ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרב רבינוביץ נגד נורית עשור :

לפני כבוד השופט רונן אילן

התובעת (נתבעת שכנגד):

מרב רבינוביץ

נגד

הנתבעים (תובעים שכנגד) :

  1. נורית עשור
  2. יוסי שוימר

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי על רקע מחלוקת בין שוכרים.
התובעת והנתבעת 1 שכרו יחדיו נכס, מתוך הסכמה לחלוק את השימוש בו ביניהן, כשכל אחת מפעילה עסק משלה בחלק אחר של הנכס ושתיהן חולקות את דמי השכירות.
זמן מה לאחר מכן, הוסכם בין התובעת, הנתבעת 1 והנתבע 2, כי הנתבע 1 יחזיק אף הוא בחלק מהנכס ויפעיל בו בית קפה, לצד עסקי התובעת והנתבעת 1, ובכך גם הסכמה לשלם דמי שכירות לתובעת.
כששה חודשים לאחר תחילת הפעילות המשותפת של כלל הצדדים, הודיעה התובעת על עזיבתה את המושכר, ומיד גם פינתה את חפציה וחדלה מניהול כל עסק במושכר. הנתבעים עצמם נותרו לפיכך כמחזיקים בלעדיים במושכר, בעוד התובעת ממשיכה לשלם את חלקה בדמי השכירות.
על רקע זה הוגשה התביעה והוגשה תביעה שכנגד.
לטענת התובעת, גרמו הנתבעים לעזיבתה את המושכר, שכן הפרו את ההסכמות בכל הנוגע לשימוש במושכר ומנעו ממנה את השימוש במושכר. נוכח טענה זו, גם עותרת התובעת לחיוב הנתבעים במלוא דמי השכירות ששילמה מאז עזיבתה ועד להגשת התביעה ולתשלום על ציוד שהותירה בנכס.
כך עומדת להכרעה המחלוקת נוכח טענת התובעת להפרת התחייבויות הנתבעים בקשר עם השימוש במושכר, ועל בסיס הכרעה זו – גם המחלוקת באשר למשמעות עזיבת המושכר בכל הנוגע להמשך החבות בדמי השכירות.
העובדות
במוקד תביעה זו חנות ברחוב הבנים 18 ברמת גן (להלן: "החנות").
התובעת, מרב רבינוביץ (להלן: "התובעת") הינה אשת עסקים ומבקשת, לדבריה, לקדם מיזמים לנשים בתחום האופנה.
הנתבעת 1, נורית עשור (להלן: "הנתבעת") הינה קוסמטיקאית במקצועה. עד לאירועים נשוא תביעה זו, שכרה הנתבעת את החנות והפעילה בה מכון קוסמטיקה.
הנתבע 2, יוסי שוימר (להלן: "הנתבע") הינו מתווך נדל"ן במקצועו, ובן הזוג של הנתבעת.
במהלך 2016 בקשו התובעת והנתבעת לשתף פעולה בהקמת עסק, אשר ישלב בפעילותו בוטיק אופנה עם מכון קוסמטיקה.
התובעת והנתבעת חברו לשותפה שלישית, גב' יפעת שומרוני (להלן: "יפעת") ושלושתן יחדיו הסכימו לשכור את החנות ולשתף פעולה בהקמת עסק בחנות.
ביום 23.10.16 נכרת הסכם שכירות בגין החנות (להלן: "הסכם השכירות" ), שלפיו שכרו את החנות התובעת, הנתבעת ויפעת. תקופת השכירות נקבעה ל- 60 חדש מיום 1.12.16, ודמי השכירות הועמדו על 4,210 ₪ לחדש בצירוף מע"מ.
טרם יבש הדיו על הסכם השכירות, פרשה יפעת מהמיזם וכך נותרו התובעת והנתבעת לבדן.
שתיהן הסכימו להמשיך במיזם לבדן, כאשר בכל הנוגע להתחייבויות מול המשכיר, מתחייבת התובעת לשאת ב- 2/3 מדמי השכירות בעוד הנתבעת מתחייבת לשאת ב- 1/3 מדמי השכירות.
בשבועות שלאחר כריתת הסכם השכירות, עסקו התובעת והנתבעת בהיערכות והכנת החנות לקראת פתיחתו של העסק בחנות , ובמהלך זה גם הושקעו משאבים בשיפוץ החנות. אלו כללו גם התקנתם של 2 סוככים בכניסה לחנות ("הסוככים") ודלפק שהותקן בחלל המרכזי של החנות ("הדלפק"), כאשר התובעת נושאת בעלויות התקנת הסוככים והדלפק.
בסמוך לתחילתה של תקופת השכירות, נוצר קשר בין התובעת לנתבע, ונדונה האפשרות שהנתבע יקח על עצמו את הפעלת מעין "בית קפה" בחנות, לצד מכירת מוצרי האופנה של התובעת ומכון הקוסמטיקה של הנתבעת.
מגעים אלו הוכתרו בהצלחה, ובמהלך אוקטובר 2017 סוכמו עקרונות שיתוף הפעולה.
לפי עקרונות אלו, סוכם כי בחלל החנות תפעיל התובעת "בוטיק אופנה" ולצידה יפעיל הנתבע באותו החלל "בית קפה", בעוד הנתבעת תפעיל "מכון קוסמטיקה" בחדר נפרד בחנות.
עוד סוכם בין הצדדים כי דמי השכירות יחולקו בחלקים שווים בין התובעת לבין הנתבע והנתבעת, כך שהתובעת תישא במחצית מדמי השכירות. כיוון שלבעל הנכס נמסרו מראש שיקים, כאשר בהם נושאת התובעת ב- 2/3 מדמי השכירות, סוכם כי בהתחשבנות שתיערך בין הצדדים יעביר הנתבע לתובעת סכום אשר יביא את התשלום הכולל שישלמו הנתבעים למחצית מדמי השכירות.
הסכמת הצדדים לשיתוף פעולה באה לכדי ביטוי במסמך בכתב יד מיום 17.10.17 (להלן: "המסמך"), אך לא נערך הסכם מפורט כתוב להסדרת שיתוף הפעולה.
על יסוד הסכמה זו, נערכו הצדדים והחלו בהפעלה משותפת של העסק.
מחוץ לחנות הוצב שלט "קפה אג'נדה" ואף הוצבו כסאות ושולחנות כמקובל בבתי קפה.
בחלל החנות פעלו זה לצד זה הבוטיק של התובעת ובית הקפה של הנתבע ובחדר הנפרד גם מכון הקוסמטיקה של הנתבעת.
מספר חודשים לאחר תחילת הפעילות המשותפת, ביום 24.4.18, פנתה התובעת לנתבע במסרון, והודיעה לו על כוונתה לפנות את החנות בתוך ימים ספורים. עוד הודיעה התובעת באותו מסרון, כי היא מתכוונת לחפש שוכר משנה שיבוא במקומה והיא מציעה לנתבעים לשכור את החנות לבדם.
הודעה זו לא הביאה להסכמה וביום 28.4.18, בלי נוכחות של מי מהנתבעים, פינתה התובעת את חפציה מהחנות וביניהם גם אביזרי תאורה שונים.

בחודשים שחלפו לאחר שהתובעת פינתה את חפציה מהחנות, המשיכו הנתבעים בהפעלת עסקיהם בחנות. התובעת מצידה, הוסיפה לשלם מדי חודש את מחצית דמי השכירות לפי הסכם השכירות. בין הצדדים לא הושגה הסכמה על סיום שיתוף הפעולה וביום 18.6.18 הוגשה תביעה זו, שלאחריה גם תביעה שכנגד.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את ההסכם שנכרת לשיתוף פעולה בהפעלת העסקים בחנות, ונוכח זאת לא הותירו לה ברירה אלא לפנות את החנות ולתבוע את נזקיה.
לפי גרסת התובעת, בעוד שסוכם על חלוקת חלל החנות כך שישמש אותה בהפעלת "בוטיק" ולצד זאת את הנתבע בהפעלת "פינת קפה", בפועל השתלטו הנתבעים על חלק גדל והולך של חלל החנות, דחקו את רגליה עוד ועוד, ואף הסבו נזקים למוצרי אופנה שהחזיקה בחנות. מצב זה, כך טוענת התובעת, עמד בסתירה להסכמה על שיתוף הפעולה ולא הותיר לה כל ברירה זולת הפסקת שיתוף הפעולה ופינוי החנות.
לפיכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בפיצוי על דמי השכירות ששילמה התובעת מאז פינוי החנות ועד להגשת התביעה (בסך של 10,000 ₪); לפיצוי על אובדן הכנסה ממלאי עסקי (בסך של 200,000 ₪); לפיצוי על הרס הבוטיק, אובדן השקעה ואובדן הכנסות עתידיות (בסך של 200,000 ₪); ולחיוב הנתבעים בתשלום בגין עשיית עושר שלא כדין (בסך של 200,000 ₪).
סכום התביעה הכולל הועמד על ידי התובעת, בטענת "צרכי אגרה", על סך של 300,000 ₪.
לטענת הנתבעים, אין כל בסיס לתביעה, הגשתה מבטאת חוסר תום לב, ודווקא התובעת היא שהפרה את 'הסכם השותפות' שבין הצדדים והיא החייבת כ ספים בגין זאת.
לפי גרסת הנתבעים, לא הייתה כל הצדקה להחלטתה החד צדדית של התובעת לנטוש את החנות, וכך עשתה התובעת במפתיע, בלי כל התראה ובלי כל הצדקה. הנתבעים דוחים את הטענות להשתלטות על חלל החנות, לדחיקת רגלי התובעת, או לכל מעשה אחר שמנוגד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים לשיתוף פעולה בהפעלת העסקים בחנות. למעשה, טוענים הנתבעים, אי הצלחת התובעת בפעילותה בחנות ואשר נגרמה לחלוטין באחריותה היא, היא הסיבה היחידה להחלטתה להפסיק את שיתוף הפעולה ולפנות את החנות באישון ליל ומתוך גרימת נזקים לנתבעים.
במצב זה, טוענים הנתבעים שאין כל בסיס לטענות התובעת לזכות שיש לה לפיצוי ודווקא היא, התובעת, חייבת בתשלום פיצוי לנתבעים. כך, בתביעה שכנגד, עותרים הנתבעים לחיוב התובעת בתשלום פיצוי על הפסדי הנתבעת נוכח התארכות תקופת השיפוץ טרם פתיחת החנות (בסך של 10,000 ₪); לחיוב בתשלום חלקה של התובעת בהוצאות שוטפות עד לעזיבתה את החנות (בסך של 19,403 ₪); לחיוב התובעת בגין התיקונים שעשו נוכח הנזק בפינוי החנות (בסך של 29,000 ₪); לחיוב התובעת במחצית עלותו של מזגן שהותקן בחנות (בסך של 6,000 ₪); ובחיוב התובעת בתשלום עבודות נגרות בחנות (בסך של 2,000 ₪).
סכום התביעה שכנגד הכולל עומד על 66,403 ₪.

התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה.
הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם, וכן בתצהירה של גב' יפית שווימר (ביתו של הנתבע ומי שעבדה בחנות).
במהלך הדיון שהתקיים ביום 28.1.20 נחקרו המצהירים והוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.
במהלך בירור הטענות, זנחה התובעת חלק נכבד מהטענות בכתב התביעה.
בתצהירה, הודיעה התובעת שהיא מוותרת על התביעה לפיצויים בגין אובדן הכנסות (סעיף 36 בתצהיר התובעת). אף בסיכומיה, לאחר דיון בטענות השונות, עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום חלקה בדמי השכירות (עד למועד כתיבת הסיכומים), וכן לתשלום שווי הדלפק והסוככים בסך 20,000 ₪ והחזר הוצאות שונות בסך של 5,000 ₪ .
טענות שאין בעל דין חוזר עליהן בסיכומיו, נחשבות לכאלו שנזנחו וכך גם טענות אלו לאובדן הכנסות .
למעשה, בסיכומי התובעת הועמד סכום התביעה על סך של 75,532 ₪ בגין דמי שכירות, על סך של 20,000 ₪ בגין הדלפק והסוככים, ועל סך נוסף של 5,000 ₪ בגין "הוצאות שונות לרבות ביטוח". הא ותו לא.
כך התובעת. כך גם הנתבעים. הנתב ע הודיע בסיכומיו שאין הוא עומד על התביעה שכנגד (סעיף 58 בסיכומי הנתבע) . הנתבעת אמרה בעדותה שלדידה ניתן לוותר על התביעה לחיוב התובעת בתשלום על נזקים (עמ' 51; ש' 31 בפרוט') וכך גם לא התייחסה בסיכומיה לכל טענה בקשר לתביעה שכנגד.
הנתבעים איפוא, זנחו את התביעה שכנגד.
דיון
לאחר שנמצא שנזנחו הטענות לחיוב בהפסדי רווח והטענות בתביעה שכנגד, נותרו בעיקר המחלוקות והטענות לגבי תשלום דמי השכירות נוכח עזיבת התובעת את החנות. וכך, במוקד המחלוקות - המחלוקת לעניין נסיבות פינוי החנות על ידי התובעת.
לפיכך, ראשית לכל תוכרע המחלוקת באשר לנסיבות עזיבת החנות על ידי התובעת ומשמעותה, ועל בסיס הכרעה זו יוכרעו יתר המחלוקות.
בכדי להכריע במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, ראשית לכל יש להבהיר את מבנה ההתקשרות ביניהם.
זכותן של התובעת ושל הנתבעת להחזיק בחנות, הוסדרה בהסכם השכירות. התובעת והנתבעת הן "השוכרות" ומכאן זכותן להחזיק בחנות.
ביחד עם התובעת ועם הנתבעת חתומה על הסכם השכירות אף יפעת, השוכרת השלישית, ברם אין מחלוקת על כך שביחסי השלוש, התובעת הנתבעת ויפעת, הוסכם שיפעת לא תחזיק בכל חלק בחנות ומערך יחסיה עם התובעת או עם הנתבעת איננו רלוונטי עוד למחלוקות בתיק זה.
מאידך, הנתבע איננו צד להסכם השכירות ולא נתבקש להיות מעולם. זכותו של הנתבע להחזיק בחנות הוסדרה בהסכם אליו הגיע מול התובעת והנתבעת, אשר תמציתו הועלתה על הכתב במסמך מיום 17.10.17. את ההסדר אליו הגיעו הצדדים מכנה הנתבע "הסכם שותפות", ברם בפועל, לא הוסכם על הקמתה של שותפות מכל סוג והצדדים מעולם לא סיכמו על עסק משותף או חלוקת "רווחים".
למעשה, ההסדר שלפיו ניתנה לנתבע זכות להחזיק מחלק מחלל החנות הינו הסכם של שכירות משנה. לפי הסכם זה, אשר על עקרונותיו אין מחלוקת, ניתנה לנתבע הזכות להחזיק בחלק מחלל החנות כנגד התחייבותם של בני הזוג, הנתבע והנתבעת יחדיו, לשלם לתובעת כל חודש 1/6 מדמי השכירות. כך, התובעת המשיכ ה להיות מחויבת כלפי המשכיר בתשלום 2/3 מדמי השכירות בעוד הנתבעים מחויבים להעביר לתובעת 1/6 מדמי השכירות, כך שבפועל תישא התובעת במחצית מדמי השכירות. עוד הוסכם על חלוקת השימוש בחנות וחלוקת ההוצאות, אך כל אלו אינם משנים את מהות ההתקשרות, כאמור.
לאחר שהובהר כי התובעת והנתבעת הינן "השוכרות" של החנות, ואילו הנתבע הינו "שוכר משנה" של חלק מהחנות, ניתן לבחון את המחלוקות.
אין מחלוקת על כך שהתובעת עזבה את החנות ביום 28.4.18.
אין גם מחלוקת על כך שהתובעת עזבה את החנות בהחלטה שקיבלה לבדה, בלי הסכמת הנתבעים.
בין הצדדים מחלוקת עובדתית – המחלוקת באשר לנסיבות שהובילו לעזיבת התובעת.
לפי גרסת התובעת, פינוי החנות נבע מהפרה יסודית של ההסכם שנכרת בין הצדדים, הפרה שבאה לכדי ביטוי בדחיקת רגליה עד כדי חוסר יכולת להוסיף ולהפעיל את הבוטיק בחנות.
לפי גרסת הנתבעים, פינוי החנות כשלעצמו מהווה הפרה יסודית של ההסכם שנכרת בין הצדדים, באשר אין כל יסוד לטענה לפגיעה בזכויות התובעת בכל הנוגע להפעלת הבוטיק בחנות.
נוכח מחלוקת זו, הנה אשר התברר:
אין בין הצדדים מחלוקת באשר לחלוקת השימוש בחנות מעת שהוסכם על הצטרפות הנתבע.
בין הצדדים הוסכם כי הנתבעת תעשה שימוש בלעדי בחדר הנפרד של החנות לעסקי הקוסמטיקה שלה, בעוד החלל המרכזי של החנות יוחזק במשותף על ידי התובעת והנתבע.
עוד הוסכם בין הצדדים כי התובעת תחזיק בחלל החנות לצורך הפעלת "בוטיק אופנה" בעוד הנתבע עצמו יחזיק אף הוא באותו החלל לצורך הפעלת "בית קפה".
לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את ההסכמות מול התובעת, כאשר השתלטו על מלוא חלל החנות, תוך שהם דוחקים את רגליה של התובעת ופעילות הפעלת הבוטיק בחנות.
בחינת הראיות שהוצגו מקשה על הבנת הטענה ומקשה עוד יותר על קבלתה.
התובעת איננה מציגה מעין "תשריט" המראה על אותה חלוקה ברורה עליה הוסכם ושלהפרתה היא טוענת.
התובעת מנסה להדגים את טענתה בהתייחסות לשימוש בדלפק שהוצב בחלל החנות. לטענת התובעת, הוסכם שהשימוש בדלפק ייעשה במשותף, בחלקים שווים, אך ההסכמה הופרה. התובעת איננה מביאה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על הסכמה לחלוקת השימוש בדלפק או ראיה להשתלטות הנתבע ודחיקת רגליה שלה מאותו הדלפק.
לביסוס טענותיה, הפנתה התובעת לסדרת תמונות (נספח ד' לתצהיר התובעת) ברם עיון בתמונות איננו מאפשר להבין כיצד יש בהן כדי לבטא כזו "השתלטות", התובעת אישרה בעדותה שמרבית התמונות בכלל צולמו לאחר שעזבה את החנות (עמ' 19; ש' 25 בפרוט') והתובעת בכלל לא ידעה להסביר בעדותה כיצד התמונות תומכות בטענתה (עמ' 20; ש' 20 – 24 בפרוט').
כך התברר, שאין כל ראיה שתתמוך באותה טענה של התובעת להשתלטות או לדחיקת רגליה מהחנות.
התברר שאין כל תיעוד לפנייה של התובעת לנתבעים בקשר עם השימוש בחנות טרם המועד הסמוך לפינוי.
בתצהירה, טוענת התובעת להליך ממושך של השתלטות ודחיקת רגליה מהחנות (סעיפים 18 – 22 בתצהיר התובעת). במצב זה, ניתן היה לצפות שהתובעת תלין על אותם מעשים של הנתבעים. שתבקש מהם לחדול ממעשים אלו. תיעוד לפנייה שכזו, אפילו אחת – איין. התובעת מצרפת התכתבות בינה לבין הנתבע מיום 11.4.18 ואילך (נספח ו' לתצהיר התובעת) וממנה ניכרת התחשבנות שגרתית בלבד. אף לא טענה אחת על דחיקת רגליים או הפרה אחרת של ההסכמות בין הצדדים בקשר עם השימוש בחנות. הפעם הראשונה בה נראית כזו טענה הינה בהודעה מיום 24.4.18 על עזיבה קרובה של החנות. התובעת טוענת לשיחות שנעשו בעל פה, אך איננה מפרטת מועדים ותכנים.
היעדר כל תיעוד לתמיכה בטענות התובעת מקשה על קבלתן.
התובעת טוענת גם לנזק שנגרם למוצרי האופנה שלה, בשל התזת אקונומיקה, אך איננה מביאה פרטים על טענה זו ואיננה קושרת את מי מהנתבעים לכך, ובמהלך הדיון בכלל נטען על ידי הנתבעת שאותו אירוע נגרם באשמת עובדת של התובעת (עמ' 53 ; ש' 5 – 11 בפרוט').
התברר שהפעם הראשונה בה הודיעה התובעת על טענות שיש לה בכל הנוגע לשימוש בחנות הייתה ההודעה מיום 24.4.18 (חלק מנספח ו' לתצהיר התובעת). הודעה במסגרתה מסרה על כוותה לפנות את החנות "עד סוף החודש". הודעה שנמסרה 4 ימים בלבד טרם הפינוי, בלי התראה סבירה ובלי ניסיון כלשהו לאפשר לנתבעים להציג עמדתם או להיערך.
אף היעדר הודעה מוקדמת על כוונת התובעת, ומתן ארכה להידברות ולניסיון ליישוב המחלוקות, מקשה על קבלת גרסת התובעת באשר לנסיבות פינוי החנות על ידה.

כאשר מסכמים את העובדות כפי שהתבררו כאמור, מסתבר כי התובעת לא השכילה להביא ראיה לביסוס טענותיה להפרת ההסכם שנכרת בינה לבין הנתבעים בכל הנוגע לשימוש בחנות.
התובעת לא הביאה ראיה לביסוס הטענה "לדחיקת רגליה" מהחנות, ומהראיות שהוצגו דווקא נראה שכלל לא היו כאלו טענות של התובעת בזמן אמת. וודאי לא כאלו שחרגו מהתנהלות שגרתית של יום יום.
עוד התברר שאפילו עזיבת התובעת את החנות לא לוותה בהתראה מוקדמת סבירה ואף לא בניסיון להקדים לעזיבה הסכם או הסדרת יחסי הצדדים.
ונוכח כל זאת, אני דוחה את טענת התובעת, קובע שלא הוכחה כל הפרה של ההסכם בין התובעת לבין מי מהנתבעים. למעשה, כיוון שהוסכם על חלוקת השימוש בחנות כך שבחלל המרכזי יפעלו זה לצד זה "בוטיק" ו"בית קפה", הרי שדווקא הפסקת פעילותו של הבוטיק על ידי התובעת חד צדדית היוותה הפרה של התחייבויות התובעת.
במהלך הדיון, הועלתה האפשרות שהחלטת התובעת לפינוי החנות נובעת מכישלון תכניותיה בהפעלת העסק בחנות, ואף התובעת מודה בקשר זה בסיכומיה (סעיף 15 בסיכומי התובעת). נראה איפוא, שכישלון עסקי התובעת עמד בליבת החלטתה ועל כל פנים, לא נמצא בסיס לטענה להפרת התחייבויות הנתבעים.
לאחר שנדחתה טענת התובעת להפרת התחייבויות הנתבעים, יש לבחון את ההשלכות שיש לכך על יחסי הצדדים.
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלמרות נטישת החנות, הוסיפה התובעת לשלם למשכיר שני שלישים מדמי השכירות לפי הסכם השכירות. לפי טענת התובעת, אין בסיס לחיובה בתשלומים אלו ויש להורות על השבתם. לפי גרסת הנתבעים, אין לתובעת הזכות לתבוע השבה וחובתה להוסיף ולשאת בחלקה בדמי השכירות לפי הסכם השכירות.
לאחר שנמצא כי הנתבע הינו "שוכר משנה" של התובעת ושל הנתבעת, לא ברור מה בסיס משפטי יש לניסיון לחייב אותו בתשלום חלקה של התובעת בדמי השכירות. הבסיס להסכמה שלפיה ניתנה לנתבע הזכות להחזיק בחלק מהחנות, הייתה ההסכמה שהוא והנתבעת ביחד יישאו במחצית מדמי השכירות.
כך הנתבע וכך גם הנתבעת. זו מלכתחילה התחייבה לשאת בשליש מדמי השכירות ובהמשך, ביחד עם הנתבע, להשלים את התשלום לתובעת למחצית מדמי השכירות. לא ברור איזה בסיס יש לניסיון לחייב אותה בתשלום מלוא חלקה של התובעת בדמי השכירות.
הן הנתבע והן הנתבעת הסכימו להחזיק בחנות ולנהל בה עסק על יסוד ההסכמה שיישאו ביחד במחצית מדמי השכירות ויתר הוצאות האחזקה. החלטה חד צדדית של התובעת לפנות את החנות, איננה יכולה לבסס ניסיון להשית על הנתבעים תשלום במלוא דמי השכירות.

אפשר וניתן היה לבחון אפשרות לכזה חיוב אם נמצא שהנתבעים התעשרו על חשבון התובעת, כאשר זו יצאה מהחנות והותירה להם לבדם את החזקה במלוא שטח החנות. דא עקא, ולא הובאה כל ראיה לכזו "התעשרות" של הנתבעים כתוצאה מיציאת התובעת את החנות. לא לעלייה בהכנסותיהם ולא בכלל. עצם הותרת שלט של בית הקפה או הצבת כיסאות בכלל שטח החנות אינם בסיס לטענה שכזו. אף לא הסכמה אליה הגיעו הנתבעים, בינם לבינם, תוך כדי בירור התביעה לעזיבה מוחלטת של הנתבעת את החנות. הסכמה שאין בה כדי להשליך על חבותם כלפי התובעת.
לטענת התובעת, לאחר פינוי החנות הכשילו הנתבעים כל ניסיון שעשתה למצוא שוכר שיבוא בנעליה.
בהסכמים שכרתו הצדדים ביניהם, אין התייחסות לאפשרות שמי מהם יבקש להפסיק ההסכם ולהביא שוכר אחר בנעליו.
סעיף 21 (ב) בחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע את זכותו של משכיר "להקנות את זכותו במושכר לאחר". כיוון שיחסי התובעת והנתבע דומים ליחסי משכיר ושוכר (כאשר הנתבע הינו "שוכר משנה", כאמור), ניתן להקיש מהוראה זו לגבי זכותה של התובעת להקנות זכויותיה לאחר, ואת זכותה לבוא חשבון עם הנתבע (אולי אף בביטול הסכם שכירות המשנה) אם ישלול זכות זו ממנה.
דא עקא, ולא הובאה כל ראיה לביסוס טענת התובעת להכשלת מאמצים שעשתה למציאת שוכר שיבוא בנעליה. כל שהציגה התובעת בניסיון לבסס טענה זו, הינו מכתב של אלמונית בשם קטי רון, מכתב שנכתב ביום 22.8.18 (נספח ט' לתצהיר התובעת) ובו כוונה כללית לשכור את כל החנות. לא הובאו ראיות לפניות שנעשו בהקשר לכך או לניסיונות שנעשו לקדם את העברת זכויות התובעת. ומשכך, אף הטענה להכשלת התובעת בניסיונותיה להעביר את זכויותיה בחנות – לא הוכחה, וכך גם האפשרות לטעון להפרת התחייבות הנתבע או הנתבעת לאפשר כזו העברה.
טענה נוספת של התובעת הינה שהנתבעים שללו ממנה את האפשרות לשוב ולהחזיק בחנות.
מהראיות שהוצגו התברר שסמוך לאחר עזיבת החנות פעלו הנתבעים להחלפת מנעולי החנות, אלא שהתנהלות זו הוסברה בחשש מפני כניסה חד צדדית של התובעת לחנות וגרימת נזק (סעיף 76 בתצהיר הנתבע) , ועל כל פנים לא הוצגה ולו פנייה בודדת של התובעת בבקשה לשוב ולהחזיק בחנות, כך שאף טענה זו איננה יכולה לבסס את הטענה לחיוב הנתבעים בדמי השכירות.
לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים לשלם לה עבור השימוש בסוככים שהתקינה בכניסה לחנות ובדלפק שהותירה בחנות.
אין למעשה מחלוקת על כך שהתובעת מימנה לבדה הצבתו של דלפק בחנות ואף את התקנת הסוככים. עם זאת, ההסכמה שלפיה נמסרה לנתבע החזקה בחלק מהחנות כלל את ההסכמה לשימוש באלו ובלי כל דרישה שישלם תשלום נוסף עבור שימוש זה.
לפיכך, החלטת התובעת לעזוב את החנות איננה מקנה לה זכות לתבוע תשלום עבור השקעותיה בחנות בכלל, ואף בהשקעותיה בהתקנת הדלפק והסוככים בפרט.
אף הטענה בסיכומים לחיוב בתשלום עבור הוצאות ביטוח בסך של 5,000 ₪ איננה ברורה.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
לא נותר אלא לסכם.
התובעת והנתבעת שכרו ביחד את החנות, כאשר מוסכם ביניהן כי התובעת תישא בתשלום 2/3 מדמי השכירות ואף מוסכם על חלוקת השימוש בחנות, כאשר התובעת מפעילה "בוטיק" בחלל החנות בעוד הנתבעת מפעילה עסק של מתן טיפולי קוסמטיקה בחדר הנוסף בחנות.
בהמשך, באוקטובר 2017, הוסכם עם הנתבע כי הוא יפעיל "בית קפה" בחלל החנות לצד "הבוטיק" של התובעת, כאשר בכך למעשה הפך הנתבע להיות "שוכר משנה" של התובעת ושל הנתבעת. כך גם הוסכם כי הנתבעים ישלמו לתובעת חלק מדמי השכירות כך שבפועל תישא התובעת במחצית מדמי השכירות בלבד.
ביום 28.4.18 פינתה התובעת את החנות והפסיקה את פעילותה. החלטה זו של התובעת הייתה חד צדדית. הטענה שהנתבעים הם הם שאשמים בהפסקת פעילות התובעת הופרכה. נראה שהחלטה זו נבעה משיקולים כלכליים של התובעת ולא מהפרת התחייבות כלשהי של, ברם יהיו שיקולי התובעת אשר יהיו – לא הוכחה הפרת התחייבות כלשהי של הנתבעים.
מעת שהתובעת יצאה את החנות, הוסיפו הנתבעים לבדם להחזיק בחנות ולעשות בה שימוש, ברם לא הוצג בסיס כלשהו לניסיון להשית עליהם תשלום חלקה של התובעת בדמי השכירות. ניסיון שעומד בניגוד להסכמות אשר ביסוד ההתקשרות בין הצדדים.
כך גם לא הוכחה התעשרות של הנתבעים על חשבון התובעת ולא הוכח שהנתבעים מנעו מהתובעת להעביר את זכויותיה בחנות.
לתובעת איפוא, הזכות לתשלומים שיביאו את חלקה בדמי השכירות למחצית ולא מעבר לכך. כיוון שהתובעת איננה טוענת לאי תשלום אותו חלק בדמי השכירות (1/6) עד להגשת התביעה, הרי שאין מקום לפסוק לזכותה סכום כלשהו.
ונוכח כל זאת, לאחר שהצדדים זנחו את כל טענותיהם הנוספות, לא נותר אלא לדחות את התביעה. אכן, משמעותה של דחייה זו הינה שהתובעת שילמה דמי שכירות עבור נכס ששכרה למרות שלא השתמשה בו, ברם תוצאה זו נובעת לחלוטין מהתנהלות התובעת עצמה. בפרט מההחלטה שקיבלה חד צדדית לפנות את החנות, בלי ניסיון להסדיר את יחסיה מול הנתבעים מראש.
אשר על כן אני דוחה את התביעה.
מאחר והתובעת ויתרה תוך כדי הבירור על מרבית הסעדים להם עתרה, מאחר ואף התביעה שכנגד נזנחה ונדחתה, אינני מוצא מקום לחיוב מי מהצדדים בהוצאות.
ניתן היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מרב רבינוביץ
נתבע: נורית עשור
שופט :
עורכי דין: