ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנימין רוקח נגד תומר תשובה :

לפני כבוד השופט רז נבון

המבקשים:

  1. בנימין רוקח
  2. עץ בראשית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אור נוריאל

נגד

המשיב:
תומר תשובה
ע"י ב"כ עו"ד טובה פריד

פסק דין

לפניי בקשתם של המבקשים , להורות על ביטול שלושה פסקי בוררות, שניתנו על ידי הבורר, הרב משה יעקב רודרמן (להלן: "הבורר").
בקשת הביטול ופסק הדין החלקי אשר ניתן בהסכמה, אשר ייתר חלק מן המחלוקת:
המדובר בצדדים אשר התקשרו ביניהם בשנת 2016, בהסכם לביצוע עבודות בנייה שונות בבית מגורים שהקים המשיב בתל-אביב. מכוח הוראות ההסכם, היה על המבקשת 2 (להלן: "המבקשת"), לבצע עבודות גמר באותו בית מגורים.
נוכח מחלוקות שהתגלעו, פנו הצדדים להליך בוררות לפני הבורר.
לטענת המבקשים, ניתנו על ידי הבורר שלושה פסקי בוררות שאותם הם ביקשו לבטל במסגרת הליך הזה:
פסק בוררות מיום 13 באוקטובר 2019, נושא תאריך "ערב יום כיפור תש"פ" (להלן: " פסק הבוררות הראשון").
פסק בוררות מיום 7 בנובמבר 2019, נושא גם תאריך "ט חשון תש"פ" (להלן: "פסק הבוררות השני").
פסק בוררות מיום 31 בדצמבר 2019, נושא גם תאריך "ג' טבת תש"פ" (להלן: "פסק הבוררות השלישי ").
הבקשה לביטול פסקי הבוררות הוגשה על ידי המבקשים ביום 23 בינואר 2020 (להלן: "הבקשה"; "בקשת הביטול"), ודיון בבקשה התקיים לפניי ביום 17 במאי 2020.
במסגרת הדיון שהתקיים לפניי , הגיעו הצדדים להסכמות, שאינן גורעות מיתר הטענות בתיק, לפיהן פסק הבוררות השלישי יבוטל ומחלוקות בין הצדדים הנוגעות לליקויים נטענים בביצוע עבודות הבנייה יבוררו לפני בורר חדש אשר מונה על ידי.
במסגרת זו מיניתי את אינג' יוסף גולדקלנג לשמש כבורר בין הצדדים, והוא אמור להכריע בין חוות דעת הנדסיות שיוגשו לו על ידי הצדדים.
היינו, המחלוקות הקשורות לפסק הבוררות השלישי הוסדרו בהסכמה בין הצדדים, והן אינן חלק מפסק דין זה - לאחר שניתן פסק דין חלקי בהסכמה. פסק הבוררות השלישי בוטל אפוא נוכח הסכמות הצדדים. גדר המחלוקת יתמקד אפוא רק במסמכים אשר כונו על ידי המבקשת פסק הבוררות הראשון והשני.
הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ביחס ליתר המחלוקות, ומעת שהוגשו הסיכומים ונוכח הסכמת הצדדים, כי פסק הדין יינתן על בסיס החומר הקיים בתיק וללא חקירות, באה הכרעה זו.
האם בקשת הביטול הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך בדין?:
עוד בטרם בחינת הטענות לגופן, יש להכריע תחילה בטענות המשיב , לפיהן הבקשה דנן הוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין . ככל שתתקבל טענה זו, הרי שמשמעות הדבר היא, כי דין הבקשה להיות מסולקת על הסף.
סעיף 27 (א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") קובע, כי לא יזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק בוררות שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן ב פני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר.
בענייננו, פסק הבוררות הראשון ניתן בחודש אוקטובר 2019 - ערב יום הכיפורים, והומצא לידי המבקשים בדוא"ל ביום 13 באוקטובר 2019 (נספח "9" לבקשה); פסק הבוררות השני ניתן ביום 7 בנובמבר 2019 והומצא לידי המבקשים בדוא"ל ביום 11 בנובמבר 2019 (נספח "10" לבקשת המבקשים).
בקשת הביטול הוגשה רק ביום 23 בינואר 2020.
ככל שהדברים נוגעים לפסק הבוררות הראשון והשני, הרי שעל פני הדברים בקשת הביטול הוגשה באיחור לא מבוטל ובחלוף 45 יום ממועד המצאת פסקי הבוררות (ככל שמ דובר בפסקי בוררות ולכך אתייחס בהמשך), מבלי שאף הוגשה בקשה להארכת מועד.
בדיון שהתקיים לפניי טענו המבקשים, כי חרף העובדה שפסקי הבוררות הראשון והשני הומצאו במועדים הנזכרים לעיל בחודשים אוקטובר ונובמבר 2019 באמצעות דוא"ל (ואין כל מחלוקת בדבר הידיעה על קבלתם במועדים אלה) , הרי שאין מדובר בהמצאה כדין, ומשכך הם לא אחרו את המועד להגשת הבקשה.
אינני יכול לקבל טענה זו של המבקשים ודינה להידחות.
מעיון בהסכם הבוררות עולה, כי הצדדים מסרו גם את כתובות הדוא"ל שלהם לבורר בכתב, תוך שהם קובעים, כי כתובת זו מהווה כתובת לצורך המצאת כתבי טענות, לאמור:
"הכתובות בראש הסכם זה יחשבו כתובות הצדדים לכל דבר ועניין, לרבות המצאת כתבי בי דין והחלטות; כל צד רשאי לשנות את כתובתו לכתובת אחרת בישראל בהודעה בכתב אשר תימסר לבורר ולצד השני".
משמע- הצדדים לבוררות גילו דעתם, כי ניתן יהיה לבצע אליהם המצאות גם באמצעות הדוא"ל, וכך נעשה בפועל.
כתובת דוא"ל היא כתובת לכל דבר ועניין, וודאי שעה שבסעיף 9 להסכם הבוררות צוין, כי הכתובות בראש ההסכם יחשבו כתובות הצדדים לכל דבר ועניין .
המבקשים אינם חולקים על כך, כי פסקי הבוררות הומצאו להם בדוא"ל, והם גם אינם חולקים על כך, כי הדוא"ל שוגר כהלכה וכי הם צפו בפסקי הבוררות שנשלחו והתקבלו.
הטענה הנטענת כיום על ידי המבקשים מנסה למעשה לאיין את בסיס ההסכמה ולטעון, כי שיגור פסקי הבוררות לכתובת הדוא"ל הינו פגום כביכול. לכך אין ליתן יד.
נטען (בדיון שהתקיים), כי כאשר נקבע בהסכם הבוררות שניתן יהיה לשגר את ההחלטות/פסקי בוררות לכתובות שציינו הצדדים, הכוונה לא הייתה לכתובת דוא"ל נוכח המשפט "לכתובת אחרת בישראל", אלא רק לכתובת פיזית.
אינני יכול לקבל את הפרשנות הזו של המבקשים (עליה חזרו גם בסיכומיהם) . הם נתנו מיוזמתם שלהם כתובת למשלוח דוא"ל כחלק מהסכם הבוררות , הם קיבלו את פסקי הבוררות, הם התנהלו מול הבורר בדוא"ל מיוזמתם שלהם והם אף פנו לבורר באמצעות דוא"ל וכעת הם מלינים, כי מדובר בהמצאה שלא התכוונו לה. המדובר אפוא בטיעון מוקשה שלא ניתן לקבלו.
פרשנות זו אינה עולה לטעמי בקנה אחד עם הוראות הסכם הבוררות, וככל שסברו המבקשים, כי הם חפצים שכתובות הדוא"ל לא תשמש את הבורר להמצאה כפי שהסכימו בעת החתימה על הסכם הבוררות , היה עליהם להודיע זאת לבורר במהלך הב וררות בשנת 2019, ולא להעלות טענה זו לראשונה בדיון בחודש מאי 2020. הטענה לוקה אפוא גם בשיהוי.
פרשנות זו של המבקשים, חותרת לטעמי גם אחר תכליות נוספות של הליך הבוררות. עניינן, קיומו של מנגנון יישוב סכסוך מהיר ויעיל. מעת שצדדים קובעים דרך התנהלות של הגשת כתבי טענות/קבלת החלטות ופסקי דין גם בדוא"ל, הרי שיש לעודד זאת כחלק מתכליות הליך הבוררות.
לא מצאתי גם ממש בטענות שעלו בסעיף 24 לסיכומי המבקשים על כך ש"נקודה פסיק" (;) בסעיף 9 להסכם הבוררות, מלמדת כביכול שהסכם הבוררות נוקב רק בכתובת פיזית להמצאה , נוכח הסיפא של הסעיף שמאפשר את שינוייה של הכתובת לכתובת אחרת בישראל.
גם אם הסכם הבוררות מתייחס לשינוי כתובת בישראל, הרי שלהבנתי רכיב זה מתייחס לכתובת למשלוח דואר רגיל שניתנה על ידי הצדדים. רכיב זה איננו מתייחס לשינוי כתובת דוא"ל. למעלה מכל אלה - בענייננו, התנהגותם של הצדדים לימדה על הסכמה למשלוח באמצעות דוא"ל והניסיון כיום להעלות טענות הקשורות לניסוחה של "נקודה פסיק" באחד מסעיפי הסכם הבוררות הינו מוקשה, בלשון המעטה.
כאן המקום לציין, כי אף אלמלא היו הצדדים נותנים את הסכמתם החוזית לקבל את פסקי הבוררות באמצעות דוא"ל, הרי שבמקרה דנן, שבו אין מחלוקת, כי פסקי הבוררות התקבלו במועדים הנזכרים לעיל, הרי שיש להעדיף את מועד הידיעה בפועל שהיה ברור ונהיר למבקשים, והוא המחייב. הדבר מתחייב נוכח חובת תום הלב, כמו גם ההשתק והמניעות יש לייחס למבקשים אשר קיבלו את פסקי הבוררות "בזמן אמת", קראו אותם, היו ערים לתוכנם וכעת הם מנסים להיאחז בזיז כלשהו כדי לטעון, כי ההמצאה לא בוצעה כדין.
ר' רע"א 449/04 דני בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף עפולה ( 09.12.2004):
"...כאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית, משנוצר מעין השתק. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר הידיעה היא מוצקת וברורה, ותנאי הוא שכזאת תהא הידיעה, לא פחות";
ר' גם ע"א 4637/16 הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית נ' פארוק איברהים יעקוב (15.10.2017):
"ההנחה העומדת בבסיס החלטות אלו היא כי בימים הסמוכים למועד ידיעה על החלטה יכול בעל הדין להניח שזו תומצא לו בסמוך לכך, ואין מקום לכך שיעמוד לרשותו לבסוף פרק זמן קצר מזה הקבוע בדין בשל המתנתו להמצאה. אולם כאשר נוקפים הימים (כך שמסתבר יותר כי ההחלטה לא תומצא כלל), אין באפשרותו של בעל דין להיבנות מהיעדר ההמצאה ועליו לפעול בתום לב דיוני ולהשיג על ההחלטה על יסוד ידיעתו. זאת בפרט כאשר ידיעתו זו מבוססת על צפייה בהחלטה, על נימוקיה, באתר "נט המשפט".
לעניין חובת תום הלב המוטלת על המבקשים, כאשר פסק הבוררות הגיע לידיהם בפועל, אך הם פעלו באיחור, ר' גם רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן, פ"ד נט (2) 440 (2004), לאמור:
"עם זאת אם חרף היעדר המצאה כדין כאמור הגיע כתב-בי-הדין בפועל לידי בעל-הדין, וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על-פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום-לב, חובה על בעל-הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על-פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב-בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב-בי-הדין בידיו וידיעת תוכנו הוא לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי-המצאה פורמאלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ועם תכליתו וכן עם התפיסה המושרשת שלפיה חובת תום-הלב, החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן, חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם".
להשלמת התמונה יוער, כי ביום 1 במאי 2020, הגישו המבקשים השלמת טיעון ביחס לשאלה האם בקשת הביטול הוגשה באיחור אם לאו. נטען שם, כי בהסתמך על רע"א 1531/14 אבו דעוף נ' אבו דעוף ( 14.7.2014), מועד תחילת מניין 45 הימים להגשת בקשת ביטול פסק בוררות מתחיל להימנות מביצוע מסירה אישית (המבקשים חזרו על כך גם בפרק "ב" לסיכומיהם).
אינני יכול להסכים לפרשנות זו של המבקשים ואציין, כי מקריאת הציטוט השלם (ולא החלקי) עולה תמונה אחרת, לפיה: 1) בהעדר הוראה אחרת בהסכם הבוררות יש לבצע את המסירה בהתאם להוראות הדין- דא עקא שבענייננו קיימת הוראה אחרת בהסכם הבוררות ועניינה המצאת כתבי הטענות לפי הכתובת שנמסרה לרבות בדוא"ל – היינו, סוגיית ההמצאה לפי הוראות הדין אינה חלה ; גם אם הייתה חלה מאפשרות התקנות המצאה בדוא"ל- ראה תקנה 497 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 2) גם כאשר מבוצעת ההמצאה בהתאם להוראות הדין, קרי תקנות סדר הדין האזרחי או סעיף כ לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, הרי שהמש ותף להן הוא הדרישה, כי פסק הבוררות הכתוב יימסר גופו לנמען ואין די בדיווח בעל פה בדבר התוצאה האופרטיבית. בענייננו, אין מחלוקת כי לא מדובר על דיווח בעל פה וכי פסקי הבוררות נמסרו והתקבלו בידי המבקשים.
גם טענות המבקשים בסיכומיהם לפיהן המבקש הוא אדם מן היישוב אינה מעלה או מורידה לעניין זה. גם אם לא הבין את פסק הבוררות הראשון, הרי שאז בא פסק הבוררות השני וחזר על עיקרי החיובים. אלא שהמבקשים לא עשו דבר ולא פנו בבקשה לבטלו, הגם שהחיובים מכוח פסק הבוררות היו ידועים להם.
גם הטענות לפיהן פנה המבקש לבורר כדי שיסביר לו את הדברים הינן מוקשות. חיובי הבורר היו ברורים וחד משמעיים. הם לא הצריכו הבהרה.
סיכום הדברים: בקשת הביטול ביחס לפסק הבוררות הראשו ן והשני , הוגשה באיחור ושלא בהתאם להוראות הדין -
אשר לפסק הבוררות הראשון (לגביו אני סבור, כי אין מדובר כלל בפסק בוררות ועל כך אפרט בהמשך), הרי שאם הוא הומצא למבקשים ביום 13 באוקטובר 2019, הרי שהמועד להגשת בקשת הביטול, היה ביום 1 בדצמבר 2019 (כאשר פגרת סוכות אינה באה במניין בימים). בפועל הוגשה בקשת הביטול ביום 23 בינואר 2020.
אשר לפסק הבוררות השני, הרי שאם הוא הומצא למבקשים ביום 11 בנובמבר 2019, הרי שהמועד להגשת בקשת הביטול, היה ביום 19 בדצמבר 2019 (כאשר פגרת סוכות אינה באה במניין בימים). בפועל הוגשה בקשת הביטול ביום 23 בינואר 2020.
משמעות הדברים הינה אחת- בית משפט זה לא יכול לדון בבקשה לביטול פסק הבוררות הראשון או השני, ודין הבקשה להורות על ביטולם של פסקי בוררות אלה להיות מסולקת על הסף, נוכח הגשתה באיחור.
למעלה מן הצורך- לא הובא טעם מספק להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות, וממילא שלא הוגשה בקשה שכזו. הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות באה רק במסגרת כתבי הטענות הנוספים שהוגשו על ידי המבקשים.
מבלי לגרוע מן האמור לעיל אציין, כי אף אם הייתי מוגשת לי בקשה להארכת מועד, לא הייתי נעתר לה.
סעיף 27(א) לחוק הבוררות מאפשר לבית המשפט להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות מטעמים מיוחדים שיירשמו (כדוג מת תקנה 528 לתקנות סדרי הדין האזרחי). המשמעות היא, כי בית המשפט צריך להשתכנע, כי ישנו טעם ממשי ומיוחד המצדיק את הארכת המועד.
בהפ"ב (ת"א) 40067-04-19 סא.ד.ר חברה לעבודות בנין בע"מ נ' אלמיר יזום והנדסה בע"מ (31 ביולי 2019), ציינה כבוד הרשמת גרוסמן, כי יש צורך בטעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת ההליך על ידי בעל-דין. עוד הוסיפה, כי: "הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים באופן מהיר ויעיל את הליכי הבוררות".
אינני סבור, כי הוכח טעם מיוחד שמסביר את אי הגשת בקשת הביטול במועדה. עצם העובדה, כי המבקש לא היה מיוצג אינה מהווה טעם מיוחד. יוער, המבקשים ידעו משך תקופה ארוכה, כי יש בכוונת הבורר לחייבם בתשלום כספים (פסק הבוררות הראשון) אך לא פנו בבקשה לבטלו. הדבר נזקף לחובתם.
בספרה של פרופ' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית, תשס"ה-2005, כרך ב' בעמ' 1137-1138, הובהר כי לצד הצדקת האיחור (שעליה יש ל שים דגש מיוחד) יש גם לשכנע בסיכויי ההצלחה. כפי שאבהיר להלן, גם סיכויי הצלחה לא קיימים בהליך זה.
לכאורה, די היה בכך כדי לסיים את הדיון בתיק זה, ואולם למעלה מן הצורך ולאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את טענות הצדדים סברתי, כי אף אלמלא הוגשה בקשת הביטול באיחור היה מקום להורות על דחיית בקשת הביטול לגופה.

פסק הבוררות הראשון איננו פסק בוררות וממילא שחוק הבוררות אינו חל עליו :
למען הסדר הטוב אציין, כי אינני סבור שפסק הבוררות הראשון, עולה כדי פסק בוררות כמובנו בחוק הבוררות.
סעיף 20 לחוק הבוררות קובע כדלקמן:
"פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו".
בענייננו, פסק הבוררות הראשון איננו חתום על ידי הבורר, והוא גם אינו נושא את הכותרת פסק בוררות (הגם שאין לטעמי הכרח בכותרת זו).
בהפ (י-ם) 534/00 רקפת שיווק נייר בע"מ נ' אברהם זלצמן (11.10.2001), עמד בית המשפט המחוזי, על יסודות הכתב הקונסט יטוטיביים של החתימה כתנאי להכרה בפסק בוררות , לאמור:
"יסודות ה"כתב" המפורטים בסעיף 20 לחוק הם קונסטיטוטיביים ולא ניתן להתנות עליהם. סעיף 20 לחוק המורה בבירור כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר. לא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין."
עוד קבעה הפסיקה, כי בהיעדר חתימה אין פסק בוררות, וממילא שחוק הבוררות אינו חל עליו. ר' לעניין זה, הפב (י-ם) 3245-07-19‏ ‏ עזבון המנוח אחמד סלאמה נ' יצחק בן אברהם (18.9.2019):
"כך נקבע כי לנוכח הוראת סעיף 20 ב חוק הבוררות, המחייבת ש"פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה", לא ניתן לאשר פסק בוררות שאינו נושא את חתימת הבוררים או את התאריך שבו ניתן. שכן, מסמך שאינו נושא פרטים אלו, אינו בגדר פסק בוררות (ראו לעניין זה: ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339 (1977), כבוד השופט ח' כהן, פסקה 3 (להלן – עניין הלוי); רע"א 1023/09 ק' כאצ'ר בניה ופיתוח בע"מ נ' בלושטיין חי (אילת) בע"מ [פורסם בנבו] (18.8.2009), כבוד השופט י' דנציגר, פסקאות 8-7 (להלן – עניין כאצ'ר); רע"א 1730/12 וולנר נ' רוזנצוויג [פורסם בנבו] (8.5.2012), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 7). על פסק בוררות מעין זה, הוסיפה כבוד השופטת מ' בן-פורת בעניין הלוי, את הדברים הבאים: "השאלה, אם הכתב שאישורו או ביטולו מתבקש 'פסק בורר' הוא אם לא, קודמת לכל הוראה באשר למועד ולצורת הבקשה. באין פסק, אין מה לאשר או לבטל ואין חוק הבוררות חל על כתב כזה". כן הטעימה, כי אף "אין לשמוע ראיות חיצוניות באשר למהותו של הכתב, שתכנו צריך לדבר בעד עצמו" (שם) ". [הה דגשה אינה במקור]
מקובלת עליי בענייננו, טענת המשיב לפיה פסק הבוררות הראשון הוא מסמך לעיון שהועבר לצדדים על ידי הבורר בטרם נתינתו (מדובר בטיוטת פסק הדין-פרקטיקה שאינה נהוגה בבתי המשפט אך יש והינה אפשרית בהליך בוררות בגדרו הבורר פטור מסדרי הדין ומדיני הראיות, לאחריו התקיימה ישיבה נוספת, ורק לאחריה ניתן פסק הבוררות השני- אשר נחתם בחתימה ובחותמת של הבורר).
מסקנת הדברים הינה אם כן, כי פסק הבוררות הראשון אינו פסק בוררות. מכאן שלטעמי, גם אלמלא אחרו המבקשים להגיש בקשה לביטולו, לא היה מוסמך בית המשפט לדון בבקשה לביטולו, שכן מדובר במסמך לא חתום שחוק הבוררות אינו חל עליו. בהיבט האופרטיבי, גם המשיב מסכים לכך, כי אין מדובר בפסק בוררות (סעיף 6 לכתב התשובה מטעמו).
משמעות האמור הינה אם כן, כי מעת שהמשיב מסכים, כי פסק הבוררות הראשון איננו פסק בוררות, וגם המבקשים עותרים לבטלו, הרי שממילא שני הצדדים תמימי דעים, כי מדובר במסמך שאין לו תוקף מחייב.
מבלי לגרוע מכל אלה- הרי שגם אלמלא הוגשה בקשת הביטול, לא היה מקום להורות על ביטול פסק הבוררות השני :
ד.1. רקע -
פסק הבוררות השני ניתן ביום 7 בנובמבר 2019 והוא נושא את הכותרת: "פסק בוררות".
במסגרת פסק הבוררות מובאת התייחסות למחלוקות שונות שהתגלעו בין הצדדים, שעה שהמבקשים ביצעו עבור המשיב עבודות בנייה (גמרים) בבית שהוקם על ידו.
פסק הבוררות עוסק בנושאים שונים שהובאו לפני הבורר, לרבות ובכלל זה עבודות נוספות, תשלומים שהם פועל יוצא מכך, עבודות לקויות, עיכובים בביצוע הבנייה ועוד.
בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות, נסמכת למעשה על שתי עילות הקבועות בסעיף 24(3) ו- 24(4) לחוק הבוררות.

ד.2. דין הטענה לפיה יש לבטל את פסק הבוררות השני, נוכח חריגה מסמכות כמובנה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות להידחות סעיף 24(3) לחוק הבוררות קובע עילת ביטול כדלקמן: "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות".
טענת המבקשים:
הצדדים הסכימו, כי הבורר ידון אך ורק בטענות המבקש בנוגע לתשלומים המגיעים לו ובמחלוקת בנוגע לרווח קבלני בלבד; משכך שעה שהבורר דן בתשלומים שאינם מגיעים למבקש ובכלל זה בתביעה שכנגד הרי שהוא חרג מסמכותו. עוד חרג הבורר מסמכותו שעה שהוסיף על פסק הבוררות הראשון במלל בפסק הבוררות השני, וכן עת דן הוא ביחס לליקויים בנכס.
תשובת המשיב:
סמכות הבורר השתרעה על פני טענות שהעלו שני הצדדים, ומשכך העלה המשיב טענות הקשורות לתשלומים ובכלל זה ביחס לטיב העבודות. לטענת המשיב פסק הבוררות עסק באופי החשבונאי של התשלומים ולא בטיב העבודות.

דיון והכרעה:
אינני סבור, כי הבורר חרג מסמכותו.
תניית הבוררות הקבועה בהסכם הבוררות היא תנייה שאותה ניתן לפרש בצורה רחבה. מדובר בתנייה שמתייחסת לסכסוך בנושא תשלומים הקשורים לבנייה. אין מדובר במחלוקת קונקרטית ובוודאי שלא רק במחלוקת שאותה מביא המבקש.

מעבר לאמור, הרי שגם ההלכה הפסוקה קובעת, כי יש ליתן להסכם הבוררות פרשנות רחבה. ר' לעניין זה, רע"א 8747/07 אפלבוים נ' דניאל (פורסם בנבו, 4.2.08), שם נקבע לעניין זה, כי:
"הלכה היא כי במקרה של ספק יש לפרש את הסכם הבוררות בצורה רחבה, וזאת על מנת ליתן תוקף לכוונת הצדדים לברר את הסכסוכים ביניהם באמצעות בוררות (ראו: ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605, 612 (1989); ע"א 772/94 דנאל יזום ופיקוח (1990) בע"מ נ' אבנית פרופרטיס (אינטרנשיונל) בע"מ (לא פורסם, 3.5.1994); ע"א 5820/98 רסידו סי בע"מ נ' שמשון קידוחים ובניין בע"מ, פ"ד נב(4) 769, 772; רע"א 7146/06 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' חברת מטרודן באר שבע בע"מ (לא פורסם, 15.1.2007)) ."

טענת המבקשים, לפיה היה על הבורר לדון רק בתביעתם, וכי לא הייתה לו סמכות לדון בתביעה שכנגד של המשיב הינה טענה שאין לה כל תימוכין בהסכם הבוררות. נהפוך הוא- הסכם הבוררות כולל כאמור תניית בוררות רחבה שמאפשרת הגשת תביעות הדדיות או שמיעת טענות הדדיות , ובלבד שהן מתייחסות למחלוקות הנוגעות לתשלומים עבור בניית הווילה (טוען המשיב בסיכומיו, כי כלל לא הייתה תביעה שכנגד- ואולם בפועל חיובו המבקשים לשלם כספים, כך שטענות הדדיות נטענו).

גם ההפניה בסעיף 54 לסיכומי המבקשים, לדוא"ל משנת 2018 שהוחלף בין הצדדים ממנו מסיקים המבקשים, כי הכוונה המקורית להתדיין התייחסה לטע נות המבקש בלבד, אינה תורמת לענייננו. הסכם הבוררות שנחתם בשלב מאחור יותר קובע את גדר המחלוקת, ואת גדר ההתדיינות. תניית הבוררות מאפשרת כאמור הגשת תביעות הדדיות, כפי שנעשה בפועל.

המבקשים אינם שבעי רצון מחיובם בתשלום כספים, ומכאן שהם תוקפים את היתכנות הגשת התביעה שכנגד מצד המשיב. דא עקא וכפי המפורט לעיל, אין כאן כל חריגה מסמכות. לכל היותר יש לפנינו ניסיון לערער על החלטת הבורר, ולכך אין ליתן יד.

גם הטענה בסעיף 59 לבקשת הביטול, לפיה הוציא הבורר פסק בוררות שונה ומתוקן דינה להידחות. פסק הבוררות המכונה על ידי המבקשים פסק הבוררות הראשון, איננו פסק בוררות. פסק הבוררות המכונה פסק הבוררות השני הוא הפסק הראשון שניתן בעניינם של הצדדים. על כך הרחבתי לעיל.

אשר לטענה בסעיף 60 לבקשה בדבר דו"ח ליקויים – הרי שסוגיית הליקויים אינה נדונה יותר כפלוגתא, נוכח הסכמות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי לברר מחלוקת זו בבוררות נפרדת ומכאן שהדבר אינו דורש הכרעה. ממילא שהחיוב הכספי מושא הליך הבוררות ופסק הבוררות השני, אינו נוגע בסוגיה זו.
ד.3. דין הטענה, לפיה יש להורות על ביטול פסק הבוררות השני נוכח הוראות סעיף 24(4) לחוק הבוררות (עיוות דין), להידחות:
תנאי לקיומה של עילת ביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות הוא שהוכחה פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי (ולשם הדיוק בזכות הטיעון) להבדיל מפגיעה פורמאלית גרידא וכי לא בנקל יורה בית המשפט על ביטול פסק בוררות בשל הטענה כי לא ניתנה לצד הזדמנות לטעון טענותיו או להביא ראיותיו ( רע"א 7818/11 אברהם בבזדה נ' עיריית גבעת שמואל - 6.10.2013).
עמד על כך כבוד השופט דנציגר, ברע"א 6327/12 עופר ניב נ' דן חברה ציבורית לתחבורה (1.9.2013):
"ככל יתר עילות הביטול אף עילת הביטול שבסעיף קטן (4) פורשה בצמצום רב. ברוח זו, נפסק כי פגיעה בזכות הטיעון של צד לבוררות תצדיק את ביטול פסק הבוררות רק כאשר יהיה מדובר בפגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי ולא בפגיעה פורמאלית בלבד"
וכן:
"למעשה, בית משפט זה נעתר רק במקרים חריגים לטענת צד לבוררות לפיה לא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו או להביא ראיותיו וביטל בשל כך פסקי בוררות".
לטענת המבקשים, לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם. עוד מלינים המבקשים, כי העובדה, כי הבורר קיבל לידיו דו"ח ליקויים והוציא מלפניו את פסק הבוררות השלישי מטילה צל כבד על הבוררות.
אשר לפסק הבוררות השלישי – סברתי, כי אכן זה ניתן מבלי שניתנה למבקשים האפשרות להשמיע את טענותיהם, ומכאן שהמלצתי לצדדים לבטלו (ניתנה החלטה המורה על תשלום כספים נוכח קבלת חוו"ד הנדסית, מבלי שניתנה למבקשים זכות תגובה) . הצדדים קיבלו את המלצתי זו ונקבע מנגנון בוררות חדש.
יחד עם זאת, אינני סבור, כי פגם זה שתוקן נוכח התערבות בית המשפט משליך על כל הליך הבוררות, ויש בו כדי להביא לביטול פסק הבוררות השני.
בענייננו, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים, בדבר אי מתן הזדמנות לטעון את טענותיהם, וודאי שלא הובאה ראייה או אסמכתא בדבר פגיעה מהותית בזכות הטיעון. ובוודאי שלא נגרם למבקשים כל נזק מהעדר או מניעת הבאת ראיותיה ם שאותן לא טרחו לפרט.
אציין כי המבקשים לא טרחו להציג בפני בית משפט זה, תמונה מלאה אודות פגיעה בזכות הטיעון שלהם, למעט אזכור מעורפל בס עיף 61 לבקשה , לפיו "לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא את ראיותיו הן בעניינים שבמחלוקת (...) והן בעניינים נוספים שהבורר מצא לנכון לדון בהם תוך חריגה מסמכותו" – לא הובאה שום אינדיקציה לדברים, ולא הובאו כל ראיות בקשר לכך.
לא הובאו ראיות בדבר פנייה לבורר לזמן עד להעיד שסורבה; לא הובאו תימוכין לסירוב הבורר לשמוע את המבקשים ומכאן שהטענות מוקשות. ממילא גם שפסק הבוררות הראשון איננו פסק בוררות, ועד שניתן פסק הבוררות השני (שהוא הראשון למעשה), נערכה פגישה מול הבורר וניתנה למבקשים האפשרות לטעון את טענותיהם בהתייחס לטיוטה לעיון שהעביר הבורר.
לא מצאתי אפוא עיוות דין.
סוף דבר :
דין הבקשה להידחות.
יש לשוב ולהזכיר מושכלות ראשונים – בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הבורר; מידת ההתערבות של בית המשפט הינה מוגבלת ומצומצמת לעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות. מעבר לכך, כי עילות ביטול אלה אינן מתקיימות בענייננו, הרי שאת עילות הביטול יש לפרש בצמצום, זאת נוכח המדיניות המעדיפה מתן תוקף לפסק הבוררות.
אינני עושה צו להוצאות, שכן טענות המבקשים ביחס לפסק הבוררות השלישי היו מוצדקות, והוא בוטל בהסכמה בדיון שהתקיים לפניי, מבלי שנפסקו הוצאות לחובת המשיב.
בהתאם, אני מורה על אישורו של פסק הבוררות השני- תוך שאני מבהיר, כי יישומו של סעיף 9 לפסק הבוררות השני מתנהל בהליך בוררות נפרד.
המזכירות תדוור לצדדים.

ניתנה היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בנימין רוקח
נתבע: תומר תשובה
שופט :
עורכי דין: