ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פסי מתלה סינדר נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת סאוסן אלקאסם
נציג ציבור (עובדים) - מר שלמה ליב

התובעת
פסי מתלה סינדר

-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד מורן גלסברג

פסק דין

מונחת לפנינו תביעה לתשלום קצבת אזרח ותיק לתקופה מ 1.9.2015 ועד 30.4.2017.
רקע כללי
התובעת ילידת 16.5.1951, עובדת סוציאלית במקצועה, עבדה כמרכזת סיעוד באגף שירותי הרווחה בעיריית חיפה ופרשה לגמלאות ביום 31.8.2015 .
התובעת רווקה, ללא ילדים ובתקופה הרלוונטית לתביעה גרה בגפה.
ביום 7.5.2018, כשמלאו לתובעת 67 שנים , הגישה לנתבע תביעה לתשלום קצבת אזרח ותיק. בהחלטת הנתבע מיום 8.5.2018 אושרה תביעת התובעת החל מיום 1.5.2017 בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה -1995. (להלן: "החוק").
ביום 4.4.2019 הגישה התובעת תביעתה דנן, בה טענה כי התביעה לתשלום קצבת אזרח ותיק הוגשה באיחור עקב מחלת דיכאון מג'ורי ממנה סבלה בתקופה הרלוונטית ומנעה בעדה ל טפל בענייניה , בין היתר הגשת התביעה במועד .
כתב הגנה הוגש ביום 28.7.2019 בו נטען כי החלטת הנתבע בדין יסודה.
התובעת מאשרת כי קיבלה מהנתבע מכתבים אליהם צורפו טפסי תביעה לקצבת אזרח ותיק בשנ ים 2013 ו- 2014. לטענת התובעת לא קיבלה טפסי תביעה נוספים.
באוקטובר 2014 שברה התובעת את כתפה, הסתייעה במטפלת סיעודית באישור המוסד לביטוח לאומי.
בינואר 2015 חזרה התובעת לעבודתה למשך שבוע ימים, משלא הצליחה לתפקד יצאה לחופשת מחלה. התובעת המציאה למעסיקתה אישורי מחלה לשלושה חודשים בלבד. התובעת התקשתה בתפקוד היום יומי וניתקה את קשריה עם בני משפחתה וחבריה והסתגרה בביתה. התובעת טפלה בדברים החיוניים בלבד קניות ותשלומי חשבונות באמצעות הטלפון הנייד.
להמחשת קשיי התפקוד הביאה התובעת את הדוגמה של תשלום אגרת רישוי רכבה (שנת ייצור 1993) בטלפון . התובעת לא העבירה את הרכב טסט והוא נגרר למגרש גרוטאות . כמו כן, לא שילמה התובעת דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות החל ממועד פרישתה ועד לקבלת הודעה על כך מהנתבע ביום 1.5.2017.
משלא חזרה התובעת לעבודה הציעה לה מנהלתה הישירה לפרוש לגמלאות. התובעת ניהלה בטלפון מו"מ עם מעסיקתה ופרשה ביום 31.8.2015 בגיל 64 .
בסוף שנת 2016 מעדה התובעת בדירתה ושברה מפרק רגל ימין. מאותו מועד חזרה התובעת כלשונה "לחיים". לאחר ניתוח, עברה התובעת באוקטובר 2016 ל"דור כרמל" להחלמה ושיקום ו היא ממשיכה לגור שם עד היום.
באישור רפואי מיום 4.11.2018 אישרה ד"ר אהובה בני – פסיכיאטרית – כי התובעת הגיעה אליה לב דיקה חד פעמית ביום 12.4.2015. הרופאה המליצה לתובעת על תרופות. מאז היא לא שבה אליה. מאז אפריל 2015 לא טופלה התובעת אצל אף פסיכיאטר.
ביום 13.11.2019, במהלך ההליך המשפטי, הגישה התובעת חוות דעת מטעם הפסיכיאטר ד"ר צבי קירש הנושאת תאריך 10.11.2019, בה נקבע כי התובעת סבלה ממחלת הסתגלות עם מרכיב חרדתי ודיכאוני בעוצמה מג'ורית . בתולדות המחלה נרשם כי בעקבות שבירת הכתף הייתה מוגבלת במשך מספר חודשים. יצוין כי התובעת לא הייתה מטופלת [בזמן אמת] אצל ד"ר קירש והתיאור בחוות הדעת, נרשם על פי מה שהתובעת סיפרה לו ומעיון במסמכים שהניחה לפניו .
התובעת צירפה מסמך ממר עודד הנדל – פסיכולוג – מיום 30.10.2019. מהמסמך עולה כי התובעת הייתה מטופלת אצלו בטיפול קבוצתי החל מנובמבר 2006 ועד נובמבר 2014. התובעת עזבה את הטיפול באופן פתאומי למשך שנתיים וחצי ושבה לטיפול באופן אינדיבידואלי בחודש ינואר 2017. מר הנדל סיפר כי בתקופת הפסקת הטיפול ניסה ליצור קשר עם התובעת אך היא דחתה אותו.
בשתי ישיבות הוכחות בימים 11.3.2020 ו- 13.5.2020 נחקרו התובעת ושתי עדות מטעמה גב' ענת אמבר וגב' ניצה סיון.
דיון והכרעה
היריעה המשפטית
סעיף 296 לחוק קובע כי –
"(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
(ב) (1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה;
(2) על אף האמור בפסקה (1), לעניין קצבת אזרח ותיק – לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה, ומתוך אותה תקופה לא תשולם קצבת אזרח ותיק שהזכאות לה מותנית בהכנסת המבוטח לפי הוראות סעיף 245, ככל שהוא זכאי לה, בעד תקופה העולה על 12 חודשים.
חוק הביטוח הלאומי מושתת על איזון שונה בתכלית מחוק ההתיישנות , שכן מלכתחילה לא אומץ מוסד ההתיישנות, וניתן להגיש תביעה למוסד חרף חלוף הזמן מבלי שטענת התיישנות תהווה מחסום מפני מימוש עצם הזכאות. יחד עם זאת, השיהוי יהא בעל השלכות על היקף הזכאות למפרע. מקום בו תביעה לגמלה מוגשת באיחור – וככל שתוכר הזכאות לגמלה – המבוטח יהא זכאי לתשלום רטר' של שנה בלבד.
"שאלת זכאותו של אדם לתשלומים סוציאליים מקופת הציבור באופן רטרואקטיבי הינה שאלה מובהקת של מדיניות חברתית-כלכלית באשר למידת והיקף הגישה לזכות הסוציאלית בציר הזמן והשינויים שחלו במרוצתו."
"על ההסדר המגביל את הזכאות למפרע ניתן להשקיף כמבטא איזון פנימי שבחר המחוקק לערוך בין המטרה הסוציאלית, המאפשרת לזכאים מכוח חוק הביטוח הלאומי להגיש את תביעתם בכל עת ומבלי שזו מתיישנת, ובין המסגרת התקציבית המוגבלת, שניתן להעמיד לצורך כך. "
בפרשת אסתר לוזון קבע בית הדין כי –
".. על פי החוק, סעיף 296(ב) לו - אין לשלם למערערת גימלה מעבר לתקופת השנה שלפני הגשת תביעתה למוסד. עקרון הדין, לתשלום על פי דין ולא מעבר לו, מחייב זאת." (ההדגשה שלי ס.א.)
ראו גם –
"בהתאם לפסיקה העקיבה של בית דין זה (למשל בעב"ל 114/06 מיכאלי - המוסד, בהילכת פריג' וב עב"ל 1304/04 כץ - המוסד שהבג"ץ עליו נמחק) - תכלית תשלום הגימלה למיניה הינו ליתן מענה לצורכי הקיום השוטף של המבוטח, כאשר דרך המלך לעניין זה הותוותה בסעיף 296(א) לחוק, לפיו יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. סעיף 296(ב) לחוק מאפשר סטייה מדרך המלך באפשרו תשלום רטרואקטיבי מוגבל.
לאור זאת על המבוטח לפעול בהקדם למימוש זכויותיו כמתחייב מהמצב בו הוא נתון עם היווצרות התנאים המזכים בגימלה ולא להמתין בהגשת התביעה מתוך הנחה שתמיד ישולם לו בגין העבר. גישה שכזאת מערערת את כל מערך הביטחון הסוציאלי, המושתת על דמי ביטוח למימון הגמלאות הגביתיות".
לעניין חובת יידוע הגשת התביעה על ידי התובע, נקבע כי –
"טענת חובת המוסד ליידע המערער על תיקון החוק, חרף היותו מיוצג, ראויה להידחות משלא אחת פסקנו, כי "הלכה היא שמערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי החוק ומשכך, החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לכן, ככלל, אין על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין".
לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה לפנינו, ובשים לב לפסיקה המצוטטת לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות כמבואר להלן:
נציין כי התובעת עצמה היא עובדת סוציאלית אשר עבדה במשך שנים רבות באגף הרווחה בעיריית חיפה , לרבות עם אוכלוסיית הקשישים. לפיכך סביר כי היא יודעת מה הזכויות שלה עם הגעתה לגיל הפרישה.
זכאות התובעת לקצבת אזרח ותיק נוצרה ביום 1.9.2015, זכאות לקצבה ממועד היווצרות העילה דורשת הגשת התביעה, לכל המאוחר , ביום 31.8.2016.
התובעת לא הכחישה קבלת מכתבי הנתבע בשנים 2013, 2014 (נ/2, נ/3) אליהם צורפו טפסי התביעה לקצבת אזרח ותיק.
מעבר לשני טפסי התביעה שנשלחו לתובעת כאמור בשנים 2013 ו- 2014, נשלחו לתובעת ברצף ארבעה מכתבים נוספים (מוצג נ/6) מדי שנה מהלך השנים 2015 עד 2018, בהם פורט עבור התובעת על זכאותה לקצבת אזרח ותיק. עוד במכתבים אלו צוין מפורשות, כי פנסיה ממקום עבודה או מקרן ביטוח, אינה נחשבת להכנסה לצורך הזכאות לקצבת אזרח ותיק. עוד העידה התובעת כי במהלך תקופת מגוריה בדיור המוגן המשיכה לאסוף, אחת ל- 10 ימים עד שבועיים, את הדואר המגיע לתיבת הדואר בכתובת דירתה הפרטית בחיפה. מסקנתנו מהאמור כי התובעת אכן קיבלה את מכתבי הנתבע שנשלחו לכתובתה הפרטית.
אין בידינו לקבל את גרסת התובעת כי הייתה משוכנעת שרק בגיל 67 מגיע לה קצבת אזרח ותיק. גרסה זו עומדת בסתירה לטענות התובעת לפיהן לא הגישה את התביעה בשנים 2013, 2014 כי ידעה שאינה זכאית עקב מבחן הכנסות. בנוסף סביר יותר להניח כי התובעת ידעה את זכויותיה מעצם מקצועה כעו"ס וטיב עבודתה באגף הרווחה עם קשישים. זאת ועוד, טענה זו מפריכה את הטיעון המרכזי בתביעת התובעת לפנינו כי אי הגשת התביעה במועד נבע ממצבה התפקודי הלקוי.
נקדים ונאמר כי, גם אם נקבע עובדתית שהתובעת הייתה בתקופה הרלוונטית במוגבלות תפקודית מלאה, קביעתנו לא הייתה משנה את מסקנתנו לעניין השיהוי. אין מחלוקת כי התובעת חזרה לתפקוד מלא לאחר שבירת הירך ויציאתה מהבית. כלומר, אילו הייתה מגישה את התביעה ב סמיכות למועד חזרתה לתפקד זכאותה הייתה מאושרת כמעט לכל התקופה שבמחלוקת. גם אם נחליט להאריך את המועד להגשת התביעה לשנה נוספת (12 חודשים לפי סעיף 296 לחוק) שתחילתה בנובמבר 2016, הרי המועד להגשת התביעה במאי 2018 עדין נמצא באיחור של 7 חודשים מחודש נובמבר 2017 תום השנה להגשת התביעה.
משכך אין מנוס מדחיית התביעה.
מעל הנדרש נדון בטענות התובעת לגופן. מכלל חומר הראיות ועדויות התובעת עולה תמונת מצב לפיה התובעת הסתגרה בביתה בתקופה שתחילתה בסוף 2014 ועד אוקטובר 2016.
גב' ענת אמבר העידה כי ביקרה את התובעת פעם בשבועיים. כך תיארה את מצב התובעת –
" היתה במצב נורא – מכונסת בעצמה, מסוגרת, עם תהליך של הזנחה עצמית וככל שהזמן עבר , זה החמיר. ראיתי ערימות של זבל, שתייה , עיתונים. לא פינתה כלום. הראש של התובעת עבד טוב, אך היא לא תפקדה ."
גב' ניצה סיון העידה על מצבה של התובעת בסמוך לשבירת הכתף בסוף שנת 2014 –
"סבלה (הכוונה לתובעת (ס.א.)) מחרדות, מחשבות שווא, לא ישנה, לא סידרה את הבית ולא אכלה מסודר." העדה הוסיפה כי החל ממועד שחרור התובעת מבית חולים רמב"ם היא לא הצליחה להיות בקשר עם התובעת.
מעדות התובעת עולה כי במהלך תקופה זו היא הזמינה אוכל, ערכה את קניותיה, שילמה את חשבונות הדירה ואגרת רישוי באמצעות הטלפון הנייד . התובעת ניהלה בטלפון מו"מ עם מעסיקתה בנוגע לתנאי פרישתה ולאחר הניתוח בסוף 2016 טפלה במעברה לדיור מוגן לרבות ענייניה הכספיים. כלומר, התובעת טיפלה ותפקדה בכל הנוגע להסדרת ענייניה ש נראו לה דחופים בהתאם לשיקול דעתה . התובעת לא נתנה הסבר לתשלום אגרת רישוי משלא היה בכוונתה להעביר את הרכב, משנת ייצור 1993, טסט, בעיקר והיא לא הייתה זקוקה לרכב נוכח הסתגרותה בביתה.
מעבר לאמור, עדותה של גב' אמבר לפיה השינוי במצב התובעת וחזרתה לתפקוד החלו בסוף 2016 כשהתובעת נפלה בביתה ואושפזה, תומכת בגרסת התובעת לפיה היא חזרה לחיים במועד זה. התובעת טיפלה בעצמה ברישום ובהעברה לדיור המוגן שלטענתה חברותיה מצאו עבורה . כלומר החל ממועד זה לא הייתה מניעה תפקודית להגשת התביעה לנתבע.
כשנשאלה התובעת מדוע לא המציאה אישור מרופאים שטיפלו בה בזמן אמת ענתה כי פנתה לד"ר אהובה בני וזו אמרה לה ש"לטובת העניין" עדיף שתלך למישהו אחר. לשאלת בית הדין למה התכוונה בטובת העניין השיבה התובעת שאמין יותר אם מישהו אחר יתן. הפסקת הטיפול הרפואי ודבריה אלו של התובעת מעלים ספקות למשך המוגבלות התפקודית וחומרתה.
זאת ועוד, העידה התובעת כי בדיור המוגן היו לה יחסים טובים עם העובדת הסוציאלית וזו דאגה לה מאוד. התובעת העידה כי העובדת הסוציאלית שאלה אותה אם קיבלה את זכויותיה המגיעות לה על פי חוק. עדות התובעת כי העובדת הסוציאלית לא התייחסה לגמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי אינה סבירה. הרי משנושא הזכויות עלה ולנוכח גיל התובעת ומצבה הרפואי התייחסות לזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי הינה הכרחית במיוחד מ צד העוסקים במקצוע עבודה סוציאלית ובמיוחד בדיור מוגן בו שוכנת אוכלוסייה מבוגרת, בחלקה חולה ונזקקת למגוון גמלאות מכוח החוק.
אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבע פעל כדין כשאישר את זכאות התובעת לתשלום קצבת אזרח ותיק החל מיום 1.5.2017.
התביעה נדחית ללא צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ב סיוון תש"פ, (14 יוני 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

שלמה ליב
נציג עובדים

סאוסן אלקאסם
שופטת


מעורבים
תובע: פסי מתלה סינדר
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: