ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע"י עו"ד א. אמסלם נגד ע"י ב"כ עו"ד זיו און :

לפני כבוד הש' צ. ויצמן

המבקשת – קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י עו"ד א. אמסלם

נ ג ד

המשיבים - 1. א. ב
ע"י ב"כ עו"ד זיו און
2. אי.די.איי (ביטוח ישיר) חברה לביטוח בע"מ

החלטה

בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד הש' צ.גרדשטיין-פפקין) מיום 22.4.20 במסגרתה נקבע כי התאונה בה נפגע המשיב 1 היא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן- החוק או חוק הפלת"ד), וכי אין המדובר "באירוע במתכוון" המהווה את אחד החריגים בחוק, וכפועל יוצא מכך, המבקשת חייבת בפיצויי המשיב על נזקיו.

הנדרש לנדון

1. המשיב 1 (להלן- המשיב) הגיש כנגד המבקשת והמשיבה הפורמאלית, תביעה לתשלום פיצויים מכוח חוק הפלת"ד בגין תאונה מיום 23.11.16.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 23.11.16 הגיע המשיב עם רכבו לאחת מעמדות הכספומט של בנק פועלים ברחוב איילה בבאר יעקב, כיוון שהשתרך תור ארוך של ממתינים בסמוך למכשיר, הוא החנה את הרכב בחניה מסודרת למול מכשיר הכספומט, יצא מרכבו והמתין בצמוד לדלת רכבו אשר היה מותנע עדיין. לפתע נכנ ס לרכב מאן דהו והתיישב בכיסא הנהג , המשיב התכופף לעברו וניסה להוציאו מהרכב ואולם האלמוני החל בנסיעה לאחור תוך שהוא פוגע במשיב וגורם לו לנזקים גופניים (להלן- התאונה).

בכתב תביעתו תבע המשיב את המשיבה 2 (להלן- המשיבה), בהיותה מבטחת רכבו בביטוח חובה כהגדרתו בחוק, ולחלופין, ככל שימצא שאין כיסוי ביטוחי לאירוע הנדון על פי תנאי הפוליסה, את המבקשת, קרנית, מכוח חבותה ע"פ סעיף 12(א)(1) לחוק לפיו על הקרן לפצות את הנפגע ככל שהנהג האחראי לפיצויים אינו ידוע.

2. בכתב הגנתה, הכחישה המשיבה את האירוע הנטען ולחלופין טענה כי ככל שהתרחש אין הוא מהווה תאונת דרכים בהיותו "אירוע במתכוון" אשר מוחרג מהגדרת תאונת דרכים בחוק, כמפורט בסיפא לסע' 1 לחוק –

"...לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם ע"י המעשה עצמו ולא ע"י השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי"

המשיבה אף הגישה בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף, בטענה להיעדר כיסוי ביטוחי, הן בשל כך שהמשיב נפגע בשל נהיגת נהג שנהג ללא היתר בעלים, כפי שטוען המשיב עצמו, והן בשל כך שמדובר באירוע במתכוון, כמפורט לעיל.

המבקשת בתגובתה לבקשה, הותירה את הה כרעה לשיקול דעת בית המשפט, ובצד זה הדגישה כי היא כופרת בחבותה שלה מאחר וחלה החזקה הממעטת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד לפיה מדובר בפגיעה מכוונת.

בתגובתו, לבקשה הסכים המשיב לדחיית התביעה כנגד המשיבה, ללא צו להוצאות, אך עמד על תביעתו כנגד המבקשת - קרנית.

בפסק דינו מיום 15.7.18 ובהסכמת הצדדים, הורה בית משפט קמא על דחיית התביעה כנגד המשיבה ללא צו להוצאות, והורה על המשך ההליכים כנגד המבקשת.

3. בקדם משפט שהתקיים ביום 9.1.19 הורה בית משפט על הגשת תצהירים ותיק המשטרה, וקבע דיון הוכחות בשאלת החבות בלבד.
החלטת בית משפט קמא מיום 22.4.20

4. אחר שמיעת הראיות מצא בית משפט קמא כי התאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק וכי אינה נופלת לחריג של "אירוע במתכוון" שכן לסברתו לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי הנהג אכן התכוון לפגוע במשיב, משכך קבע את חובתה של המבקשת לפצות את המשיב על פי חוק הפלת"ד. בין השאר, קבע בית המשפט את הקביעות העובדתיות הבאות –
"התובע הכניס את ראשו לתוך הרכב, פנה אל אותו אחד בדברים ותפס במעילו. מאותו רגע התובע איבד את הכרתו. התברר כי הגנב נטל את הרכב, נסע על התובע, וברח מן המקום" .

על החלטה זו מבקשת המבקשת את הרשות לערער.

עיקר טענות המבקשת

5. המבקשת טענה כי שגה בית משפט קמא במסקנתו לפיה התאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, שכן מתוך הקביעות העובדתיות שמצא בית המשפט עצמן עולה בבירור כי עסקינן ב"תאונה במתכוון" וממילא, ככזו, היא מוחרגת מהגדרת "תאונת דרכים " בחוק.

בדומה, מסקנתו של בית מש פט קמא כי לא היה עימות גופני בין המשיב לנהג האלמוני עומדת בניגוד לקביעתו העובדתית כי המשיב הרכין את ראשו לתוך הרכב ותפס במעילו של אותו אדם.

לטענת המבקשת עובדות המקרה מלמדות כי מטרתו של הנהג שנטל את הרכב, גם אם הייתה זו מטרה משנית, הייתה לפגוע במשיב וזאת על מנת להשתחרר מאחיזתו ולאפשר לו להימלט, וכי ברי מתוך הקביעות העובדתיות שקבע בית משפט עצמו כי המשיב נפגע במהלך מאבק עם הנהג בנסיון למנוע את נטילת הרכב, ממילא עסקינן ב"אירוע במתכוון". לצורך אישוש טענותיה אלו מפנה המבקשת לפסיקת בית המשפט העליון בעניין בלבן ( רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן ( 2009) במסגרתו נקבע כי די להוכיח בהסתברות קרובה כי הנהג הפוגע התכוון להזיק לנפגע, ומפסיקה נוספת דוגמת ע"א 10907/08 עזבון רשיד נ. קרנית (2009)ורע"א 9108/11 ברששת נ. קרנית (2012); רע"א 2072/16 פלוני נ. שירביט חברה לביטוח בע"מ (2016) ועוד .

6. לחלופין, ט ענה המבקשת , כי המשיב לא הוכיח עילת תביעה כנגדה שעה שלא קמה מחלוקת כי במועד התאונה בוטח רכבו אצל המשיבה וכי מרכיב יסודי לצורך הקמת עילה כנגד המבקשת הוא העדר קיומו של כיסוי ביטוחי. משלא עמד המשיב בנטל להוכיח את העדר הכיסוי הביטוחי והסתפק בעדותו שלו על כך שרכבו נגנב וניטל ללא היתר, תוך ויתור על העדת עד ראיה , הרי שלא הוכחה עילת התביעה כנגד המבקשת.

המבקשת עותרת, אפוא, כי בית המשפט יקבל את בקשת הרשות לערער ידון בה כבערעור ויורה על דחיית התביעה כנגדה.

עיקר טענות המשיב

7. צדק בית משפט קמא בקביעתו כי עסקינן בתאונת דרכים וכי אין בנדון תחולה לחזקה הממעטת של "אירוע במתכוון". הנטל להוכחת החזקה הממעטת הוא על הטוען לה, המבקשת, ואלם זו הביאה רק עדה אחת אשר ראתה את סופו של האירוע בלבד והעידה כי "הרכב דחף אותו, הפיל אותו" ואולם היא לא ידעה לספר כלל על אירוע אלימות או ויכוח שהתפתח בין הנהג למשיב, ממילא לא הוכחה אף כל כוונת פגיעה.

*****

8. מיד יאמר, כי דין הבקשה במתכונתה ובעיתוי הגשתה להידחות, וזאת אף מבלי להיכנס לגופם של דברים ולגופן של טענות , שכן מקומן של טענות המבקשת להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין שיינתן בסוף ההליך אחר שבית המשפט יוסיף וידון אף בסוגיית הנזק.
9. כפי שהובהר חזור והבהר בפסיקה, ככלל, ההכרעה בשאלת החבות אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור. ההשגה על הקביעה בשאלת החבות, מקומה להתברר בסיום ההליך במסגרת ערעור על פסק הדין, ורשות ערעור במצב זה תינתן אך ורק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים (רא': רע"א 4817/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עודד שלמה בר-און (20 13); רע"א 9435/16 אילון חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון פלוני ז"ל (2016)) .

כך הובהר בעניין רע"א 9435/16 הנ"ל כי גם הטענה שבירור הקביעות בעניין החבות יהא יעיל יותר בשלב זה, טרם הוכרעה סוגיית שיעור הנזק , אין בו, כשלעצמו, להצדיק סטייה מהכלל הנזכר –

" ככלל, הכרעתה של הערכאה הדיונית בשאלת החבות אינה עילה למתן רשות ערעור. זמנן של השגות על קביעותיה של הערכאה הדיונית, לרבות בשאלת החבות, הוא בסיומו של ההליך, אז ניתן לבחון הכרעות אלה נוכח מכלול החומר ותוצאותיו של ההליך בכללותו (ראו: רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (14.7.2007); רע"א 4153/12 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' הזרע ג'נטיקס בע"מ, פסקה 8 (12.8.2012); רע"א 4817/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' בר-און, פסקה 6 (17.10.2013)). טענתה של המבקשת כי ערעור על הקביעות כעת יהיה יעיל יותר, אין בו כשלעצמו כדי להצדיק סטייה מהכלל. ככל שנגרמים נזקים מקיומם של הליכים מיותרים, אלו ניתנים בדרך כלל לפיצוי על דרך של פסיקת הוצאות (ראו עניין כהן הנזכר לעיל, בפסקה 8). גם לא נטען כי הסיבוך הכרוך בהמשך בירור התובענה, או העלות הנדרשת, הם יוצאי דופן וחריגים עד שראוי לסטות מהכלל שלפיו ההשגות על החלטות ביניים נדונות רק לאחר פסק הדין "(הדגשה שלי – צ.ו)

10. אחד החריגים שהוכרו בפסיקה למתן רשות ערעור על הכרעה בשאלת החבות, הוא כאשר מדובר בקביעה שיש בה לקבוע את המסלול הדיוני כולו ועשויות להיות לה השלכות של ממש יות על זכויות הצדדים, תוך השלכה על שאלת חבותם של הנתבעים האחרים, למשל כאשר בכתב התביעה נטען לחלופין לחבות מכוח חוק הפלת"ד ולחבות מכוח פקודת הנזיקין (רא': רע"א 4817/13 לעיל; רע"א 3559/13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מיחאי קרפ ( 2013); רע"א (חי') 65581-10-13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוניר שבל ( 2013)).

וכך הובהר בעניין רע"א 4817/13 הנ"ל –

" לצד זאת, יש להזכיר כי לעיתים מקום בו מוגשת תובענה על פי החוק הפיצויים ועולה השאלה האם האירוע הנדון הוא "תאונת דרכים", עשויה להיות הצדקה לברר את ההשגות עוד בשלב מוקדם. .. כך הדבר, למשל, כאשר בכתב התביעה נטען, לחלופין, לחבות בגין אותו אירוע נזיקי מכוח פקודת הנזיקין. ואולם, אין לומר כי כל בקשת רשות ערעור על החלטה שעניינה סיווגו של אירוע נזיקי, האם " תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים" אם לאו, תתקבל, ועל בית המשפט לבחון אם נסיבות העניין ומהות השאלה המתעוררת מצדיקים את הדיון המוקדם" ( הדגשה שלי – צ.ו)

11. בנדון, המבקשת לא ה ראתה, ולמעשה אף לא טענה, כי מדובר בא חד החריגים המצדיקים סטייה מהכלל ודיון מוקדם בבר"ע מבלי להמתין לסיום ההליך בערכאה הדיונית.
אין מחלוקת כי בנדון עסקינן בתביעה מכוח חוק הפלת"ד בלבד, המופנית אך ורק כלפי המבקשת, וזאת אחר שהתביעה כנגד המשיבה נדחתה בהסכמה , ואין בהכרעה של בית משפט קמא בשלב זה כדי להשפיע על מעמדה של המבקשת, מאחר ואין עוד בעלי דין נוספים או עילה נוספת לתביעה, ועל כן אין בהחלטה הנדונה השלכות על שאלת חבותם של נתבעים אחרים. כך נקבע לעניין זה בעניין רע"א 4817/13 לעיל-

" סבורני כי במקרה דנא לא עלה בידי המבקשת להראות שקיימת הצדקה לדון בהשגותיה על שאלת החבות עוד בטרם ניתן פסק הדין ...כמובן שהשאלה בעניין סיווג האירוע היא בעלת משקל מכריע בהליך שבין בעלי הדין, אולם, אין בכך כשלעצמו להצדיק את קבלת הבקשה. יודגש כי תביעת המשיב בענייננו היא בכל מקרה תביעה לפי חוק הפיצויים כנגד מבטחת הרכב בה נהג, ולפי חוק זה בלבד. כלומר, מתווה המסלול הדיוני אינו שנוי במחלוקת ולא אמור להיחתך על יסוד ההחלטה שהתקבלה, וזהות בעלי הדין אינה תלויה בשאלה האם האירוע במוקד הבקשה הוא "תאונת דרכים" אם לאו ( והשוו לעניין קרפ הנזכר לעיל). במובן זה, הבקשה שלפני אינה שונה מבקשות רשות ערעור בהן מבקשים להשיג על החלטה שעניינה קביעת החבות בנזיקין בטרם נפסקו הפיצויים, ומשכך אין הצדקה לסטות מהעיקרון לפיו זמנן של השגות אלו הוא בתום הדיון בתובענה כולה. "

יתר על כן, בעניין הקרוב לנדון, בו עסקה הערכאה הדיונית בשאלה האם האירוע התאונתי הנטען הוא "אירוע במתכוון" או בגדר "תאונת דרכים" הבהיר כבוד הש' צ. זילברטל, אומנם בהערת אגב, כי –

"על החלטת בית משפט השלום הגישה חברת הביטוח לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור (אגב, ככלל, לא היה מקום לדון בהשגה זו בטרם הסתיים ההליך בבית משפט השלום, כמפורט, בין היתר, ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012))" (רעא 2072/16 - פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בעמ, (2016)).

12. נוכח המקובץ - הבקשה במתכונתה נדחית מהטעם שטענות המבקשת דינן להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין כולו. אין בהחלטתי זו לקבוע או לרמז על כל עמדה באשר לטענות גופן, והמבקשת תהא רשאית להעלותן בסוף ההליך במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין הסופי של בית משפט קמא.

13. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 2000 ₪.

14. ניתן לפרסום ללא פרטי שם המשיב.

ניתנה היום, ז' תמוז תש"פ, 29 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ע"י עו"ד א. אמסלם
נתבע: ע"י ב"כ עו"ד זיו און
שופט :
עורכי דין: