלי נ' עיריית תל אביב (11/02/20) (להלן: " עניין כרמלי") שהגישה עיריית תל אביב בתובענה זהה לתובעת המבקש, שם נקבע כי אין המדובר בבקשה לתקיפת חוקיות של מעשה שלטוני או בתקיפה עקיפה. לשיטת המבקש, קביעות בית המשפט המחוזי בעניין כרמלי נכונים גם בנסיבות המקרה דנן.

30. ביום 15/06/20 התקיים דיון בו השלימו הצדדים טיעוניהם הן לעניין בקשת התיקון והן לעניין בקשת הסילוק.

דיון והכרעה

31. לאור השלכת ההכרעה בבקשת הסילוק על המשך ניהול ההליך, אכריע תחילה בבקשת הסילוק, וככל שזו תידחה, אדרש לבקשת המבקש לתיקון התובענה ובקשת האישור.

דיון בבקשת הסילוק

32. סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלקמן:

"לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית;"

33. סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מגדיר את סוגי התביעות שניתן להגיש בהן תובענה ייצוגית נגד רשות, ואלה כוללות: תביעות להשבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר.

34. השאלה שעומדת על הפרק במסגרת בקשת הסילוק היא: האם דרישות תשלום, לפי תעריף מקסימאלי, בגין מכתבי דרישה שנשלחו מטעם המשיבה במסגרת פעולות גבייה/אכיפה בהם נקטה המשיבה לשם גביית דוחות חנייה, הינן בגדר "תשלום חובה אחר" אותו גובה הרשות, ומשכך ניתן להגיש בגינו תובענה ייצוגית, ואם לאו?

35. המשיבה מבססת כאמור את בקשת הסילוק על פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אלפריח. בעניין אלפריח נדון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה בקשת המערער לאישור תובענה ייצוגית נגד עיריית חיפה. בקשת האישור שם הוגשה לפי סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, להשבת סכומים שנטען כי נגבו שלא כדין בגין אגרת שילוט. בית המשפט העליון דחה את הערעור בעניין אלפריח, וקבע כי תקיפת חוקיותו או סבירותו של חוק עזר מקומה אינו בהליך של תקיפה עקיפה אלא בהליך של תקיפה ישירה בפני בי ת המשפט המינהלי המוסמך.

36. בית המשפט העליון עמד בפסק הדין בעניין אלפריח על האפשרות של תקיפה עקיפה של אקט שלטוני, הקבוע בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שכותרתו "סמכות נגררת", ובעניין זה ציין כי נוכח חריגותו וחסרונותיו של הליך התקיפה העקיפה מתחייבת גישה זהירה ומצמצמת בשימוש בו. בסעיף 15 לפסק הדין, סיכם בית המשפט העליון את המקרים בהם ניתן לאפשר תקיפה עקיפה של פעולת הרשות, בציינו כדלקמן:

"בהכללה ניתן אפוא לומר, כי מקום בו מרכז הכובד של ההליך הוא ענין שבסמכות בית המשפט האזרחי או הפלילי, והתקיפה העקיפה מתייחסת לשאלה משנית העולה באופן אינצידנטלי לסוגיה העיקרית, ושההכרעה בה דרושה לצורך ההכרעה בענין הנדון בפני בית המשפט, הנטייה היא לאפשר תקיפה עקיפה, בהעדר סיבה מיוחדת לשלול. יצוין כי המצב האופייני לתקיפה עקיפה הוא העלאת הטענה נגד האקט המינהלי כטענת הגנה. לעומת זאת, מקום שמהותו האמיתית של ההליך או מרכז הכובד שלו הוא בהכרעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, ובמיוחד כאשר מושא התקיפה הוא שיקול הדעת השלטוני לגופו, או כאשר מדובר בסוגיה שלטונית מורכבת או רגישה או בעלת השלכה רחבה, יש להימנע בדרך כלל מבירור הענין במסגרת תקיפה עקיפה".

37. בהמשך פסק הדין בעניין אלפריח , בחן בית המשפט העליון את האפשרות של תקיפה עקיפה של החלטת רשות שלטונית במסגרת של תובענה ייצוגית, וקבע כי לאור המאפיינים, המגבלות והחסרונות של הליך התקיפה העקיפה בהצטברם למאפייניה הייחודיים של התובענה הייצוגית, הרי שלמעט במקרים חריגים, אין לאפשר במסגרת תובענה ייצוגית תקיפה עקיפה של אקט שלטוני, שכן, החסרונות של הליך התקיפה העקיפה מועצמים בהליך תובענה ייצוגית במידה השוללת את הצידוק לנקוט בהליך זה. לפיכך, נקבע כי לבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהסעד המבוקש בה מושתת כל כולו או בעיקרו על טענת אי חוקיות של מעשה שלטוני תקדם תקיפה ישירה של המעשה השלטוני בבית המשפט המוסמך לכך.

38. במקרה הנדון טוענת המשיבה כי עניינה של התובענה הייצוגית בתקיפת שיקול הדעת והסבירות של המשיבה ביחס לשיעור החיוב להבדיל מעצם החיוב (חוקיות), בסוגיית עלותו של מכתב דרישה שאת תשלום הוצאותיו התבקש המבקש לשלם. לעמדת המשיבה סוגיה זו הינה סוגיה מנהלית שמחייבת תקיפה ישירה באמצעות נקיטת הליך בבית המשפט המנהלי המוסמך ואין מקום לבירורה על דרך תקיפה עקיפה באמצעות תובענה ייצוגית.

39. מעיון בבקשת האישור עולה כי אין המדובר בתקיפה של חוקיות תקנות הגבייה או בטענות כנגד עצם תוקף החוקיות של פעולות המשיבה בהתאם להוראות תקנות הגבייה. טענת המבקש בבקשת האישור היא כי המשיבה אינה פועלת בהתאם להוראות תקנות הגבייה, שמחייבות אותה לגבות בגין מכתבי דרישה שהיא שולחת לחייבים סכום שמהווה את ההוצאות הישירות הכרוכות בפועל בייצור המכתבים, ולמעשה נוהגת המשיבה לגבות מהחייבים את הסכום המקסימאלי אותו היא רשאית לגבות לפי תקנות הגבייה, ללא קשר לעלות ייצור ושליחת המכתבים. הטענה להשבת כספים שנגבו שלא כדין נובעת מטענות המבקש הנוגעות לכך שהמשיבה אינה מקפידה לבצע את הליכי הגבייה בהתאם להוראות תקנות הגבייה החלות על הליכי גבייה מנהליים. טענות אלה, אינן מחייבות בהכרח נקיטה בהליך של עתירה מנהלית, וניתן לבררן במסגרת של תובענה ייצוגית מנהלית כפי שנעשה במקרה הנדון.

40. נוכח כל האמור, דין בקשת הסילוק להידחות.

דיון בבקשת התיקון

41. ההסדר הנורמטיבי שחל על אופן הגשתן של בקשות אישור קבוע בתקנה 2 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010 (להלן: "התקנות"). בגדרי תקנה 2 לתקנות פירט מחוקק המשנה את כל הנושאים שעל התובע הייצוגי לפרט במסגרת בקשת האישור, לרבות: העובדות המקימות את עילת התביעה האישית לתובע הייצוגי; הוראות הדין המקימות את עילת התביעה לתובע הייצוגי; הוראות הדין המקימות את עילת התביעה לקבוצה; השאלות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה והנימוקים שמלמדים כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות כאמור יוכרעו לטובת הקבוצה; הגדרת הקבוצה; הסכום או השווי המוערך של התביעה והאופן שבו חושב סכום זה; וכן הטעמים להתאמת התביעה לדיון בהליך של תביעה ייצוגית.

42. מן האמור ניתן ללמוד, כי הכללים החלים על בקשה לאישור תביעה כתביעה ייצוגית הם שונים מאלה החלים על תביעה "רגילה". בעוד שבתביעה "רגילה" די בכך שהתובע יציין בכתב התביעה את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה" (תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); בבקשה לאישור תובענה ייצוגית על התובע הייצוגי "לפרוש את התשתית העובדתית, המשפטית והראייתית כולה". ראה: תקנה 2 לתקנות; רע"א 1162/15 אייל אשכנזי נ' JAMES RICHARDSON PROPIETARY (03/05/15).

43. בבר"מ 4303/12 אינסלר נ' המועצה המקומית עמק חפר (22/11/12) (להלן: "פסק דין אינסלר") פירט בית המשפט העליון ארבעה שיקולים שיש לתת עליהם את הדעת, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה לתיקון בקשת אישור, ואלה הם: האם התיקון המבוקש דרוש לשם בירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת; האיחור בהעלאת הטענה בעטיה הוגשה בקשת התיקון – סיבתו ומידתו; האם התיקון עלול לפגוע בבעל הדין היריב או להקנות למבקש יתרון דיוני; והאם בקשת התיקון הוגשה בחוסר תום לב.

44. אשר לצירוף ראיות חדשות לאחר הגשת בקשת האישור, נקבע בפסיקה, כי ככלל, אין להתיר הגשת ראיות אשר בשקידה ראויה ניתן היה לצרפן לבקשה לאישור תובענה ייצוגית. יחד עם זאת, הוסיפה הפסיקה וקבעה כי אין המדובר בכלל בל יעבור, שכן נוכח מורכבותו של ההליך לאישור תובענה ייצוגית ופערי המידע בין הצדדים להליך, לא אחת עומד תובע ייצוגי על הצורך בהעלאת טענה או צירוף ראיה רק לאחר שנחשף לעובדות ולטענות רלוונטיות עם התקדמות ההליכים בבקשת האישור והגשת התגובה מטעם הנתבע הייצוגי. ראה: פסק דין אינסלר; רע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (15/04/07).

45. בענייננו, המסמכים שהוספתם מבוקשת הינם חוות דעתה של עו"ד אלגרנטי וכן הוספת הסכם ההתקשרות בין המשיבה למילגם. על יסודם של מסמכים אלה מבוקשים התיקונים הבאים הכוללים: הוספת חברת מילגם כנתבעת נוספת , ו כן הרחבת טיעון במספר עניינים לרבות, בעניין הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת הגבייה על ידי רשויות מקומיות; בעניין השאלה מהו שכר העובדים שאותו ניתן להשית על חברי הקבוצה בכל הנוגע למכתבי הדרישה לאור פסק הדין בעניין ליבוביץ, הן באופן כללי והן באופן פרטני לאור הוראות ההסכם שבין המשיבה למילגם ולאור האמור בחוות דעתו של רו"ח רואש מטעם המשיבה; העלאת הטענה לפיה הוצאות הגבייה משמשות למעשה את חברות הגבייה כמקור רווח המסבסד את יתר העלויות שלהן ומותיר בידיהן רווחי עתק, הן באופן כללי והן באופן פרטני לאור הוראות ההסכם שבין המשיבה לבין מילגם וכן לאור האמור בחוות דעתו של רו"ח רואש מטעם המשיבה; הטענה לפיה גם בחלק מיתר רכיבי ההוצאות שפורטו בחוות דעתו של רו"ח רואש מטעם המשיבה נפלו שגיאות. כן מבקש המבקש לשנות את הגדרת הקבוצה; ולהעלות טיעון בקשר לניגוד העניינים הפרטי של מילגם והמוסדי של המשיבה בעניין נשוא התובענה.

46. בקשת המבקשת לצירוף חוות דעתה של עו"ד אלגרנטי הוגשה כאמור 5 שנים לאחר הגשת בקשת האישור. הגם שייתכן ויש טעם בטענות המשיבה ביחס לעיתוי הגשת חוות הדעת יש לזכור כי לבקשת המשיבה עוכב ההליך עד למתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ליבוביץ. אכן יכול ויש ממש בטענת המשיבה כי חוות דעתה של עו"ד אלגרנטי אינה עונה להגדרה של חוות דעת, ולכל היותר ניתן לראות בה כתצהיר. עם זאת, ומבלי לחוות דעה בשלב זה ביחס לסוגיה אם אכן הינה מהווה חוות דעת או תצהיר, ומבלי להביע דיעה ביחס לקבילותה, משקלה והרלוונטיות שלה להליך דנן, הנני מתירה את צירופה של חוות הדעת לבקשת התיקון. השאלה אם מדובר בחוות דעת וכן ביחס לקבילות, המשקל והרלוונטיות של חוות הדעת, תוכרע במסגרת בירור בקשת האישור. כמובן שלמשיבה שמורות מלוא הזכויות לטעון כל טענה ביחס לחוות הדעת, וכן להגיש חוות דעת נגדית, ככל שתמצא לנכון.

47. בנוסף, משאין מחלוקת כי הסכם ההתקשרות בין המשיבה לבין חברת מילגם שמבצעת את פעולות האכיפה/הגבייה מטעם המשיבה, הומצא לידי בא כוח המבקש רק בחודש ינואר 2020, כך שזה לא היה ברשות המבקש במועד הגשת בקשת האישור, הרי שאין מניעה מלאשר את צירפו של ההסכם לבקשת האישור המתוקנת, ובהתאם לאשר את צירופה של מילגם כנתבעת/משיבה נוספת בהליך התובענה הייצוגית. משעולה מבקשת התיקון כי הרחבת הטיעונים שהמבקש מנה בסעיפים 9.2, 9.3, 9.4, 9.5 ו-9.7 לבקשת התיקון מבוססים על הסכם ההתקשרות שבין המשיבה לבין מילגם ועל חוות הדעת של עו"ד אלגרנטי שהגשתם אושרה, הנני מאשרת הוספת הטענות הנ"ל לבקשת האישור המתוקנת.

48. עם זאת, לא מצאתי לאשר למבקש את התיקון שהתבקש במסגרת סעיף 9.6 לבקשת התיקון שעניינו הרחבת הגדרת הקבוצה. טענת המבקש לפיה מהסכם ההתקשרות בין המשיבה למילגם עלה כי מילגם הוציאה עבור המשיבה מכתבי דרישה גם בגין חובות ארנונה, מים אגרות שילוט וכו', אין בה כדי לסייע בידי המבקש, שכן, לצורך הידיעה כי המשיבה נוקטת בהליכי גבייה בגין חובות ארנונה, מים, אגרות שילוט וכו, לא היה צורך בהסכם ההתקשרות דווקא וחזקה כי המבקש בשקידה סבירה יכול היה לברר את היקף פעולות הגבייה שמבצעת המשיבה בין במישרין ובין באמצעות מילגם עוד עובר להגשת הבקשה. התרת הרחבת הקבוצה כפי שהמבקש מבקש לעשות, משמעותה למעשה התרת הגשתה של בקשת אישור חדשה לחלוטין שמתייחסת לנושאים שלא היו כלולים בבקשת האישור המקורית מבלי שהועלה טעם המצדיק את הכללתם במסגרת ההליך דנא . משכך סבורה אני כי נושאים אלה אין מקומם להידון במסגרת בקשת האישור דנן ושמורה למבקש האפשרות בכפוף לכל דין להעלות טענותיו בנושאים אלה במסגרת הליך מתאים אחר .

49. לאור כל האמור, מבלי לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי בקשת האישור, ולאור האינטרס הציבורי שמחייב בירור האמת על דרך פריסת מלוא התשתית העובדתית והראייתית הרלוונטיות להכרעה בבקשת האישור, הנני מתירה את תיקון בקשת האישור בחלקה כמפורט לעיל. מובהר למען הסר ספק, כי המשיבה תהיה רשאית להתייחס בתשובתה לבקשת האישור המתוקנת, לתיקונים שיתווספו לבקשת האישור, ושמורות למשיבה מלוא הטענות ביחס לקבילות, לרלוונטיות ולמשקל של חוות דעתה של עו"ד אלגרנטי, וסוגיה זו תתברר לאשורה במסגרת הדיון בבקשת האישור המתוקנת .

סוף דבר

50. סיכומו של דבר, הנני מקבלת את בקשת התיקון בחלקה , ודוחה את בקשת הסילוק.

51. המבקש יגיש לתיק בית המשפט בקשת אישור ותובענה ייצוגית מתוקנות, בהתאם להוראות החלטה זו, תוך 30 ימים מהיום, ואלה יומצאו במישרין למשיבה ולחברת מילגם. כתבי הטענות המתוקנים, לא יחרגו מן התיקונים שאושרו בהחלטה זו, ואלה יוגשו באופן שניתן יהיה לעקוב אחר התיקונים שבוצעו.

המשיבה וחברת מילגם יגישו תשובתן לבקשת האישור המתוקנת תוך 60 ימים לאחר שתוצא להן בקשת האישור המתוקנת.

המבקש יהיה רשאי להגיש תשובה לתגובות המשיבה ומילגם לבקשת האישור המתוקנת תוך 30 ימים לאחר מכן.

52. ימי הפגרה יבואו במניין הימים.

53. נקבע לדיון ליום 08/11/20 בשעה 10:00.

54. שאלת ההוצאות תידון בתום ההליך.

55. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ח' תמוז תש"פ, 30 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יצחק שטרן
נתבע: עיריית חיפה
שופט :
עורכי דין: