ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ערן עמור נגד הצד השלישי :

בפני כבוד השופט אורי גולדקורן

התובע

ערן עמור, ת.ז. XXXXXX400
ע"י ב"כ עו"ד נדב כהן ועו"ד שני סיון טורג'מן

נגד

הנתבע

הצד השלישי
עורך-דין אלון לבנת, ת.ז. XXXXXX926
ע"י ב"כ עו"ד יצחק שפרבר

נגד

עורך-דין נדב כהן, ת.ז. XXXXXX288
ע"י ב"כ עו"ד יוסף נחשון

פסק דין

1. התובע הגיש תביעת נזיקין נגד עורך-הדין אשר ייצג אותו בעסקת התקשרות עם רוכשים של דירה שהוא בנה על מגרשו. התביעה הנוכחית הוגשה לאחר שהרוכשים תבעו את התובע על נזקיהם, ובפסק דין שניתן נגדו בבית המשפט המחוזי הוא חויב לשלם להם פיצויים בגין הפרת הסכם המכר.

רקע

2. ערן עמור (להלן: עמור), שלטובתו רשומה הערת אזהרה על חלקה 65 בגוש 12578, הנמצאת ברחוב יצחק שדה 52 בקריית טבעון (להלן: הנכס או המגרש), ביקש למצוא רוכשים לדירה בבית דו-משפחתי שהוא יבנה במגרש (להלן: הדירה). הוא ניהל משא ומתן עם גידי ומאיה ברבר (להלן: ברבר), שבמהלכו הוכנו מפרט וטיוטת הסכם, עליה נעשו סימונים בכתב יד בצורת לב. עמור אף קיבל מברבר מסמך שכותרתו "הצעה בלתי חוזרת לרכישת דירה ברחוב יצחק שדה 52 קריית טבעון" (להלן: ההצעה), בה צוין, בין השאר, כי סכומה הינו 2,650,000 ₪, כי היא בתוקף עד ליום 1.1.2016, וכי אם עד למועד זה לא ייחתמו ההסכמים על-ידי עמור, יהיו ברבר רשאים לבטלה. עוד נכתב כי סך 265,000 ₪ שיעבירו ברבר לידיו הנאמנות של עורך-דין אלון לבנת (להלן: עורך-דין לבנת) יועבר לעמור מיד עם חתימתו על הסכם מכר הדירה. על ההצעה חתמו ברבר בפניו של עורך-דין לבנת, אשר חתם אף הוא עליה ואישר בכתב כי הסביר להם את משמעותו. ביום 7.10.2015 שלח עורך-דין לבנת מייל לזוג ברבר, בו הודיע להם כי עמור הודיע לו שאינו מקבל את הצעתם לרכישת הדירה (להלן: הודעת הדחייה).

3. ביום 14.3.2016 הגישו ברבר, באמצעות עורך-דין גדעון סלעית, בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד עמור ועורך-דין לבנת, שסומנה ת"א 28877-03-16. בכתב התביעה הם טענו כי עורך-דין לבנת פעל במתכוון ליצירת מסמכי עסקה למראית עין, בעוד אשר למעשה בינם לבין עמור נכרת הסכם מכר מקרקעין, אשר הופר על-ידו. הם עתרו לסעד הצהרתי, לסעד של אכיפה ולסעד כספי של פיצויים. בתביעה בבית המשפט המחוזי יוצג עמור על-ידי עורך-דין נדב כהן (להלן: עורך-דין כהן), ואילו עורך-דין לבנת יוצג על-ידי עורך-דין יצחק שפרבר. יוער כי בתביעה בבית המשפט המחוזי עמור (התובע כאן) לא הגיש הודעה לצד שלישי נגד עורך-דין לבנת (הנתבע כאן).

4. ביום 8.12.2016 מחק בית המשפט המחוזי את התביעה נגד עורך-דין לבנת, מהטעם שהסעד הכספי הנלווה לסעד האכיפה (שלא הופנה כלפיו) הינו סעד טפל וצירופו כבעל דין יסבך את ההליך, ומהטעם שהסעד הכספי המבוקש נגדו במקרה שתידחה העתירה לאכיפה אינו בסמכות בית המשפט המחוזי.

5. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן על-ידי השופט סוקול ביום 20.4.2017, ובו חויב עמור לשלם לברבר 325,000 ₪ וחלק מאגרת התביעה. חלק מהקביעות בפסק הדין רלבנטיות לתביעה שבפנינו.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

6. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתביעת ברבר נגד עמור נקבע כי כאשר עמור חיפש רוכשים לאחת משתי הדירות בבית הדו-משפחתי שהוא יבנה בנכס, הופנו אליו ברבר על-ידי מתווך מקרקעין, והוא ניהל עמם משא ומתן והפנה אותם לעורך-דינו, עורך-דין לבנת, על מנת להכין את מסמכי ההתקשרות. עוד נקבע כי עורך-דין לבנת הכין לצדדים מסמכים הכוללים עסקה בת שני שלבים: התחייבות ברבר במסמך ההצעה, ועם מילוי תנאי ההצעה - כניסה לתוקף של הסכם מכר מפורט. נפסק כי נוסח ההצעה עליו חתמו ברבר לא שיקף את אומד דעתם של הצדדים, כי בין עמור לברבר נכרת הסכם למכירת הדירה וכי משלוח הודעת הדחייה היווה הפרה של התחייבותו של עמור.

7. בפסק דינו תיאר בית המשפט המחוזי את הגרסאות השונות של הצדדים בנוגע למתווה הדו-שלבי למכירת הדירה לברבר. הוא ציין כי ברבר העידו שמעולם לא ביקשו לערוך את העסקה במתווה האמור, כי עמור העיד שהרעיון להסתפק בחתימה על מסמך ההצעה גובש בין ברבר לבין עורך-דין לבנת, וכי עורך-דין לבנת (שייצג רק את עמור בשלב החתימה) העיד כי היוזמה למתווה העסקה הייתה של ברבר ועמור ולא שלו. השופט סוקול דחה את טענת עמור ועורך-דין לבנת, לפיה הטעם לעריכת ההסכם במתווה שהוצע וחתימה על הצעה בלתי חוזרת היה כדי לאפשר לברבר לראות מוצר מוגמר בטרם יתחייבו לרכישה, וקבע כי "אומד דעת הצדדים כמשתקף מכלל הנסיבות היה להתקשר בהסכם מכר", וכי "הצדדים ידעו כי העסקה האמיתית המחייבת היא עסקת מכר כמפורט בטיוטת הסכם המכר". בפסקה 63 לפסק הדין כתב השופט סוקול:

"מהראיות שהוצגו התרשמתי כי שני הצדדים תלו יהבם בעו"ד לבנת שיסייע להם להגשים את רצונם לבצע עסקת מכר תוך שמירה על זכויותיהם והגנה מקסימלית מפני הסיכונים הצפויים. במצב זה לא הייתה כל הצדקה לבחור במתווה העסקה שבוצע, מתווה אשר גרר את הצדדים להתדיינות מיותרת. ניתן היה להבטיח את הסיכונים לכל צד בצורה מופרשת וגלויה, ללא צורך בבניית מתווה עסקה הסותר את רצונם האמיתי של הצדדים".

8. בפסק הדין נכתב שיש לראות את עמור כמי שהתחייב שלא לפרוש מהמשא ומתן לכריתת הסכם מכר אלא בתנאים הקבועים בהצעה, וכי הודעת הדחייה - שנעשתה לאחר שהוא פעל לשם מילוי התנאים שנקבעו בהצעה, ביצע שינויים בבניית הדירה, נענה לדרישות ברבר ושיתף אותם בכל עבודות הבנייה - עומדת בניגוד להתחייבותו ובניגוד לחובתו לנהוג בתום לב. בפסקה 52 לפסק הדין נכתב:

"משקבענו כי בין הצדדים נכרת הסכם מכר, ולכל הפחות ניתנה התחייבות של הנתבע שלא לפרוש מהמשא ומתן עד גמר בניית הדירה, מתחייבת המסקנה כי משלוח הודעת הדחיה מהווה הפרה של התחייבות הנתבע (עמור - א"ג), הפרה המזכה את התובעים (ברבר - א"ג) בסעד של פיצויים".

בסמוך לתום ההליך בבית המשפט המחוזי ויתרו ברבר על סעד האכיפה והסתפקו בסעד של פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם - פיצויים לפי סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) - בגין ההפרש שבין התמורה על-פי החוזה לבין שווי הנכס ביום ביטולו - ופיצוי בגין נזק לא ממוני, לפי סעיף 13 לחוק. בפסק הדין נקבע זכאותם לפיצוי בסך 250,000 ₪ על-פי סעיף 11(א) לחוק התרופות ובסך של 75,000 ₪ על-פי סעיף 13 לחוק זה.

על פסק הדין לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט.

כתב התביעה

9. ביום 2.10.2017 הגיש עמור נגד עורך-דין לבנת את התביעה הנוכחית - תביעה בגין רשלנות מקצועית, לפיצוי על נזקים בסך כולל של 618,318 ₪. בכתב התביעה נטען כי כל פעולותיו של עורך-דין לבנת בקשר למסכת העובדתית עליה נסב פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות עריכת חוזים, ניהול משא ומתן עם ברבר והייעוץ המשפטי שהוא נתן לעמור, נעשו ברשלנות, באופן בלתי מקצועי ובניגוד לחובת הנאמנות החלה על עורך-דין. עוד נטען כי המתווה הדו-שלבי בעסקת מכירת הדירה לברבר נוצר על-ידי עורך-דין לבנת, לאחר שעמור הדגיש בפניו כי איננו מ וכן ליצור כלפי ברבר התחייבות כלשהי למכירת הדירה כל עוד היא לא נבנתה וכל עוד הם לא בדקו אותה והביעו שביעות רצונם. עוד נטען כי "בזמן אמת" טען עורך-דין לבנת בפני עמור כי המתווה של ההצעה אינו יוצר מחויבות כלשהי של עמור כלפי ברבר, אלא רק מקנה לברבר זכות עתידית לרכוש במחיר שנקבע את הדירה לאחר שבנייתה תושלם. כן נטען בכתב התביעה כי עורך-דין לבנת הציג לברבר תמונה שונה מזו שהציג לעמור, וכי הוא לא הזהיר את עמור שפעולותיו לשיתוף ברבר בכל שלבי הבנייה עלול להקים מחויבות שלו כלפיהם.

10. בכתב התביעה נטען כי עורך-דין לבנת סטה מסטנדרט ההתנהלות המקצועית הסבירה המצופה ממנו כאשר התרשל, בהגותו את הרעיון של "הצעה בלתי חוזרת" ובבניית מערכת חוזית מורכבת ומיותרת, שגרמה לצדדים להגיע בסופו של דבר להתדיינויות ולהוצאות מרובות, וזאת לאחר שהוא הצהיר בפני עמור כי ההצעה אינה עסקת מכר ואינה יכולה לחייב אותו. עוד נטען כי עורך-דין לבנת פעל באמצעות מצגי שווא, תרמית והטעיה, תוך הפרת חובות תום הלב, הנאמנות והזהירות שהוא חב כלפי עמור, ובניגוד לסעיף 54 לחוק לשכת עורכי דין, תשכ"א-1961, סעיף 2 לכללי לשכת עורכי דין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 וסעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, וכי בנוסף לעוולת הרשלנות, הצמיחו מעשיו אף את עוולת התרמית ועוולת הפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

11. בכתב התביעה נטען כי לולא התנהלותו של עורך-דין לבנת, עמור לא היה מתקשר עם ברבר, וכי כתוצאה ממנה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו חויב עמור בתשלום כספים לברבר. בנוסף לפיצוי בגובה הסכום שנפסק לחובת עמור בפסק הדין האמור (338,318 ₪), נטען לנזקים כספיים נוספים שנגרמו לו בקשר לתביעה בבית המשפט המחוזי - 100,000 ₪ הוצאות ניהול התביעה ו-80,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך-דין. כמו-כן נתבע פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני.

כתב ההגנה

12. בכתב ההגנה שהגיש עורך-דין לבנת פורטו הטיעונים הבאים:
(1) עמור וברבר ניהלו משא ומתן לרכישת הדירה עוד לפני שהחלה מעורבותו של עורך-דין לבנת, ולפני שהוא התבקש על-ידיהם להעלות על הכתב את אשר הם סיכמו. ההבנה בין הצדדים הייתה כי כשהבית יהיה גמור, יחתמו הצדדים על הסכם לפי התנאים שהוסכמו על ידיהם מראש, לפי נוסח ידוע ולפי מפרט שהיווה חלק בלתי נפרד מהסכם עתידי מוסכם ובלתי חתום שנשמר בנאמנות על-ידי עורך-דין לבנת. החלטת עמור שלא לחתום על מסמך כתוב באותו שלב הייתה החלטה עצמאית שהוא קיבל, אשר השתלבה עם רצונם של ברבר לשמור להם את הזכות להחליט אם לרכוש את הדירה רק כשבנייתה תושלם. בשלב בו חתמו ברבר על ההצעה, עמור לא רצה להתחייב ללוחות זמנים, אך ראה עצמו מחויב למכור לברבר את הדירה ולחתום על הסכם עם סיום הבנייה. ההצעה אותה ניסח עורך-דין לבנת שיקפה את הלכי הרוח של הצדדים ואת חוסר נכונותם לחתום על הסכם בעת שהוסכם על התקשרות עקרונית ביניהם.
(2) עמור מעולם לא אמר לעורך-דין לבנת כי "אינו מחויב לעסקה". עורך-דין לבנת הוא שהבהיר לעמור כי הוא מחויב לתת לברבר את האופציה לרכוש את הדירה עם סיום הבנייה, והסביר לו כי מתווה העסקה מקנה לברבר אופציה שלא לרכשה ולקבל את כספם בחזרה.
(3) עמור התנהל מול ברבר בהנחה שהם ירכשו את הדירה. הוא שלח אותם למעצבת פנים וביצע בדירה התאמות ושינויים לפי דרישותיהם. הוא הבין היטב כי לא יוכל לסרב לחתום על ההסכם לכשתושלם בניית הדירה.
(4) החלטת עמור שלא למכור את הדירה לברבר נבעה מסירובו להיעתר לדרישות שונות של ברבר ומאי-רצונו שהם יהפכו לשכניו, והתקבלה בעצת עורך-דין כהן, שהחל לייצגו כאשר הסכסוך בין עמור לברבר היה בעיצומו, ובניגוד גמור לעצתו של עורך-דין לבנת.
(5) עמור חויב בתשלום לברבר בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי עקב הפרת התחייבותו והחלטתו שלא למכור את הדירה לברבר, וללא קשר לשאלה אם בתחילת הדרך נכרת בין הצדדים הסכם מכר.
(6) עמור לא ניזוק מהתביעה בבית המשפט המחוזי מאחר והוא מכר את הדירה לאחרים עבור 2,900,000 ₪.
(7) גרסת עמור בכתב התביעה סותרת את גרסתו בבית המשפט המחוזי, ולאור כללי ההשתק השיפוטי לא ניתן לקבלה.
(8) עמור לא יכול להתבסס על קביעות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנוגעות לעורך-דין לבנת, מאחר ולאחר שנמחקה התביעה נגדו, עורך-דין לבנת לא היה בעל דין אלא עד.

ההודעה לצד שלישי

13. עורך-דין לבנת הגיש הודעה לצד שלישי נגד עורך-דין כהן, בה הוא טען כי החלטתו של עמור שלא למכור את הדירה לברבר הייתה ניתנת לשינוי על-ידי עורך-דין כהן, שקיבל עליו את ייצוגו של עמור. עוד נטען כי עורך-דין כהן גרם לעמור להקשיח את עמדתו, לאור חוות דעת משפטית שהוא נתן, לפיה עמור אינו מחויב למכור את הדירה. כן נטען שעורך-דין כהן התרשל בנותנו לעמור חוות דעת בדבר סיכויים גבוהים לדחיית תביעת ברבר בבית המשפט המחוזי.

14. בכתב ההגנה להודעה לצד שלישי טען עורך-דין כהן כי במועד בו נשלחה הודעת הדחייה לברבר הוא עדיין לא ייצג את עמור. אשר לטענת הרשלנות בייצוגו את עמור בתביעת ברבר, טען עורך-דין כהן כי היא נשענת על מסד עובדתי שגוי, שהגיע לידיעת עורך-דין שפרבר, בא-כוחו של עורך-דין לבנת בתביעה הנוכחית , במסגרת פועלו כמגשר מתוקף מינוי על-ידי בית המשפט המחוזי בתביעת ברבר.

גרסת עמור בבית המשפט המחוזי

15. בכתב ההגנה שהגיש עמור בתביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי הוא טען שההצעה ששלחו ברבר ביום 14.12.2014 הייתה התחייבות חד-צדדית שלהם והיא לא היוותה עסקת מכר ואף לא אופציה. עוד הוא טען שם כי ברבר החליטו לתת לו הצעה לאחר דין ודברים בניהולו של עורך-דין לבנת כעורך-דינו של עמור, ולאור הייעוץ המשפטי שקיבל עמור מעורך-דין לבנת. נטען אף כי עמור לא חייב לברבר דבר, מאחר ולא חתם על ההצעה והיא לא השתכללה על-ידו.

בחקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי אמר עמור (ההדגשות הוספו - א"ג) :

"הדבר היחידי שאני יודע זה שאני בונה גם עבורי בית ואני עושה עבורי את הכי טוב וכנראה גם עבורם כי אנחנו בונים דו-משפחתי שהבניה שלו מתבצעת ביחד ... לפני שמאיה (גב' ברבר - א"ג) נתנה את ההצעה הבלתי חוזרת יש אינספור תכתובות על רמה של דברים כאלה ואחרים ושינויים בתכניות של הבית שאותם התחייבתי לעשות, מתוך הבנה שאם לא אעשה אותם, במועד שהבית יהיה גמור, היא לא תקנה .... אני חושב שההצעה מציעה סוג של איזון בין מה שאני צריך לעמוד בו לבין מה שהיא צריכה. מה שהיא צריכה לעמוד בו זה להראות רצינות ולכן היא הפקידה כסף בנאמנות, מה שאני צריך לעמוד בו כדי שבסוף הדרך אוכל לומר לה שסיימתי, היו לוחות זמנים, התאמה למפרט, כאשר יש סעיף שאומר שלהבנתי אומר שאם במהלך הדרך נגיע לאי הבנות אז כל אחד רשאי לבטל ....
תוקף ההצעה הוא רק עד 1.1.2016 ואם עד אז לא אחתום על המסמכים הם יהיו רשאים לבטל. כמו כן, במידה ויגיעו הצדדים למסקנה כי העסקה לא תוכל לצאת לפועל עד 1.1.2016 מכל סיבה שהיא, אז גם הם יכולים לבטל, גם הם וגם אני" (עמ' 48-47 לפרוטוקול ישיבה מיום 5.1.2017).

וכשנשאל על משמעות ההצעה אמר עמור:

"אני מבין שהיא מתחייבת שאם הבית מוכן בזמן ולשביעות רצונה, אז חותמים על הסכם במחיר שכבר סוכם והם מקבלים את הבית" (עמ' 51, שם).

גרסת עמור בתביעה הנוכחית

16. בתצהיר עדות ראשית שהגיש עמור בתביעה שבפנינו הוא כתב:

"22. עוד הבהיר לי עו"ד לבנת, כי במתווה של הצעה כזאת לא אהיה מחויב כלל למשפחת ברבר ולמעשה אני לא מבצע עמם כל עסקה ומצד שני אם הבית ייבנה על ידי עד ליום בהתאם לתוכניות ולמפרט הטכני, משפחת ברבר ירכשו ממני את הבית במחיר שסוכם, אשר עמד על סך של 2,650,000 ₪. ..

24. שבתי והבהרתי לעו"ד לבנת, כי כל עוד אני לא מחויב למשפחת ברבר בשלב זה וכל עוד לא אהיה חשוף לכל בעיה חוקית ו/או משפטית במתווה כזה - אין לי התנגדות".

השתק שיפוטי

17. ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6), 625 (2005) הסביר השופט (כתוארו אז) גרוניס את טיבו של ההשתק השיפוטי: טענת ההשתק השיפוטי יכולה להתעורר כאשר אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך או בשני הליכים שונים. תכלית ההשתק היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט ולהניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט. תחולתו אינה מוגבלת למצב דברים בו מדובר באותם מתדיינים בהליך הקודם ובהליך המאוחר. על מנת שיחול ההשתק, תנאי הוא שבעל הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני. ומהי זכיה? די בכך שהטענה התקבלה על-ידי בית המשפט אף אם בסופו של יום לא צלח בעל הדין במשפט. מכאן נובע שאם בית המשפט בהליך הראשון דחה את טענתו של בעל הדין, אין מניעה שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר. הן השופט (כתוארו אז) גרוניס והן השופט רובינשטיין ציינו, כאמרת אגב, כי אינם משוכנעים שהדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של ההשתק השיפוטי.
בע"א 4170/14 כהן נ' כהן (פורסם בנבו, 14.1.2016) ציינה השופטת (כתוארה אז) חיות כי השאלה אם הצלחתו של בעל הדין בהליך הקודם היא תנאי להחלת ההשתק השיפוטי נותרה שנויה במחלוקת בפסיקה הישראלית. בע"א 739/13 עו"ד בן-ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה (פורסם בנבו, 6.10.2014) (להלן: עניין עו"ד בן-ציון) קבע השופט רובינשטיין כי "אף אם הדברים אינם עולים כדי השתק שיפוטי מובהק שכן אין מדובר בהליכים שהתנהלו מול בתי המשפט והגיעו לקביעות שיפוטיות .... , די בחובות תום הלב וההגינות הבסיסיות כדי לקבוע כי אין אדם יכול לטעון לדבר והיפוכו ולצפות כי טענותיו יתקבלו בהתאם למבוקש בשעה פלונית".

18. כאשר משווים את גרסתו העובדתית של עמור בכתב ההגנה שהגיש בתביעת ברבר בבית המשפט המחוזי אל גרסתו בתצהיר שהוגש במסגרת התביעה שבפנינו, אין מגלים הבדלים משמעותיים ביניהן. אולם כאשר משווים את גרסתו של עמור בחקירתו הנגדית בישיבת ההוכחות שהתקיימה בית המשפט המחוזי לגרסתו בתצהיר שהוגש בתביעה שבפנינו (ואשר על חקירתו הנגדית ויתר בא-כוחו של עורך-דין לבנת), מגלים כי מדובר בשתי גרסאות מנוגדות. על-פי גרסת עמור בתצהירו מיום 31.3.2019 (ובתצהירו המתוקן מיום 26.12.2019) שהוגש במסגרת התביעה הנוכחית , בעת קבלת ההצעה מברבר הבהיר לו עורך-דין לבנת כי לא מתבצעת עסקת מכר וכי הוא (עמור) לא מחויב לברבר בדרך כלשהי. גרסה הפוכה נשמעה מפיו של עמור בחקירתו הנגדית בעת שהתבררה התביעה נגדו בבית המשפט המחוזי. כמצוטט לעיל, בתשובותיו לשאלות בא-כוחם של ברבר הבהיר עמור כי "בזמן אמת" הוא ידע שיש "דברים כאלה ואחרים ושינויים בתוכניות של הבית" שהוא התחייב כלפי ברבר לבצעם, ובהם הוא " צריך לעמוד", כמו, למשל, בלוחות הזמנים. עוד הוא הבהיר כי לפי הבנתו, על-פי ההצעה שמורה הייתה זכות הביטול הן לברבר והן לו עצמו. אף לפי ההיגיון של פרשנותו (המוטעית) של עמור לאמור בהצעה - לולא היה מדובר בהתחייבות של עמור כלפי ברבר, לא היה צורך בהקניית זכות ביטול אף ל עמור. אם אכן עמור לא התחייב במאומה כלפי ברבר, אין משמעות לזכות הביטול שהוא סבור שהוענקה לו.

גרסת עמור בחקירתו הנגדית בתביעת ברבר נגדו בבית המשפט המחוזי, לפיה בעת קבלת ההצעה הוא התחייב כלפי ברבר (התחייבות שיש עמה זכות ביטול), אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו העכשווית בתביעה שבפנינו, לפיה הוא לא התחייב כלפי ברבר. די בכך כדי ליצור השתק שיפוטי, המונע מעמור לטעון כיום כי הוא מעולם לא נוצרה התחייבות בינו לבין ברבר, או כי לא הבין שנוצרה התחייבות כזו.

שאלה מעניינת היא האם מתקיים התנאי בנוגע ל"הצלחתו של בעל הדין בהליך הקודם". כמוזכר לעיל, עצם קיומו של תנאי זה ליצירת השתק שיפוטי שנויה במחלוקת בפסיקה הישראלית. במקרה הנוכחי, הקביעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה נוצרה התחייבות של עמור, מנוגדת לטענת עמור בכתב ההגנה שהגיש אולם תואמת את דבריו שלו בחקירה הנגדית. השאלה אם קביעה בפסק הדין ההולמת את עדותו בחקירתו הנגדית (והמנוגדת לטענתו בכתב ההגנה) מהווה הצלחה, אם לאו, הינה שאלה מעניינת, שאינה נקייה מספקות. סבורני כי המקרה הנוכחי, בו התשובה לשאלה זו אינה מוחלטת, מצדיק אי-עמידה על קיומו של "תנאי ההצלחה בהליך קודם". בנסיבות שתוארו לעיל, יש מקום להחיל את ההשתק השיפוטי לאור השוני בין הגרסאות העובדתיות שהוצגו על-ידי עמור, ואשר אינו עולה בקנה אחד עם חובות תום הלב וההגינות, עליהן עמד השופט רובינשטיין ב עניין עו"ד בן-ציון. עמור מנוע, איפה, מלטעון כיום כי לא התחייב במאומה כלפי ברבר.

השתק פלוגתא

19. אף אם עמור לא היה מנוע מלהעלות גרסה עובדתית המכחישה יצירת התחייבות כלפי ברבר, מטעמים של השתק שיפוטי, יש לבחון האם פסק דינו של השופט סוקול בבית המשפט המחוזי יצר השתק פלוגתא בשאלת יצירת ההתחייבות. לכך נפנה כעת.

20. בע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 23 (פורסם בנבו, 21.2.2007)) הובהרו ארבעת התנאים לקיום השתק פלוגתא: (1) הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות הינה אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; (2) התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; (3) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא - בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה; (4) ההכרעה בהתדיינות הראשונה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן במסגרתה. אשר לזהות בין הצדדים בשני ההליכים, הדגיש בית המשפט כי זהות תתקיים כשקיימת "קרבה משפטית" או "זהות אינטרסים" בין בעלי-הדין בשני ההליכים באופן שמצדיק יצירתו של השתק. הוא הפנה לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) לנדוי בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 33-32 (1976), בו נכתב על הזהות המשפטית:

"אכן בדרך-כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק, כי מי שלא היה צד לדיון הקודם, ממילא לא היתה לו, בדרך- כלל, שעת הכושר הדרושה (וזהות הצד שכנגד דרושה כנראה להבטיח את ההדדיות שהוא תנאי נוסף לתחולת ההשתק). בעל-דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (PRIVITY) עם בעל-דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת. אבל אין זה חוק ולא יעבור: יש ובעל-דין בתביעה השניה לא השתתף בדיון הראשון באותו תפקיד, או שלא השתתף בו כלל, ולמרות זאת מן הצדק הוא להשתיקו. ..... דוגמה אחרת: בדרך-כלל, אין מוטב יכול לטעון טענה שכבר הוכרעה לחובתו במשפט קודם שבו ייצג אותו הנאמן שלו. הולסברי (מהדורה רביעית, כרך 16, סעיף 1548, בע' 1045) מביא מקרים אלה תחת הכותרת QUASI-PRIVITY (מעין יחס של קירבה), ללמדנו שלמרות חוסר הזהות של בעל-הדין קיימת זהות אחרת מבחינה משפטית, שדי בה כדי להשתיק את הצד".

21. יישום ההלכה בנוגע ל"קרבה המשפטית" בין הצדדים לגבי הדיון הקודם בתביעת ברבר בבית המשפט המחוזי והדיון בתביעה הנוכחית מוביל למסקנה כי זהות כזו מתקיימת. בשתי התביעות הסוגיה המרכזית שנדונה נגעה לטיבה של ההצעה ועצם קיומה או אי-קיומה של התקשרות חוזית בין ברבר לבין עמור. בשתיהן עמדו במוקד היחסים במשולש ברבר - עמור - עורך-דין לבנת. בתביעה בבית המשפט המחוזי העיד עורך-דין לבנת כעד מטעמו של עמור, ובתביעה הנוכחית נכחו שניהם כבעלי דין משני צידי המתרס. נסיבות אלו מקימות את "הקרבה המשפטית" הנדרשת כאחד מהתנאים להשתק פלוגתא.

22. נביא כעת ציטוטים מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מהם נלמד כי אומד דעתם של ברבר ועמור לגבי טיבה של ההצעה וסוגיית התחייבותו של עמור כלפי ברבר הוכרעו באופן מפורש ופוזיטיבי , לאחר שהן לעמור והן לעורך-דין לבנת (שהעיד מטעמו של עמור) היה יומם בבית המשפט (ההדגשות הוספו - א"ג):

"31. על אומד דעתם של הצדדים בענייננו ניתן ללמוד ממקורות שונים, מהתנהגותם, דבריהם ומהמסמכים שהוכנו על ידם ושנחתמו על ידם.

32. הנתבע (עמור - א"ג ) .... מאשר כי עוד טרם חתימת ההצעה, בא בדברים עם התובעים והגיע איתם להסכמות על המפרט, על שינויים וכדומה . לדבריו "לפני שמאיה נתנה את ההצעה הבלתי חוזרת, יש אינספור תכתובות על רמה של דברים כאלה ואחרים ושינויים בתכניות של הבית, שאותם התחייבתי לעשות [...]" (עמ' 47 שורות 16, 17). הנתבע אף היה בקשר עם האדריכלית הגב' מאיה פרדיס שהכינה את התכניות, את השינויים ואת ההדמיות (עמ' 46, 47).

33. הנתבע הוסיף והבהיר כי הרעיון להסתפק בחתימה על מסמך ההצעה גובש בין התובעים לעו"ד לבנת (עמ' 49 שורות 1-2, עמ' 50 שורה 4). לדבריו, מדובר במתווה שסוכם בין עו"ד לבנת לתובעים והוא עצמו הסכים לו. הנתבע אינו טוען כי הוא זה שביקש להימנע מהסכם מכר ולהסתפק בקבלת ההצעה אלא להפך. הוא זה שנעתר לבקשת התובעים, אשר לדבריו חששו להתחייב לרכישה (עמ' 49 שורות 29, 30).

38. מהאמור עד כה עולה כי שני הצדדים ביקשו לבצע עסקת מכר . זו הייתה תכלית המשא ומתן ביניהם. פיצול העסקה לשלבים, כאשר בשלב ראשון נחתמת הצעה בלבד עד חתימת הסכם מכר מלא, לא נועד לממש את רצונם המשותף של הצדדים, אלא רק להיות מתווה להשגת אותו רצון משותף.

גרסתו של הנתבע ולפיה התובעים הם שביקשו את המתווה, על מנת שלא להתחייב לפני שיראו מוצר מוגמר, נסתרת הן בעדותם של התובעים והן בעדותו של עו"ד לבנת, שהעיד כאמור, כי הנתבע הוא שביקש ממנו להכין את המסמכים על פי המתווה האמור. גרסה זו נסתרת גם מהתנהגותם של הצדדים.

39. ראינו כי עו"ד לבנת מסר לתובעים כי למרות אופן עריכת העסקה, הנתבע מחויב להסכם (נספח ד/3). הצדדים אף נהגו כמי שרואים עצמם מחויבים בהסכם מכר. התובעים שילמו סך של 265,000 ₪, שהופקדו בנאמנות אצל עו"ד לבנת. מדובר בסכום משמעותי. הגרסה כאילו מדובר ב"דמי רצינות", כמקובל בעסקאות מכר דירות מקבלנים (גרסת הנתבע בעמ' 51), אינה מתיישבת עם הנוהג, שכן הנתבע עצמו סיפר כי בדרך כלל נדרש מהקונה רק סכום פעוט (עמ' 51 שורה 26). הנתבע עצמו העיד כי הסכום המקובל הוא 20,000 ₪ ולא 265,000 ₪, כמו במקרה הנוכחי.

40. יתרה מזו, הנתבע הבהיר כי מקובל בענף, כי קונה המשלם "דמי רצינות" משריין לעצמו את הדירה עד חתימת ההסכם. משמע, כנגד התשלום עומדת התחייבות של הקבלן לשמור את הדירה לקונה.

למרות זאת, על פי גרסת הנתבע, הוא לא התחייב מאום, אף לא לשריון הדירה עבור התובעים (עמ' 47). גם בהודעת הדחייה אין כל נימוק המבוסס על אי עמידה בתנאים מצד התובעים, חלוף המועד לחתימה על הסכם מכר וכדומה, אלא רק הודעה על דחיית ההצעה (נספח "ה" לת/2). אילו היה מדובר ב"דמי רצינות" שכנגדם מתחייב המוכר לשמור את הדירה עד מועד מוסכם או עד להתקיימות תנאים כלשהם, היה הדבר נכלל בהודעה.

41. עוד ראינו כי לאחר חתימת ההצעה פעלו הצדדים כמי שרואים עצמם מחויבים בהסכם מכר. התובעים היו מעורבים בשלבי הבנייה, הציגו דרישות ובקשות לשינויים והנתבע מצדו נענה לחלק ודחה חלק מהבקשות (ראו עדות התובע עמ' 16, עדות הנתבע עמ' 47 ותצהיר נ/2 סעיף 31).

פעילות כזו משמעה כי הצדדים ראו עצמם מחויבים בהסכם מכר והנתבע ראה עצמו מחויב לבניית הדירה על פי תנאי ההסכם והמפרט שסוכמו עם התובעים. הנתבע הצהיר כי השקיע כספים רבים בבנייה ובתוספות שביקשו התובעים (שם). אילו סבר שאינו מחויב בהתחייבות כלשהי לתובעים, לא היה עושה כן.

.
45. ראינו גם כי התובעת (ברבר - א"ג) סימנה את כל דפי ההסכם בסימון לב (עמ' 8). עו"ד לבנת אישר כי כך נעשה, אך לא ידע להסביר מדוע (עמ' 31). דומה כי סימוני הלב נועדו להבטיח שתנאי המכר הם אלו שפורטו בהסכם. ראינו כי הסכם המכר היה פרי של משא ומתן ארוך, שכלל שינויים והסכמות עד לגיבושו של הנוסח הסופי. סימוני הלב מעידים, כי זהו הסכם המכר שגובש בין הצדדים ועל מנת להבטיח כי זהו הנוסח המוסכם, טרחה התובעת והוסיפה את הסימונים.

46. נוסיף כי עיון בהסכם שנוסח, מחזק גם הוא את המסקנה כי הסכם המכר כבר נכרת בעת חתימת ההצעה וכי הצדדים לא ראו בעסקה כמורכבת משני שלבים. אילו התכוונו הצדדים לעסקה בשני שלבים, ברי כי הסכם המכר היה כולל התייחסות להצעה שנחתמה לפני כן ולתשלום "דמי הרצינות" ששולמו. למרבה הפלא, ההסכם אינו מזכיר את ההצעה ואף לא את תשלום הסך של 265,000 ₪, שהופקדו בנאמנות אצל עו"ד לבנת. בהסכם נקבע כי על התובעים לשלם, במעמד החתימה, סך של 265,000 ₪ "[...] בהמחאה בנקאית ערוכה לפקודת המוכר" (סעיף 4(א)). עוד נקבע כי ההמחאה תופקד בידיו הנאמנות של עו"ד לבנת עד לרישום הערת אזהרה לטובת התובעים. אילו הצדדים היו מתכוונים לעסקה דו שלבית, שבה שולם כבר הסך של 265,000 ₪ במסגרת ההצעה, לא היה כל צורך בהוראה בדבר תשלום הסך הנ"ל והפקדת ההמחאה אצל עו"ד לבנת, אלא היה נאמר כי הסכום שכבר הופקד בידיו יישאר בנאמנות עד רישום הערת האזהרה. אין זאת אלא כי הצדדים ידעו כי העסקה האמיתית המחייבת היא עסקת מכר כמפורט בטיוטת הסכם המכר.

47. ניתן לסכם פרק זה ולקבוע, כי אומד דעת הצדדים כמשתקף מכלל הנסיבות, היה להתקשר בהסכם מכר. מסקנה זו מתיישבת עם ניהול המשא ומתן, עם קבלת כל תנאי ההסכם ותנאי המפרט, עם ההתכתבויות שבין הצדדים ועם ההתכתבות עם עו"ד לבנת שאישר, בשמו של הנתבע, כי הנתבע מחויב בהסכם. נוסח ההצעה מחזק גם הוא את ההנחה כי אומד דעת הצדדים היה להתקשר ב"עסקה", כלומר, בהסכם מכר ולא להסתפק בהעברת הצעה של הרוכשים.

49. .... יתרה מזו, גם לעמדתם של הנתבע ושל עו"ד לבנת, הנתבע לא חתם על ההצעה רק בשל הייעוץ המשפטי לפיו אינו יכול לחתום. איני יודע האם החשש מפני החבות במס או שמא החשש מפני קבלת התחייבות על פי חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 היא שהניעה את עו"ד לבנת להציע לצדדים להימנע מחתימת המוכר, אולם ברי כי מדובר היה בייעוץ של עו"ד לבנת ולא ברצון המשותף של הצדדים. מכאן שהצדדים ראו במכלול המסמכים כמשקפים את ההסכמות ביניהם.

50. ...... משמע, גם אם הנתבע סבר כי אינו מחויב בהסכם המכר הצפוי להיחתם, ברי כי התחייב שלא לפרוש מהמשא ומתן אלא בתנאים הקבועים בהצעה. הנתבע גם פעל לשם מילוי התנאים, ביצע שינויים בבנייה, נענה לדרישות התובעים והאדריכלית ושיתף את התובעים בכל עבודות הבנייה. בנסיבות אלו, הודעת הדחייה ניתנה בניגוד להתחייבותו שלא לפרוש מהמשא ומתן ובניגוד לחובתו לנהוג בתום הלב. ...

52. מכאן מתבקשת המסקנה, כי פרישת הנתבע מהשלב הטרום הסכמי ובמשלוח הודעת הדחייה שלא על פי תנאי הביטול המוסכמים, מהווה התנהגות של חוסר תום לב, המקנה לתובעים זכות לדרוש סעדים בגין הפרת חובה לנהוג בתום לב".

23. הפלוגתא שהוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואשר עמור מנוע כיום מלטעון כנגדה, עניינה באומד דעתם של עמור וברבר "בזמן אמת", קרי - ברצונם האמיתי להתקשר בהסכם מכר של הדירה. בפסקה 38 של פסק הדין נקבע כי במועד בו נתנו ברבר את ההצעה בכתב לעמור, רצונם של ברבר ועמור היה להתקשר בעסקה מחייבת. קביעה זו בפסק הדין היא לב ליבה של תביעת ברבר והיא שעומדת אף בלב התביעה הנוכחית. עמור, שבחר שלא לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מנוע כיום מלטעון שהוא לא רצה להתקשר עם ברבר בעסקה מחייבת. פלוגתא זו הוכרעה שהפכה לחלוטה וההכרעה מחייבת אותו, אף אם הוא ועורך-דין לבנת סבורים שהיא שגויה.

אי הוכחת עוולת הרשלנות

24. הקביעה ש"בזמן אמת" עמור רצה להתקשר עם ברבר בהסכם מכר, או למצער התחייב שלא לפרוש מהמשא ומתן אלא בתנאים הקבועים בהצעה, הינה פלוגתא שהוכרעה ואין לסטות ממנה או לטעון בניגוד לה. שונה מכך הטענה שעורך-דין לבנת הוא שנתן לעמור ייעוץ משפטי על-פיו בעת קבלת ההצעה לא נוצרה התחייבות כלשהי מצידו של עמור. בתביעה הנוכחית טענת עמור היא שייעוץ זה של עורך-דין לבנת מהווה התרשלות, לנוכח האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בסעיף 22 לתצהירו טען עמור: "עוד הבהיר לי עו"ד לבנת כי במתווה של הצעה כזאת לא אהיה מחויב כלל למשפחת ברבר". ואילו עורך-דין לבנת כתב בתצהירו מיום 25.6.2019 (שעל חקירתו הנגדית ויתר בא-כוחו של עמור) :

"5. הפנייה אליי מטעם ערן (עמור - א"ג) הייתה בחודש דצמבר 2014 וזאת לאחר שהצדדים ניהלו מו"מ ביניהם וגיבשו את כל ההסכמות ביחס לבנייה ולמחיר המכירה של הנכס וכן כל המפרט הטכני שערן היה אמור לבנות על פיו את הבית.
.
.
9. למען הסר כל ספק, אני לא ראיתי מעולם מיילים אלה בזמן אמת וערן מעולם לא התייעץ עמי באשר למשמעות המשפטית של המשך הבנייה בשיתוף פעולה עם ברבר והשאלה האם הדבר מעיד על 'הסכמה' או 'מחויבות' מצידו מעולם לא עמדה על הפרק ...

.
.
11. במהלך חודש דצמבר 2014 התקיימה פגישה עם הצדדים שנערכה בביתם של משפחת ברבר. בפגישה התברר כי הצדדים רצו עקרונית להתחייב זה כלפי זה ולהוציא לפועל את העסקה, אך היו מוכנים לחתום על הסכם מחייב רק בסיום הבנייה..
.
.
18. תחילה נוסח המסמך כך שערן יחתום גם הוא על ההצעה, אך לאחר בדיקה שערכתי הגעתי למסקנה שהדבר יכול לגרום לכך שהמתווה יהפוך מהצעה להסכם מחייב, דבר שהצדדים התנגדו לו. לבסוף הוסכם שברבר הם שיחתמו על ההצעה הבלתי חוזרת ...

19. במקביל להצעה הבלתי חוזרת עליה חתמו ברבר, נוסחה טיוטת הסכם שעברה הערות רבות של הצדדים (בעיקר מאיה ברבר) אליו צורף מפרט טכני של הבית העתידי שהכין ערן בתיאום עם מאיה ובלווי האדריכלית, מתוך הבנה שהבית ייבנה לפי מפרט זה ולאחר שיהיה כבר בנוי יחליטו ברבר אם לרכוש אותו".

גרסתו של עורך-דין לבנת, לפיה עוד לפני שערך את מסמך ההצעה הגיעו ביניהם ברבר ועמור להסכמות בנוגע לבניית הדירה, ולפיה בנוסף להצעה נערכה טיוטת הסכם מפורט, שוללת את גרסתו של עמור, הטוען כי עורך-דין לבנת הבהיר לו שלא נוצרה כל התחייבות מצידו כלפי ברבר. גרסאות עמור ועורך-דין לבנת בעניין זה הן מנוגדות. משוויתרו באי-הצדדים על החקירות הנגדיות ובהיעדר עדויות נוספות, לא ניתן להעדיף את גרסתו של עמור, עליו חובת ההוכחה. אשר על כן, אני קובע, איפה, כי לא עלה בידי עמור להוכיח את מעשה ההתרשלות המיו חס לעורך-דין לבנת.

25. אולם אפילו נרחיק לכת, ונעדיף את גרסתו של עמור בנוגע לעורך-דין לבנת, ונניח כי עורך-דין לבנת התרשל כאשר נתן לעמור חוות דעת מקצועית, לפיה לא נוצרה התחייבות משפטית כלפי ברבר, לא יהא בכך כדי להצמיח את עוולת הרשלנות בנסיבות שבפנינו. כידוע, האשם (חובת הזהירות וההתרשלות), הנזק והקשר הסיבתי הם שלושת יסודותיה של עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. הקשר הסיבתי, המעוגן בסעיפים 35 ו-36 לפקודה מורכב מקשר סיבתי עובדתי ומקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על-פי מבחן "סיבה שבלעדיה אין", קרי - האם אילולא ההתרשלות היה הנזק נגרם. לאור הפלוגתא שהוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ניתן לקבוע כי הנזק שנגרם לעמור (חיובו לשלם פיצויים לברבר ועלויות ניהול ההגנה בתביעה שהוגשה נגדו) היה נגרם אף אם עורך-דין ליבניה נותן לו את העצה המשפטית ה מוטעית. כפי שנקבע בפסק הדין האמור, מכלול הנסיבות הצביע על כך שעמור רצה ליצור הסכם מחייב עם ברבר, ואף הגיע עמם להסכם. זאת, למרות העצה המשפטית אשר, לטענתו בתביעה הנוכחית, הוא קיבל מעורך-דין לבנת. במלים אחרות, אף אם נקבל את טענתו של עמור כי עורך-דין לבנת הבהיר לו "כי במתווה של הצעה כזאת לא אהיה מחויב כלל למשפחת ברבר", הרי שבפועל הוא לא שעה לחוות דעת מייעצת זו. כפי שקבע השופט סוקול (ובניגוד לטענתו של עמור), עמור וברבר היו מעוניינים בהתקשרות מחייבת, וההצעה וטיוטת ההסכם שיקפו את מימושו של רצונם זה. הפרת ההסכם על-ידי עמור בהמשך הדרך היא שגרמה לנזק שנגרם לו (ההפסד בתביעת ברבר), ולא מעשה ההתרשלות המיוחס לעורך-דין לבנת, ממנו עמור התעלם "בזמן אמת". משלא הוכח יסוד הקשר הסיבתי יש לדחות את הטענה לקיומה של עוולת הרשלנות.

26. משנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי כי רצונם של עמור וברבר היה להתקשר בהסכם מחייב, אין לבוא בטרוניה לעורך-דין לבנת, על שלא הזהיר את עמור כי שיתופם של ברבר במהלך בניית הדירה מצמיח התחייבות שלו כלפיהם ועלול לסבך אותו . התחייבות זו כבר נוצרה בשלבים קודמים, ותאמה את רצונם המשותף של עמור וברבר.

תרמית והפרת חובות חקוקות

27. בסעיפים 105-77 לסיכומיהם בכתב פירטו באי-כוחו של עמור את טענותיהם בנוגע לעוולות תרמית והפרת חובה חקוקה. את התשתית העובדתית לטענות אלו ביססו באי-כוחו על הכתוב בתצהירי "משפחת ברבר" שהוגשו במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי ועל קטעים מפסק דינו של השופט סוקול. לטענתם, מהאמור בתצהירי ברבר עולה כי עורך-דין לבנת פעל מאחורי גבו של עמור ורימה אותו, כאשר העביר מסרים כפולים שהביאו את הצדדים לסכסוך מיותר. עוד הם סבורים כי אמירות שונות בפסק הדין מוכיחות את נכונות התשתית העובדתית ומהוות הוכחה לביצוע העוולות על-ידי עורך-דין לבנת.

28. סבורני כי בתביעה שבפנינו התשתית עובדתית עליה ביקשו באי-כוחו של עמור לבסס את טענותיהם בנוגע לתרמית ולהפרת חובה חקוקה לא הוכחה כדבעי. כמתואר לעיל, בשלב מוקדם של בירור התביעה של ברבר בבית המשפט המחוזי, נמחקה התביעה נגד עורך-דין לבנת. בשלב ההוכחות הוא לא היה בעל דין. משחדל עורך-דין לבנת להיות בעל דין בתביעת ברבר, טענות ברבר כלפיו לא התבררו כלל. בפניו לא הייתה האפשרות להתגונן כנגד טענות שהועלו כלפיו על-ידי מי מבעלי הדין בתביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי. ככל שיש בפסק דינו של השופט סוקול אמירות הנוגעות לעורך-דין לבנת, אין הן יכולות לשמש כנגדו בתביעה שבפנינו. בתביעה שבפנינו הוגשו מטעם עמור תצהיריהם של עמור עצמו ושל גיא גור. בתצהירו של גור אין כל התייחסות לתשתית העובדתית שנועדה לבסס את עוולות תרמית והפרת חובה חקוקה, ובתצהירו של עמור אין עדות מכלי ראשון בנוגע לתשתית זו. כל שיש בו הינה פרשנות וניתוח של תצהירי ברבר, אשר הוגשו בתביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי. בתביעה שבפנינו בחר עמור שלא להעיד את בני הזוג ברבר, על מנת להוכיח את טענותיו בנוגע לפעולות של עורך-דין לבנת מאחורי גבו. הימנעות זו פועלת לחובתו. תצהירי ברבר בתובענה שהתבררה בבית המשפט המחוזי בתביעה נגד עמור, ולא נגד עורך-דין לבנת, אינם יכולים לבסס קביעות עובדתיות ושיפוטיות בתביעה הנוכחית, בה לא העידו ברבר ומבלי שעדותם נשמעה בפניי ועברה את כור ההיתוך של החקירה הנגדית. אשר על כן, אני קובע כי לא עלה בידי עמור להוכיח כי בוצעו על-ידי עורך-דין לבנת עוולות של תרמית והפרת חובה חקוקה.

התוצאה

29. משלא הוכח כי הנתבע ביצע את העוולות שיוחסו לו בכתב התביעה, דין התביעה להידחות. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ואת ההודעה לצד שלישי, ומחייב את התובע לשלם לנתבע את הסכומים הבאים:
(1) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום;
(2) אגרת ההודעה לצד שלישי, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד תשלומה;

בנוסף, הנני מחייב את התובע לשלם לצד השלישי שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום.

ניתנה היום, כ"ה סיוון תש"פ, 17 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ערן עמור
נתבע: הצד השלישי
שופט :
עורכי דין: