ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע"י ב"כ עו"ד אופק תבור נגד ע"י ב"כ עו"ד בועז קראוס ועו"ד ציפי ברוך :

לפני כבוד השופטת - הרשמת נועה גרוסמן

מבקשים / תובעים

.1 שרית סלומון
.2 עופר סלומון
ע"י ב"כ עו"ד אופק תבור

נגד

משיבות / נתבעות
.1 קרין הנטשל
.2 אטיה רוקטלי
ע"י ב"כ עו"ד בועז קראוס ועו"ד ציפי ברוך

בית המשפט אמר שם בפסקה 4 :

החלטה

כללי:

1. לפני בקשה להטלת עיקול על דירה הנמצאת ברח' המאבק 17/4 גבעתיים הידועה כגוש 6162 חלקה 164/20 (להלן: "הדירה") וזאת עד למתן פסק דין סופי בתובענה שבנדון.

רקע עובדתי:

2. מר ניסים רוקטלי המנוח (להלן: "המנוח") והמשיבה 2 אטי ה רוקטלי (להלן: "אטיה") היו נשואים זל"ז, עריריים וחשוכי ילדים והתגוררו בשכנות למבקשים.
בני הזוג רוקטלי כתבו צוואה הדדית ובה הורישו את רכושם זל"ז, דהיינו לבן הזוג שייוותר בחיים. לפי הצוואה, לאחר פטירת בן הזוג השני, יורשים אותו המבקשים.
המנוח הלך לעולמו ביום 20.3.2008 וצוואתו מיום 21.9.2004 קוימה כדין.
הצוואה וצו קיום צוואה צורפו כנספח א' לבקשה.
כפועל יוצא אטיה ירשה את המנוח באופן מלא ואילו המבקשים יורשים אחריה.

3. על פי נהלי לשכת רישום המקרקעין בנסיבות אלה ולאחר שקוימה צוואת המנוח, רשם המקרקעין הוסיף הערת אזהרה על הדירה לטובת המבקשים.

4. דעתה של אטיה לא הייתה נוחה מרישום הערת האזהרה והיא הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כאשר המבקשים דכאן הם הנתבעים וזאת במסגרת ת"א 19855-09-17. הדיון נשמע ביום 19.12.2017 לפני כבוד השופט נפתלי שילה ושם הצהירה אטיה כי היא רוצה את הדירה נקייה ללא הערות אזהרה. בהמלצת בית המשפט ומבלי שאף צד מודה בטענות הצד השני, התביעה נמחקה ללא צו להוצאות , אך יחד עם זאת נמחקה הערת האזהרה.

5. לאחר מכן, כרתה אטיה הסכם מתנה במסגרתו העניקה את זכויות הבעלות בדירה לבת אחייניתה המשיבה 1 (להלן: "האחיינית"). הואיל והדירה הייתה נקייה מכל הערת אזהרה שהיא, הושלם הרישום והדירה כיום רשומה על שם האחיינית, כעולה מנסח הרישום המצורף כ נספח י"ב לבקשה.

עמדת המבקשים:

6. הבקשה נתמכה בתצהיר של גב' שרית סלומון המבקשת 1 (להלן: " המבקשת"). לישיבת יום 25.6.2020 לפני התייצב גם המבקש 2 מר עופר סלומון (להלן: "המבקש").
לטענת המבקשים: "עסקינן, ואין מילים אחרות לתאר.... בגזל דירת מגורים מקשישה בת 86 בערוב ימיה ובהעברת מתנה מפוקפקת ביותר. מטרת גזל הדירה לטרפד ולמנוע את רצון המנוח ניסים רוקטלי ז"ל (המנוח) כפי שהובא במפורש בצוואתו ולמנוע מהתובעים זכויות שירשו ממנו – קרי מחצית מזכויות הבעלות בדירה... השאלה העומדת לפתחו של בית משפט נכבד זה הינה.... כיצד קרה שהנתבעת 2 אלמנה קשישה בת 86 שספק אם היא בעלת כשרות משפטית, העבירה במתנה את דירתה לנתבעת 1 – שאישה שספק אם היא מכירה אותה בוודאות, לא הכירה אותה כשנה טרם המתנה ". כך בעמוד הראשון לתצהירה של המבקשת.

7. המבקשים מציינים, כי לפי רצון המנוח הרי שלאחר מתן צו קיום צוואה נרשמה הערת אזהרה על הדירה. בדיון בתובענה שהגישה אטיה לביטול הערת האזהרה השיבה לשאלת בית המשפט כך: "לשאלת בית המשפט האם אני רוצה להעביר את הדירה שלי במתנה למישהו – אני משיבה מה פתאום. הדירה היא שלי יש לנו תוכנית פינוי ובינוי, אני לא רוצה למכור את הדירה. עד המוות שלי אני שם. חלילה שאני הולכת אז חצי חצי הדירה והכל " (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון לפני כבוד השופט שילה מיום 19.12.2017 ש' 14 – 16).

8. בסעיפים 13 – 28 לתצהיר מתארת המבקשת מערכת יחסי שכנות חמה והרמונית בין המבקשים לבין המנוח ואטיה עד וגם לאחר פטירתו המצערת, כאשר הושיטו לה סיוע בהענקת כבוד אחרון למנוח וסידורי הקבורה וקיום השבעה ואף לאחר מכן. המבקשת אף סייעה לאטיה בניהול כספים, הכל כמפורט שם.
בסעיפים 29 – 44 לתצהיר מתארת המבקשת כיצד לאחר פטירת המנוח הופיעה האחיינית יחד עם אמה בחייה של אטיה ולטענתה השתלטה עליה ועל רכושה.
בסעיפים 45 – 60 לתצהיר מתארת המבקשת את ההליך לביטול הערת האזהרה בת"א 19855-09-17, אליו הובאה אטיה בכיסא גלגלים.
בסעיפים 61 – 64 לתצהיר מתארת המבקשת כיצד נדהמה לגלות שהזכויות בדירה הועברו בהסכם מתנה לשמה של האחיינית.

9. המבקשים טוענים, כי מדובר בעקיפה של צוואת המנוח שלא כדין . לשיטתם, העברת הזכויות בדירה נעשתה תוך כדי שהאחיינית ואמה מפעילים לחץ בלתי הוגן על אטיה. הם סבורים, כי יש לבטל את הסכם המתנה והחזרת המצב לקדמותו, קרי רישום הדירה ע"ש אטיה.
לצורך כך, הם עותרים לסעד זמני של הטלת עיקול על הדירה, על מנת למנוע את שינוי המצב הקיים ומכר הדירה ע"י האחיינית. זהו ההליך שלפני.
לא ראיתי מקום להטיל את העיקול במעמד צד אחד בלבד. בהחלטתי מיום 18.6.2020 הוריתי על דיון ביום 25.6.2020.

עמדת המשיבות:

10. עמדת המשיבות הוגשה ביום 23.6.2020 רק ביחס לבקשה להטלת עיקול זמני. העמדה לא לוותה בתצהיר מטעם מי מהמשיבות.
המשיבות מאשרות כי המבקשים היו שכנים של המנוח, והן קרובות משפחה. אמה של הנתבעת 1 היא האחיינית של אטיה.

11. המשיבות גורסות כטענה מקדמית, כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בהליך שכן מדובר בסכסוך ירושה שעניינו בבית המשפט לענייני משפחה.

12. לגופם של דברים, טוענות המשיבות כי זכותה של אטיה בדירה נובעת מסעיף 42 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). אטיה הינה "יורש אחר יורש" כמו בנו של ביטוי זה בסעיף הרלוונטי. יש לה זכות לעשות בנכסים שירשה מן המוריש כבתוך שלה באופן בלתי מוגבל, לרבות למכור או להעביר במתנה כפי שנעשה בענייננו. לכן ומאחר ואין מגבלה בצוואת המנוח על ביצוע העברה כפי שביצעה אטיה בירושתה, הרי מדובר בהעברה חוקית, לגיטימית וכשרה. אין ממש בתביעה ועל כן דין הבקשה לצו עיקול להידחות.

תשובת המבקשים:

13. בישיבת יום 25.6.2020 לפני, השיבו המבקשים לנטען וגרסו, כי הסמכות העניינית מוקנית לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט לענייני משפחה. כבר התקיים דיון קודם בנושא ביטול הערת האזהרה בנכס בבית המשפט המחוזי בתיק 19855-09-17. לגופו של עניין חזרו המבקשים על טענותיהם, כי לרבות מכוח חובת תום הלב כיבוד רצונו של המוריש הראשון, יש מקום לבטל את הסכם המתנה ועד שיינתן פסק דין בעניין זה יש להטיל את העיקול.

מהלך הדיון:

14. לדיון התייצבו המבקשים, אך המשיבות לא התייצבו ולא הוגש תצהיר מטעמן, כאמור.
נטען, כי האחיינית, הנתבעת 1, שוהה בחו"ל. טיב השהיה של האחיינית בחו"ל לא פורט. האם מדובר בשהות זמנית או במגורי קבע. לגבי אטיה, נאמר כי היא שוהה בבית-אבות ומצבה הרפואי אינו מיטבי (עמ' 2 לפרוט' ש' 26 – 28).
ב"כ המשיבות ויתר על חקירת המבקשת, בכפוף לכך שהעדר החקירה לא תיחשב כהסכמה לתוכנו. הצדדים טענו בעל פה ונפתח הפתח למתן הכרעה.

השאלות המצריכות הכרעה:

15. מן המקובץ לעיל קם הצורך להכריע בשאלות הבאות:

א. הסמכות העניינית.
ב. שיקולי הטלת עיקול זמני באספקלריית העובדות דכאן וסעיף 42 לחוק הירושה.

אבחן את השאלות אחת לאחת.

הסמכות העניינית:

16. ייאמר לאלתר, כי נזקקתי להליך הטלת העיקול מתוקף סמכותי כרשמת.
בנסיבות אלה, ההכרעה בנושא הסמכות העניינית אינה בידיי, כי אם בידי השופט שיתמנה לדון בתיק זה לאחר הגשת כתב הגנה. עם זאת, אני רואה לנכון ולו אגב אורחא, לעיין בנושא הסמכות העניינית משום ש עלול להיווצר מצב שבסופו של דבר לא יינתן להליך נפקות משום שנוהל בהעדר סמכות עניינית.
עניין זה יש לבחון בהזדמנות הראשונה, וההזדמנות הזו בענייננו הייתה כבר בשלב הגשת הבקשה להטלת עיקול זמני. אני דנה אפוא בסמכות העניינית, בשבתי כרשמת, אך ורק לצורך נושא העיקול.

17. בסעיף 1 (6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995 (להלן: " חוק בית המשפט לענייני משפחה") נקבעה סמכות הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בכל עניין של: "חוק הירושה, תשכ"ה-1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו;".

בית המשפט אמר שם בפסקה 4 :

"הקמת בתי המשפט לענייני משפחה נועדה להכיר בדומיננטיות של יחסי המשפחה בסכסוכים אזרחיים. הכרה זו מתבטאת בכך שבית המשפט לענייני משפחה אמור לדון לא רק בסכסוכים שהדגש המשפחתי בהם ברור ובולט, כגון משמורת ודיני צוואות וירושות, אלא גם בתביעות כספיות בין אחים..."

בתיק רע"א 5267/14 לוין ואח' נ' שיוביץ (בהרכב כבוד השופטים גרוניס, מלצר וסולברג מפי כבוד השופט סולברג, ניתן ביום 5.10.2014, פורסם בנבו) , נדונה משמעותו של סעיף 1 (6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. שם בסעיף 22 סיכם בית המשפט כמה גישות באשר לסמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה מכוח הסעיף האמור.
השופט סולברג סבר שם בפסקה 25:

"בשונה מן השונה שהוצגה בעניין לזר, אינני רואה הצדקה להגביל את סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה בהם הצדדים הם יורשים בלבד. הגבלה זו אינה עולה בקנה אחד עם התכלית האמורה של הסעיף למנוע מצב שבו סכסוך ירושה יידון הן בבית המשפט לענייני משפחה הן בבית משפט אזרחי ובוודאי שאינה מתיישבת עם לשונו המפורשת של הסעיף עם המינוח 'יהיו הצדדים אשר יהיו'".

להשלמת התמונה אביא מדברי המלומד שאול שוחט בספרו "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית התשע"ד-2014, שם בעמ' 24 – 26:

"נוסף על הסמכות נדון בתובענות לפי חוק הירושה, מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה גם הסמכות לדון בתובענות שעילתן סכסוך בקשר לירושה, 'יהיו הצדדים אשר יהיו', ללא הגבלה של סכום התביעה. בגדר הסמכות הזאת נכנסות גם תובענות לחובת העיזבון או לטובתו ובלבד שהצדדים להם הינם היורשים על פי דין או הזוכים על פי צוואה. זאת, אפילו אם אין הם 'בני משפחה' לפי הגדרת סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, שנאמר 'יהיו הצדדים אשר יהיו'".

19. מכל האמור לעיל, נראה כי אכן בית המשפט לענייני משפחה עשוי לשמש אכסניה נאותה לדיון בענייננו. עם זאת, אין לקבוע מסמרות בעניין זה. הפסיקה מאפשרת לפי מבחנים שונים שפורטו ברע"א 5267/14 לעיל גם דיון בנושאי הירושה גם בבתי המשפט האזרחיים.
עניין זה אני מניחה לגורם השיפוטי שימונה לדון בתיק. לצורך העיקול דכאן, באתי לכלל מסקנה, כי אין מניעה לדון בבקשה. כך יעשה בהחלטה זו להלן.

עיקול זמני :

20. הכללים לסעד זמני קבועים בתקנה 362 לתסד"א תשמ"ד-1984 וביתר פירוט בנושא עיקול זמני בתקנה 374 שם.

על בית המשפט לבחון שני רכיבים עיקריים:
ראשית, האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה להוכחת התביעה. בהקשר זה נקבע כי די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק .
שנית, מאזן הנוחות ויסוד ההכבדה.
בין השניים מתקיים מאזן של "מקבילית כוחות". דהיינו, ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת, וכן להיפך.
ראו למשל:
רע"א 26/19 ‏ פלוני נ' אמג'ד ג'אבר (פורסם בנבו, 27.2.19) ;
ע"א 5191/15 אייזיק נ' מורשת (פורסם בנבו, 31.8.15);
ע"א 4117/15 בן דוד נ' גדעון, פסקה 7 (פורסם בנבו, 17.8. 15);
רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Inc. (פורסם בנבו, 28.11.07);

21. אבחן תחילה את הרכיב הראשון הנחוץ והוא ביסוס התביעה.
כאמור, התביעה נשענת על היות המבקשים יורשי המנוח, בדרגה שניה לאחר אטיה.
המבקשים טוענים, כי אטיה לא הייתה רשאית להעביר את הזכויות בדירה לאחייניתה ובכך לאיין למעשה את רצון המנוח בצוואתו כי הם אלה שיירשו את הדירה אחריו.
החיקוק הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 42 לחוק הירושה הדן ביורש אחר יורש וזו לשונו:
"יורש אחר יורש
42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.
(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".

22. מהו מעמדו של היורש השני בדרגה? לפי לשונו הברורה של הסעיף, המוריש הראשון יכול לצוות לשניים והמטרה היא שהשני יזכה במות הראשון רק במה שיוותר. כלומר, הראשון יכול לעשות בעיזבון כבתוך שלו עד מלאת ימיו. על היורש הראשון מוטלת רק מגבלה אחת המפורטת בסעיף 42(ג) והיא כי הוא אינו רשאי לגרוע מחלקו של היורש השני ע"י עריכת צוואה משלו. אין מגבלה על מכירה או העברת נכסים במתנה.

הפסיקה התייחסה לדילמה של פגיעה ברצון המוריש הראשון, אך לא הטילה מגבלה של ממש על היורש הראשון למעט נושא הצוואה. ראו: ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749, דברי כבוד השופט לנדוי שם בעמ' 751 מול האות ז':

"היוצא מהוראה זו של החוק, שהראשון רשאי שלא לשייר לשני מאומה ורק דרך אחת של גריעה מזכותו של השני אסורה על הראשון: אינו יכול לצוות מצדו את הנכסים לצד שלישי, כי בזה רואה החוק סתירה לצוואה שמכוחה הוא קיבל את הרכוש מן המוריש".

בהמשך מתייחס כבוד השופט לנדוי לשמירת הרכוש בידי היורש הראשון ומציין כי אומנם מצופה ממנו לשמור על הנכסים במידת האפשר עבור היורש שבא אחריו: "אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית", שם בעמ' 755 מול האות א'.

כן ראו:
ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו (4) 330, ניתן בהרכב כבוד השופטים שמגר, גולדברג וחשין, דברי כבוד השופט חשין שם בעמ' 337 בין האותיות ד' – ה':

"אכן, יורש ראשון יודע שהמצווה ביקש שהנכסים יגיעו, בעיקרון, לידיו של יורש שני. אך ידיעה זו – כשהיא לעצמה – אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו; יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ומבחינה משפטית גרידא עושה הוא על דרך זה כדין. כך מבחינה משפטית – לא כך מבחינה מוסרית... "

עוד אביא את ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג (1) 278) שגם ממנו עולה בבירור, כי היורש הראשון הוא בעלים לכל דבר ויכול הוא להשתמש בירושה, לאכול פירותיה ואף לכלותה או להשמידה.
23. בע"א 1182/90 הנ"ל, בית המשפט העליון מצא כי מאחר ומדובר במתנה שהיא "עסקה במקרקעין" אשר לא נשלמה ברישום בחיי המנוחה, אין להכיר בתוקפה. אולם בענייננו, הגם שמדובר במתנה שהיא "עיסקה במקרקעין" הרי הושלמה ברישום בימי חייה של אטיה ולפיכך נכון להיום היא שרירה וקיימת. הפן המוסרי באיון רצון המנוח המוריש הראשון, לכאורה אינו בעל משמעות משפטית.
גם כאן - אני קובעת זאת כמובן רק לצורך העיקול. אין זו קביעת מסמרות בהליך העיקרי, שה הכרעה בו נתונה לידי מותב התיק.

24. הדיון לפני התקיים על יסוד טיעונים משפטיים בלבד, כאשר המבקשים תמכו יתד טענותיהם בתצהיר ואילו המשיבות נמנעו מלעשות כן. המבקשים ראו בכך רוב משמעות. גם להעדר התצהיר מטעם המשיבות וגם להעדר חקירה. ביחס להעדר התצהיר מטעם המשיבות אומר, כי העיקול טרם הוטל וכי הנ טל לביסוסו מוטל על המבקשים. רק אם ירימו אותו יעבור הנטל המשני להביא ראיות לסתור על שכמן של המשיבות. לכן, העדר התצהיר מטעם המשיבות כשלעצמו אינו מהותי בעיני. ביחס להעדר החקירה, הרי ב"כ המשיבות הצהיר כי הוא נסמך על טיעונים משפטיים ואין בהעדר החקירה כדי להוות הסכמה. הצהרה זו לגיטימית ופוטרת אותו מחובת החקירה.

25. אתייחס עתה לאלמנט הנוסף השזור בבקשה, והיא כי הטענה כי הקניית המתנה לידי האחיינית מקורה בהשפעה בלתי הוגנת ולחץ בלתי הוגן שהפעילו האחיינית ואמה על אטיה כי המתנה ניתנה לאחיינית כאשר אטיה סבלה מחולשה פיזית ומנטלית, ורק משום כך התכחשה לקשרי הידידות החמים שהיו בינה לבין המבקשים לפני כן ולרצונו של בעלה המנוח.
אין לבטל טענה זו ביד קלה. היא מעמיקה וצריכה הכרעה. עם זאת, נטל ההוכחה בעניין חשוב זה מוטל על שכם הטוען אותה, בבחינת "המוציא מחברו – עליו הראיה".
על המבקשים להרים את הנטל ולבסס את טענתם להשפעה ולחץ בלתי הוגנים על אטיה.
המלאכה לא תהא קלה בידם, גם משום שבתצהירה של המבקשת סעיפים 29 – 44 היא מתארת כיצד התרחקה ממנה אטיה באופן הדרגתי עוד לפני הענקת המתנה לאחיינית, וגם משום שהאחיינית הצטיידה מראש בחוות דעת של מומחה פסיכוגריאטר יה שהעיד על צלילות דעתה של אטיה ב עת הענקת המתנה והעברת הזכויות בדירה.
חוות דעתו של המומחה ד"ר איליה גורביץ צורפה כנספח "א" לתגובת המשיבות לבקשה למתן צו עיקול זמני.

26. אתייחס עוד לטענות המבקשים באשר לדיון שהתקיים לפני כבוד השופט נפתלי שילה במסגרת ת"א 19855-09-17.
כל אחד מן הצדדים קורא לתוך פרוטוקול הדיון אלמנטים אחרים ומטה את האמירות שם לטובת עניינו. ברם, אין לדיין אלא את אשר עיניו רואות. מה שאני רואה בפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2017 הוא התוצאה הסופית של מחיקת הערת האזהרה ללא מגבלה כלשהי על שכמה של אטיה. המבקשים כאן טוענים, כי אילו היו יודעים שהדירה תועבר במתנה לא היו מסכימים למחיקת הערת האזהרה. ספק בעיני, בכל הכבוד אם הסכמת המבקשים למחיקת הערת האזהרה ה ייתה נחוצה שם, ואם הערת האזהרה לא הייתה נמחקת בכל מקרה נוכח דרישת היורשת הראשונה במעלה.
התוצאה הסופית היא כאמור, שהערת האזהרה נמחקה והותירה את הדירה נקיה וחשופה להעברת מתנה כפי ש אכן נעשה.

27. אסכם פרק זה של ראיות מהימנות לכאורה להוכחת התביעה ואומר, כי אכן המבקשים מביאים לפתחו של בית המשפט שאלה נכבדה הטעונה הכרעה. אין המדובר בתביעה של מה בכך, אלא בתביעה ממשית שיש להידרש אליה. ברם, את נטל הראיה עליהם להרים . במישור המשפטי , עומדת לזכותם הטענה כי המוריש הראשון ביקש לעגן את זכויותיהם וכי אטיה ביטלה את רצונו על דרך של הענקת המתנה לאחיינית. כן עומדות להם טענות השפעה ולחץ בלתי הוגן על אטיה. ברם, מן העבר השני של כפות המאזניים ניצבת ההלכה המשפטית כי היורש הראשון רשאי לעשות בירושה כבתוך שלו וכי החובה לשמר את הירושה היא מוסרית אך לא משפטית. מול הטענות לה שפעה ולחץ בלתי הוגנים, קיימת חוות דעת של מומחה פסיכוגריאטר , ד"ר גורביץ.

28. בנסיבות אלה, כאשר על פני הדברים מדובר בדירה נקיה מכל הערת אזהרה, כאשר זכותו של היורש הראשון לעשות פעולות ברכוש שירש כרצונו, ללא מגבלה חוקית אחרת למעט עריכת צוואה, וכאשר עסקת המתנה נשלמה ברישום תוך שהיא מגובה בחוות דעת של רופא פסיכוגריאטר בדבר כשירותה של אטיה באותה עת, הנטל הרובץ על שכם המבקשים לביסוס תביעתם כבד במיוחד.

מאזן הנוחות ויסוד ההכבדה:

29. אעבור לבחון את האלמנט השני הנחוץ לצורך הטלת עיקול זמני והוא מאזן הנוחות ויסוד ההכבדה. דהיינו, נזקו של מי יהיה גדול יותר?
האם נזקם של המבקשים שלא יקבלו את העיקול המבוקש ובבוא היום הם עשויים למצוא את עצמם מול שוקת שבורה ? או נזקן של המשיבות – לגבי המשיבה 1 תוטל מגבלה עליה לעשות שימוש ברכושה ולגבי המשיבה 2 יאוין רצונה בהעברת המתנה ?

30. כבוד המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט רובינשטיין היטיב לנסח עת ציין ב רע"א 7559/15 לוי נ' ברק (פורסם בנבו, 6.12.15):

"אשר לעיקול, מטרתו של זה היא כידוע החשש ל"משיכת השטיח" מתחת לתביעה אם לא יהיו כספים או רכוש שבמחלוקת מצויים בפיקוח, ובלשון התקנות – "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (תקנה 374(ב) ל תקנות סדר הדין האזרחי; ראו גם גורן, 963). כדברי המשנה לנשיא ש' לוין "הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק הדין..."

(שם, פסקה 9.ח').

נראה, כי במבחן ההכבדה ומאזן הנוחות ידם של המבקשים על העליונה.
אשר לזכות העקיבה - אפשר והמבקשים יתקשו לגבות את המגיע להם מאת האחיינית שכן שמענו היום שהאחיינית לא התייצבה לדיון מחמת שהיא שוהה בחו"ל. כאמור לא הוגש כל תצהיר בעניין זה.
נסיבות הימצאותה בחו"ל לא נמסרו והן לוטות בערפל בשלב זה.
יתר על כן, גם לסכום התביעה יש משמעות. בענייננו, מדובר בדירה במרכז הארץ, בעיר גבעתיים. ערכה אינו מבוטל. למרות שלא הוגשה חוות דעת שמאי מטעם מי מן הצדדים, הרי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט ושל כל בר-בי-רב, כי מדובר בנכס ששוויו גבוה. אם הדירה תימכר ע"י האחיינית בהעדר כל מניעה משפטית לכך תוך כדי ההליך, עשויים המבקשים לצאת וידיהם על ראשם.

31. ההלכה היא כי יסוד ההכבדה הוא היסוד הפחות חשוב במנעד השיקולים אותם יש לשקול בהטלת עיקול זמני. יחד עם זאת זהו יסוד קיים ואין לאיין אותו.
כאשר אני שוקלת את יסוד ההכבדה, דהיינו כי בסופו של הליך משפטי ממושך עשויים המבקשים למצוא את עצמם מול שוקת שבורה, כאשר הדירה אותה הוריש להם המנוח כיורשים שניים במעלה, לא תהיה זמינה עוד ואפשר כי האחיינית תממש אותה, וכאשר זכות העקיבה על הכספים שיתקבלו כתוצאה מן המימוש תהא קשה אף יותר שכן מדובר בסכום משמעותי והאחיינית נמצאת בחו"ל, אני רואה לנכון להבטיח תוצאות אפשרויות, גם אם אינן וודאיות של פסק הדין שיינתן בתובענה זו על דרך של הטלת עיקול זמני.
בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבתם, אוסיף ואציין כי ב"כ המשיבות נמנע במסגרת התשובה לבקשה להתייחס לרכיב מאזן הנוחות ויסוד ההכבדה. התשובה התמקדה בנושא הסמכות העניינית ובטענות לגוף הסכסוך. בהעדר התייחסות מצד ה משיבות למאזן הנוחות וליסוד ההכבדה, קל וחומר כאשר לא צורף תצהיר בנושא זה, יוצאת אני מתוך הנחה כי שיקול זה אינו מהותי בעיניהן. כפועל יוצא מכך, נראה כי אין בידי ה משיבות כדי להצביע על נזק משמעותי שעלול להיגרם להן כתוצאה מהטלת העיקול המבוקש על הדירה.

את העובדה שנטל הראיה רובץ על שכמם של המבקשים כבד במיוחד, אני מוצאת לנכון לאזן בהטלת ערובות משמעותיות.

הטלת ערובה:

32. הוראות התקנה 364 לתסד"א תשמ"ד-1984, יוצרות איזון נאות בין זכותו של התובע המבקש עיקול זמני על נכסי הנתבע להבטיח אפשרות מימוש זכייתו הכספית העתידה ושינוי מצבו לרעה במהלך המשפט, לבין זכותו של הנתבע בטרם חויב בדין ומניעת השימוש בקניינו כל עוד ההליך מתקיים.
כך נאמר ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ פ"ד נד(5) 638 לפני השופטים א' מצא, ט' שטרסברג-כהן, י' טירקל, דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן בפסקה 2:

"אל מול האינטרס של התובע ניצב האינטרס של הנתבע הראוי אף הוא להגנה. הוא זכאי לכך שהתובע ימציא לבית-המשפט את כל העובדות בהגינות ובתום-לב ושימסור פרטים לאשורם וכל אינפורמציה רלוונטית. ההסדר בתקנות מאזן את האפשרות לגרימת נזק לנתבע על-ידי המצאת התחייבות וערבות להבטחת פיצוי לחייב על נזקו אם הצו יבוטל או התביעה תידחה וכן נותן הוא לנתבע שרכושו עוקל זכות לפנות בבקשה לבית-המשפט להסרת העיקול (תקנה 364)".

33. לשונה של תקנה 364 הנ"ל מטילה חיוב בערובה בשיעור של 50,000 ₪ בלבד, אולם הסכום ניתן להגדלה לפי נסיבות העניין ובלבד שבית המשפט ינמק את סכום הערובה המוגדל מטעמים ייחודים שיירשמו. ראו תקנה 364 (ג) שם .
עוד ראו דברי כבוד השופטת (כיום הנשיאה ) א' חיות, ברע"א 2854/16 שיל"ת תמ"א 38 בע"מ נ' חברת זערורה קסדר נדל"ן בע"מ חאדר זערורה (ניתן ביום 7.6.16, פורסם ב נבו):
"יוצא, אפוא, שבעוד שהפקדת ערבות היא הכלל ואי הפקדתה היא החריג לכלל, השאלה האם יש לחייב בהפקדת עירבון נתונה באופן מלא לשיקול דעתו של בית המשפט (אלא אם מדובר במתן סעד זמני במעמד צד אחד, תקנה 364(ב) לתקנות) ו"נקודת המוצא היא כי לא יהיה חיוב בערבון, אלא כאשר הדבר נדרש" (ראו: ע"א 954/15 י.ע. דן סנטר ב.ב. שותפות מוגבלת נ' עלרונט דן בע"מ, פסקה 8 (30.3.2016) (להלן: עניין דן סנטר). בין הערבות והעירבון קיימים מספר הבדלים (ראו: רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, פסקה 9 (21.4.2009) (להלן: עניין אלול) והאסמכתאות שם; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 889-883 (מהדורה שתים עשרה, 2015)) שהרלוונטי לענייננו הוא גובה הבטוחה. התקנות אינן מגבילות את גובה הערבות אך מנגד סכום העירבון מוגבל ל-50,000 ש"ח (שערכם היום לפי תקנה 364(ד) הוא כ-64,693 ש"ח) וניתן להגדילו רק כשהדבר נדרש ומטעמים מיוחדים שיירשמו ( תקנה 364(ג) לתקנות) (רע"א 7114/12 ג'מגום נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 4 (13.12.2012))". (פסקה 7 ,שם).

כבוד השופטת חיות שקלה וקצבה שם את העירבון על סך של 150,000 ₪.

34. לאור הפירוט בהחלטה זו לעיל, בדבר הנטל הרובץ לשכמם של המבקשים בהוכחה וביסוס תביעתם מצד אחד, וחשש ההכבדה המשמעותי על אפשרות שלהם להיפרע מן הדירה מצד שני, אני רואה לנכון לאזן בהטלת עיקול מצד אחד וערבויות משמעותיות מצד שני.
אני קובעת, כי יש מקום להטיל עיקול על הדירה נשוא הבקשה. העיקול יבוצע ברישום בלבד והוא מותנה בהפקדת ערבויות כדלקמן:

א. ערבות עצמית של כל אחד מן המבקשים לכל נזק.
ב. הפקדת עירבון במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד הידוע היום בסכום של 150,000 ₪ שהוא סכום גבוה פי שלושה מהסכום הנקוב בתקנות.

סיכום:

35. מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן:

א. נושא הסמכות העניינית מסור לידי השופט שיישב בדין. החלטתי ניתנת לצורך העיקול בלבד. רשמתי לפני כי כל צד העלה טענותיו בעניין זה.

ב. לאחר שאני מאזנת את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אני מוצאת לנכון להיעתר למבוקש ולהטיל עיקול ברישום על הדירה הרלוונטית מבלי שיש בכך לקבוע מסמרות לעצם ההליך ומתוך שאני נותנת משקל מהותי ליסוד ההכבדה.
לא זו אף זו, הטלת העיקול מותנית בהפקדת ערבויות משמעותיות כמפורט בסעיף 34 להחלטה זו לעיל.
ניתנת ארכה להפקדת הערבויות למשך 14 יום מהיום.

36. הוצאות הדיון בבקשה זו על סך של 7,000 ₪ יחולו לפי התוצאות בתיק העיקרי.
בקביעת ההוצאות התחשבתי בכך שלא התקיימו חקירות.

ניתנה היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ע"י ב"כ עו"ד אופק תבור
נתבע: ע"י ב"כ עו"ד בועז קראוס ועו"ד ציפי ברוך
שופט :
עורכי דין: