ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד רחל מלמד :


לפני כבוד ה שופט מיכאל קרשן

המבקשת

מדינת ישראל

נגד

המשיבה
רחל מלמד

בקשה לסילוק תביעה על הסף של תביעה שכנגד

החלטה

המבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה בסך 180,291 ₪ לתשלום היטלי בניה. המשיבה התגוננה מפני התביעה והגישה נגד המבקשת תביעה שכנגד על סך 140,000 ₪ שעילתה לשון הרע שלכאורה פרסמה נגדה המבקשת.

התביעה שכנגד עניינה תלונה, שהגישה עובדת מטעם המבקשת, גב' הדס כהן (להלן – " גב' כהן"), למשטרת ישראל, בגין זיוף חתימתה של גב' כהן והחותמות המוטבעות על גבי תכנית תוספות בניה מתוקנת, שהגישה המשיבה. המשיבה טוענת כי נודע לה על דבר התלונה, השקרית לטעמה, רק מנספחי כתב התביעה שהגישה המבקשת.

בקשה זו לסילוק על הסף של התביעה שכנגד נסמכת על שני טעמים:
אי התקיימות יסודות עוולת לשון הרע – על פי הנטען מדובר בתלונה שהוגשה בגין זיוף חתימה ומבלי שיוחסה עבירה לאדם מסוים. התלונה לא הוגשה נגד המשיבה ולא יוחסה לה כל מעורבות במעשה הפלילי . היא אף לא זומנה לחקירה בעניין זה. בנסיבות אלה טוענת המבקשת כי יסודות העוולה המופיעים בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן – " החוק") אינם מתקיימים, שכן אם אין אדם מסוים המעורב בפרסום אין עוולה.

למבקשת עומדת חסינות מוחלטת מפני התביעה מכוח סעיף 13(9) לחוק – למבקשת כגוף האמון על ניהול מקרקעי ישראל הייתה חובה בדין לבצע את הפרסום – להגיש את התלונה בגין זיוף החתימה. מכאן שעומדת לה הגנה מוחלטת מפני הליכים פליליים או אזרחיים בעניין זה.

המבקשת צירפה לבקשתה מסמכים הקשורים להגשת התלונה.

בפתח תשובתה טענה המשיבה שתי טענות טכניות:

האחת כי לא הוגש תצהיר לביסוס הטענות העובדתיות ש בבקשה ולפיכך דין הבקשה להידחות.

הטענה השנייה היא כי המבקשת הגישה במסגרת הבקשה מסמך שטענה כי הוא העתק התלונה שהוגשה במשטרה, אך בפועל מדובר במסמך שכותרתו "עדות עצמית" של הגב' כהן , ואינו מצוי ככל הנראה בתיק המשטרה. המשיבה צירפה לתשובתה את התלונה שהוגשה במשטרה.

לגופו של עניין טענה המשיבה כי בניגוד לטענת המבקשת התלונה הוגשה באופן ישיר ואישי נגדה שכן שמה צוין בתלונה וברור ממנה כי מופנית כלפי המשיבה אצבע מאשימה בעניין הזיוף. המשיבה צירפה מכתב שנשלח לעורך דינה מטעם משטרת ישראל בו נכתב כי התלונה הוגשה נגדה. בנוסף צירפה המשיבה לתשובתה מכתבים שנשלחו אליה מגורמים שונים מטעם המבקשת בהם הוזכר דבר הגשת התלונה נגד המשיבה , וזאת כדי להוכיח כי מתקיים יסוד הפרסום.

בקשר לטענת החסינות טענה המשיבה כי המבקשת לא הצביעה על מקור החובה לפרסם את הדבריכוח דין ולא מכוח הרשאה של רשות מוסמכת ולפיכך לא עומדת היא בתנאיו של סעיף 13(9) לחוק.

המבקשת הגישה תגובה לתשובה ובה טענה, בין היתר, את הטענות הבאות: כי את השאלה אם מדובר ב"פרסום מותר" יש לברר בתחילת ההליך כטענת סף; כי בנסיבות העניין לא היה צורך בצירוף תצהיר לבקשה; כי מסמך "העדוּת העצמית" של גב' כהן נערך טרם גביית הודעתה בתחנת המשטרה (לעניין זה צורף תצהיר מטעמה של גב' כהן); וכי לא ניתן כלל לבסס תביעת לשון הרע על תלונה שהוגשה במשטרה.

דיון והכרעה
עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה ומצאתי כי דין הבקשה להידחות.

לא מצאתי לקבל את שתי הטענות הטכניות שהעלתה המשיבה.

בניגוד לטענת המשיבה הבקשה שלפני מושתת על טיעונים משפטיים ולא היה צורך לצרף לה תצהיר. אציין כי כאשר העלתה המבקשת בתגובתה לתשובה טענה עובדתית חדשה צירפה היא תצהיר נפרד ביחס לאותה טענה (תצהירה של הגב' כהן המאמת את הטענה כי תחילה הגישה "עדות עצמית" ובהמשך התבקשה גם למסור הודעה רשמית).

ומכאן לטענה השנייה של המשיבה לפיה המבקשת הגישה את "העדות העצמית" של הגב' כהן במקום את התלונה עצמה , "בחוסר תום לב". בהמשך לאמור לעיל מצאתי כי המבקשת סיפקה הסבר מניח את הדעת בעניין זה בתגובה לתשובה, ומשהעתק התלונה עומד כעת לפני בית המשפט אין עוד צורך לדון בטענה זו (מה גם שלא מצאתי כיצד יכולה הייתה טענה זו להועיל למשיבה בנושא הבקשה לסילוק על הסף) .

כעת אדון בשתי הטענות המצדיקות להשקפת המשיבה סילוק התביעה שכנגד על הסף:

א. התקיימותם של יסודות עוולת לשון הרע
סעיף 1 לחוק קובע כדלקמן:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

בהמשך החוק, מורה סעיף 3 כך:
אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.

תלונת המבקשת במשטרה אמנם לא הוגשה באופן ישיר נגד המשיבה, אך עניינה הוא זיוף חתימה שנעשה לכאורה על מסמך הקשור לנכס שבבעלות המשיבה ושנמסר לגב' כהן (המתלוננת) על ידי המשיבה עצמה (באמצעות מיופה כוח מטעמה) . בנסיבות האמורות ברור כי ניתן לייחס את התלונה למשיבה (וכפועל יוצא את לשון הרע ש לכאורה טמונה בה).

לעניין יסוד הפרסום אומר בקצרה כי, בניגוד לסברת המבקשת, ברי שבנסיבות מסוימות עשויה תלונה במשטרה להוות "פרסום" של לשון הרע וברור גם כי החלטת המשטרה לא לזמן את המשיבה לחקירה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין עצם ה"פרסום" (להבדיל, אולי, לעניין היקף הנזק שנגרם, אם נגרם, לשמה הטוב) .

הנה כי כן לא מצאתי בסיס לטענת המבקשת כי על פני הדברים לא מתקיימים במקרה זה יסודות העוולה של לשון הרע.

ב. הפרסום אינו מהווה פרסום מותר לפי הגדרותיו בחוק סעיף 13(9) לחוק משמיענוּ כך:

13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;

סעיף זה מעניק הגנה מוחלטת לשלושה סוגי פרסומים: פרסומים שהמפרסם חייב לעשותם על פי הדין, על פי הוראה של רשות המוסמכת כדין לתת הוראה כזו, ופרסומים שהמפרסם קיבל הי תר לפרסמם מאת רשות המוסמכת כאמור.

סעיף 13(9) לחוק נותן כאמור הגנה מוחלטת למפרסם מבלי להידרש לגופו של הפרסום. מכאן שיש לפרשו בדווקנות ובצמצום [ראו לעניין זה אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמ' 191-192; ע"א 211/82 ננס נ' פלורו פ"ד מ(1) 210 (1986)].

לא זה השלב להביע דעה בשאלה האם נוכח הנתונים שעמדו לפני הרשו ּת היה נכון מצדה להגיש את התלונה האמורה, אך כדי שהמשיבה תזכה בהגנה מוחלטת וא-פריורית כפי שמצווה סעיף 13(9) לחוק היה עליה להראות מהו המקור החוקי אשר לפיו הייתה חייבת להגיש את התלונה.

המבקשת לא הצביעה בבקשתה על כל מקור בדין לפיו קמה לה חובה להגיש את התלונה במשטרה או כל הוראה של רשות מוסמכת כזו או אחרת לעשות כן. בניגוד לטענתה, לא כל הודעה במשטרה מהווה פרסום מותר, ומשטרת ישראל במקרה זה אינה הרשות המוסמכת אליה מפנה סעיף החוק (שהרי אין חולק כי המשטרה לא "הורתה" למבקשת להגיש את התלונה) . יתרה מכך בסעיף 15(8) מקנה החוק הגנה ספציפית בכל הקשור להגשת תלונה במשטרה, אך הגנה מסוג זה אינה בגדר "פרסום מותר", וניתן לבחון את תחולת תנאיה רק במסגרת ניהול ההליך.

אם כן, המבקשת לא הציגה בבקשתה טעמים המאפשרים להכניסה תחת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(9) לחוק ועל כן אין לי אלא לדחות אף את טענתה זו.

התוצאה
נוכח כל האמור דין הבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד להידחות , וכך אני עושה.

המבקשת תגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד תוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו.

המבקשת תישא בהוצאות בקשה זו בסך של 1,500 ₪.

ניתנה היום, ז' תמוז תש"פ, 29 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: רחל מלמד
שופט :
עורכי דין: