ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יניב מינק נגד בזק בינלאומי בע"מ :

בפני כבוד ה שופט יעקב שקד

המבקש

יניב מינק
ע"י עו"ד דקלה ברנס

נגד

המשיבה
בזק בינלאומי בע"מ
ע"י עו"ד אייל בליזובסקי

החלטה

בפני בקשה מטעם המבקש לגילוי ועיון במסמכים.

רקע קצר וגדר המחלוקת
המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה (להלן – הבקשה לאישור).

המבקש פירט בבקשה לאישור את עילת תביעתו האישית ויתר הנמקות הבקשה .

המבקש ציין כי התקשר למוקד הטלפוני של המשיבה על מנת לברר פרטים על אודות הצטרפות לשירותי האינטרנט של המשיבה. באותה שיחה הגיע המבקש עם נציג המשיבה לסיכומים שונים ביחס להתקשרות (עלויות, מועד אספקה וכו').

לדבריו, לאחר עיון בחשבוניות שקיבל מהמשיבה גילה כי הוטעה ביחס למוסכם על ידי נציג המשיבה בשלושה עניינים:

האחד, המבקש חויב בתעריף חודשי עבור שירותי האינטרנט בסך של 109.90 ₪ למרות הבטחת הנציג כי התעריף הינו 109 ₪ בלבד, דהיינו 90 אגורות ביתר . בנוסף, בגין השליחות הנציג נמסר לו שישלם סך 35 ₪, אך המבקש חויב בסכום של 35.90 ₪, דהיינו, שוב חיוב ביתר של 90 אגורות .

השני, נטען כי מכשיר ה"ראוטר" הדרוש למתן השירות סופק לבית המבקש ביום 2.10.18 אך בשל תקלה , השירות לא פעל ורק ביום 8.10.18 הגיע טכנאי לבית המבקש והתגבר על התקלה. למרות זאת, ה משיבה חייבה את המבקש על מלוא חודש אוקטובר, למרות שהיה עליה לחייבו רק בגין 23 ימים מתוך 3 1 הימים של חודש אוקטובר.

השלישי, היה על המשיבה לשלם למבקש הוצאות בסך 16 ₪ בשל גביית סכום עודף על השירות כאמור, וזאת בהתאם להוראות סעיף 13ד.1. לחוק הגנת הצרכן , תשמ"א – 1981 (להלן – חוק הגנת הצרכן), דבר שלא עשתה.

המבקש טען לקבוצות נפגעים שונות מהתנהגות המשיבה ופירט שלוש קבוצות שונות, בקשר לעניינים האמורים.

המשיבה הגישה תשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית. בתמצית ייאמר, כי המשיבה גורסת כי טענות המבקש אינן מקימות עילת תביעה אישית ובוודאי שלא מתאימות לתביעה ייצוגית , בהעדר הוכחה של קבוצת נפגעים .

ביחס לטענת של "עיגול" הסכומים טענה כי לאחר שהמבקש התמקח על מחיר השירות, העניק לו הנציג הנחה ונקב בסכום של 109 ₪, ב "עיגול" זניח ותוך שטף השיחה , ואף ציין בה גם את המילים "באזור ה-109 ₪" ולראיה , גם בענין מחיר ה"ראוטר" ציין שעלותו 36 ₪ למרות שבפועל החיוב הינו 35.90 ₪, קרי "לטובת" המבקש.

עוד טענה כי המבקש קיבל את מסמכי ההצטרפות לאחר מכן ובהם ננקבו הסכומים המדוייקים בהם חוייב (וכך גם בחשבונית) , ואם היה חפץ בכך יכול היה להודיע על ביטול הצטרפותו, דבר שלא עשה למרות שקיימת לו זכות כזו תוך 14 ימים על פי הדין.

אשר למועד תחילת החיוב, טענה כי למרות שה"ראוטר" הותקן כבר ב-2.10.18 הרי שבשל תקלה בתשתית שבביתו של המבקש לא עבד השירות , ושישה ימים לאחר מכן טיפל בכך טכנאי המשיבה.

בנוגע לטענה של אי מתן הוצאות בסך 16 ₪ בשל חיוב עודף טענה המשיבה כי סוגיה זו כבר היתה מושא הליך תביעה ייצוגית קודם, שבו הושג הסדר פשרה, ביום 16.3.17, במסגרתו עודכנו מערכות המחשב של המשיבה כך שהזיכוי של 16 ₪ נקבע כברירת מחדל בכל מקרה בו נמצאת תלונת הלקוח לחיוב עודף כמוצדקת. במקרה של המבקש, נציגת השירות הגדירה את החיוב בטעות כהטבה ולא כחיוב עודף, וזאת כטעות נקודתית בלבד.

המבקש הגיב לתשובת המשיבה.

ביום 22.12.19 התקיים דיון מקדמי בעניין הבקשה לאישור. מחלוקת מרכזית העולה מכתבי טענות הצדדים וכן מהדיון המקדמי היא סוגיית הוכחת קבוצת הנפגעים, אשר לה טוען המבקש בבקשת האישור.

המשיבה חזרה וטענה כי מדובר במקרה אישי ופרטני של המבקש ובבקשת האישור לא נפרשה תשתית עובדתית או ראייתית מספקת להוכחת קבוצת נפגעים, כך שהמקרה הנוגע למבקש אירע גם ללקוחות נוספים.

באותו דיון דרש המבקש לקבל מידע ומסמכים מהמשיבה וטען כי הנתונים אשר יכולים לבסס קבוצת נפגעים נמצאים בידי המשיבה.

בהחלטה בתום הדיון התרתי למבקש להגיש בקשה לגילוי מסמכים, וזאת בטרם אכריע בבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

המבקש הגיש בקשה לגילוי מסמכים וביקש לגלות ולעיין במסמכים שונים ובנוסף להורות על העברת נטל ההוכחה על כתפי המשיבה.

בסעיף 3 לבקשתו ציין המבקש את המסמכים אותם דרש לגלות ולקבל לעיונו (סעיפים 3.1 -3.8 (צוין ככל הנראה בטעות קולמוס כסעיפים 2.1 -2.8):

הקלטות כל שיחות הטלפון של נציג המשיבה אשר מכר למבקש את חבילת ההצטרפות לשירות, עם לקוחות אחרים של המשיבה ודו"חות סיכום העסקה שנשלחו ללקוחות שהצטרפו לשירות, כדוגמת המבקש, שטופלו על ידי נציג זה;

העתק כל דו"חות הפיקוח והבקרה שבוצעו על ידי המשיבה, ב – 7 השנים האחרונות, בצירוף תצהיר לאימות נכונות המידע/הנתונים;

העתק מלוא סיכומי מסמכי ההצטרפות של לקוחות המשיבה לשירותיה ותעודות משלוח המעידות על אספקת הציוד נשוא העסקה, ב - 7 השנים האחרונות, בצירוף תצהיר לאימות המידע/הנתונים;

העתק מלוא החשבוניות הראשונות שהונפקו על ידי המשיבה ללקוחות חדשים (מצטרפים), בחודש ההצטרפות הראשון לשירות, וזאת במהלך 7 השנים האחרונות, בצירוף תצהיר לאימות המידע/ הנתונים;

העתק מלוא הזיכויים שבוצעו בגין חיוב ביתר (16 ₪, קבוצה א' בבקשת האישור) וזאת החל מתאריך 17.3.17 ואילך, בצירוף תצהיר לאימות המידע/ הנתונים;

העתק מלוא הפניות שקיבלה המשיבה מלקוחותיה, בגין חיוב ביתר (16 ₪, קבוצה א' בבקשת האישור), וזאת החל מתאריך 17.3.17 ואילך, בצירוף תצהיר לאימות המידע/הנתונים;

נוהל המשיבה לגבי חיוב מצטרפים חדשים;

נוהל המשיבה לגבי זיכוי במקרים של חיוב ביתר.

המבקש טען כי המסמכים רלוונטיים ומהותיים לבירור המחלוקת בין הצדדים.

המשיבה השיבה לבקשה. עיקר טענתה של המשיבה נוגעת לנושא היעדר תשתית ראייתית להוכחת קבוצת הנפגעים, נוסף על הטענה כי גם במישור האישי אין למבקש עילת תביעה אישית ראויה ומוצקה כנגד המשיבה. כן התייחסה לכל אגודת מסמכים שנדרשה.

המבקש השיב לתגובת המשיבה וחידד את טענותיו . בסעיף 37 לתשובתו ביקש לחייב את המשיבה לגלות מסמכים נוספים, כמפורט בסעיף זה .

המסגרת המשפטית

בשלב הגשת הבקשה לאישור וטרם הכרעה בה, הליכי גילוי מסמכים ושאלונים נשלטים על ידי תקנה 4 ל תקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע – 2010 (להלן – התקנות).

סעיף 4 (ב) לתקנות קובע:

"(ב) לבית המשפט בדונו בבקשה תהיה הסמכות למתן צו לגילוי ועיון במסמכים, ובלבד שנתקיימו תנאים אלה:
(1) המסמכים שגילוים נדרש נוגעים לשאלות הרלוונטיות לאישור התובענה כתובענה ייצוגית;
(2) המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית לגבי קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק".

ברע"א 10052/02 יפעת נ' דלק מוטורס, פ"ד נז(4) 513 (2003), הכיר בית המשפט בזכותו של תובע ייצוגי לקבל צו לגילוי מסמכים מהצד שכנגד ולעיין בהם, בכפוף לקיומם של שלושת התנאים הבאים:

"ראשית, הזכות לעיין במסמכי הצד שכנגד ראוי שתתייחס אך ורק למסמכים שהם רלוונטיים לשלב זה של ההליך, דהיינו רק למסמכים שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. על התובע מוטלת החובה לשכנע את בית-המשפט כי זה טיבם של המסמכים אשר גילוים מבוקש על-ידיו. שנית, כדי למנוע בקשות סרק, שכל מטרתן פגיעה בנתבע, על בית-המשפט לוודא עובר למתן צו הגילוי כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של עילה אישית כנגד הנתבע ועל סיכוי להתקיימותם של תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. שלישית, על צו לגילוי ועיון בשלב זה יוחלו המגבלות המוטלות על צו גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון" ( סעיף 9 לפסק הדין; ההדגשות אינן במקור).

ביחס לדרישה להוכחת התשתית הראייתית, נקבע:

"כפי שכבר הוברר, תקנה 4(ב) לתקנות מציבה שני תנאים למתן צו לגילוי מסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית. התנאי הראשון הוא רלוונטיות המסמכים לדיון בבקשת האישור, והתנאי השני הוא כי קיימת "תשתית ראייתית ראשונית" שהתובענה תאושר כייצוגית לפי התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.
הווה אומר, במסגרת בקשה לגילוי מסמכים בית המשפט נדרש לבחון אם בבקשת האישור הונחה תשתית ראייתית ולו ראשונית המעידה על כך שקיים סיכוי שהיא אכן תאושר בסופו של יום. דרישה זו נועדה למנוע מצב שבו מוגשות בקשות לאישור תובענות ייצוגיות רעועות, תוך ניסיון להשלים את החסר הראייתי שביסודן באמצעות הליכי גילוי ודומיהם. בהתנהלות מעין זו יש משום שימוש לרעה בהליכים הדיוניים; היא מסיטה הלכה למעשה את נטל ההוכחה מן התובע לנתבע; ויש בה כדי לגרום נזק להליך הייצוגי בכללותו" (רע"א 8649/17 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' תגר (16.4.18), סעיף 20 ; ההדגשה אינה במקור).

המונח תשתית ראייתית ראשונית הינו מושג עמום וחמקמק, שבית המשפט נדרש ליצור בו תוכן בכל מקרה ומקרה (רע"א 4725/16 בוקסר נ' לנגהולץ (26.10.16), סעיף 20).

הנטל להצגת תשתית ראייתית ראשונית מוטל על התובע, והוא נבחן תחילה על סמך האמור בבקשת האישור והמסמכים המצורפים אליה. במסגרת הדיון בקיומה של תשתית ראייתית ראשונית, בית המשפט רשאי לבחון גם את הטענות בכתב התשובה לבקשת האישור. עם זאת, הדיון בבקשה לגילוי מסמכים איננו יכול ואיננו צריך להיות דיון מעמיק בכל אחת ואחת מטענות הצדדים ביחס לעילות התביעה. כך, בית המשפט אינו צריך להידרש לבחינת מלוא טענות ההגנה האפשריות שהועלו במסגרת התשובה לבקשת האישור והוא אינו נדרש להכריע בכל אחת ואחת מהן (ת"צ (מחוזי ת"א) 7198-09-12 ידע פיננסים בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך (27.5.13)).

די בבחינה כוללת של טענות הצדדים ביחס למחלוקות העיקריות ביניהם כדי לקבוע האם המבקש עמד בנטל הראשוני שהוטל עליו (ת"צ (מחוזי ת"א) 24526-09-18 בן שטרית נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (2.12.19), סעיף 54).

עוד נפסק כי "קיים חשש כי הליכי גילוי המסמכים יהפכו ל"מסע דיג" להשלמת תשתית עובדתית חסרה ויאפשרו שימוש לרעה במנגנון התובענה הייצוגית" (רע"א 6996/11 קומם נ' רוזובסקי (28.8.12), פסקה 10).

לצד דרישות אלה, על המבקש צו לגילוי ועיון במסמכים לעמוד ביתר התנאים והמגבלות שחלים באופן כללי על הליכי גילוי מסמכים, ובכלל זה עליו להראות שהמסמכים מצויים בידו או בשליטתו של בעל הדין שכלפיו מופנית הבקשה, כי מתן הצו המבוקש יביא לפישוט וייעול ההליכים, וכי לא יהיה בצו הגילוי משום הטלת עול בלתי סביר על הצד שכנגד (רע"א 1361/18 א סם השקעות בע"מ נ' סורוקר (26.6.18)).

הזכות לגילוי ועיון במסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מצומצמת יחסית בהשוואה להיקפה בהליכים אזרחיים אחרים, אך אין הדבר גורע מחשיבותם ומתרומתם של הליכי הגילוי לשלב הדיון בבקשת האישור, בפרט בהינתן פערי הכוחות והמידע שבין הצדדים להליך הייצוגי (רע"א 2929/19 גולדברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (13.2.20)).

הכרעה

אקדים אחרית לראשית: החלטתי כי יש לדחות את הבקשה. כן אציין בפתח ההנמקות כי האמור בהחלטה זו הינו לצורך הכרעה בה בלבד ומבלי לקבוע מסמרות במחלוקת בין הצדדים לגופה.

התשתית הראייתית שהציב המבקש במקרה שלפניי, הן לעניין הוכחת עילת תביעתו האישית והן לעניין הוכחת קיומה של קבוצת נפגעים, לוקה בחסר, ואינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה על מנת להצדיק מ תן צו לגילוי ועיון כפי שנתבקש על ידו. ועוד, קבלת הבקשה תהווה הכבדה של ממש ומהווה "מסע דיג" שאין להתירו. אסביר.

תחילה לעילת התביעה האישית. אין חולק כי ה"ראוטר" סופק למבקש כבר ביום 2.10.18. קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים האם הסיבה לכך שהשירות לא פעל באותו יום היא תקלה בתשתית שבבית המבקש או בעטיה של המשיבה. נטל השכנוע רובץ לפתחו של המבקש , ולעת הזו, אין בפניי ראיה כי דווקא המבקש צודק בסוגיה זו.

אשר ל"עיגול" הסכומים בשיחה עם הנציג , הרי שלשיטת המשיבה המבקש קיבל את מסמכי ההצטרפות ולמצער אין חולק כי קיבל את חשבונית המס שבה נוכח בחיוב היתר לכאורה, אך בחר מטעמיו שלא לבטל את ההתקשרות, ללא כל הסבר מדוע עשה כך.

בהקשר זה יש להביא בחשבון את טענת המשיבה כי כעולה מהשיחה בין המבקש לנציג גם בעניין עלות ה"ראוטר" נקב הנציג בסכום "עגול" אף שזה היה ל"טובת" המבקש. באותה שיחה הנציג אמר גם שעלות השירות היא "באז ור ה-109 ₪". ללמדך כי בהחלט ייתכן שמדובר במקרה בו הנציג אמר את הדברים בתום לב ולא בכוונת מכוון להטעות את המבקש, ולא מתוך "מדיניות" מכוונת של המשיבה, אלא "עיגל" את כל הסכומים שמסר למבקש, פעם "לטובת" המבקש ופעם "לחובתו" .

כך גם בענין ההוצאות בסך 16 ש"ח בגין חיוב עודף: הסוגיה הוסדרה בהסדר פשרה בהליך קודם והמשיבה תיקנה את מערכות המחשב כטענתה בתגובה, וזיכתה את המבקש בסכום זה .

דומה כי לענין הוכחת קיומה של קבוצת נפגעים, התשתית הראייתית אף דלה עוד יותר.

המבקש טוען כי על פי ע"א 7187/12 צמח נ' אל על (20.11.12); להלן – עניין צמח), המקרה הבודד הוא אינדיקציה ראשונית לכלל, ולאחר הצגתו מוטל על המשיבה הנטל להביא ראיות המלמדות מהו אופן התנהלותה הרגיל וכי לא מדובר בטעות נקודתית .

לצד עניין צמח, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין מאוחר לו, בע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ (2.9.18) (להלן – עניין גרסט):

"דא עקא, ענייננו שונה. אין מדובר בהוכחת סיכויי התובענה, אלא בהוכחת קיומה של קבוצה והתאמתה להליך ייצוגי. תנאים אלו לאישור תובענה ייצוגית שונים משאלת סיכויי התובענה בכמה מובנים. ראשית, העברת נטל הראיה אל כתפי העוסק, הטוען טענת 'טעות נקודתית' היא בעייתית, משום שטענה כזו נסמכת בדרך כלל על כך שמאחורי המאורע הפרטני שארע למבקש אין מדיניות כלשהי. קיים אפוא קושי לצפות מן העוסק להוכיח את העדר המדיניות. אמנם, לעתים יוכל המבקש לשכנע, רק על יסוד עניינו הפרטני, כי קיים חשד סביר לקיומה של קבוצה – אשר פרטיה ידועים לעוסק –באופן המצדיק להעביר את הנטל אל כתפי העוסק. כך הוא, למשל, בדוגמה המובאת בעניין צמח: אדם רוכש לעצמו חטיף במרכול, ומגלה שתכולת המוצר עומדת על מחצית הכמות הרשומה על גבי האריזה. הוא מבקש להגיש תובענה ייצוגית. העוסק, המשיב, טוען כי הפגם שארע היה נקודתי. אין בידיו של המבקש כלים להוכיח כמה מוצרים נפגמו, אולם יהא זה סביר להטיל את נטל ההוכחה בדבר 'נקודתיות' המאורע, על כתפי העוסק: בידיו להציג נתונים באשר לפס הייצור ולבקרת האיכות שהוא עורך למוצריו. אולם דוגמא זו היא חריגה; לרוב, טענה בדבר תקלות נקודתיות אינה מסוג הטענות שראיות ועובדות בקשר אליהן מצויות באופן מובהק בידי העוסק, משום שמהותה של טענה זו היא על העדר מדיניות כללית" (סעיף 40 לפסק הדין; ההדגשה אינה במקור).

באותו מקרה הוסיף בית המשפט העליון כי:

"גם בדבר זה אין לקבוע כלל גורף. יתכנו מצבים שבהם אכן מצויים לכאורה בידי העוסק ראיות בדבר ה'נקודתיות' של ה'תקלה' שהוא טוען לה, ושבאמצעותו גם ניתן לגבש נוסחה בדבר היקפה של הקבוצה המיוצגת ואופן פיצויה – על אף שקיומה מבוסס על החסר הראייתי שנגרם מהימנעות העוסק להוכיח את טענותיו (ראו למשל הדוגמא שהובאה לעיל מעניין צמח). אולם מצבים אלו הם בגדר החריג; הכלל הוא שחרף פערי המידע והקשיים הראייתיים הניצבים בדרכו של המבקש, עליו הראיה בדבר קיומה של הקבוצה ובדבר התאמת עניינה להליך ייצוגי. על מנת להצדיק את העברת נטל הראיה נדרש שהדבר ידבר בעדו ( השוו לסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)); אם מחמת טיבו של העניין, אם משום שהתשתית הראייתית שכן גובשה על-ידי המבקש היא כה מחשידה ובלבד שיש בנמצא נוסחה הולמת להגדרת א ותה קבוצה, ומנגנון נכון באשר לפיצוייה" (סעיף 42; ההדגשה אינה במקור).

ואכן גם במקרה נוסף ציין בית המשפט העליון, בהסתמך על עניין גרסט, כי העברת הנטל להוכיח כי אין מדובר בטעות נקודתית לכתפי המשיב בבקשת האישור הינה החריג (רע"א 4841/18 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי (12.8.19), סעיפים 15 – 16).

לעניות דעתי, מנסיבות העניין, אין זה המקרה החריג שבו יש להעביר לכתפי המשיבה את הנטל להוכיח כי לא מדובר בטעות נקודתית. התשתית הראייתית שבפניי אינה "מחשידה", ולא נחזה ממנה כי יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו", כלשונו של בית המשפט העליון בעניין גרסט, באופן המצדיק העתרות לבקשה .

המבקש לא הביא ולו דוגמא של לקוח אחד נוסף שחויב ביתר על ידי המשיבה בכמה עשרות אגורות ביתר למרות שהוצג לו סכום "עגול"; המבקש לא הביא דוגמא של לקוח אחד נוסף שלא זוכה בסכום ההוצאות בסך 16 ₪ למרות חיוב ביתר; המבקש לא הציג דוגמא של לקוח אחד נוסף שחויב על מלוא החודש למרות שהשירות סופק לו בחלקו של החודש.

אמנם, לא מן הנמנע כי במקרים מסוימים ניתן לשקול העתרות לבקשה לגילוי ועיון גם כאשר המבקש מראה רק את עניינו הפרטני.

כך אירע ברע"א 906/19 הוכברג נ' פרטנר תקשורת בע"מ (7.4.20). באותו מקרה טענו המבקשים לכך שחברת התקשורת שעימה התקשרו בחבילת התקשרות מחו"ל שלחה להם מסרוני יידוע באיחור, לאחר שהחבילה נוצלה ולאחר שביצעו שיחות רבות בתעריף גבוה "מחוץ" לחבילה. בית המשפט העליון קבע באותו עניין כי די בהוכחה לכאורה של המקרים הפרטניים של המבקשים כדי לעמוד בתשתית הראייתית הראשונית (סעיף 10 לפסק הדין).

להשקפתי, העניין שלפניי שונה. הדעת נותנת כי משלוח מסרונים כפי שאירע בעניין הוכברג הנ"ל א ינו נעשה ידנית על ידי עובד מטעם חברת התקשורת, לכל לקוח ולקוח, אלפי לקוחות ויותר , אלא מערכת המחשב של חברת התקשורת מתוכנתת באופן מסוים וש ולחת מסרוני יידוע בעיתוי מסוים. קיים איפוא במקרה מעין זה חשש כי המדובר בתבנית פעולה שיטתית ומוכוונת של חברת התקשורת שהוטמעה במערכת המיחשוב, ולכן הדבר מצדיק מתן צו לגילוי ועיון.

בענייננו, המקרה המתואר הינ ו שיחה פרטנית עם נציג המשיבה, בשר ודם, הן במקרה של השיחה עם הנציג שמסר למבקש מהי עלות השירות "במעוגל" והן במקרה של הנציגה שטיפלה בחיוב העודף וסיווגה אותה כפי שסיווגה, לדברי המשיבה תוך טעות נקודתית. אין מדובר איפוא בפעולה אוטומטית המבוצעת על ידי מערכת מיחשוב, שמעלה חשש כי היא "סדרתית" במובן זה שכך תוכנתה המערכת .

גם לגבי הטענה לחיוב ביתר עבור חודש אוקטובר: הדעת נותנת כי לא בכל מקרה בו מותקן "ראוטר" בבית לקוח קיימת תקלה בהפעלתו, באופן המחייב משלוח טכנאי ועיכב בתחילת השירות בפועל. לכן, אף ענין זה לכאורה נחזה כמקרה פרטני ולא מדיניות פסולה מכוונת של המשיבה.

נוכח האמור, נמצא כי לא הונחה תשתית ראייתית ראשונית המעידה על כך שקיים סיכוי שהבקשה לאישור אכן תאושר בסופו של יום.

זאת ועוד, המבקש לא ביאר בבקשה מהי רלבנטיות הרשימה הארוכה של המסמכים שנתבקשו על ידו. למרות זאת, אתייחס לחלק מסוגי המסמכים.

רשימת הזיכויים בסך 16 ש"ח ורשימת הפניות לגבי חיובים ביתר, אף אם יראו כי קיים פער מספרי בין הפונים לאלו שקיבלו זיכוי, אין בכך כדי להוכיח , כשלעצמו , כי פער זה מורכב מלקוחות שפנייתם לקבלת החזר בשל חיוב עודף מוצדקת.

בהקשר זה אוסיף כי התועלת בניהול התובענה כייצוגית לקבוצה זו, ככל שקיימת, מוטלת בספק רב : לשם בחינת עניינו של כל אחד ואחד מאלו יהא צורך לבצע בחינה דקדקנית של כל פניה ופניה להחזר, לרבות הסכם ההתקשרות של אותו לקוח ונתונים נוספים רלבנטיים, וכל זאת , על מנת לבחון האם אכן אותו לקוח זכאי לקבלת 16 ₪.

אשר להקלטות כל שיחות הטלפון של נציג המשיבה אשר מכר למבקש את חבילת ההצטרפות לשירות, עם לקוחות אחרים של המשיבה ודו"חות סיכום העסקה שנשלחו ללקוחות שהצטרפו לשירות שטופלו על ידי נציג זה: קבוצה ב' הוגדרה בבקשת האישור כלקוחות המשיבה שחויבו ביתר ביחס ממה שהוצג להם בעת ההצטרפות בשבע השנים האחרונות. דא עקא, ההקלטות והדוחות המבוקשים מתייחסים רק לאותו נציג ששיווק את השירות למבקש ולא לכל נציגי המשיבה העוסקים בשיווק. הדעת נותנת כי בשבע השנים האחרונות, מאות אנשים פעלו בשירות המשיבה בשיווק שירותיה . לדברי המשיבה בתגובה לבקשת האישור, היא מגייסת מדי חודש כ – 15,000 לקוחות חדשים ומטפלת בסך הכל בכמליון לקוחות, לא פחות (סעיף 28).

ממילא, גם אם יועברו המסמכים המבוקשים כאמור למבקש הרי שאין בכך כדי ללמד על פעולות יתר נציגי המבקשת אלא רק על אותו נציג ספציפי.

נוסף על האמור, עיון ברשימת מסמכים המבוקשים מעלה כי לא רק שמדובר ב"מסג דייג", אלא בדרישה לעיון במסמכים רבים, קרוב לוודאי אלפי מסמכים רבים, המתייחסים בחלקם לתקופות ארוכות מאד של שבע שנים לאחור.

דרישה מעין זו מהווה הכבדה מיותרת , הכרוכה בעלות ניכרת, בניסיון להוכיח את עילת הבקשה לאישור ובמיוחד את קיומה של קבוצת הנפגעים.

באשר לבקשת המבקש בתשובתו לגלות מסמכים נוספים, הרי שלא ניתן להכריע בעניין בטרם אקבל תגובת המשיבה.

ככל שהמבקש עומד על קבלת המסמכים שנזכרו בתשובתו לתגובת המשיבה, יגיש בקשה נפרדת תוך 7 ימים.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך 7,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ה סיוון תש"פ, 17 יוני 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יניב מינק
נתבע: בזק בינלאומי בע"מ
שופט :
עורכי דין: