ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכסנדר יעקובוב נגד ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון :

בפני כבוד ה שופטת ריבי למלשטריך-לטר

עותר

אלכסנדר יעקובוב ת.ז. XXXXXX654
ע"י ב"כ עוה"ד נוח ירון

נגד

משיבים

1.ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון
ע"י ב"כ עוה"ד רינה לפידות
2.היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה
ע"י ב"כ עוה"ד הראל אורן, פרקליטות חיפה
3.עיריית אור עקיבא
ע"י ב"כ עוה"ד אריאל אהרונוביץ

פסק דין

העותר הגיש עתירה מנהלית בשל החלטת המשיבות 2-1 מיום 10.5.20 שדחתה את בקשתו לעכב את אכיפת צווי ההריסה ואיסור השימוש שניתנו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (19880-12-14) (להלן "הצווים השיפוטיים"), לגבי מבנים המצויים במגרש 154 בחלק מחלקת מקרקעין הידועה כגוש 10618, חלק 4 (להלן "המקרקעין")
העותר מבקש מבית המשפט לבטל את החלטת המשיבות, להורות להן להתכנס ולדון בכל הטענות שהעלה, ולשקול את כל השיקולים הרלוונטיים הנדרשים. עוד ביקש העותר לאסור על המשיבות לאכוף את הצווים השיפוטיים בתקופה של 45 ימים לאחר שתועבר לו החלטתן המחודשת, על מנת לאפשר לו להעביר את ההחלטה תחת בקורת שיפוטית. לחלופין, ביקש לקבוע כי החלטת המשיבות חורגת ממתחם הסבירות או חובת ההתנהגות ביושר והגינות, שכן העובדות והנסיבות הרלוונטיות מצדיקות את דחיית אכיפת הצווים השיפוטיים לתקופה של 12 חודשים או תקופה סבירה אחרת.
אקדים ואציין כי מצאתי שבנסיבות העניין אין סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בעתירה.

עובדות הרקע
העותר מפעיל במקרקעין מזה כ- 30 שנה חוות סוסים מסחרית בשם "חוות הדקל" . העותר טוען שבעברו היה אסיר שנגמל משימוש בסמים קשים והעיריה ורמ"י אפשרו לו בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת להקים במקום חווה, לצורך שיקומו.
עולה כי כבר בשנת 2005 נשלח מכתב מאת רמ"י לעותר המבהיר לו שהוא רואה בעותר פולש למקרקעין, ואיננו מסכים לשימוש שעושה העותר במקרקעין.
בשנת 2007 הוגש נגד העותר כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (תיק עמ"ק 1193-07), וזאת בגין טענה לשימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מתכנית. נטען כי העותר עשה שימוש בשתי סככות בשטח של 120 מ"ר, שנבנו ללא היתר, וכן במבנה מפח בשטח של 140 מ"ר, וזאת מבלי שהיה לו היתר לכך. צוין כי הסככות משמשות את העותר כחלק מחוות הסוסים ובית הספר לרכיבה המנוהל על ידו במקום. העותר הורשע ביום 6.1.2008 בהתאם להודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ונאסר עליו לעשות כל שימוש במבנים מושא כתב האישום, אלא אם יחזיק בהיתר כדין. צו איסור השימוש שניתן עוכב למשך 12 חודשים על מנת לאפשר לעותר להכשיר את השימוש במקום בהיתר בנייה. על אף הצו המשפטי שניתן, העותר המשיך לנהל במקום את חוות הסוסים.
בחודש דצמבר שנת 2014 הגישה המשיבה 1 (להלן "הועדה המקומית") כתב אישום כנגד העותר (תו"ב 19980-12-14) , בטענה כי העותר ממשיך לעשות שימוש במקרקעין ללא היתר כדין ובניגוד לתכנית, לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 . עוד נטען כי העותר פועל כך תוך הפרה של צו בית המשפט שניתן בתיק 1193-07.
ביום 27.1.16 הגיעו הועדה המקומית והעותר להסכמה בנוגע להליך הפלילי, לפי ה כתב האישום שהוגש יתוקן, והעותר יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע בעבירה המיוחסת לו. התובע היה מיוצג על ידי עורך דין. כן הוסכם כי הצדדים יעתרו לבית המשפט הפלילי להשתת עונשים, ובכלל "צו הריסה וצו איסור שימוש על כל המקרקעין והמבנים בתחומים, דחוי בשנה. לקראת תום השנה תבחן על ידי המאשימה אפשרות למתן עיכוב ביצוע של הצווים לשנה נוספת אם יהיה צורך בכך, בהתאם לנסיבות". יצוין כי כתב האישום המתוקן היה זהה לכתב האישום הקודם, למעט הסרת האישום של הפרת הצו הקודם.
ביום 27.1.16 התיר בית המשפט לעניינים מקומיים את תיקון כתב האישום, והרשיע את העותר בעבירת שימוש במקרקעין ללא היתר כדין ובניגוד לתכנית (שימוש חורג) לפי ס' 204(א) לחוק התכנון והבניה. ביום 6.7.16 ניתן גזר דין בתיק הפלילי. בית המשפט הפלילי גזר על העותר מספר עונשים, וכן נתן צו הריסה למבנה מושא האישום לביצוע הן על ידי העותר והן על ידי הועדה המקומית, תוך שהורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד לתאריך 6.7.17, וזאת על מנת לאפשר לעותר להוציא היתר כדין. בית המשפט רשם לעצמו את התחייבות הועדה המקומית לבחון בחיוב הסכמתה להארכה נוספת של מועד כניסתם לתוקף של הצווים בשנה נוספת, במידה שיהיה אופק תכנוני והיתכנות לפינוי מוסדר של החווה בעתיד הנראה לעין.
בסמוך למועד שבו פגה תחולתו של עיכוב ביצוע צו ההריסה, פנה העותר לבית המשפט לעניינים מקומיים ב"הודעה בהולה להארכה מוסכמת במעמד צד אחד". במסגרת ההודעה נסמך העותר על הסכמתה של הועדה המקומית לבחון את האפשרות לעיכוב ביצוע הצווים לשנה נוספת, וכן על התפתחויות שאירעו מאז, לרבות תכתובות שהוחלפו בינו לבין ראש העיר, המעידות על נכונות למצוא פתרון להעתקת החווה לקרקע חלופית.
ביום 19.7.17 נעתר בית המשפט לעניינים מקומיים לבקשת העותר, והורה על מתן ארכה לביצוע הצווים עד ליום 1.1.18. בית המשפט ציין כי הארכה ניתנת לפנים משורת הדין, בהתחשב במצבו האישי של העותר, ובשל העובדה שחוות ה סוסים היא חלק משיקומו ושהיא משמשת גם לשיקום בני נוער. בית המשפט ציין כי הוא אינו מתעלם מכך שאין בפעולותיו של ראש העיר כדי להוכיח התקדמות של ממש לעניין הקצאת שטח אחר לצורך הפעלת חוות הסוסים, אך עם זאת, ולו בשל הסתמכות העותר על פניותיו של ראש העיר, ניתנת ארכה בכפו ף להפקדת ערבון וערבות נוספת. בסוף החלטתו ציין בית המשפט כי "אם תהיה התקדמות ממשית ואמיתית (אין די בהבטחות אלו או אחרות) ותוצג אסמכתא המלמדת על הבנות מול רשות מקרקעין ישראל, ניתן יהיה להגיש בקשה לארכה נוספת".
מאז פנה העותר למשיבה 3 על מנת שתפעל להקצאת מקרקעין חלופיים לצורך העתקת חוות הסוסים, אולם מגעים אלו לא הבשילו לפתרון מוסכם.
בנסיבות אלה, פנה העותר ביום 3.12.17 ( כחודש עובר לתום תקופת עיכוב ביצוע הצווים) לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה נוספת להארכת ביצוע הצווים. העותר הסביר כי מאז עיכוב הביצוע שניתן הוא מנהל מגעים אל מול העירייה ורשות מקרקעי ישראל כדי להגיע להבנות בעניין המקרקעין. העותר ציין כי בחודש נובמבר 2017 קיבל תשובה מאת יועמ"ש העיריה לפיה היא מוכנה שיעביר את החווה לשטח שלה הנמצא בצפון העיר לתקופה של חמש שנים. באותו יום ממש, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשתו הנוספת של העותר למתן ארכה, וקבע כי עליו לפנות את המקרקעין בהתאם לסיכום שהוצג בבקשה, קרי עד ליום 1.1.18.
ערעור שהגיש העותר על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים (עפ"א 48833-12-17) נדחה בפסק דין מיום 8.1.18 (כבוד השופטת רונית בש). בפסק הדין נקבע כי דין הערעור להידחות על הסף מאחר שלא הוגש בהתאם לתקנון התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט- 2008. גם לגופו של עניין קבעה ערכאת הערעור כי יש לדחות את הערעור. נקבע כי מכתב היועמ"ש של מחלקת ההנדסה לתכנון ובניה במשיבה 3, איננו מלמד כי בטווח הנראה לעין צפוי להימצא פתרון בדרך של העתקת החווה לקרקע אחרת. כל שצוין שם הוא כי לפנים משורת הדין תהיה העירייה מוכנה לשקול להשכיר לעותר שטח שלה בצפון העיר לתקופה בת חמש שנים, בכפוף לאישור מועצת העיריה ואישור שר הפנים. גם היתר כדין לבניה ושימוש במקרקעין לצורך הפעלת חוות סוסים לא צפוי להינתן בקרוב. כמו כן שלל בית המשפט את טענת העותר כי הופרה "הבטחה שלטונית" שניתנה לו במסגרת הסדר הטיעון בתיק 19980-12-14 , שכן לא ניתנה כלל הבטחה שלטונית כלשהי, לבד מהתחייבות לבחון בחיוב הארכת ביצוע הצווים עד ליום 6.7.18 באם יהיה אופק תכנוני והיתכנות לפינוי מוסדר של החווה בעתיד הנראה לעין.
העותר לא הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק הדין הפך לחלוט.(להלן "פסק הדין המחוזי").
העותר המשיך לפנות לעירייה במטרה למצוא פתרונות. במכתבה של העירייה מיום 14.5.18, צוין כי נערכו שינויים בתכנית מפורטת 353-0236505 אזור התעסוקה הצפוני החדש באור עקיבא , ובכלל זה הוגדל שטח הפארק העירוני והשימושים בו יינתנו עבור חוות הסוסים. צוין כי התכנית הוגשה לוועדה המחוזית עבור בדיקת תנאי הסף, וככל שלא יהיו שינויים או עיכובים, תפעל העירייה לקדם את התכנית ותעדכן את העותר.
ביום 18.12.19 פנה העותר שוב לראש העיר וציין כי בחודש דצמבר 2019 הגיעו נציגים מרשויות האכיפה לחוות הסוסים והתברר כי בכוונתם להוציא לפועל את צו ההריסה שניתן. לאחר פגישה שהתקיימה בנושא, ב ה נכחו העותר, נציגי משטרה ונציג המשיבה 2, ביקשו האחרונים מהעותר אישור או מסמך על התקדמות בעניין הקצאת הקרקע להעתקת חוות הסוסים, על מנת שיוכלו לשקול לעכב את ביצוע צו ההריסה. בנסיבות פנה, ביקש העותר מראש העיר לפעול בהקדם כדי לקדם את הקצאת הקרקע החלופית .
ביום 22.12.19 השיבה העירייה לפנייתו של העותר, וחזרה על עמדתה הקודמת לפיה לא התחייבה כלפיו למציאת קרקע חלופית ולא הייתה צד לסיכום כלשהו שנערך עמו . עוד ציינה כי הועדה המחוזית החליטה להפקיד את התכנית בתנאים, והעירייה עמלה לתקנה בהתאם לתנאים ולקראת הגשת המסמכים לפרסום להפקדה. בחודש מאי 2020 ציינה העיריה שהתכנית תופקד כנראה בתוך חודש, אך גם חודש זה חלף והתכנית לא הופקדה.
לאחר שהמשיבה 2 עודכנה בפרטים אלו, הודיעה לעותר ביום 10.5.20 כי פסקי הדין בעניינו חלוטים, ועליו לבצע את ההריסה בעצמו, שאם לא כן תבצע המשיבה 2 את ההריסה והוא יישא בהוצאות.
ביום 24.5.20 הוגשה העתירה דנן.
הסמכות העניינית
המשיבות 2-1, בכתב תשובתן לעתירה, טוענות כי אין סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בעתירה. בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אמנם רשאי לדון בענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 (להלן " חוק התכנון והבניה"), אלא שהוא אינו מוסמך לדון בצווים השיפוטיים החלוטים שניתנו, שכן אלו הוחרגו במפורש מסמכותו של בית משפט זה, בהתאם לס' 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס 2000 . לאחר קבלת עמדת העותר נטען כי פסקי הדין שהפנה אליהם אינם רלוונטיים, שם היו הנסיבות שונות.
העותר ציין כי העתירה איננה מופנית ל עניין תוקפם של צו ההריסה וצו איסור השימוש. נטען כי בגזר הדין שניתן לא נקבע המועד לאכיפת צו ההריסה כך שענ יין זה נשאר לשיקול דעת המשיבות 1,2. בנסיבות אלו זכותו של העותר להעמיד לביקורת את שיקול הדעת של הרשויות במסגרת של עתירה מנהלית. העותר מסתמך על בגץ 10140/07 איבסיתאם נ. עירית ירושלים (1.7.08).
ס' 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע כי:
בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה –
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית); "
רשות בענייני תכנון ובניה כלולה בתוספת הראשונה בס' 10 שבו. ולגבי סוג "הענין" –

ס' 10 (א) לתוספת הראשונה לחוק קובע:
"עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': פיקוח, אכיפה ועונשין, ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים או שר האוצר. ".

פרק י' לחוק התכנון והבניה, אשר הוחרג באופן מפורש בסעיף 10(א) לעיל, מייחד פרק שלם (סימן ה') לנושא צווים מנהליים ושיפוטיים. אין חולק כי הצווים השיפוטיים כאן ניתנו על יסוד פרק י' לחוק התכנון והבניה . מה משמעות ההחרגה של פרק י' ?
בבג"ץ 2515/10 ח"כ חיים אורון נ' ממשלת ישראל (, 16.05.2010) נקבע –
"ההלכה הפסוקה קובעת כי יש לפרש את הביטוי "ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה" שבפרט 10(א) הנ"ל, כמתייחס גם לטענות ולהליכים שעניינם "שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה לשם אכיפת החוק או אי אכיפתו... וגם טענות שעניינן אכיפת צווי הריסה שיפוטיים שהוצאו מכוח חוק התכנון והבנייה". זאת, נוכח תכליותיו של החוק המכוונות, בין היתר, לרכז תחת קורת הגג של בית המשפט לעניינים מינהליים את בירורן של טענות הנוגעות ל"הפעלת שיקול הדעת של הרשות בבואה לבצע צווים הניתנים לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה" (להבדיל מטענות הנוגעות לתוקפם של צווים אלה) (ראו בג"ץ 10140/07 וואווי נ' עיריית ירושלים, פיסקה 3 ([פורסם בנבו] , 1.7.2008); וראו גם: בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121 (2002); בג"ץ 2039/05 איפרגן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא ([פורסם בנבו], 13.4.2005); בג"ץ 3465/06 אטיאס נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 12.6.2006)); בג"ץ 11088/07 בר-זיו נ' עיריית נתניה, פיסקה ט' ([פורסם בנבו], 2.6.2008))."
5.4 השאלה העומדת למבחן כאן, האם יש שיקול דעת לרשות שלא לבצע צו הריסה חלוט, בהליך שהיא צד לו ? ואם אין מרחב של שיקול דעת כזה, ממילא שיקול הדעת לא עומד למבחן של ביקורת שיפוטית.
בפסקי הדין שניתנו בעניינו של העותר נקבע מועד ספציפי לביצוע הצווים על ידי העותר או על ידי הועדה המקומית.
בס' 5 לגזר הדין הורה בית המשפט כי ניתן צו הריסה למבנה מושא האישום לביצוע הן על ידי העותר והן על ידי הועדה המקומית, אולם הורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד לתאריך 6.7.17 על מנת לאפשר לעותר להוציא היתר כדין. לכן ניתן ללמוד באופן ברור כי לפי נוסח ס' זה המועד האחרון הספציפי לביצוע הצווים הוא יום 6.7.17.
בגזר הדין נרשמה התחייבות הועדה המקומית לבחון בחיוב הארכה נוספת של מועד כניסת הצווים לתוקף בשנה אחת, אם יהיה אופק תכנוני והיתכנות לפינוי מוסדר של החווה בעתיד הנראה לעין. אמירה זו, לכשעצמה, אין בה שינוי של המועד להריסה שנקבע בגזר הדין.
העותר פנה פעמיים לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה לעיכוב ביצוע הצווים . מועד ביצוע הצווים הוארך עד ליום 1.1.18, ולא מעבר לכך. ענין זה אושר בערכאת הערעור בפסק דין חלוט.
5.5 רק כאשר נסתמו דרכיו של העותר במישור בית המשפט לעניינים מקומיים, ניסה מזלו בבית המשפט לעניינים מנהליים , וזאת לאחר למעלה משנתיים ממועד פסק הדין שניתן בערעור, בו נקבע כי אין להיעתר לבקשותיו למתן ארכה לביצוע צו ההריסה השיפוטי.
5.6 אין מדובר כאן בשיקול דעת שהושאר בידי גוף התכנון. נקבע מועד כגבול עליון, שעד מועד זה יש לבצע את ההריסה. הרשות איננה רשאית לחרוג מקביעה זו, שכן גם היא מחויבת בפסק הדין שניתן. רשות תכנון אינה סוברנית לשקול אחרת ממה שנקבע במפורש בפסק דין חלוט שהיא צד לו. לכן, אין עסקינן כאן בשיקול דעת הרשות.
5.7 בית המשפט העליון עמד על כך שאין לאפשר להפוך את בית המשפט לעניינים מנהליים למעין ערכאת ערעור על בית המשפט המקומי. ראו בין היתר בר"מ 898/14 סלים קבועה נ' מדינת ישראל (04.02.2014) , ס' 4:
"הגם שבית המשפט לעניינים מינהליים לא ראה לדחות על הסף את עתירת המבקשים, הרי שעל פני הדברים הערכאה המוסמכת לדון בטענותיהם היא בית המשפט לעניינים מקומיים, ובית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. בענייננו, המבקשים פנו לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה לביטול הצו, ואף הגיעו להסכמה עם המשיבה בנוגע למועד ביצועו. בקשה נוספת לדחיית המועד נדחתה בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 13.1.2014. תחת הגשת ערעור על החלטה אחרונה זו לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, בחרו המבקשים להגיש עתירה מינהלית. דא עקא, שבית המשפט לעניינים מינהליים אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, ולא ניתן לעקוף את ההליך הפלילי בדרך של הגשת עתירה מינהלית (ראו: בר"ם 9440/05 ג'מל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (6.10.2005); השוו: עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ "ד נז(1) 196 (2002)).".
5.8 עוד ראו בר"מ 9440/05 אחמד חסן ג'מל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז 06.10.2005) :
"במסגרת הסדר טיעון מיום 9.2.04 הורשע המבקש בביצוע עבירת בניה ללא היתר של מבנה בשטח 500 מ"ר על קרקע חקלאית. ניתן, בין היתר, צו הריסה דחוי לתקופה של 6 חודשים. המבקש הגיש בקשה להארכת התקופה ב-6 חודשים ובקשתו זו נדחתה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא ביום 5.5.05. בית המשפט המחוזי ציין כי היתר בניה רחוק מהישג ידו של המבקש ולא יושג תוך זמן קצר.

ביום 18.8.05 הגיש המבקש עתירה מינהלית ובה, בין היתר, השגה על החלטת הועדה המחוזית שדחתה את בקשת המבקש לאשר שינויי יעוד החלקה עליה עומד המבנה ממגרש חקלאי ליעד מסחרי. באותה מסגרת התבקש צו ביניים של עיכוב ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בעתירה המינהלית. תחילה ניתן צו ארעי, אך בהחלטה מיום 15.9.05 ביטל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט פוגלמן) את הצו הארעי בציינו, בין השאר, "צו הביניים המבוקש מכוון, הלכה למעשה להאריך את המועד לביצוע הצו השיפוטי (שניתן בהליך הפלילי – מ.נ.) על אף שהבקשה נדחתה על ידי הערכאה המוסמכת. הלכה פסוקה היא כי אין לעקוף צווים שניתנו בהליך הפלילי בדרך של הגשת עתירה מינהלית".
.......
מקובלת עלי מסקנתו של כבוד השופט פוגלמן ולפיה לא ניתן לעקוף את ההליך הפלילי, בו לא ניתנה ארכה לביצוע צו ההריסה, באמצעות ההליך המינהלי (ראו והשוו: עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז (1) 196).".

5.9 וראו גם בג"ץ 8772/14 חסיין אבו ג'ודה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה דרום 24.12.2014) :
המשיבה הוציאה צווי הריסה מנהליים ביחס למבנים שנבנו על ידי העותר. לבקשת המשיבה, דחה בית משפט השלום את המועד לביצוע הצווים עד ליום 30.11.2014. העותר הגיש בקשה "לעיכוב ביצוע ובקשה להורות כי פג תוקפם של הצווים". בית משפט השלום דחה את הבקשה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. מכאן העתירה.

דין העתירה להידחות על הסף. השגות כנגד צווי הריסה מנהליים, לרבות בקשות לביטולם או בקשר עם הארכת מועד ביצועם, מתבררות במסלול הדיוני הפלילי – על ידי בית משפט לעניינים מקומיים, אשר על החלטתו ניתן לערער בזכות לבית המשפט המחוזי, וברשות לבית משפט זה כערכאת ערעור (ראו והשוו: בר"מ 898/14 סלים קבועה נ' מדינת ישראל (4.2.2014), בפסקה 4 וההפניות שם). לא ניתן לעקוף מסלול זה על ידי הגשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כאילו נמחק המסלול של ההליך הפלילי. לכן, ככל שמבקש העותר לשנות מהחלטות הערכאות קמא, ומבלי לקבוע עמדה באשר לסיכוייו לעשות כן, רשאי הוא לנקוט בהליך המתאים.".

5.10 אין בפסקי הדין אליהם הפנה העותר כדי לתמוך בעמדתו, בשל נסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון כאן.
5.11 בבגץ 10140/07 איבסיתאם וואווי נ' עיריית ירושלים (1.7.2008), נדונו שני מקרים שבו בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים הרשיע נאשמים בעבירות על פי חוק התכנון והבניה שעניינן חוקיות הקמת מבנה. ניתן צו הריסה למבנה הנדון בשנת 1993, שהתיר לועדה המקומית "לבצע את פסק הדין במועד הנראה לה". רק בשנת 2006, כ- 13 שנים לאחר מתן צו ההריסה, נשלחה התראה לקראת ביצוע הצו. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט העליון כי יש לאפשר לנאשמים לתקוף את שיקול דעתה של הועדה המקומית בקביעת המועד לביצוע הצו, במסגרת עתירה מנהלית, שכן בחינת שיקול הדעת עשוי לחייב הכרעה בשאלות עובדתיות מורכבות, לרבות בנושא שינוי הנסיבות עקב חלוף הזמן. במקרה זה לא נקבע מועד לצו ההריסה, אלא הענין הושאר בשיקול דעת הגוף התכנוני.
5.12 בג"ץ 2515/10 ח"כ חיים אורון נ' ממשלת ישראל (16.05.2010) , נוגע להעדר אכיפה ואי ביצוע גזר דין שניתן מכח חוק התכנון והבניה, לפיו נאסר השימוש שעשו המורשעים במבנה וניתנה הוראה לאיטומו. שם השתהו הרשויות בביצוע גזר הדין. בית המשפט העליון קבע כי על העותרים להעלות טענותיהם בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, שכן הוא בית המשפט המוסמך לדון בשיקול הדעת של הרשות שלא לאכוף ושלא לבצע את אשר נקבע במפורש בגזר הדין.
5.13 אין המצב דומה לנסיבות המקרה שבפני. כאן נקבע מועד לביצוע צו הריסה, שקבל תוקף בפסק דין חלוט. המועד לביצוע הצו איננו בשיקול דעת הרשות. כאן הרשות היא זו שמבקשת לכבד את החלטת פסק הדין, ו העותר הוא זה שמבקש לעצור בעדה.
5.14 בדיון שהתקיים בתיק זה עלה כי אמנם מבקשת המשיבה 1 להפקיד תכנית מפורטת , במסגרתה הרחיבה את התכנון של הפארק והוסיפה ייעוד לחוות סוסים. התכנית עדי ין לא הופקדה, ולא ידוע מתי תופקד, ומתי תשלים את התנאים שהציבה לה הועדה המחוזית. מדובר בתכנית שחלק ממנה הוא איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, ו הניסיון מלמד כי גם אחרי ההפקדה עוד נכונו לתכנית מעין זו התנגדויות רבות. נטען כי השטח המיועד לעותר שייך כיום לרמ"י, אך מתוכנן להפקעה ולרישום על שם עירית אור עקיבא, שאז תצטרך כנראה למצוא דרך להימנע ממכרז פומבי לגבי שטח זה. עובדות אלו נטענו בע"פ בדיון ולא גובו בתצהיר או באסמכתאות. מכאן, ש אם הפתרון לעותר הוא הקצאת הקרקע בה דובר על ידי העיריה , עוד רחוקה הדרך.
5.15 סברתי, שטוב היה עושה העותר מאז מתן גזר הדין הראשון בשנת 2007, ולאחריו גזר הדין השני משנת 2016 , אם היה יוזם ופועל במהלך שנים אלו לחכירת קרקע חלופית אפשרית, לאו דווקא בתחום המוניציפלי בו הוא מצוי כיום, תחת ההמתנה שהישועה תגיע מאחרים. עובדה היא שלמרות הרצון הטוב המוצהר של המשיבה 3, לא קודם כל פתרון ממשי מהלך של 15 שנה לפחות . ואולי יתעשת העותר ויפעל כך עכשיו, תוך כיבוד צווי בית המשפט שניתנו בעניינו.

לסיכום
מסקנתי כי לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אין סמכות לדון בעתירה זו.
העתירה נדחית .
הייתי ממליצה למשיבים 1,2, ל תן לעותר שהות של 90 יום מהיום להתארגן לפינוי , ולביצוע צווי ההריסה בעצמו.
אין צו להוצאות.
המזכירות תודיע לצדדים על פסק הדין.

ניתן היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלכסנדר יעקובוב
נתבע: ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון
שופט :
עורכי דין: