ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלרואי ברושי נגד פסק דין :

בפני כבוד הרשם הבכיר אהרן אורנשטיין

תובע/נתבע שכנגד

אלרואי ברושי

נגד

נתבעות
.1 בנדה הפקות בע"מ – תובעת שכנגד
.2 עירית ירושלים

פסק דין

רקע
בפניי תביעה שהוגשה על ידי מר אלרואי ברושי (להלן: "התובע" או "הנתבע שכנגד") לתשלום פיצוי בשל נזק שנגרם לו מקיומו של "יריד בצלאל" (להלן: "היריד") שהתקיים פעם בשבוע בימי שישי החל מסוף שנת 2009, ובמשך חמש שנים לערך, ברחוב בו התגורר התובע . התובע התגורר בשכירות בדירה בקומה הרביעית ברחוב שץ 6 במרכז ירושלים (להלן- " הדירה").
חברת בנדה הפקות בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "התובעת שכנגד") הגישה תביעה שכנגד, בה היא טוענת כי התובע חב בהוצאות שנגרמו לה בעקבות העתירה המנהלית שהתנהלה באותו נושא, כמפורט להלן.

טענות הצדדים
עיקר טענות התובע
התובע טוען כי בשל מטרדי הרעש שכרוכים בקיומו של היריד, גלישתו של היריד לעיתים אל תוך השבת ומטרדי זבל ואשפה שנוצרו באזור, נגר מה לו הפרעה ומהלך חייו התקין נפגם. התובע העמיד את נזקיו על סך של 50,000 ש"ח.

עיקר טענות הנתבעת 1
אקדים ואציין כי העניינים נשוא תובענה זו נדונו בעתירה מנהלית 34689-01-15, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי מר רפאל אדר ועוד 46 אחרים וביניהם התובע. העתירה כנגד הנתבעת 1 בתיק זה נדחתה .
לטענת הנתבעת 1, משנדחתה כנגדה העתירה המנהלית, די בכך על מנת שבית משפט זה ידחה את התביעה כנגדה מן הטעמים של מעשה בית דין, סופיות הדיון, השתק עילה והשתק פלוגתא.
הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת כי התובע מעולם לא צירף אסמכתאות המעידות על מגוריו בדירה הסמוכה ליריד.

עיקר טענות הנתבעת 2
טענותיה של הנתבעת 2 דומות לטענותיה של הנתבעת 1. הנתבעת 2 טוענת גם להעדר יריבות בין בינה לבין התובע, שיהוי משמעותי בין תאריך התגבשות עילת התביעה לבין הגשת התביעה בפועל ומעשה בית דין הנובע מפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט דוד מינץ בעתירה המנהלית.

עיקר טענות התובעת שכנגד
התובעת שכנגד טוענת כי במסגרת העתירה המנהלית הוסכם בין הצדדים לה כי ה עתירה כנגדה תידחה, על כל חלקיה , ובתמורה הסכימה לוותר על הוצאותיה. להסכמות אלו נתן כבוד השופט מינץ תוקף של החלטה ביום 29/01/2015. משהחליט הנתבע שכנגד לפתוח בהליך זה , בניגוד להסכמות שהושגו במסגרת העתירה המנהלית, קמה לה עילה לתבוע את נזקיה הממוניים כאמור.
התובעת שכנגד העמידה את תביעתה שכנגד על סך של 25,232 ש"ח.

עיקר טענות הנתבע שכנגד
הנתבע שכנגד טוען כי התביעה שכנגד הינה קנטרנית וכל תפקידה הוא להפעיל עליו לחץ בכל הקשור לתביעתו שלו. לטענתו, אין מדובר בהשתק פלוגתא או השתק עילה ומשכך אין תביעתו חורגת מן ההסכמות אשר הושגו בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה
בישיבת יום 06/05/2020 הוסכם כי הצדדים יוותרו על חקירות נגדיות של המצהירים ויסכמו בעל פה. לאחר ששמעתי את סיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל באופן חלקי וד ין התביעה שכנגד להידחות במלואה. להלן אסביר כיצד הגעתי למסקנה זו.
על מנת להכריע בתביעה העיקרית שבפניי, עליי לדון בשלוש שאלות מרכזיות כדלהלן:
האחת, האם ביחסים שבין התובע לנתבעת 1 מתקיים מעשה בית דין ואין בית משפט זה יכול לשוב ולדון בנושא שהוכרע בעבר על ידי בית המשפט המחוזי.
השנייה, ככל שלא קיים מעשה בית דין, האם התקיימו ליקויים כלשהם ביריד המהווים מטרד והאם הם מזכים את התובע בפיצוי כלשהו .
השלישית, ככל שהנתבעות יצרו מטרד, מהו סכום הפיצוי הראוי.

מעשה בית דין
ביום 29/01/2015 ניתנה החלטה בעתירה המנהלית המורה על דחייתה כנגד המשיבות 2-3 ( מנהל קהילתי- לב העיר ירושלים בע"מ והנתבעת 1, בהתאמה ).
כאמור, השאלה הראשונה העומדת בפני היא האם העתירה המנהלית מהווה מעשה בית דין , המונע מהתובע לברר את תביעתו הנוכחית.
העתירה המנהלית, שהוגשה בשנת 2015, צפתה פני עתיד ולא פני עבר. הסעדים שהתבקשו בעתירה המנהלית היו צווי מניעה המורים על ביטול "קול קורא" ועל הקפאת היריד עד שיערכו בו שינויים מתאימים. בעתירה המנהלית לא נתבקש פיצוי כספי בשל הנזק שנגרם לתובע בשנים 2009-2015. משכך, אין העתירה המנהלית מונעת מן התובע לפנות לבית משפט זה ולתבוע את נזקיו הממוניים.
משעברנו את המשוכה הראשונה, נעבור לדון בשאלה האם התקיימו ליקויים ביריד המזכים את התובע בפיצויים.

הליקויים ביריד
בתחילתה, הופנתה העתירה המנהלית כלפי שתי משיבות נוספות, מנהל קהילתי לב העיר ירושלים בע"מ ובנדה הפקות בע"מ (הנתבעת 1) . העתירה כנגד משיבות נוספות אלו נדחתה בהסכמת הצדדים.
ביום 16/03/2015 ניתן על ידי כבוד השופט דוד מינץ פסק דין בעתירה המנהלית. קביעותיו ומסקנותיו העובדתיות של כבוד השופט מינץ בעתירה המנהלית, יהוו בסיס להכרעה בהליך דנן .

מטרדים
העותרים טענו כי המפעילה, הנתבעת 1, ובעלי הדוכנים השתמשו בחדרי מדרגות, בכניסות הבתים ובחצרותיהם כפחי זבל לארגזים, קרטונים ופסולת שהצטברה במהלך היריד וזאת בשל היעדר מתקנים מתאימים לאיסוף פסולת. כבוד השופט מינץ קבע כי על העירייה לבחון מחדש את הצעדים האופרטיביים המתאימים לפתרון בעיות הלכלוך והפסולת. נקבע כי על העירייה לערוך סקר לבדיקת כמות הזבל המצטברת בשעות פעילות היריד (מהקמתו ועד לפינויו) ולהציב מתקני זבל מתאימים בכמות הנדרשת בקרבת היריד, במקום שאינו מהווה מטרד .
שנית, העותרים דרשו כי מתקני הזבל יפונו עד לשעת פינוי היריד. לטענתם, האשפה הצטברה ומתקני האיסוף היו מצויים באי ספיקה בעת כניסת השבת כך שהתובע נאלץ לסבול האשפה שהצטברה עד לפינויה ביום ראשון. כבוד השופט מינץ קבע כי יש לקבל את העתירה באופן שהעירייה תדאג לפינוי האשפה שבמתקני הזבל בסביבת היריד וברחוב אליעש עד לשעת סיום היריד.
קביעותיו של כבוד השופט מינץ מתיישבות עם טענות התובע כי בשנים נשוא התביעה לא היו בנמצא פתרונות נאותים לצבירת האשפה וכן כי התובע נדרש לסבול את הימצאות האשפה לאורך ימי השבת עד לפינויה בימי ראשון.
חובותיה של העירייה, כלפי התושבים המתגוררים בתחומה, בכל הקשור לפינוי אשפה נקבעו בפקודת העיריות. סעיף 242 קובע כי "בעניין תברואה, בריאות הציבור ונוחותו, תעשה העירייה פעולות אלה ... (4) תתקין ותקיים במצב טוב ומותקן פחי אשפה ציבוריים ושאר כלי קיבול שמניחים ומאספים בהם אשפה ותדאג שיוחזקו באופן שלא יהוו מטרד או מפגע לבריאות... (7) תמנע הצטברות של סחי ואשפה במקום ציבורי או פרטי במידה המהווה סכנה לבריאות הציבור ".
הפסיקה אף ראתה לנכון לחייב עירייה בפיצוי לתושב העיר בקשר עם מחדלים בפינוייה של האשפה. ראו: ת"ק (חד') 44908-07-13 דליה לוי נ' עיריית חדרה (23.08.2014). בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי נדחתה: רת"ק (חי') 37843-09-14 עיריית חדרה נ' דליה לוי (29.09.14).
לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי על הצד הנמוך, ואסביר. כאמור, התובע התגורר בדירה בשכירות. עיון בחוזי השכירות מלמד כי חוזה השכירות חודש ע"י התובע, בתקופה הרלוונטית, לא פחות מ-6 פע מים, תוך עלייה הדרגתית בדמי השכירות. בתחילת התקופה, בשנת 2009, עמדו דמי השכירות על סך 3,450 ₪ ואילו בשנת 2015 עמדו דמי השכירות על סך של 4,500 ₪.
אילו ההפרעה שנגרמה מהיריד הייתה הופכת את המגורים בדירה לבלתי נסבלים בימי שישי ושבת , יש להניח כי הנתבע היה נמנע מהארכת השכירות. אך, כאמור, השכירות חודשה על ידו כמה וכמה פעמים. לו זו אף זו, העלייה בדמי השכירות מלמדת על כך שההפרעה הנובעת מהאשפה והלכלוך לא הפכה את המגורים במקום לבלתי נסבלים.
לאחר ששקלתי בדבר ובשים לב להפרעה המסוימת שנגרמה למהלך חייו התקין של התובע ובאורך התקופה בה מדובר, מחד, ומאידך לאחר שהבאתי בחשבון את חידוש השכירות ע"י התובע פעם אחר פעם, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי לתובע על סך של 6,000 ₪.
כבוד השופט מינץ לא קבע ממצאים כלשהם לגבי הרעש. בהתחשב בכך שהתובע התגורר בקומה הרביעית, לא ראיתי לנכון לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. גם את הטענה בדבר מניעתו של התובע מלעשות שימוש בדירה בימי שישי אי נני מוצא לקבל. לא שוכנעתי כי דירתו של התובע יצאה מכלל שימוש בזמן היריד. עוד אציין, כי לא הוכח שהיריד הוא זה שגרם להעתקת מקום מגוריו של התובע. הדירה אליה עבר התובע הינה בבעלותו של אחיו (עמוד 10 לפרו' שורה 5) ומסתבר כי נקרתה בפני התובע הזדמנות להתגורר בדירה של קרוב משפחה ללא קשר לקיומו של היריד.

סוף דבר
מצאתי לנכון, כאמור לעיל , להכיר בנזקי ם הנובעים מהאשפה (ריח ולכלוך), כמפורט לעיל ולחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 6,000 ₪ . בנוסף לכך, הנתבעות תשלמנה לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪.
הנתבעות הינן מעוולות במשותף (הנתבעת 2 אשר יזמה את היריד והנתבעת 1 אשר הוציאה אותו לפועל) באופן שלא ניתן להפרדה ולכן יחובו כלפי התובע ביחד ולחוד (ראו סעיף 11 לפקודת הנזיקין).
דין התביעה שכנגד להידחות.
משסוכם בין הצדדים, במסגרת העתירה המנהלית, כי הנתבעת 1 מוותרת על הוצאותיה וניתן לכך תוקף של החלטה, הנתבעת 1 איננה רשאית לחזור מהסכמה זו. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות נפרד בקשר עם דחיית התביעה שכנגד.

ניתן היום, כ"ה סיוון תש"פ, 17 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלרואי ברושי
נתבע: פסק דין
שופט :
עורכי דין: