ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברהם פונדק נגד יוסף קבבצ'י :

בפני כבוד השופט סאמר ח'טיב

המבקש:

אברהם פונדק ת.ז. XXXXXX914
ע"י ב"כ עו"ד ניג'ל מקלנן

נגד

המשיבים:

  1. יוסף קבבצ'י ת.ז. XXXXXX538
  2. אסתר קבבצ'י ת.ז. XXXXXX157

ע"י ב"כ עו"ד יהודה כהן

פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ בטבריה (כבוד הרשם שאדי ג'ובראן) מיום 01.08.19 ובה נדחתה בקשת המבקש (החייב) לסגור את תיק ההוצל"פ מושא בקשת רשות הערעור (מס' 507568-06-19, להלן: תיק ההוצל"פ); בקשה שהוגשה, בדיעבד, להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור; וכן בקשה לביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש.
החלטת כבוד הרשם מושא בקשת רשות הערעור
הצדדים הינם שכנים המתגוררים במגרשים סמוכים בחלקה 147 גוש 15323 בפוריה עילית.
ברישא להחלטתו, הפנה כבוד רשם ההוצל"פ לפסק דינו של כבוד השופט יונתן אברהם שניתן ביום 31.07.02 במסגרת ת.א. 1713/01 בבית משפט השלום בטבריה (להלן: פסק הדין) ובו נקבע כך:
"לתובעים זכות מעבר לאורך גבולו המזרחי של מגרש הנתבעים ברצועת שטח ברוחב 2.5 מטר. בשלב זה תשמש זכות המעבר למעבר להולכי רגל בלבד, זאת כל עוד מתאפשר המעבר בדרך הסלולה בחלקת השכן (חלקה 148). אם מסיבה כלשהיא ימנע המעבר בחלקת השכן תורחב זכות המעבר גם למעבר כלי רכב ובמקרה שכזה יסלקו הנתבעים מהמעבר כל מכשול או בניה שנעשתה במעבר ושיש בה כדי למנוע את אפשרות המעבר באמצעות רכב על גבי רצועת שטח 2.5 מטר. התובעים רשאים לרשום לזכותם זיקת הנאה בכפוף לאמור בפסק דין זה".
כבוד הרשם ציין כי אמנם פסק הדין ניתן בשנת 2002, יחד עם זאת, הוא צפה את ההתפתחויות העתידיות לטווח ארוך, והלכה למעשה, הגיעה העת ליישם את הוראותיו, למצער, לדון אם התקיימו התנאים להפעלתו.
בהמשך, סקר כבוד הרשם את הרקע העובדתי הנדרש לעניין ואת ההליכים שננקטו בין הצדדים, כדלקמן:
כך, ציין כי הזוכים, הם המשיבים דכאן, פתחו את תיק ההוצל"פ לצורך פינוי השטח מושא המחלוקת, הוא השטח הצמוד לביתו של המבקש שאמור לשמש את המבקשים למעבר באמצעות כלי רכב כפי שנקבע בפסק הדין.
ביום 25.06.19 הגיש המבקש בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, בטענה להעדר יריבות (בהמשך חזר בו מטענה זו) ובטענה שהמשיבים עדיין משתמשים, כהרגלם בעבר, במעבר שבחלקת השכן, חלקה 148 (להלן: חלקה 148), ועל כן אין מקום לבצע את פסק הדין.
ביום 08.07.19 הוגשה תגובת המשיבים לבקשה ובה התנגדו לבקשה וטענו, בין היתר, כי התקיימו התנאים לביצוע פסק הדין מאחר שהבעלים של חלקה 148 הגיש כנגדם תביעה לפינוי מחלקתו ובכך נמנעה מהם האפשרות להשתמש בה וקמה להם הזכות לבצע את פסק הדין.
בהחלטתו מיום 13.07.19 הורה כבוד הרשם על זימון הצדדים לדיון לפניו ביום 18.07.19. בין לבין, הוגשה תשובה מטעם המבקש ביום 17.07.19 ובה הבהיר כי בכוונתו לכבד את פסק הדין. יחד עם זאת, טען, כי המשיבים עדיין יכולים לעשות שימוש בחלקה 148 וכי קיימים מספר מכשולים המונעים את הכשרת הגישה דרך מגרשו, לרבות, עץ ברוש גבוה בתוך ההפקעה הציבורית שבתחילת המעבר וכן הפרש גובה של 20-40 ס"מ בין חצר המבקש לבין חצר המשיבים, דבר המונע מעבר כלי רכב.
בהחלטתו מושא בקשה זו, דחה כבוד הרשם את בקשת המבקש לסגירת תיק ההוצל"פ. הרשם קבע בהחלטתו כי ענייננו בפסק דין מותנה הקובע כי "אם מסיבה כלשהיא ימנע המעבר" של המשיבים בחלקה 148, הרי שהם יכולים לבצע את פינוי המבקש מהשטח מושא המחלוקת. הרשם סבר כי אין חולק על כך שצו הפינוי שניתן על ידי בית המשפט בהליך שהגיש הבעלים של חלקה 148 כנגד המשיבים עונה להגדרת "סיבה כלשהיא" למניעת מעבר המשיבים בחלקה האמורה ועל כן הדבר מהווה עילה להפעלת התנאי שבפסק הדין מושא תיק ההוצל"פ.
כבוד הרשם ציין כי לאחר שמיעת הצדדים בדיון לפניו, התברר, כי המחלוקת ביניהם נעוצה בהעדר הכשרתו של מגרש המשיבים לכניסת כלי רכב מכיוון מגרש המבקש.
כבוד הרשם פנה להוראות פסק הדין, כפי שצוטטו לעיל, וקבע כי עיון בהן מלמד כי חובתו של המבקש היא להרחיב את זכות המעבר ולסלק מכשולים. פסק הדין אינו מטיל עליו חובה להכשיר מעבר לכלי רכב ממגרשו למגרש המשיבים ועל כן הרשם אינו סבור כי דרישת המשיבים ולפיה הרמפה שתאפשר מעבר כלי רכב למגרשם תהיה במגרש המבקש, עולה מפסק הדין. כלומר, לא ניתן להקים רמפה במגרשו של המבקש במסגרת ביצוע פסק הדין, לכשיבוצע, כך נקבע.
כבוד הרשם ציין כי אכן, בנסיבות אלה, עלול להיווצר מצב דברים שבו המבקש יחויב לסלק מכשולים ולהרחיב את המעבר למשיבים לרוחב של 2.5 מ', כאשר הדבר עלול להיות כרוך בהריסת חלקים ממרפסת המבקש, בעוד שהמשיבים לא יוכלו לעשות שימוש בזכות המעבר כל עוד אין פתרון תכנוני למעבר כלי רכב בין המגרשים.
יחד עם זאת ו"חרף העובדה כי ייתכן מצב של תחושת אי צדק בביצוע פסק הדין ככתבו וכלשונו", לא מצא הרשם כי הדבר מהווה עילה לאי ביצועו של פסק הדין, ובנסיבות העניין, נקבע, כי ידם של המשיבים על העליונה. בנוסף, ציין הרשם כי הלכה פסוקה היא כי לרשם ההוצל"פ אין סמכות להימנע מביצוע פסק דין או לשנות מתנאיו, גם אם הוא סבור כי פסק הדין אינו צודק או נכון.
כמו כן, ציין הרשם כי הוא סבור כי המבקש יוכל לקבל סעד לביטול או לשינוי הוראות פסק הדין או קביעת תנאים לביצוע חלקו לפי פסק הדין רק מבית המשפט המוסמך, ועל כן, אם המבקש מעוניין בכך, עליו להגיש עתירה או תביעה בסעד המתאים.
בסיכומו של דבר, כאמור, נדחתה בקשת המבקש לסגירת התיק, תוך שנקבע, כי מאחר שמדובר בסעד של סילוק יד הכרוך בהריסה, דבר שעלול להיות בלתי הפיך אם ישתנו הוראות פסק הדין על ידי ערכאה מוסמכת – מושהה הליך הפינוי למשך 30 יום "ולאחר מכן וככל שלא תתקבל החלטה או צו של בית משפט מוסמך המורה על המשך עיכוב ההליכים, הצו יבוצע כסדרו".
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.
טענות הצדדים בתמצית
לטענת המבקש, שגה כבוד הרשם בכך שקבע כי יש לקיים את פסק הדין, שכן ברור שחיובו לסלק את המכשולים ולהרחיב את המעבר ובכלל זה להרוס את מרפסת ביתו, לא יועיל למשיבים ולא יאפשר להם מעבר של כלי רכב אל מגרשם נוכח הפרשי הגבהים בין המגרשים. במהלך הדיון שהתקיים בפני כבוד הרשם, התברר שלמשיב אין כל כוונה להכשיר את מגרשו למעבר כלי הרכב.
לשיטת המבקש, כבוד הרשם התעלם מתנאי פסק הדין ולפיו זכות המעבר של המשיבים במגרש המבקש תורחב גם למעבר כלי רכב אם מסיבה כלשהיא ימנע המעבר בחלקה 148, שכן בפועל, עד היום, המשיב ממשיך לעבור בחלקה האמורה, יום יום, ללא כל הפרעה.
עוד נטען, כי כבוד הרשם קבע מפורשות כי פסק הדין טעון הבהרה והטיל על המבקש "משימה שאינו מוסמך לבצע" – להגיש עתירה או תביעה לקבלת סעד מתאים לשינוי פסק הדין. הסמכות הבלעדית לפנות לבית המשפט לקבלת הבהרות לצורך ביצוע פסק הדין נתונה לרשם ההוצל"פ בלבד ועל כן היה עליו לפנות לבית המשפט.
בתגובתם, טענו המשיבים כי ההחלטה שעליה הוגשה בקשת רשות הערעור ניתנה ביום 01.08.19 ואילו הבקשה הוגשה ביום 03.12.19, דהיינו בחלוף המועד להגשתה. ההחלטה מושא בקשה זו הומצאה לב"כ המבקש ביום 03.09.19 כפי שניתן ללמוד מאישור המסירה המצוי בתיק ההוצל"פ. מכל מקום, גם לשיטת המבקש ברישא לבקשתו עולה כי חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור הואיל ולטענתו ההחלטה נצפתה לראשונה ביום 12.11.19, כך שהמועד האחרון להגשת הבקשה הינו ביום 02.12.19.
עוד נטען בתגובת המשיבים, כי למען הזהירות, וככל שבית המשפט לא יורה על דחיית הבקשה על הסף בשל חלוף המועד להגשתה, מבוקש ליתן למשיבים ארכה להגשת תגובה עניינית ומנומקת לבקשה.
בתשובה לתגובה, טען ב"כ המבקש כי לא ניתן ללמוד מאישור המסירה שצורף לתגובת המשיבים אילו מסמכים נמסרו לו. יתרה מכך, למרבה הפלא, האישור על הגשת מסמכים נערך ביום 21.08.19 אך מצוין בו כי ב"כ המבקש הגיש אישור מסירה ביום 03.09.19. כך או כך, החלטת הרשם מיום 01.08.19 לא הומצאה כלל, לא למבקש ולא למשרד בא כוחו. כמו כן, אישר ב"כ המבקש כי הבקשה הוגשה ביום 03.12.19 בעוד שהמועד האחרון להגשתה היה ביום 02.12.19. לטענתו, האיחור נבע מתקלה טכנית במערכת. על כן, נטען, כי יש לדחות את בקשת המשיבים לדחיית הבקשה על הסף ולחילופין להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור ליום 03.12.19.
ההליכים בתיק
בהחלטתי מיום 22.01.20 נעתרתי לבקשת הצדדים ליתן להם ארכה לצורך ניהול מו"מ ביניהם, תוך שהורתי להם להגיש הודעת עדכון עד ליום 29.01.10. בהחלטתי מיום 30.01.20 קבעתי כי הצדדים לא מילאו אחר החלטתי וכי ככל שעד ליום 05.02.20 לא תוגש הודעה מטעם מי מהם, אסיק כי המבקש זנח את תביעתו ואורה על מחיקתה מחוסר מעש.
בפסק הדין שניתן על ידי ביום 09.02.20, הוריתי על מחיקת התביעה מחוסר מעש, וזאת בזיקה להחלטה מיום 30.01.20 ומשלא הוגשה כל הודעה מטעם מי מהצדדים.
ביום 06.03.20, הגיש ב"כ המבקש בקשה לביטול מחיקת התביעה ובה טען כי העדר תגובתו של המבקש נבע מטעות. בתגובה לבקשה, טען ב"כ המשיבים כי דין הבקשה להידחות על הסף הואיל והוגשה באיחור ומבלי שהועלה כל טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק את ביטול המחיקה ומבלי שצורף כלל תצהיר בהתאם לתקנות.
בדיון שהתקיים לפני ביום 03.05.20, בנוכחות ב"כ הצדדים והמבקש, לאחר דיון לא פורמלי ובהמלצת בית המשפט, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמות, כמפורט בפרוטוקול הדיון. בהחלטתי בדיון ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, תוך שנעתרתי לבקשתם ליתן זכות ביטול למי מהם עד ליום 10.05.20.
בהחלטתי מיום 11.05.20 הוריתי על ביטול החלטתי מיום 03.05.20, וזאת לאור הודעתו של ב"כ המשיבים ולפיה לאחר שפרוטוקול הדיון הועבר לידי המשיבים ולאחר שהוסברה להם משמעות ההחלטה, הודיעו האחרונים כי הם מתנגדים להסכמות. כמו כן, הוריתי לב"כ המבקש להודיע מה מבוקשו הדיוני. בהודעתו מיום 11.05.20, הודיע המבקש כי הוא מבקש לבטל את פסק הדין בדבר מחיקת התביעה מחוסר מעש, להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור ולקיים דיון בה.
התיק נקבע לדיון ביום 07.06.20, במהלכו שבו וחזרו הצדדים על עמדתם.

דיון והכרעה
הבקשה לביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש
לצורך מתן החלטה בבקשה לרשות ערעור ובבקשה להארכת מועד להגשתה, אני נעתר לבקשה לביטול ההחלטה על מחיקת התביעה מחוסר מעש, הגם שלא מצאתי ממש בסיבה הנטענת על ידי ב"כ המבקש לחוסר המעש. מי שנקט בהליך זה הוא המבקש ומשכך טענת ב"כ המבקש ולפיה הוא סבר שהמונח "תביעתו" בהחלטתי מיום 30.01.20 נוגע לצד שכנגד, לא ברורה. בהחלטה האמורה קבעתי, באופן מפורש, כי ככל שלא תוגש כל הודעה מטעם מי מהצדדים, על פי החלטתי מיום 22.01.20, אסיק כי המבקש זנח את תביעתו ואורה על מחיקתה מחוסר מעש.
המבקש לא סיפק כל סיבה להתעלמותו מהחלטות בית המשפט וכל סיבה לאי קיום הוראותיו. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שבקשת רשות הערעור הוגשה, אף היא, באיחור, כפי שיפורטו להלן. יחד עם זאת, כאמור לעיל, מוכן אני ללכת לקראת המבקש כדי לדון בבקשה העיקרית מושא תיק זה.
הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור תקנה 119(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: התקנות) קובעת כי: "הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או צו של רשם ההוצאה לפועל, רשאי לבקש רשות לערער מאת שופט של בית משפט שלום שבתחום סמכותו נמצאת הלשכה שבה ניתנו ההחלטה או הצו".
תקנה 119(ה) לתקנות קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפניו.
תקנה 128 לתקנות מפנה לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולפיה בית המשפט רשאי להאריך מועד אשר נקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
עיינתי בבקשה להארכת מועד ובתצהיר שצורף לה ולא מצאתי כל טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות הערעור. ב"כ המבקש טוען כי לא ניתן ללמוד מאישור המסירה שצורף לתגובת המשיבים אילו מסמכים נמסרו לו, כי החלטת הרשם נצפתה על ידו לראשונה ביום 12.11.19 וכי האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור נבע מתקלה טכנית במערכת.
דומה, כי פרק הזמן אשר חלף ממועד החלטת הרשם (01.08.19) ועד להגשת הבקשה להארכת מועד (24.12.19) הוא משמעותי. בנקל יכול היה ב"כ המבקש לסתור את טענת המשיבים ולפיה אישור המסירה שהוגש על ידו לתיק ההוצל"פ ביום 03.09.19 נוגע להחלטת הרשם מושא הבקשה דנן, אך הוא לא עשה כן. יתרה מכך, גם אם אניח כי החלטת הרשם נצפתה על ידי ב"כ המבקש, לראשונה, רק ביום 12.11.19, כפי שטען, הרי שאין בטעם שהועלה על ידו, בדבר תקלה טכנית בהגשת המסמך, כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לא מצאתי בתצהיר של עובדת משרדו של ב"כ המבקש ולפיו המערכת לא אפשרה לה להגיש את המסמך ביום 02.12.19 משום שלא הוגדר כתיק חיצוני (טענה שממילא לא נתמכה בראיות כדבעי), צידוק להאריך את המועד הקבוע בחיקוק. זאת, לאור ההלכה הפסוקה ולפיה כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (השוו: רע"א 3005/10 ראדי כנעאן נ' אליהו דהן (22.04.10); 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (28.04.08)).
הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שהבקשה להארכת מועד נתבקשה רק בדיעבד, במסגרת תשובת המבקש לתגובת המשיבים.
עוד יצוין, כי בשים לב לכך שהבקשה לסגירת התיק הוגשה על ידי המבקש בעצמו הרי שהיה מצופה כי יעקוב אחריה בזמן אמת וככל שלא עשה כן הרי שאין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו.
בנסיבות אלה, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד.
דחיית בקשת רשות הערעור לגופה
בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור – להידחות.
לאחר שעיינתי בהחלטת כבוד הרשם ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה מושא הבקשה. לא מצאתי כי נפל בהחלטה פגם המצדיק את שינויה.
לאחר שבחן את טענות הצדדים, דחה כבוד רשם ההוצל"פ את בקשת המבקש לסגירת תיק ההוצל"פ, כמפורט לעיל. החלטת הרשם מבוססת ומנומקת כדבעי וזו ניתנה על ידו לאחר שביום 18.07.19 התקיים לפניו דיון בבקשה.
יש לדחות את טענת המבקש ולפיה התעלם כבוד הרשם מתנאי פסק הדין ולפיו זכות המעבר של המשיבים במגרש המבקש תורחב גם למעבר כלי רכב אם מסיבה כלשהיא ימנע המעבר בחלקה 148, שכן בפועל, עד היום, המשיב ממשיך לעבור בחלקה האמורה, יום יום, ללא כל הפרעה.
מסכים אני עם קביעת הרשם ולפיה אין חולק כי פסק הדין לסילוק ידו של המשיב מחלקה 148 ומניעת מעברו בה, עונה להגדרת "סיבה כלשהיא" למניעת מעבר המשיבים בחלקה 148, באופן המהווה עילה להפעלת התנאי שבפסק הדין משנת 2002, מושא תיק ההוצל"פ, דהיינו הרחבת זכות המעבר של המשיבים גם למעבר כלי רכב. המבקש עצמו טוען כי המשיב הגיש את הבקשה לביצוע פסק הדין רק בעקבות פסק הדין שניתן נגדו בשנת 2018, בטענה שכעת נמנע מעברו בחלקה 148 ועל כן יאלץ לעבור עם כלי רכב במגרש המבקש (סעיפים 5 ו-7 לבקשה). ודוק, אין בטענת המבקש ולפיה המשיב ממשיך לעבור בחלקה 148 חרף פסק הדין שניתן נגדו, כדי להעלות או להוריד.
לא מצאתי בקביעת הרשם ולפיה יש לקיים את פסק הדין, כל דופי. הרשם נתן דעתו לטענת המבקש ולפיה חיובו לסלק את המכשולים ולהרחיב את המעבר ובכלל זה להרוס את מרפסת ביתו, לא יועיל למשיבים ולא יאפשר להם מעבר כלי רכב אל מגרשם בשל הפרשי הגבהים בין המגרשים. הרשם קבע באופן מפורש כי לא ניתן להקים רמפה למעבר כלי רכב בשטחו של המבקש מכוח פסק הדין, במסגרת ביצועו וציין כי אכן עלול להיווצר מצב שבו המשיבים לא יוכלו לעשות שימוש בזכות המעבר כל עוד אין פתרון תכנוני למעבר כלי רכב בין מגרשו של המבקש לבין מגרשם.
מסכים אני עם קביעת כבוד הרשם ולפיה מצב דברים זה אינו מהווה עילה לאי ביצוע של פסק הדין או לשינוי תנאיו, גם אם סבור הרשם כי ביצוע פסק הדין כלשונו אינו צודק או נכון.
לא מצאתי בהחלטת כבוד הרשם כל אחיזה לטענת המבקש ולפיה הרשם קבע, באופן מפורש, כי פסק הדין טעון הבהרה. כבוד הרשם ציין בהחלטתו כי נוכח טענות המבקש בדבר העדר הכשרה למעבר כלי רכב בין המגרשים, גם אם יבוצע פסק הדין משנת 2002, הרי שככל שהמבקש מעוניין בכך, דרכו פתוחה לנקוט בהליך המתאים בעניין זה. מסכים אני עם קביעה זו.
מכל מקום, כפי שהבהרתי לב"כ הצדדים בדיון שהתקיים לפני, ככל שסבור כבוד הרשם שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה, לפי סעיף 12 ל חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. ויוער, כי מטרת ההליך לפי סעיף 12 לחוק היא להבהיר את כוונת בית המשפט בפסק הדין, אשר נסתרה מעיני הקורא, וזאת כאשר ראש ההוצל"פ מגיע למסקנה, בין מיוזמתו ובין ביוזמת אחד מבעלי הדין, כי פסק הדין או חלק ממנו אינו ברור דיו ו"טעון הבהרה לשם ביצועו" (רע"א 2393/17 דפנה ארנון נ' שלמה פיוטרקובסקי (25.02.18)). ויודגש, כי אין בבקשת הבהרה כדי להסמיך את בית המשפט להוסיף על פסק דינו, לתקנו או לשנותו, אלא להבהירו בלבד (ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין, נז(5) 462 (2002)).
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל, אין בפני כל נימוק משכנע להתערב בהחלטת כבוד הרשם ולפיכך הבקשה לרשות ערעור, נדחית בזאת.
מאחר ותיק ההוצל"פ עניינו בסעד של סילוק יד הכרוך בהריסה, מושהה הליך הפינוי למשך 30 יום מהיום ולאחר מכן, ככל שלא יינתנו צו או החלטה של בית משפט מוסמך המורה על המשך עיכוב ההליכים, יימשכו הליכי הביצוע כסדרם.
המבקש ישלם למשיבים הוצאות בסך של 3,000 ₪ כולל מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ה סיוון תש"פ, 17 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אברהם פונדק
נתבע: יוסף קבבצ'י
שופט :
עורכי דין: