ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק טובלי נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה הגליל" :

בפני כבוד ה שופט עמית רוזינס

המבקש

יצחק טובלי
ע"י ב"כ עו"ד שלומי בלומנפלד

נגד

המשיבה
הועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה הגליל"
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל סיגל

החלטה

בפני בקשה לביטול צו מינהלי להפסקת עבודה שניתן ביום 11/5/2020, על ידי מהנדסת המשיבה מכ וח סמכותה על פי סעיף 216(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") , לפיו נצטווה המבקש להפסיק לבצע עבודה אסורה של הריסת לול ובנייתו מחדש ללא קבלת היתר (להלן: "העבודות"), במקרקעין הנמצאים במושב אבן מנחם והידועים כגוש 19840, חלקה 5, מגרש 27.
טענות הצדדים
בבקשה ובתצהיר המבקש שצורף לה נטען, ש למבנה הנזכר בבקשה יש היתר בניה; העבודות המבוצעות לא משנות את המצב הקיים והמאושר בהיתר הבניה ולא שינוי ייעודי או תכנוני ; העבודות המבוצעות אינן טעונות היתר לפי סעיף 145 לחוק; מדובר בעבודות פטורות מהיתר על פי תקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד-2014 (להלן: "תקנות הפטורים") .
עוד נטען בבקשה כי מדובר בפעולת אכיפה סלקטיבית, כנגד מי שאוחז בידו היתר כדין בלבד, כאשר בסביבתו לולים ו מבנים רבים ללא היתר שהמשיבה לא פועלת נגדם.
המשיבה הגישה תשובה לבקשה במסגרתה טענה, כי טענות המבקש סתמיות ולא מגובות באסמכתאות כלשהן. הצו הוצא בעקבות ממצאים מתועדים בדו"חות פיקוח ותמונות שצורפו לתגובה , לפיהם המבקש פרק לול ישן, למעט רצפת הבטון ובנה במקומו מבנה חדש עשוי קונסטרוקציית מתכת חדשה, באותו שטח של הלול הישן אך גבוה יותר.
טענת המבקש שיש לו היתר בנייה לביצוע העבודות נשללה. כמו כן נשללו הטענות שמדובר בעבודות שאינן טעונות היתר או שהן פטורות מהיתר.
ביחס לטענה בדבר אכיפה בררנית נטען, כי טענה זו איננה רלוונטית לשלב זה של ההליכים , וכי טענת המבקש בדבר קיומם של לולים אחרים בסביבה, ישנים, שלא טופלו, איננה רלוונטית לעניין העבודות החדשות שהמבקש מבצע.
לאחר שהוגשה תשובת המשיבה הגיש המבקש בקשה לזמן לעדות את יו"ר הועדה, מהנדסת הועדה והמפקח, וכן להורות למשיבה להמציא לו את כל ההיתר ים שהוצאו במושב אבן מנחם, לצורך ביסוס טענת אכיפה בררנית.
נוכח ספק אם סדרי הדין בהליך דנן מאפשרים שמיעת עדים, ובהתחשב בכך שבקשה זאת הוגשה ביום 4/6/20, יום דיונים אחד בלבד לפני המועד שנקבע לדיון בבקשה העיקרית (7/6/20) , מבלי לאפשר תגובת הצד השני, דיון והכרעה בה, ואם תתקבל - זימון עדים מבעוד מועד, דחיתי את הבקשה לזימון העדים לישיבה זאת.
טענות הצדדים בדיון
במהלך הדיון בבקשה שהתקיים ביום 7/6/20, הוסיף ב"כ המבקש טענות נוספות כדלקמן:
בעניין חובת ההיוועצות שיש לבצע בטרם מתן הצו, מהמסמכים שצורפו לתשובת המשיבה מתברר כי ההיוועצות קוימה ביום 11/5/20 והצו עצמו נחתם באותו יום, כך שאין לדעת האם ההיוועצות נערכה לפני החתימה על הצו או לאחריו.
עוד טען ב"כ המבקש בעניין זה, כי מי שקיים עמו חובת ההיוועצות הוא עו"ד מיכאל סיגל, אשר מייצג את המשיבה בהליך דנן. לשיטתו, אין זה נכון ולא אפשרי שאותו גורם שלקח חלק פעיל ואף עובדתי בהליך מסוים יהיה גם הגורם המייצג בביהמ"ש באותו הליך ממש. הגורם הנכון לשאול אותו בעניין זמן קיום חובת ההתייעצות הוא עו"ד סיגל, אך לא ניתן לעשות את זה כשעו"ד סיגל מייצג בתיק.
בעניין הבקשה לזמן עדים ולחקור את נציגי המשיבה טען ב"כ המבקש בדיון, שראוי לאפשר לו לחקור לפחות את המפקח שהגיש תצהיר והיה נוכח בדיון, כדי לאפשר לו לברר מחלוקות עובדתיות שניתן לברר רק באמצעות חקירת נותן התצהיר, והפנה למקרים בהם אפשרו בתי המשפט לעשות כן.
עוד הציג ב"כ המבקש במהלך הדיון, היתר בניה לבניית לול (מוצג ת/1) שהמבקש קיבל בשנת 1981. לטענתו, העבודות החדשות בוצעו עקב התבלות הגג והמבנה הישן כולו, הן אינן שונות ממה שהותר בהיתר הבניה ולכן , לא מצריכות היתר בניה חדש.
בנוסף, הציג ב"כ המבקש במהלך הדיון תמונה של לול שנבנה על ידי השכן (ת/2) , שהתלונן כנגד העבודות שמבצע המבקש, אשר לטענתו, נבנה ללא היתר ולא ננקטו פעולות אכיפה נגדו.
בתשובה לטענות ב"כ המבקש בעניין ייצוג הוועדה בבית המשפט על ידי אותו עורך דין שקיים את חובת התייעצות, הפנה ב"כ המשיבה להוראות החוק, לפיהן יש לקיים את ההתייעצות דווקא עם התובע של הוועדה, שהוא זה שמוסמך לייצג אותה בבית המשפט.
לגופה של טענת המבקש בדבר הספק אם ההתייעצות קוימה לפני או אחרי מתן הצו השיב ב"כ המשיבה, כמי שההתייעצות קוימה אתו, כי הצו נחתם לאחר קיום התייעצות.
בתגובה לטענות המבקש בדיון ולמסמכים שהציג, טען ב"כ המשיבה, כי תוקפו של היתר הבניה שהמבקש הציג משנת 1981 פקע לפני שנים רבות ולא ניתן להסתמך עליו. הלול שהמבקש בונה מחדש הינו אמנם באותו שטח, אבל בעל צורת גג שונה וגבוה יותר. הריסה ובניה מחדש של בניין , כפי שרואים בתמונות שצירפה המשיבה, היא פעולה טעונה היתר בניה לפי סעיף 145 לחוק שלא חוסה תחת תקנות הפטור ים שהמבקש מסתמך עליהן. לא מדובר בהחלפה של אלמנטים שהתבלו כגון רעפים או לוח פח, אלא בהריסה של כל הבניין, למעט הרצפה, ובנייתו מחדש לגמרי, כולל הקונסטרוקציה כולה.
בעניין הלול של השכן שהמבקש הציג את תמונתו בדיון, טען ב"כ המשיבה שמדובר בהרחבת חזית, ו כי היה על המבקש להציג את התמונה והטענות בעת הגשת הבקשה ולפחות מייד לאחר שהוגשה התשובה לבקשה ולא במהלך הדיון, בהפתעה. כמו כן, טען כי אין לדעת אם הלול של השכן נבנה בהיתר אם לאו. בכל מקרה, מדובר בבניין ישן , קיים ולא בבניין חדש שמבוצעות בו עבודות בניה היום, כפי שנעשה אצל המבקש.
דיון והכרעה
לגופו של הצו
המבקש טען כאמור, כי למבנה הנזכר בצו יש היתר בניה; העבודות המבוצעות לא משנות את המצב הקיים והמאושר בהיתר הבניה; העבודות אינן טעונות היתר לפי סעיף 145 לחוק ו פטורות מהיתר על פי תקנות הפטורים.
נוכח טענות הצדדים בבקשה ובתשובה, המסמכים שהוצגו בפני ודברי שני הצדדים בדיון שהתקיים, התבררו עובדות רלוונטיות, ברמת הוכחה נדרשת לשלב זה של ההליכים, כדלקמן:
ביום 6/10/1981 ניתן לתובע היתר בנייה לבניית לול בשטח כולל של 420 מ"ר (בקונטור מלבני של 12 מ' X 35 מ'). על פי הגרמושקה המהווה חלק בלתי נפרד מההיתר , בהתאם לקנה המידה של הגרמושקה, גובה קירות המבנה כ- 5 מ' והגג הוא דו שיפועי בעל רום מירבי של כ- 8 מ'.
טופס ההיתר והגרמושקה הוגשו על ידי המשיבה בתשובה לבקשה וכן על ידי המבקש עצמו במהלך הדיון, וסומנו ת/1.
המבקש בנה את הלול על פי היתר הבניה הנ"ל בשנת 1981 ולאחרונה, פירק את כל הלול, כולל לוחות הגג, לוחות הקירות והקונסטרוקציה כולה, למעט רצפת הבטון וחגורה היקפית בגובה של כמטר אחד שנשארו.
הדברים התבררו מתמונות ברורות לגמרי שהציגה המשיבה ואף מדברי המבקש עצמו ובא כוחו, שאישרו שהוחלפו כל הקורות והעמודים של הקונסטרוקציה. [פרוטוקול הדיון מיום 7/6/20 בעמ' 5 ש' 21 ועמ' 6 ש' 5 עד 10].
לאחר הפירוק החל המבקש לבנות את הלול מחדש, כולל קונסטרוקציה חדשה עשויה עמודי פלדה בהיקף המבנה, בגובה של כ- 8 מ' ומעליהם קורות פלדה ישרים התומכים בגג שטוח, עשוי לוחות מתכת, בגובה של כ- 8 מ'.
לטענת המבקש הוא עשה כן לאחר שהלול הישן התבלה, כדי לאפשר לו להתקין מערכת חשמל סולארית על הגג החדש.
התנאים למתן צו מינהלי להפסקת בניה נקבעו בסעיף 216(א) לחוק:
"ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה, על יסוד ביקור במקום או על יסוד דין וחשבון בכתב שהגיש לו מפקח, כי יש יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הגורמים המנויים בסעיף 243(ג) ועל כל מי שמועסק בשירותם, להפסיק באופן מיידי את העבודה..."
"עבודה אסורה" מוגדרת בסעיף 203 לחוק כך:
"בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר"
סעיף 145(א) לחוק, הוא הסעיף המרכזי הקובע אילו עבודות בנייה ושימוש במקרקעין טעונים היתר קובע:
"לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו רשות הרישוי המקומית היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:
(1) ...
(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;
בפסקה זו –
"שינוי פנימי" – שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין..."
והגדרת המושג "בנין" בסעיף 1 לחוק הוא:
"כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות –
(1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע;"
נוכח לשון החוק כפשוטה ובהתאם לפסיקה רבת ימים, לא יכול להיות ספק שהלול שבנה התובע כאמור לעיל בא בגדר המושג "בנין" ולכן, הן הקמתו והן הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, טעונים היתר בניה.
דהיינו, גם אם הלול החדש שבנה המבקש היה זהה לחלוטין ללול הישן שהרס, עדיין מדובר בעבודות בניה טעונות היתר שביצוען ללא היתר מהווה "עבודה אסורה".
המבקש הוסיף וטען כאמור, כי העבודות שביצע פטורות מהיתר לפי תקנות הפטורים, בהיותן בגדר החלפת רכיב בבניין.
גם טענה זאת לא ניתן לקבל.
הסעיף הרלוונטי בתקנות הפטורים לטענת המבקש הינו סעיף 20. סעיף זה נמצא בסימן ג' לתקנות שכותרתו "שימושים נלווים למבנה" ועניינם של סעיפיו השונים בהתאם: פרטי עזר למבנה, תאורה מצלמות מתקנים לאופניים וכו'; שלטים; מתקני אשפה ומחזור; דודי שמש מערכות מיזוג וכדומה.
להלן נוסח סעיף 20(א) לתקנות:
"החלפת רכיב בבניין הניתן להחלפה ברכיב אחר בעל מידות זהות, כגון רעפים, חלונות, צנרת מים, כבלי חשמל, כבלי תקשורת וכן החלפת חיפוי אבן בחזיתות במבנה פשוט פטורה מהיתר, ובלבד שהרכיב שיוחלף יהיה באותו מיקום. " (ההדגשה שלי – ע.ר.)
בית המשפט העליון פרש בדרך זאת את התקנות. ברע"פ 4833/18 בן עזרא נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה עכו (14/8/18), דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור נגד קביעות ערכאות קודמות, לפיהן החלפה של גג של מבנה , שיקום קירות פנים וביצוע חיזוקים קונסטרוקטיביים כולל החלפת עמוד אחד, אינן בגדר של "החלפת רכיב בבניין", כמשמעותו בתקנות ואינן בגדר "שינוי פנימי", ולכן הן טעונות היתר בניה כדין.
ובענייננו, כאשר מדובר בהריסה של בניין שלם למעט הרצפה, כולל התקרה, הקירות השלד והקונסטרוקציה כולה, כל הקורות וכל העמודים והחלפתם בחדשים, פשיטא שלא מדובר ב"החלפת רכיב בבניין". מדובר בהחלפת כל האלמנטים המבניים של הבניין, שעליהם הוא נסמך ומורכב , ולא בהחלפת פרטי עזר או שימושים נלווים למבנה כגון רעפים, חלונות, צנרת מים, כבלי חשמ ל וכדומה. פרשנות אחרת תרוקן מתוכנו את סעיף 145 לחוק כאמור, המהווה חקיקה ראשית הגוברת על חקיקת משנה ות עמוד בסתירה גמורה לתכליות חוק התכנון והבניה.
על כן, אני דוחה גם טענה זאת של המבקש.
עוד אציין כי תוקפו של ההיתר משנת 1981 היה לשלוש שנים בלבד, כפי שכתוב עליו ובהתאם להוראות הדין. ההיתר לא חודש, לא נטען שחודש וגם לא ניתן לחדש לתקופה כה ארוכה על פי החוק.
לא התעלמתי מכך שעל גבי טופס ההיתר והגרמושקה שהגיש המבקש (ת/1) הוטבעה חותמת של המשיבה: "נאמן למקור" מיום 13/1/19. לא מצאתי בכך ולו ראשית ראייה לחידוש היתר שלא נטען, ולתקופה שלא ניתן לחדש לפי החוק.
ממילא, צור ת הלול החדש שונה מהלול על פי היתר הבניה, הן בגובה הקירות, הן בצורת הגג והן בגובהו הכללי, כאמור.
על כן, גם הטענה שהבנין נבנה על פי היתר בניה בתוקף איננה נכונה.
לסיכום נושא זה, העבודות הנזכרות בצו הינן בגדר "עבודה אסורה".
לכן, התנאי המרכזי למתן הצו הוכח כדבעי, ברמה הנדרשת להליך זה, ואף מעבר לכך.
הבקשה ל זימון עדים
המבקש עתר לזמן לעדות בעלי תפקידים מטעם המשיבה, לצורך ברור עובדות העומדות בבסיס הצו, ו לצורך הוכחת טענות בדבר פגמים במעשה המינהלי - אכיפה בררנית ופגם בחובת התייעצות .
סדרי הדין בבקשות מסוג זה לא מוסדרים בחוק או בפסיקה ואכן, מותבים שונים נוהגים בהם בדרכים שונות.
סעיף 255 לחוק קובע:
"כל עוד לא נקבעו, בחוק זה או בתקנות לפי סעיף 268, סדרי דין להליכים לפי פרק זה, יידונו ההליכים האמורים בדרך ובמועדים שבהם נדונים הליכים פליליים מאותו סוג, בשינויים המחויבים."
אין בחוק או בתקנות קביעה של סדרי דין לדיון בבקשות לביטול צו הפסקה מינהלי וממילא אין בהם התייחסות לתשתית הראייתית הנדרשת ודרכי הוכחתה. משכך בהתאם לסעיף 255 לחוק יש לדון בבקשה בהתאם לסדרי הדין בהם נידונים הליכים פליליים מאותו סוג.
המתחם הנורמטיבי אליו שייך הליך זה הינו פעולות הננקטות על ידי רשויות, במהלך חקירה בגין ביצוע עבירות פליליות, לפני הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי מלא, במטרה למנוע ביצוע עבירות או לתכליות אחרות הקשורות בקיום חקירה יעילה, חילוט רכוש וכו' . הליכים שמטרתם מניעתית ולא עונשית.
מעצם מהותן, פעולות מסוג זה מגבילות זכויות של החשודים בביצוע עבירות בטרם הורשעו בדין. החל בהגבלות קשות על החופש האישי וחופש התנועה ( כגון מעצר או שחרור בערובה ובתנאים מגבילים), עבור דרך הגבלת חופש הקניין (למשל תפיסת רכוש במהלך חקירה ), המשך בהגבלת חופש העיסוק (לרבות סגירת עסקים), הגבלת זכות הבעלות על מקרקעין והקניין (כגון צווי הפסקת בניה ושימוש במקרקעין) וכדומה.
לגבי הליכי מעצר נקבע במפורש בסעיף 15(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ" ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") , כי חומרי החקירה שנוגעים לבקשת המעצר ומבססים אותה יועמדו לעיון בית המשפט בלבד. ללא אפשרות של הבאת ראיות ועדים מטעם החשודים.
במהלך חקירות של ביצוע עבירות פליליות, לא נחשפים חומרי החקירה בפני החשודים ובאי כוחם ולא נחקרים עדים .
הטעם לכך ברור: לאפשר חקירות יעיל ות לפיענוח עבירות, ללא שיבוש. מדובר ב אינטרס ציבורי בעל חשיבות גבוהה ביותר. זאת אף שמדובר בפעולות המגבילות חירויות וזכויות. לעיתים בצורה פוגענית ביותר.
לא זו אף זו, על פי חוק סדר הדין הפלילי ופסיקה ענפה על פיו, ניתן לחשוף חומרי חקירה בפני נאשמים וסניגורים רק לאחר הגשת כתב אישום (סע' 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). הגבלה זמנית זאת של חשיפת חומרי חקירה נועדה אף היא לאפשר קיומן של חקירות פליליות וירידה לחקר האמת ללא חשש לשיבוש.
מאותן תכליות וטעמים, נידונים באותה הדרך, ברגיל, גם הליכים אחרים לפי חוק המעצרים. כגון , ערר ים על החלטת קצין לעצור אדם או לש חרר אותו בערובה ובתנאים מגבילים. כך גם הליכים מאותו סוג לפי חוקים אחרים, כגון בבקשות לשחרור תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, זאת למרות שלא נקבעו לגביהם סדרי דין בחוק באופן מפורש.
הליכים אלו מתנהלים ללא הליך אדוורסרי של הבאת ראיות ושמיעת עדים וללא חשיפה של חומרי החקירה, אלא בדרך של הערכת עוצמת החשד על ידי בית המשפט , על בסיס חשיפת חומרי חקירה או ראיות לכאורה לעיני בית המשפט בלבד.
הדברים נכונים הן לגבי הבסיס הראייתי להחלטות שיפוטיות, והן לגבי הבסיס הראייתי לביקורת שיפוטית על החלטות של הרשויות הרלוונטיות.
באופן דומה, אין מקום להפוך את ההליך של בקשה לביטול צו הפסקה מינהלי (או שיפוטי) להליך ראייתי מלא.
מדובר בהליך שנועד לעצור עבודות אסורות בעת התרחשותן ול מנוע המשך ביצוע עבירות בניה, במהלך חקירה פלילית בעניין העבירות הללו, עוד בטרם הגשת כתב אישום.
גם בהליך זה אין צורך ואין מקום לבצע ברור עובדתי באמצעות הליך מלא של שמיעת ראיות כהלכתן, באמצעות עדים, וניתן להסתפק בחשד סביר בהתבסס על חומרי חקירה גולמיים המוצגים בפני בית המשפט בלבד.
ראה לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט סלים ג'ובראן ברע"פ 47/07 מור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (14/6/2007):
"ואכן הלכה היא כי יש לראות בהליך של צו הפסקה שיפוטי, הליך ביניים אשר מטרתו הינה "להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר הענין לגופו בתיק העיקרי שענינו כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית" (ראו ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673, 682-683). מכאן, שבבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית. מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים, נקבע בתקנה 3 לתקנות, כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש"יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה"." (ההדגשה לא במקור). [וראה דברים דומים שנאמרו גם בע"פ 2041/11 קיבוץ יגור נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ,מחוז חיפה (17/3/11)] .
ראה דברי כבוד השופט רון שפירא (כתוארו דאז) בע"פ (חי') 2508/07 מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור (13/11/07) :
"בקשה לצו הפסקה שיפוטי הינה הליך ביניים הדומה להליך מעצר עד תום ההליכים המשפטיים שבו בית המשפט בודק ראיות לכאורה. כך גם, בבקשה לצו הפסקה שיפוטי וצו מניעה בית המשפט אינו מכריע בדבר אשמתו או חפותו של מאן דאן. עוד אוסיף, כי רמת ההוכחה בהליך כגון דא הינה קלושה למדי" (רע"פ 47/07 מור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים ניתן ביום 14.6.07). " (ההדגשות לא במקור)
הדברים שנאמרו בפסקי הדין בעניין מור ובעניין קיבוץ יגור לגבי צו הפסקה שיפוטי אינם שונים במהותם מביקורת שיפוטית על צו הפסקה מינהלי, באשר מדובר בהליכים שמטרתם זהה.
אם נדרוש מהרשות החוקרת להוכיח טענותיה כדבעי, ונאפשר לחשוד להוכיח קיומו של ספק סביר, הגנות כאלה ואחרות וכדומה, בטרם הושלמה החקירה והוגש כתב אישום, נחטא למטרת ההליך הפלילי והחקירה. יהיה בכך בהחלט כדי לפגוע בחקירת העבירות ובהליך הפלילי.
לא זו בלבד, יהיה בכך כדי לסבך ולהאריך הליך שנועד להיות הליך יעיל וקצר למנוע ביצוע עבירות בעת ביצוען ולהפוך אותו לסאגה משפטית ארוכה ומסובכת.
כפי שנאמר על ידי כבוד השופט שפירא בפרשת קיבוץ יגור הנ"ל (2508/07):
"בשלב הדיון בבקשה לצו הפסקה שיפוטי המטרה העיקרית שהייתה צריכה לעמוד לנגד עיניו של בית המשפט קמא הינה, הפסקת המשך ביצוע עבירות פליליות. לצורך מתן הצו בית המשפט אינו צריך להכריע בכל הסוגיות העומדות על הפרק ומצויות במחלוקת בין הצדדים. אילו תפקידו היה לעשות כן, הרי שכל ההליך דא היה מתייתר ודי היה בקיום דיון עיקרי בשאלות שבמחלוקת לאחר שהוגש כבר כתב אישום."
לדעתי, במסגרת הליכים מסוג זה, ככל שהפגיעה בזכויות וחרויות חמורה יותר, יש צורך בחשד מבוסס ועוצמתי יותר ולהיפך, ככל שהפגיעה חמורה פחות, החשד הסביר יכול שיהיה עוצמתי פחות.
והנה, אפילו הליך של מעצר עד תום ההליכים, שפגיעתו בחירות הבסיסית של האדם חמורה מאוד ויכולה להיות ארוכה מאוד, מוכרע על בסיס ראיות לכאורה, ללא שמיעת עדים. מקל וחומר, בוודאי שאין מקום לאפשר הבאת עדים במסגרת ההליך דנן, שפגיעתו בזכויות החשוד פחותה בהרבה.
למעשה, על פי כל דין, אין לאדם זכות חוקית לבצע עבודות אסורות (עבודות בניה טעונות היתר ללא היתר). לכן , ככל שיש בסיס מספיק לחשד שמבוצעת עבודה אסורה, פגיעתו של הצו בזכויות ובחרויות בנות הגנה של החשוד מצומצמת ביותר, אם בכלל.
לסיכום נושא זה, לדעתי, אין בסיס בחוק או בתכליתו לייבא הליכים אדוורסריים של שמיעת ראיות במלואן להליכים כגון דנן. ההיפך הוא הנכון. אין מקום לאפשר זימון עדים במסגרתו .
העובדה שקיימים מקרים בהם בתי המשפט אפשרו שמיעת עדים, בבחינת פרקטיקה נוהגת, מבלי שהנושא נידון לגופו ולא הוכרע בהלכה מחייבת, איננה מחייבת לעשות כך גם להבא.
טענות המבקש בדבר אכיפה בררנית ו הניסיון לבססן באמצעות חקירת נציגי המשיבה ספק רב אם ניתן לשמוע טענות של הגנה מן הצדק, לרבות אכיפה בררנית, אשר על פי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 , נועדו להישמע לאחר הגשת כתב אישום ופתיחת ההליך הפלילי, בשלב זה של ההליכים.
בבר"מ 7515/07 גלינה בר בע"מ נ' ראש עיריית תל אביב -יפו, מר רון חולדאי ואח' (5/9/2007) התייחס בית המשפט העליון, כבוד השופטת מרים נאור (כתוארה אז) , לטענות בדבר אכיפה סלקטיבית כנגד צו פינוי מינהלי וכך אמר (בסע' 10 לפסק הדין):
"אף אם אניח כי טענת האכיפה הסלקטיבית מבוססת לכאורה, אין הדבר מחייב מתן הסעד המבוקש, שמשמעו אי-אכיפת הדין על המבקשת. כידוע "לכל אדם הזכות שהשלטון יפעל בשוויון. עם זאת, זכות זו אינה חזקה דיה כדי לחייב את השלטון לפעול בניגוד לחוק. בהתנגשות בין עקרון השוויון לבין עקרון שלטון החוק - יד עקרון שלטון החוק על העליונה" (בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ברק). על כן, לכאורה, אין בכוח ביטולה של האפליה כדי להעניק למבקשת זכות שאין לה בדין, ובענייננו כאמור אין בידי המבקשת רשיון עסק להפעלת הבר. "בית-המשפט לא יצווה על הרשות המינהלית לעשות מעשה - להעניק לפלוני זכות - אשר עומד בניגוד לחוק... ביטול ההחלטה המפלה אינו מציב זכות לפלוני, שכן זכותו אינה מוכרת בדין" (שם, פסקה 15) ויפים דברים אלה גם לעניין סעד בהליך ביניים. מכאן שגם במסגרת צו הביניים תרופתה של המבקשת היא בעלת היבט "שלילי" (מניעת טובת הנאה שניתנה שלא כדין לאחרים) ולא בעלת היבט "חיובי" (הענקת טובת הנאה לעצמה).
בעפ"א (חי') 112/08 אטיאס נ' עיריית חיפה (20/7/2008) יישם בית המשפט המחוזי בחיפה, כבוד השופט רון שפירא (כתוארו אז), את ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין גלינה על טענות דומות שנטענו כנגד צו הריסה מינהלי.
"...גם אם תוכח טענת האפליה, הדבר לא יסייע למערער לקבל את היתר הבניה, מאחר שבהוכחת אפליה יש לכל היותר כדי לגרום לאכיפה במקומות שבהם לא נאכף החוק ולא כדי להקל עם המערער שעבר על החוק ולהביא לאי אכיפת הדין בעניינו (ראה: בר"מ 7515/07 גלינה בר בע"מ נ' ראש עיריית תל אביב -יפו, מר רון חולדאי ואח', לא פורסם (2007)), הרי שאין המדובר במסמכים שהינם רלוונטיים לבקשתו של המערער וגם הוכחת טענת האפליה לא תועיל למערער בעניין בקשתו לביטול צו ההריסה."
וראה גם דברי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 64441-03-18 אבו אלטין נ' מ"י (10/7/18) (בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה):
"בכל הנוגע לטענה השלישית שעניינה אפליה, אכיפה בררנית ואי הצדקה לאכיפת עבירות בנייה כלפי מי שאינו נהנה משירותים מהרשויות המקומיות, נעיר בקצרה כי לא ניתן לבטל צו הריסה מנהלי בשל טענות אלו. ראשית, כבר נפסק פעמים רבות כי אי אכיפת עבירות בנייה במקומות אחרים או באותו אזור, אין בו כדי לשלול אכיפת עבירות בנייה. המענה לטענה זו הוא, כי יש לעודד את הרשויות להרחיב את אכיפת עבירות הבנייה גם לגבי עבירות אחרות באותו אזור ובאזורים אחרים."
ודברי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעפ"א 80029/04 רחמים נ' מ"י (30/6/06):
"..."ההגנה מן הצדק" נקלטה במשפט הישראלי כהגנה מפני הליכים פליליים, כאשר מצא ביהמ"ש כי הגשת כתב האישום, ופעולות רשויות השלטון עלו "כדי התנהגות בלתי נסבלת" (י' נקדימון הגנה מן הצדק 19 [2003]). בענייננו לא מדובר כלל בהליך פלילי, אלא בפעולה מינהלית, של רשות מינהלית (הוועדה לתכנון ובנייה). לא הובאה כל אסמכתא על החלת ה"הגנה מן הצדק" על פעולות המינהל, מעבר לעילות הבטלות או הביטול של המשפט המינהלי."
כל הדברים שנאמרו בפסיקה בעניין צו הריסה מינהלי, טובים גם לעניין צו הפסקה מינהלי, ואף ביתר שאת, בהיותו הליך הרבה פחות פוגעני, שאיננו גורם לתוצאות בלתי הפיכות.
משמעות מתן הסעד המבוקש תהיה למעשה, מתן של רשות לבצע עבירות, ללא אפשרות לאכוף את הפסקת ביצוען בזמן הביצוע, להבדיל מענישה בדיעבד. האם בית משפט רשאי לתת לו מעיין "אישור מעשי" להמשיך ולהפר חוק ללא אכיפה, בגלל שגורמי האכיפה לא פועלים באותה מידה נגד כולם? נראה ש הדרך הנכונה למנוע אפליה במקרים כגון דא צריכה להיות אכיפה שוויונית נגד מפרים אחרים ולא הימנעות מהפעלתה נגד מפר החוק. לכן, אם בכלל, יש לתת סעד של ביטול צו הפסקה מינהלי רק במקרים קיצוניים , חריגים וחמורים במיוחד ו הנטל להוכיח טענה כל כך חמורה צריך אף הוא להיות כבד במיוחד, בהתאמה.
צו הפסקה מינהלי, בדומה לצו הריסה מינהלי הינו מעשה מינהלי שעומדת לו חזקת תקינות המעשה המינהלי.
ראה למשל רע"פ 9242/16 מרזוק נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז צפון (8/5/18), בסעיף 13:
"נפסק בעבר כי "צו הריסה מנהלי הינו אקט מינהלי, ולא אקט עונשי, ומשום כך עומדת למשיבה חזקת התקינות המנהלית, היינו, חזקה כי פעולתה המנהלית נעשתה כדין. המבקש יסתור חזקה זו – עליו הנטל להוכיח את הפגם שנפל, לטענתו, בהתנהלותה של הרשות המנהלית".
כלומר, מעבר לאמור לעיל בעניין חוסר האפשרות להעיד עדים בהליך זה, על המבקש להרים את נטל הראיה בעצמו ולא באמצעות זימון נציגים של הרשות, במטרה לערוך מסע דיג שנועד לבסס טענה שאין לסיס בראיות מצדו.
ככל שירים המבקש את הנטל מצדו, תוכל הרשות להביא בפני בית המשפט ראיות לסתור.
אין לאפשר להפוך הליך, שנועד להיות קצר ויעיל לצורך מניעת ביצוע עבירות כאמור, לסאגה משפטית שלא זה מקומה.
על כן, הבקשה לזימון עדים כדי להוכיח טענות המבקש לאכיפה בררנית נדחית.
בעניין נטל ההוכחה להוכיח טענת אכיפה בררנית במסגרת משפט פלילי נקבע בע"פ 6328/12 מ"י נ' פרץ ( 10/9/13) בדעת הרוב, הלכה על פי כבוד הנשיא א' גרוניס:
"מסופקני אם ראוי לקבוע כי די במקרה זהה אחד ויחיד בו פעלו הרשויות המינהליות בעבר בדרך שונה ולא הגישו כתב אישום, כדי להוביל בהכרח לביטולו של כתב אישום במקרה דומה אחר. נראה, כי על הנאשם להראות, כי לאורך זמן ובאופן שיטתי (או קרוב לכך) קיבלו הרשויות המינהליות במקרים דומים החלטות שונות מאלה שנתקבלו במקרה שלו. בהקשר זה נזכיר, מבלי למצות, מספר כללים של המשפט המינהלי לפיהם רשאית רשות מינהלית לשנות מדרכה ולסטות מהחלטות קודמות. כך, אף כאשר הרשות פועלת על יסוד הנחיות פנימיות רשאית היא לסטות מהן בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת" (ההדגשה לא במקור)
בבקשה, המבקש טען בעניין זה באופן סתמי וכללי, ללא פרטים וללא אסמכתאות כלשהן, כי ישנם לולים ומבנים רבים בסביבה שנבנו ללא היתר והמשיבה פועלת נגדו בלבד. הא ותו לא.
אין בכך כדי להרים אף ראשית הנטל הנדרש לסתירת חזקת תקינות המעשה המינהלי בעניין זה.
במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט הגיש ב"כ המבקש תמונה של לול וטען, כי מדובר בלול של השכן, שהתלונן נגד המבקש, אשר נבנה ללא היתר ואשר המשיבה לא פועלת נגדו.
טענה זאת לא נטענה בבקשה ולא נתמכה בתצהיר, למרות שהיה למבקש די זמן לעשות כן, הן במסגרת הבקשה, והן לאחר הגשת תשובת המשיבה.
כפי שנקבע בעניין פרץ לעיל, אין די בהצגה של מקרה אחד בו פעלה הרשות בצורה שונה כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית ויש להוכיח קיומה של שיטה לאורך זמן.
מעבר לכך, קיומו של לול יש ן שנבנ ה בעבר, בין אם על פי היתר ובין אם לאו, איננו דומה לביצוע פעולות חדשות של הריסת לול ישן ובניית חדש במקומו, במטרה להכשירו למטרה של התקנת לוחות סולאריים על הגג החדש (כפי שהתברר בדיון שהמבקש מבצע) .
מתאימים לעניין זה דברים שנרשמו בפסק הדין בעפ"א (חיפה) 57555-04-19 פארס נ' רשות הטבע והגנים ירושלים (6/5/2019):
"אין פירוט בבקשה לביטול צו ההריסה או בהודעת הערעור, לגבי מבנים דומים שנמצאים בסיטואציה זהה לסיטואציה של הבניה בגינה הוצא צו ההריסה מושא תיק זה, אשר נבנו לאחרונה, והמשמשים כבניה טריה ש"נתפסה על חם", ואשר לגביהם לא נקטה המשיבה בהליכי אכיפה.
גם אם קיימת בניה נוספת באזור שמורת הר-מירון, אשר לגביה לא הוצאו צווי הריסה מנהליים, הרי לא הובאו לבית-המשפט נתונים מתי בוצעה בניה זו, מתי היא אותרה, והאם הרשות איחרה לגביה את המועד להוצאת צו הריסה מנהלי, אם לאו.
בהעדר ראיות על קיום מבנים בעלי נתונים דומים, במצורף לעדות המפקח בבית-משפט קמא על ביצוע אכיפה גם לגבי מבנים נוספים באזור, הרי דין הטענות באשר לאכיפה בררנית-להידחות."
במקרה שלפני, לא רק שהמבקש לא הוכיח במידה הנדרשת כי חזקת התקינות נסתרה, אלא לא הביא אפילו ראשית ראשיתה של ראיה בעניין זה.
יפים למקרה זה דברים שנאמרו בעניין אחר על ידי כבוד השופט יצחק עמית בבש"פ 6662/19 מ"י נ' בן עוז (24/11/19):
המקרה שבפנינו מדגים לדעתי את העיוות שנוצר בשנים האחרונות בהליך הפלילי, עיוות שמקורו בעליית קרנה של ההגנה מן הצדק ושל כלל הפסילה הפסיקתי, שדומה כי חרג ממידותיו כפי ששורטטו בהלכת יששכרוב...
...בקשה לעיון בחומר מתוך גישה שמא אולי ניתן יהיה לדלות ממנו טענה לפגם כזה או אחר בהליכי החקירה, היא בבחינת מסע דיג. לא די לנאשם להעלות טענה לאכיפה בררנית כדי להצדיק מתן רשות עיון, "ואל לו לבית המשפט להתיר לסנגור להפליג למרחקים ולערוך 'מסע דיג' (fishing expedition) בלתי מסוים ובלתי ממוקד מתוך תקווה ספקולטיבית שמא יימצא בחומר המבוקש דבר מה העשוי לסייע להגנה".
טענת המבקש בדבר פגמים בחובת התיי עצות, הבקשה לזימון הגורם המייעץ לעדות וטענות נגד ייצוג הוועדה כזכור, המבקש טען במהלך הדיון בבקשה, בעניין הליך ההיוועצות המהווה תנאי למתן הצו, שלא ברור מהחומר שהוצג לעיונו מה קדם למה, ההתייעצות לחתימה על הצו או להיפך. את הבסיס לחשד זה נימק המבקש בכך שהמועד בו נערכה ההתייעצות היה אותו מועד בו ניתן הצו ועל כך שלא נרשמה שעה על תרשומת ההתייעצות.
המבקש ביקש לחקור את תובע המשיבה בנושא ההתייעצות, טען שלא נכון, לא ראוי ולא אפשרי שאותו תובע שנתן את הייעוץ ייצג את הוועדה בבית המשפט בקשר עם אותו הליך , וביקש מבית המשפט לקבוע זאת.
סעיף 225 לחוק קובע:
"(א) לא יינתן צו מינהלי אלא לאחר שנותן הצו התייעץ –
(3) לעניין צו שנותן יושב ראש ועדה מקומית, מהנדס ועדה מקומית .... עם תובע מטעם הוועדה המקומית ..."
(ב) היוועצות כאמור בסעיף קטן (א) תתועד בכתב."
בגוף הצו נרשם:
"צו זה ניתן לאחר שקויימה התייעצות עם תובע הוועדה בהתאם להוראת סעיף 225 לחוק".
בתרשומת על קיום התייעצות עם תובע נרשם:
"... בדעתי ליתן צו מינהלי להפסקת העבודה האסורה...בהתאם להוראת סעיף 225 לחוק התכנון והבניה אבקש, חוות דעתך ביחס להוצאת צו מנהלי כאמור."
דהיינו, הן מגוף הצו עצמו והן מנוסח תיעוד ההתייעצות עולה באופן גלוי וברור כי קוימה חובת התייעצות כדין, לפני מתן הצו.
העובדה שלא נרשמה שעה על גבי תרשומת תיעוד ההתייעצות איננה סותרת את חזקת התקינות, המבוססת בתיעוד כדבעי ולא מקימה אפילו "חשד סביר" לכך שלא קויימה חובת התייעצות כנדרש בחוק.
נוכח רישומים ברורים על התייעצות לפני מתן הצו אינני סבור שיש צורך לרשום שעה על הטופס. אבל גם אם הייתי סבור שהדבר דרוש, העובדה שלא נעשה רישום איננה מספיקה להרמת הנטל לסתור את הרישום ואת חזקת התקינות גם יחד, ואף רחוקה מכך.
אין די בהצגת תרחיש אפשרי, ספקולטיבי, שלא נאמר קונספירטיבי, ללא כל בסיס עובדתי מינימלי לתמוך בכך שהתרחיש אכן התקיים במציאות, כדי להרים את הנטל לסתור את חזקת התקינות.
יש צורך להציג תשתית עובדתית נתמכת בראיות של ממש כדי לעשות כן, והמבקש לא עשה כן, אף לא במקצת.
יפים לעניין זה דברים שנאמרו ברע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, פ"ד מד (2) 417 (1990):
"הצו שמדובר בו קרוי בחוק "צו הריסה מינהלי" ... אין הוא מהווה אקט עונ שי אלא אקט מינהלי ... מאחר שכך - פועלת כאן חזקת התקינות ... הלכה זו הוסברה, בין השאר, בבג"צ 139/79 [2], בעמ' 380מול אות השוליים ה, כך:
"שנית, ישיבת הוועדה זומנה ליום 30 בדצמבר בשעה 10, שעתיים לפני שעת השחרור הקבועה בסעיף 64הנ"ל. אין אנו יודעים, אם הוועדה אמנם התכנסה ודנה בענינו של העותר בשעה היעודה, או שמא התאחרה, ואולם באין ראיה שאיחרה את המועד ופעלה אחר פקיעת סמכותה, מן הראוי להעמיד החלטתה בחזקת כשרות לפי הכלל Omnia praesumuntur rite esse acta"." (ההדגשה לא במקור)
ברור שאין די באמירות סתמיות כדי לאפשר לכל אדם לזמן לחקירה עובדי ציבור במטרה לאפשר לו לנסות, על דרך של "מסע דיג" לבסס יסוד ראייתי שאין בידו מלכתחילה.
אין לאפשר לעשות שימוש בספקולציות מסוג זה כדי לגרור את ההליך לסאגה ארוכה של שמיעת עדים, תוך חריגה מהכלל כאמור לעיל, של הכרעת בקשות מסוג זה על בסיס חומרי חקירה או ראיות לכאורה ללא שמיעת עדויות.
ככל שהיה המבקש מציג בסיס לטענה היה על המשיבה להתמודד אתה, במסגרת התשתית שיש להציג בפני בית משפט בהליך זה. אך הוא לא עשה כן.
ומכל מקום, תובע הוועדה אישר לפרוטוקול כאמור , שההתייעצות בוצעה לפני מתן הצו ולכן, גם אם היה ספק קל שבקלים בעניין זה , הוא נשלל.
לא מצאתי כל פגם בכך שתובע הוועדה, המייצג אותה בבית המשפט, הוא מי שאתו נערכת התייעצות לפני הוצאת הצו. החוק קובע כך בדיוק. סעיף 225(א)(3) לחוק קובע חובת התייעצות של יו"ר או מהנדס ועדה מקומית, לפני מתן הצו, עם "תובע מטעם הוועדה המקומית ".
אין כל פסול בכך שתובע שמעורב בביצוע פעולות במסגרת חקירה פלילית יהיה גם מייצג בבית המשפט באותו עניין.
ראה לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט נאסר ג'השאן בעפ"א 44432-12-18 חמדאן נ' לאכיפה דיני התכנון ובניה (16/5/19), בסעיף 45:
"סבורני כי אין בעובדה שהגורם שייעץ לנותן הצו הוא אותם גורם המייצג בבקשה לביטול הצו, כדי להעיד על ניגוד עניינים המצדיק להורות על ביטול הצו. ראשית תקפיד התובע, בכל הקשור לענייני תכנון ובניה, כולל מתן ייעוץ לפני הוצאת הצו וייצוג הוועדה בבית המשפט משנתקפת חוקיותו. המחוקק לא קבע כל הסדר המחייב הפרדה בין תובע מייעץ לתובע המייצג, על כן נראה כי, בנסיבות העניין, אין בעובדה שאותו גורם שייעץ הוא אותו גורם שייצג את הועדה בבית המשפט בכל הקשור לחוקיות הצו, כדי להפר את האיזון הנדרש בין תפקידו של התובע כמייעץ וכמייצג..."
חזון נפרץ הוא שתובעים או פרקליטים מנחים את צוותי החקירה בביצוע פעולות חקירה ממש ולאחר מכן, בכפוף לקיום ראיות לכאורה, מגישים כתבי אישום ומופיעים בבתי המשפט, באותם עניינים ממש.
כמו כן, חזון נפרץ הוא ששוטרים המייצגים את המשטרה בבקשות למתן צווי מעצר, הם חוקרי משטרה שמבצעים פעולות חקירה באותו תיק ממש, המשיבים לשאלות בנושא פעולות חקירה שביצעו.
משכך, לא מצאתי גם כל פסול בכך שהתובע שייצג את הוועדה המקומית בפני, אישר לפרוטוקול, כי ההתייעצות נערכה אתו, לפני מתן הצו, באותו יום בו ניתן.
סוף דבר
התנאים לביטול הצו על ידי בית המשפט נקבעו בסעיף 229 לחוק:
"לא יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו."
נוכח האמור לעיל הוכח לפני ברמת ההוכחה הנדרשת להליך דנן, ואף הרבה מעבר לכך, כי העבודות הנזכרות בצו בוצעו שלא כדין. לא נסתרה חזקת תקינות המעשה המינהלי בעניין קיום הדרישות הקבועות בחוק למתן הצו, אף לא בקירוב ולא מצאתי כל פגם בצו , בוודאי שלא פגם חמור עד כדי כך שיצדיק את ביטולו.
סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לביטול הצו.
המשיבה בקשה לחייב את המבקש בהוצאות משפט בטענה שמדובר בהליך שטוב שלא היה בא לעולם.
ברע"פ 2341/14 סלים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (28/5/14) אמר בית המשפט העליון (כבוד השופט א' שוהם) את הדברים הבאים:
לעניין חיוב בהוצאות משפט במסגרת דיון פלילי העוסק בהפרות דיני התכנון והבניה, כבר הובעה העמדה לפיה:
"אכן יש מקום ככלל להטלת הוצאות, בגדרי המאבק הנמשך כנגד הפרות של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. אכן, המדובר בפלילים, ובתחום משפטי זה הטלת הוצאות היא במשורה. אך עסקינן בעבירות שכל כולן רווח כלכלי לעובריהן, וכדרך כלל נעשים מאמצים להאריך את הדיונים, לדחות את הקץ ואת רוע הגזירה, וכדברי השופט לוי ברע"פ 567/09 אבו חיט נ' מדינת ישראל 'את המחיר הנלוה לניצולם לרעה של ההליכים ניתן ואף ראוי לגבות מן האחראי לו, וזאת בכפוף לעקרון היסוד בדבר מידתיותה של הפעולה השלטונית'; וראו גם ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל. אכן, דלתי בתי המשפט פתוחות במקום שהמחוקק פתחן, אך להליכי סרק, שמשרתם לאפשר למפר החוק ליהנות מהפרתו עוד, צריך להיות מחיר גם על ידי הוצאות..."
יש לתת את הדעת בהליכים מהסוג דנן, שלא נגיע למצב המתואר בדברי כבוד השופט מלצר ב ע"פ 8915/08 מדר נ' עירית נתיבות (3 /12/08):
"מקרה זה הוא דוגמא לעבריינות בתחום התכנון והבנייה, שפשתה, לצערנו, במחוזותינו. הנה קם אדם, ומקדים מעשה בנייה לכל אישור, או היתר חוקי נדרש (והמערער מודה כי לא פנה כלל בבקשה להיתר בנייה), בהתעלמו כליל מן הכללים והמגבלות שמטילים דיני התכנון והבנייה. לעומת זאת, כאשר קמה הרשות המינהלית ומבקשת לסכל את יוזמתו העבריינית, נוקט הוא שלל הליכים, שמטרתם לשים לאל את פעולת הרשות. בית משפט זה, כמו הערכאות הנכבדות דלמטה, לא יתן ידו להתנהלות מסוג זה".
נוכח הפסיקה כאמור, לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות הבקשה לרבות לכך שהתבררה כבקשת סרק מבחינה עובדתית ומשפטית ולניסיון להאריך ולסבך את ההליכים, מצד אחד ולמהות ההליך שהוא חלק מהליך פלילי ולכך שהסתיים בסופו של דבר בדיון אחד בלבד, מצד שני, נחה דעתי לחייב את המבקש בתשלום הוצאות לטובת הנתבעת בסכום מתון בלבד, בסך כולל של 2,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יצחק טובלי
נתבע: הועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה הגליל"
שופט :
עורכי דין: