ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף יטיב נגד ועדה מקומית לתכנון צפת :

בפני כבוד ה שופט רונן פיין

תובע

יוסף יטיב

נגד

נתבעת
ועדה מקומית לתכנון צפת

פסק דין

1. לפניי תביעה כספית. לטענת התובע נזקיו הנתבעים במסגרת תביעה זו, נגרמו כתוצאה מהתנהלות הנתבעת בעיכוב מתן טופס אכלוס לדירות שבבעלותו, ובניגוד להסדר פשרה שהושג בין הצדדים ושהביא לסיומו של הליך קודם בין הצדדים.
רקע עובדתי
2. ביום 15/6/09 ניתן לחברה בבעלות התובע היתר בניה מס' 2008253 לשינויים בחלוקה בקומה התחתונה לדירות ומעברים בנכס שבבעלותו, ברח' ירושלים 116 בצפת, מקרקעין הידועים כגוש 13064 חלקה 13-14 (להלן: "המקרקעין" / "הנכס"). ר' נספח א' לתצהירי הצדדים.
3. ביום 5/5/11, לאחר שהושלמה בניית שלוש דירות בנכס, ניתן טופס 4 (להלן גם: "אישור אכלוס") לדירה אחת, דירה מס' 9, שחוברה לרשת החשמל ואוכלסה. לדירה מס' 8 ולדירה מס' 10 ( להלן: "שתי הדירות הנוספות") לא ניתן טופס 4 המבוקש.
4. ביום 24/09/12 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ת"א 48138-09-12 יטיב נ' עיריית צפת ואח' , תביעה לצו עשה ולפיצוי בגין נזקים כספיים נטענים כתוצאה מהתנהלות הנתבעת במספר תיקי בניה בנכסים שונים שבבעלות התובע (להלן: "ההליך במחוזי"). ההליך במחוזי נמחק בהיעדר סמכות עניינית. (ר' נספח ב1 בתצהיר התובע).
5. ביום 05/06/2013 הוגשה תביעה כספית לבית משפט השלום במסגרת ת"א 11890-06-13 יטיב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה צפת, לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות בשתי הדירות הנוספות כתוצאה מהיעדר טופס 4 (להלן: "ההליך הקודם"). ההליך הקודם הסתיים ביום 23/3/2014 בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, לפיו הוסכם כי התביעה תידחה ללא צו להוצאות. (ר' נספח ב3-ב5 לתצהיר התובע).
6. ביום 11/01/17 הוגשה התביעה כאן, בגין נזקיו הכספיים הנטענים של התובע, בטענה לרשלנות הנתבעת ולהפרת חובה חקוקה על ידה, אשר גרמו לאובדן דמי שכירות בשתי הדירות הנוספות שלא ניתן בעבורן אישור אכלוס, כל זאת בניגוד להתחייבות הנתבעת בפשרה.
7. ביום 17/03/2019 ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני בין הצדדים. בהתאם להסדר הדיוני הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק על בסיס כלל החומר שהוגש לתיק, כי הם מוותרים על חקירת הצדדים ושומרים על טענותיהם שבכתבי הטענות ובנוגע לראיות שהוצגו ואלה שלא הוצגו, טענות אשר יפורטו על ידי כל צד בסיכומים מטעמו (להלן: "ההסדר הדיוני").
הפלוגתאות
8. לטענת התובע - הבניה במקרקעין בוצעה ללא רבב וללא חריגות מהיתר בניה שהתקבל כדין; בהתאם לדרישת הנתבעת, הוא פעל לאטום שלושה חללים קטנים שלא היו כלולים בהיתר, הזמין ושילם מקדמה בעבור חיבור חשמל, אגרות מים וביוב לשלוש הדירות ופינה פסולת רבת שנים בסמוך לנכס. לטענתו טופס 4 הונפק לדירה אחת בלבד תוך כדי התנצלות עובד הנתבעת הממונה על מתן האישורים, כי יכין האישורים לשתי הדירות הנוספות, כאשר יתפנה לכך. לטענת התובע, לאחר שבועות וחודשים נאמר לו, ללא כל הסבר, כי ראש העיר מסרב לחתום על האישורים.
9. לטענת התובע, לאחר שפניותיו הרבות לבעלי תפקידים בנתבעת זכו להתעלמות, נאלץ להגיש התביעה בהליך הקודם ובעקבות זאת הוזמן לפגישה במשרדי הנתבעת. לטענתו, בפגישה הושג הסכם פשרה לפיו מיד לאחר הבחירות לעירייה, באוקטובר 2013, תתכנס הנתבעת במתכונתה החדשה לדון בעניינו ויונפקו לו אישורי האכלוס לשתי הדירות הנוספות (להלן: "הפשרה").
10. לטענת התובע, גם לאחר הבחירות המשיכה ההתעלמות מפניותיו לרבות פנייתו ליועמ"ש הנתבעת אליה צורפה חוות דעת שמאי לאומדן נזקיו הכספיים.
11. התובע טוען כי הנתבעת פעלה בעניינו ברשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין ומנעה ממנו לסיים תהליך בניה בניגוד לחובה חקוקה ובכך פעלה בעוולה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.
12. במסגרת תצהירו טען התובע כי הוצע לו לשלם שוחד תמורת קבלת האישורים המבוקשים אך הוא מעולם לא הסכים לשים שטרות במעטפה עבור גורמים מושחתים בנתבעת.
13. לטענת התובע נזקיו בגין סכום הפיקדון היחסי לחברת חשמל (4,634 ₪) והפסד הכנסה מדמי שכירות בשתי הדירות הנוספות (4,600 ₪ לחודש) מחודש נובמבר 2013 ועד למועד הגשת התביעה כאן, נאמדים בסך של 221,140 ₪, הוא סכום התביעה. (יוער כי החישוב איננו ברור ועל פניו נראה כי מדובר בטעות חישובית, טעות עליה חזר התובע במסגרת תצהירו ).
14. לטענת הנתבעת - יש לדחות התביעה בשל מעשה בית דין. לטענתה יש להחיל על התביעה עקרון סופיות הדיון, בהיותה זהה בטענותיה להליך הקודם שהסתיים בפסק דין המאשר הסכם פשרה לפיו הצדדים מסכימים על דחיית התביעה ללא הוצאות. לשיטתה, משנדחה ההליך הקודם ולא התבקש סעד לביטול פסק הדין, מושתק התובע מלהעלות טענותיו בשנית.
15. לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה מנהלית בתכנה ובמהותה ובית המשפט כאן נעדר סמכות לדון בה. לשיטתה, היה על התובע למצות הליכים מקדמיים דרך השגה על ההחלטה המנהלית בפני הרשויות המוסמכות לכך. עוד נטען כי משהתובע לא הגיש ערר על החלטת הנתבעת שלא לאשר טופס 4, חסומה דרכו לטעון כנגד ההחלטה במסגרת תביעה אזרחית.
16. לטענת הנתבעת, לא הונפק לתובע טופס 4 מהסיבה שמדובר בבניה בלתי חוקית והתובע לא דאג למילוי טפסים ותנאים רלוונטיים.
17. הנתבעת מכחישה מומחיות השמאי עורך חוות הדעת מטעם התובע ומסקנותיו. לשיטתה, לתובע לא נגרם כל נזק ובכל מקרה יש להטיל עליו אשם מכריע ובלעדי המנתק כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לה, לבין הנזקים הנטענים.
תצהירים ומוצגים
18. התובע מטעמו ומהנדסת העיר צפת מטעם הנתבעת (להלן: "המהנדסת"), הגישו תצהירי עדות ראשית אליהם צורפו מסמכים להוכחת טענותיהם. התובע צרף לתצהירו חוות דעת לאומדן נזקיו, ערוכה בידי מר ניצן בניטה - שמאי מקרקעין מוסמך (להלן: "שמאי התובע").
19. כאמור ובהתאם להסדר הדיוני, פסק הדין כאן ניתן ללא קיום דיון הוכחות, על בסיס כל החומר שהוגש לתיק.
דיון והכרעה
20. בבסיס התביעה שלפניי טענת התובע לאי קיום הסכם פשרה, אשר לטענתו שם קץ למחלוקות הצדדים בהליך הקודם.
לטענת התובע, התנהלות הנתבעת בניגוד למה שהוסכם במסגרת הפשרה בהליך הקודם, הותירה על כנו המצב העובדתי שגרם לנזקים בגינם נפתח ההליך הקודם ובשל התנהלות זו, הוא שב ותובע פיצוי.
21. שלוש מחלוקות עומדות להכרעה בהליך שבפני -
ראשית, אדון בטענה המקדמית שהעלתה הנתבעת ואברר האם יש להחיל בעניינו עקרון סופיות הדיון בשל קיומו של פסק דין בהליך הקודם. באם אקבע בחיוב, תדחה התביעה.
באם אקבע בשלילה, אפנה לבירור ההסכמות בפשרה ולשאלת ההפרה.
השלב האחרון הוא בירור המחלוקות בשאלת האחריות, הנזק וגובה הפיצוי.
22. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר שחזרתי וקראתי כתבי הטענות, תצהירי הצדדים והראיות שצורפו להם וחזרתי וקראתי בעיון סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לקבל התביעה בחלקה . אלה טעמיי:
השתק עילה
23. לטענת הנתבעת חל על התובע השתק מסוג "השתק עילה", לפיו הוא מושתק מלבסס תביעתו כאן, על עילת התביעה בהליך הקודם שהסתיים בפסק דין שהפך חלוט.
24. כידוע, השתק עילה חל מקום בו תביעה בין אותם בעלי דין או חלפיהם, המבוססת על אותה עילה, נדונה לפני בית-משפט והוכרעה לגופה. במילים אחרות - אם מדובר בעילה שכבר נדונה, היא לא תתברר פעם נוספת. לעניות דעתי אין זה ענייננו כאן.
25. ראשית, מעיון בפסק הדין בהליך הקודם ניתן ללמוד כי לא התקיים כל דיון בתיק עובר להודעת הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסדר פשרה לפיו תידחה התביעה ללא צו להוצאות. בית המשפט נתן תוקף לפשרה טרם דן לגופו של עניין בעילת התביעה הטוענת לרשלנות הנתבעת, באי מתן אישורי אכלוס לשתי הדירות הנוספות.
26. שנית, במסגרת ע"א 167/63 פהימה ג'ראח נ' יעקב ג'ראח (19.11.63) , נקבע כלל מנחה בפסיקה לפיו גם אם קיימת חפיפה עובדתית מסוימת, במצב בו השתנו הנסיבות לאחר שנדחתה התביעה הראשונה, מדובר ב"מעשה" שונה המגלה סכסוך חדש. ז"א - השתנות הנסיבות מקנה זכות להגיש תביעה נוספת בגין מסכת עובדתית "זהה" בגינה נגרמו שתי פגיעות שונות בזכות, ועל כן מדובר בשתי עילות תביעה נפרדות.
ראו: ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הדפסה שלישית, מאי 1998 (להלן: " נ' זלצמן"), עמ' 62-63.
27. הוא הדין כאשר מדובר במעשה נזיקין נמשך, דוגמת הסגת גבול במקרקעין. בכל יום שבו מתבצעת העוולה נגרמת פגיעה חדשה בזכותו של בעל המקרקעין. לפיכך אין תובע מנוע מלתבוע בתביעות נוספות בגין כל פגיעה ופגיעה.
ראו: ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל (9.9.69) ; נ' זלצמן, עמ' 70-71.
28. מכאן עולה השאלה, האם בענייננו קמה לתובע הזכות לתבוע בשנית בשל עוולה נמשכת?
כאמור, כלל השתק העילה מונע מתובע שזכה בפסק דין או שתביעתו נדחתה, מלשוב ולתבוע את הנתבע בגין אותה עילה. כאשר ניתן להפריד בין מעשי עוולה שונים שנגרמו לתובע במועדים שונים, עילות התביעה בכל אחת מהתביעות, אם בחר התובע להגישן בנפרד, שונות ונבדלות זו מזו וממילא פסק הדין שניתן בתביעה על פי עילה אחת אינו מונע מהתובע לתבוע זכותו על פי העילה האחרת, בתביעה נפרדת.
29. כאשר הנזק הוא יסוד מיסודות העוולה והוא נגרם בהזדמנויות נפרדות ושונות, קיימת גישה לאפשר תביעות נפרדות שכל אחת מהן מבוססת על עילה נפרדת. אולם התנאי הוא שאמנם מדובר בנזק נפרד ולא רק בנזק שהוא נשוא התביעה הראשונה.
ראו: נ' זלצמן, שם, הערת שוליים מס' 2, עמ' 74.
30. במקרה כאן, באם היה מסתיים ביצוע מעשה העוולה עם הגשת התביעה בהליך הקודם קל וחומר עם אישור הסדר הפשרה, כי אז לא היה כל קושי לקבוע כי מתקיים כלל ההשתק. אולם, משנמשך מעשה העוולה הנטען גם לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם, הגישה המקובלת היא להתייחס לאותה עוולה, כאל מעשה נזיקין המתחדש מדי יום ביומו.
31. זאת מהסיבה שמעשה נזיקין בעל אופי נמשך יכול לחדול בכל רגע לפי רצון המזיק, יכול הניזוק לתבוע רק בשל נזק שכבר נגרם לו עד ליום הגשת התביעה, כי לא ברור אם הנזק ימשך גם בעתיד. לכן, אם הנתבע ממשיך בביצוע המעשה המזיק גם אחרי הגשת התביעה הראשונה, נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על פיה בתביעה שניה.
32. חשוב להדגיש כי כלל זה חל רק לגבי היווצרות עילות חדשות מיום הגשת התביעה הראשונה ואילך. אין הוא חל בדיעבד והתובע אינו יכול לשוב ולתבוע פיצויים בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה הראשונה.
ראו: נ' זלצמן, שם עמ' 73-78.
33. סיכום ביניים - כמפורט בפרק העובדות לעיל, ענייננו בשני הליכים שהוגשו בעילות תביעה שונות.
ההליך הקודם הוגש בעילה נזיקית בגין הפסד דמי שכירות של 51 חודשי שכירות בדירות הנוספות, בתקופה שמחודש אפריל 2011 ועד לחודש אוקטובר 2013 (ראו בסעיף 12(א) לכתב התביעה בהליך הקודם, נספח ב3 לתצהיר התובע) (להלן: "התקופה הנתבעת בהליך הקודם").
עילת התביעה כאן היא עוולה נמשכת בגינה נגרמו לתובע נזקים כלכליים נוספים בתקופה בת 38 חודשים, בין חודש נובמבר 2013 לחודש ינואר 2017 (להלן: "התקופה הנתבעת בהליך כאן"), זאת באי מתן האישור לאכלס הדירות הנוספות.
34. אשר על כן לא מצאתי לקבל טענת הנתבעת כי על התביעה כאן חל "השתק עילה". כאמור, הנזק הנמשך שארע לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם, מקים בידי התובע עילת תביעה חדשה שממילא אינה כלולה בפסק הדין שניתן בהליך הקודם.
על אף המסקנה אליה הגעתי, אדון בקצרה בטענת סופיות הדיון אותה העלתה הנתבעת.
סופיות הדיון
35. עקרון סופיות הדיון נשען על שורה של אינטרסים ציבוריים ומהווה אחד מעקרונות היסוד של המשפט. העיקרון מאפשר תחימה של ההליך המשפטי; מסייע בהבהרת המצב המשפטי; מונע הטרדה של בעל דין באותה סוגיה וכפל התדיינויות, ומבטיח פעולה תקינה של המערכת השיפוטית.
ראו: בג"ץ 9060/08 יאסין נ' שר הביטחון, פיסקה 7 להחלטה (7.5.12).
36. נפסק כי לפסק דין חלוט שאין עליו עוד ערעור, יש משמעות חינוכית והרתעתית וכי אילו ניתן היה לפתוח מחדש פסקי דין חלוטים כדבר שבשגרה, היו הם מאבדים את השפעתם המרתיעה. בנוסף נקבע כי עקרון סופיות הדיון תורם לביטחון וליציבות במשפט וכן ליעילות של גורמי האכיפה ושל בתי המשפט.
ראו: בג"צ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.9.12) .
37. המלומדים ב' סנג'רו ומ' קרמינצר במאמרם "המשפט החוזר - מציאות או חלום?" (עלי משפט א תש"ס, 97-98), סבורים כי לצד חשיבותו של עיקרון זה, הסופיות אינה ערך בפני עצמו, אלא אמצעי להשגת מטרות אחרות. דעה זו נסמכת על ההלכה הפסוקה בע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד (18.7.66) , לפיה מעניק בית המשפט עדיפות למשפט צדק והוגנות על פני השאיפה ליעילות (הדגשות שלי, ר"פ):
"...לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. אין להעלות את האסקופה לדרגת מטרה. העיניים צריכות להישאר נשואות תמיד אל המטרה היחידה של כל משפט, והיא - עשיית משפט צדק בין הצדדים על יסוד בירור הוגן והולם של גוף העניינים האמיתיים השנויים במחלוקת ביניהם."
38. מכאן שמקום בו מתנגש עקרון סופיות הדיון עם אינטרס ממשי אחר, נכונו בתי המשפט לאפשר חריגה ממנו. אברר, אפוא, האם נכון לחרוג מעיקרון סופיות הדיון במקרה שלפניי.
הפשרה
39. הסכם פשרה מטבעו, משקף פשרה הדדית בין הצדדים בנושאים שבמחלוקת. פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. מעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין.
40. ע"א 95 / 2495 בן לולו נ' אטראש ואח' (21.5.97) , נסב בעקרו על השאלה האם ובאלו נסיבות ניתן לבטל פשרה שקיבלה תוקף של פסק-דין (להלן: "עניין בן לולו"), (הדגשות שלי, ר"פ):
"...מהי פשרה? בלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם".
41. פשרה היא תוצר של מו"מ ויחסי גומלין בין הצדדים. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך.
ראו: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (כרך ב), בעמ' 736.
42. יודגש כי פסק הדין המאשר פשרה, נותן גושפנקא של בית משפט להסכם המסוים שהובא לאישורו על ידי הצדדים. אותם חלקים בהסדר הפשרה שלא הובאו לאישור בית המשפט, אינם מהווים חלק מתוכנו של פסק הדין, אלא נותרים בגדר הסכם שבין הצדדים, שעליו חלים דיני החוזים הכלליים.
ראו: נ' זלצמן, שם בעמ' 330.

מן הכלל אל הפרט
43. בהליך הקודם, עוד טרם התקיים דיון, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר פשרה "לפיו התביעה תדחה ללא צו הוצאות". הסדר הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 23/03/14, על ידי כבוד השופט ד' קירס, בבית משפט זה.
44. לגרסת התובע, מהות הפשרה הייתה הבטחה לפיה הנתבעת תדון בעניינו לאחר בחירות אוקטובר 2013 לעירייה, אז תתכנס הוועדה המקומית בהרכבה החדש ויוסדר מתן טופס 4 לשתי הדירות הנוספות; לטענתו הבטחה זו ניתנה בתמורה להסרת התביעה בהליך הקודם.
45. הנתבעת מצידה, לא הכחישה ולא סתרה גרסת התובע, אלא טענה כי לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות ביניהם (מבלי לפרט מה היו ההסכמות) הוגש לבית המשפט הסכם הפשרה (ר' סעיף 8 לסיכומי הנתבעת). לשיטת הנתבעת, הפשרה מהותה דחיית התביעה ללא פסיקת הוצאות. לטענתה הסכמת התובע לדחיית ההליך הקודם, היא שסגרה בפניו הדרך לפנות לערכאות באותן טענות.
46. בכנות אתהה באשר לכוונות הצדדים, תום הלב וגמירות הדעת בנוגע לנוסח הפשרה בהליך הקודם, פשרה הקובעת דחיית התביעה בשונה ממחיקתה, שכן, המשמעות המשפטית שונה בתכלית, כל זאת בשים לב ששני הצדדים היו מיוצגים לאורך ההליך.
47. יחד עם זאת, בהינתן שלא הובא בפני כל מסמך המפרט הסכמות שונות או מרחיבות, לרבות האם התחייב התובע שלא לתבוע בעתיד במקרה שבו לא יינתן אישור אכלוס לדירות הנוספות, יש להסיק כפי לשון ההודעה על הסדר הפשרה לו ניתן התוקף בפסק הדין לפיו - הצדדים, כל צד ושיקוליו עימו, מסכימים כי התביעה בהליך הקודם תידחה ללא צו הוצאות. הא ותו לא.
סופיות הפשרה
48. אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. באשר לעקרון סופיות הדיון בפשרות, קבע כבוד השופט אור בעניין בן לולו לעיל , שם, בעמ' 592:
"...כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פירושו לומר שפשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה ". (ההדגשות שלי. ר"פ).
49. יחד עם זאת, פסק דין המאשר פשרה מקים השתק דיוני רק באשר לנוסח המסוים שהובא לאישורו על ידי הצדדים.
ראו גם: ע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי (4.8.83).
50. בענייננו, הפשרה נוסחה בהודעה משותפת, בדבר הסכמת הצדדים לדרך סיום ההליך הקודם בפסק דין סופי של בית המשפט.
הפשרה התקיימה על פי לשונה - התובע הסיר תביעתו בגין התקופה הנתבעת בהליך הקודם, והנתבעת ויתרה על תשלום הוצאותיה בגין ההליך הקודם.
51. סיכום ביניים - הסדר הפשרה משקף ויתורים הדדים עליהם הסכימו הצדדים. פסק הדין שנתן תוקף לפשרה הפך חלוט באשר התובע לא ערער עליו. אשר על כן, מדובר במעשה בית דין.
בהתאם לעקרון סופיות הדיון, מנוע התובע מלתבוע שוב בגין נזקים של הפסד דמי שכירות כתוצאה מרשלנות הנתבעת בעיכוב מתן טופס 4, בתקופה הנתבעת בהליך הקודם.
יודגש כי הסדר הפשרה שיקף "מחיר" בו נשאו הצדדים בפועל. התובע "וויתר" על סכום התביעה בהליך הקודם והנתבעת "וויתרה" על הוצאותיה בהליך הקודם.
התביעה כאן
52. לטענת התובע, הגם שנדחתה תביעתו כפי התחייבותו בהסדר הפשרה, הנתבעת לא קיימה הבטחתה לפעול בעניינו לאחר הבחירות המוניציפאליות באוקטובר 2013, והדירות הנוספות, שניבנו לצורכים כלכליים, ממשיכות לעמוד ריקות כאבן שאין לה הופכין ללא יכולת השכרה וכל שימוש אחר.
53. הנתבעת מצידה, מיקדה הגנתה בטענות כלפי התובע לכשלים פרוצדוראליים בהתנהלותו, לרבות באי מיצוי הליכים מנהליים בדרך של ערר, בהגשת התביעה כאן במקום הגשתה בבית משפט לעניינים מנהליים, ובאי הגשת בקשה לביטול הפשרה או ביטול פסק הדין בהליך הקודם. בתמצית אדון בטענות אלה -
54. לעניין הטענות בתחום המנהלי - בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, הוראה אחת בלבד, הוראת סעיף 5(3), המקנה לבית משפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בתביעות כספיות - רק כאשר לפניו תביעה כספית לפיצוי שעילתה מכרז. אין זה עניינה של התביעה כאן. טענת הנתבעת כי הסמכות לדון בתביעה כאן נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים בלבד, אינה יכולה להתקבל ולרבות הטענה בדבר חובת הגשת ערר ע"י התובע.
55. התביעה כאן אינה בגין החלטה מנהלית שלא לאשר לתובע טופס 4 לשתי הדירות הנוספות. טענה כזו לא עלתה, מה גם שלא הוכח שניתנה החלטה כזו (לעניין טענת חובת הגשת ערר). עובדתית הוכח כי לא ניתן טופס אכלוס לדירות הנוספות. ענייננו בתביעה לפיצוי כספי בגין נזקים מתמשכים בשל רשלנות נמשכת של הנתבעת באי מתן אישור האכלוס כאמור , גם אם מדובר בפעולה שהנה בתחום המשפט המנהלי.
אשר על כן, הסמכות לדון בתביעה הכספית בעילה הנזיקית שלפניי, נתונה לערכאה האזרחית ולבית משפט זה.
56. לעניין הטענה לאי הגשת תביעה לביטול הפשרה - הפסיקה מבחינה בין שלושה רכיבים השלובים בתוך הסכמה לה ניתן תוקף שיפוטי: הרכיב ההסכמי, הרכיב השיפוטי, ורכיב היישום וההתנהלות. ככל ובעל דין מעוניין להשיג על הרכיב השיפוטי, הוא אישור ההסכמה על ידי בית משפט, יהיה עליו להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור, בהתאמה.
57. רכיב היישום עניינו התנהלות הצדדים לאחר ההתקשרות בהסדר, לרבות באשר ליישומו. לכאורה, סוגיות הנוגעות להפרה של המתווה ההסכמי או שינוי בנסיבות, הן זהות לאופן בחינתו של הרכיב ההסכמי והדרך המשפטית להידרש להן, תהיה באמצעות הליך משפטי חדש.
ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 60401-06-17 טטיאנה זילב נ' סרגיי ברמין (13.1.20) .
58. התובע אינו משיג על הרכיב המשפטי וגם לא על הרכיב ההסכמי - אלא על אי יישום ההסכמות אשר לשיטתו הביאו אותו להיקשר בהסדר הפשרה. לעיל הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח הסכמות, מעבר לאלה שהובאו בפני בית המשפט וקיבלו תוקף פס"ד (דחיית התביעה ללא צו להוצאות).
יחד עם זאת ובדגש על כך שאין ענייננו בטענה להפרת הסכם, ולמעלה מן הצורך, אעיר כי מבחינת הפסיקה עולה כי דרך המלך לבירור סוגיות הנוגעות לפגם בהתקשרות הסכמית שקיבלה תוקף פסק דין, היא באמצעות הליך נפרד במנותק מההליך הקודם שנסגר.
טענות התביעה לגופן
הפרת חובה חקוקה
59. לטענת התובע, בהתאם לדיני הנזיקין, הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת שעוולה בהפרת חובה חקוקה כאשר מנעה ממנו אכלוס שתי הדירות הנוספות שבנייתן כדין הסתיימה.
המסגרת הנורמטיבית
60. לעוולה של הפרת חובה חקוקה המוגדרת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, חמישה יסודות מכוננים: קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; והנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים שאליו התכוון החיקוק.
ראו: ע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' שמעון דבוש (5.11.15).
61. בהתאם לקבוע בתקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון), תשמ"א-1981, מוטל על הנתבעת, היא הרשות המאשרת, להמציא אישור לפי סעיף 157א ל חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אישור להספקת חשמל, מים או חיבור טלפון לבניין - זאת באמצעות חתימה על טופס 4 שבתוספת לתקנות.
62. סעיף 157א (ה)(1) לחוק קובע כי הרשות המאשרת תיתן טופס 4 אם ניתן היתר בניה (לפי סעיף 145 לחוק) לעבודות שלגביהן מבוקש חיבור החשמל, המים או הטלפון, או שבהן נבנה הבניין שלגביו מבוקש החיבור, לפי העניין;
63. סעיף 157א (ה1) קובע כי הרשות המאשרת רשאית לתת טופס 4, גם אם קיימים פרטים הטעונים השלמה ולא הושלמו במועד הגשת הבקשה מטעמים שפורטו על ידי מבקש הבקשה, אך הוא ראוי לשימוש גם לפני השלמתם של אותם פרטים; במקרה כזה, יש להודיע מהם התנאים או הערבויות שיידרש מבקש אישור למלא או ליתן כדי להבטיח השלמת המבנה בהתאם להיתר הבניה, אם קיבל טופס 4 לפני שהבניה הושלמה בהתאם להיתר.
מן הכלל אל הפרט
64. כאמור לעיל בפרק העובדות, לתובע ניתן היתר בניה ביום 15/06/09. לטענתו של התובע, כל שלוש הדירות נבנו בהתאם להיתר, ולטענתו לאחר שפעל לאטום שלושה חללים קטנים לפי דרישת הנתבעת, היה על הנתבעת לאשר מתן טופס 4 לכלל הדירות בהתאם לחובתה שבדין.
65. הואיל ועניין זה מהותי לדיון כאן ובכלל, מצאתי לנכון להביא לשון ההיתר מיום 15/6/09 (נספח א לתצהיר הנתבעת):
"שינויים בחלוקה בקומה התחתונה לדירות ומעברים.
הכל בהתאם לתכנית המצורפת המהווה חלק בלתי נפרד מהיתר זה."
66. הנתבעת אשרה אכלוס בדירה אחת בלבד, מבלי לתת טעמיה לאי מתן טופס 4 לשתי הדירות הנוספות שנבנו באותם התנאים בדיוק. לטענת התובע, מעשית, אין היתכנות לחריגות בניה מהסיבה שמדובר בבנייה בגדרו של מבנה תחום וקיים (שינויים פנימיים).
67. לטענת הנתבעת, טופס 4 לא ניתן לתובע עקב קיומן של חריגות בניה ואי השלמת דרישות. לטענתה פעלה בהתאם לחובתה הסטטוטורית ונקטה בהליכים הנדרשים על פי חוק במיומנות, בזהירות ובסבירות. בכתב הסיכומים מטעמה, ציינה הנתבעת כי חריגות בניה מאפשרות עיכוב מתן טופס 4 עד להסדרתם והתובע עד היום לא פעל להסדיר החריגות ולא הגיש בשנים האחרונות כל בקשה נוספת למתן טופס 4.
68. הצדדים אינם חלוקים על כך שלתובע ניתן היתר בניה לפיו נבנו שלוש הדירות. סלע המחלוקת נעוץ בשאלה, האם בנסיבות ענייננו הייתה חובה על הנתבעת ליתן אישור בהתאם להוראות סעיף 157א(ה)(1) לכלל הדירות ולא רק לדירה מס' 9?
באם אקבע כי הנתבעת הפרה חובתה, אפנה לבחון האם ההפרה גרמה לנזק אליו התכוון החיקוק, קרי, האם הוכיח התובע קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שלטענתו נגרם לו בהיעדר טופס 4 לשתי הדירות הנוספות.
הטענה לחריגות בניה
69. לטענת הנתבעת, בדין לא ניתן לתובע האישור הנ"ל. הנתבעת צרפה לתיק מסמכים המוכיחים, לשיטתה, קיומן של חריגות בניה וכשלים מצד התובע. המהנדסת טענה בתצהירה כי בשנת 2013 החליטה הנתבעת שלא לאשר לתובע בקשתו להיתר שינויים ולגיטימציה בקבעה שהבקשה לא עומדת בהוראות החוק.
70. מן המסמכים עולה כי על החלטה זו של הנתבעת הגיש התובע ערר, שנדחה. עיון בטענות הנתבעת בערר ובהחלטת הערר מיום 15/10/13 (נספח ב' לתצהיר הנתבעת) מעלה כי עניינו של הערר בבקשת התובע לבניית 8 יחידות דיור בנכס אחר שבבעלותו. לערר הנ"ל אין כל קשר לאישור אכלוס לשלוש הדירות במקרקעין נשוא התביעה כאן, אשר בניית ן הסתיימה בשנת 2011 בהתאם להיתר אשר ניתן בשנת 2009.
71. המהנדסת הוסיפה וצרפה לתצהירה מטעם הנתבעת, מכתב בחתימתה מיום 18/05/15, מכתב אותו ניסחה בתשובה לנציבות תלונות הציבור (להלן: "התשובה לנציבות") בהתייחס לתלונת התובע בנוגע לאי קבלת אישור אכלוס לשתי הדירות הנוספות. בתשובה לנציבות הסבירה מהנדסת העיר (ר' נספח ג' בתצהיר הנתבעת):
"מסתבר כי מר יטיב טרם השלים הדרישות למתן טופס 4 ולא עמד בתנאי ההיתר.
לפיכך טרם ניתן לו טופס 4.
מר יטיב מוזמן לפנות אלינו ולהגיש בקשה מחדש למתן טופס 4, בהתאם לכך יועברו אליו המסמכים / אישורים הנדרשים ועם שלמתם נוכל לפעול למתן טופס 4."
72. יצוין כי התשובה לנציבות אינה מפרטת מהן הדרישות שלא הושלמו; היא איננה מסבירה מדוע ניתן טופס 4 לדירה אחת מתוך השלוש; הגם שמכתב התשובה לנציבות כולל הזמנה לתובע לפנות אל הנתבעת ולהגיש בקשה חדשה, אין כל אסמכתא כי התובע מכותב ומיודע באשר לתוכן המכתב.
73. לעניות דעתי, מכתב התשובה לנציבות תלונות הציבור, אינו מוכיח קיומן של חריגות בניה או כי התובע לא מילא דרישה כלשהי לצורך קבלת טופס איכלוס לדירות נשוא התביעה.
74. בנוסף צירפה המהנדסת לתצהירה מטעם הנתבעת, שני דו"חות פיקוח, לפיהם, לטענתה, נמצא כי קיימות בנכס חריגות בניה. דו"ח פיקוח אחד ערוך על ידי המפקח ארז אלקבץ, דו"ח מיום 29/11/15 מתעד במלל ובצילום מבנה בטון במפלס גג (ר' נספח ד' בתצהיר הנתבעת). בסעיף 3 לדו"ח הפיקוח נרשמה הערת המפקח:
"מבדיקה שנערכה בוועדה המקומית / המחוזית לא נמצאו היתרים (לבניה / שימוש)."
75. דו"ח זה אינו מצביע על חריגת בנייה הנוגעות לדירות אשר נבנו בהתאם להיתר שניתן לתובע. בנוסף ובאופן בלתי ברור – קובע הדו"ח כי לא נמצא היתר . בענייננו קיים היתר. נראה כי לכאורה , דו"ח פיקוח זה מתייחס להיעדר היתר לבניית מבנה בטון במפלס הגג. אין זה עניינה של התביעה כאן , ולא לכך התבקש אישור האכלוס. יודגש כי עורך הדו"ח לא הגיש תצהיר מטעם הנתבעת ולטעמי עובדה זו פועלת לרעת הנתבעת.
76. דו"ח נוסף שצורף לתצהיר המהנדסת הם למעשה תמונות מביקור המפקח לגזיאל יוסף , ביקור מיום 21/3/17, תחת הכותרת "המשך דו"ח פיקוח (+ביקורת לפני מתן טופס 4)". הדו"ח מתאר בתמונות ללא הערות או מסקנות באשר לחריגות בנייה כלשהן (ר' נספח ה' לתצהיר הנתבעת). גם כאן לא הוגש תצהיר של עורך הדוח וכאמור לעיל , עניין זה פועל לחובה של הנתבעת, בהתאם לכלל הידוע בדבר הימנעות צד מלהביא עדים או ראיות.
77. שני העמודים האחרונים בתצהיר המהנדסת מטעם הנתבעת נחזים להיות תרשים תכנית גגות ומבנה על גג הבניין. אין ענייננו בגגות או מבנה על גג הבניין וגם לא בחזיתות הבניין כפי התרשים שצורף כעמוד האחרון לתצהיר, ללא הסבר במה מדובר, ללא תאריך וללא ציון שם עורכו או חתימתו.
78. סיכום ביניים - משהסתיימו עבודות הבנייה על פי היתר הבנייה אשר ניתן בשנת 2009, ולא הוכח כי הוצגו דרישות לתיקונים ולא הוכח כי היו חריגות כלשהן או סטיות מן ההיתר, היה על הנתבעת לתת לתובע אישור בהתאם להוראות סעיף 157א (ה)(1) לחוק, ובכך לאפשר אכלוס שלוש הדירות גם יחד.
79. לעניות דעתי נוסח סעיף 157א(ה)(1) הנ"ל איננו מעניק שיקול דעת לנותן האישור. לשון הסעיף מורה לנותן האישור (הנתבעת) לתת האישור בתנאי אחד, שניתן היתר בניה. על כן ומשניתן ההיתר, חובה היה על הנתבעת לתת לתובע האישור לכל הדירות.
80. יובהר כי לא הוצג כל מסמך מטעם הנתבעת המפרט דרישות השלמה או תיקון בהתאם להיתר, אשר בנסיבות אלה מעניק סעיף 157א(ה1) שיקול דעת לנתבעת אם ליתן האישור אם לאו.
81. משכך גם לא ניתן למצוא הסבר סביר להתנהלות הנתבעת, במתן אישור אכלוס לדירה מס' 9 במובחן מאי מתן אישור לשתי הדירות הנוספות, שנבנו בהתאם לאותו היתר בנייה.
82. לאור האמור, אני קובע כי בנסיבות המקרה כאן, הנתבעת הפרה חובתה ליתן אישור לתובע בנוגע לשתי הדירות הנוספות, אישור אשר חובה היה על הנתבעת לתת, בהתאם לתקנה 5 לתקנות התכנון והבנייה הנ"ל ובהתאם לסעיף 157א לחוק.
83. אוסיף ואתן דעתי לכך כי לא ניתן לצפות מהתובע שיגיש בקשה חדשה כפי שנטען בתשובת המהנדסת לנציבות, מכמה טעמים. ראשית - בהינתן שדירה אחת מתוך השלוש אושרה לאכלוס עם בקשתו האחת; שנית, לא הוכח שהתובע נדרש לעמוד בדרישות כלשהן לקבלת האישור לשתי הדירות הנוספות; ושלישית, מחוסר ידיעה ש"הוזמן" לעשות כך.
רשלנות
84. לטענת התובע, בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין, הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לו, כתוצאה מהתנהלותה הרשלנית הנמשכת של הנתבעת בעיכוב מתן אישור אכלוס לשתי הדירות הנוספות.
המסגרת הנורמטיבית
85. שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: חובת זהירות, הפרת החובה (התרשלות) ונזק. ההתרשלות היא מעשה או מחדל המנוגדים לחובת הזהירות - מושגית וקונקרטית, וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.
86. הפסיקה עסקה רבות בשאלת התרשלותן של הרשויות לתכנון ובנייה. נקבע כי פעולה בלתי סבירה של ועדה מקומית במישור המנהלי, עלולה להוות רשלנות במשפט הפרטי.
ראו: ע"א 1081/00 אבנעל בע"מ נ' מדינת ישראל (17.1.05) .
87. לשם הטלת חובת הזהירות נוהגים לערוך בחינה בשני מישורים: מישור הבחינה הראשון נעשה ברמה העקרונית (המושגית) ומישור הבחינה השני נערך ברמה הספציפית (הקונקרטית), על פיו בוחנים באופן ספציפי קיומה של חובת זהירות בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי.
88. לנתבעת, בהיותה רשות תכנון מקומית בעלת סמכויות שלטוניות ותכנוניות, קמה חובת זהירות כללית (מושגית) כלפי התובע, אשר מחזיק בנכס מקרקעין בתחום השיפוט המוניציפאלי שבשליטתה. יחסים אלה, ברמה העקרונית, בין רשות תכנון מקומית ועובדיהן לבין הציבור הפונה אליהם בענייני תכנון, קיימים גם במישור הקונקרטי, מכוח מהותן המעשית.
89. יפים לעניין זה קביעת כבוד השופטת (בתוארה דאז) א' חיות במסגרת ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (25.5.06):
"... נוסיף ונאמר כי ועדות אלה עשויות לשאת באחריות נזיקית בגין הפעלה רשלנית של סמכויותיהן, בין אם הרשלנות נובעת ממחדל שחדלו ובין אם היא נובעת מהפעלה רשלנית של שיקול דעת, מהיגד שווא רשלני או מפיקוח לקוי של הוועדה המחוזית על פעולותיה של הוועדה המקומית (ראו: ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102; עניין קני בתים; ע"א 80/87 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון-לציון, פ"ד מה(4) 604; עניין עיני). אחריות זו נובעת כאמור מן המעמד המוענק לוועדות התכנון על פי חוק ומן הסמכויות הנתונות להן להתערב בזכותו של האזרח ליהנות מרכושו כרצונו, לצורך הגשמת מטרות תכנוניות." (ההדגשות שלי, ר"פ).
90. ועדה מקומית היא רשות שלטונית המפעילה סמכויות סטטוטוריות. לוועדה אחריות בנזיקין הן לעניין פעולות פרטיות והן לעניין פעולות מנהליות:
"באלה כבאלה עליה לצפות, בתנאים מסוימים, כי התרשלות תגרום נזק, ויש לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע אותו נזק".
ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ( 14.7.83), עמ' 769.
91. ניתן אם כך לומר כי מסקנה בדבר קיומה של אחריות, מותנה בכך שהנתבעת התרשלה בחריגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממנה ו לאחר מכן יש לבדוק האם נמצא שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען .
92. האם במקרה שלפניי הפרה הנתבעת חובת הזהירות אותה היא חבה כלפי התובע? לטענת הנתבעת, אין כל רשלנות בהתנהלותה מהסיבה שהקביעה לחריגות בניה במקרקעין מבוססת על דו"ח פיקוח.
93. כאמור, ובהתאם למסקנתי לעיל, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח חריגות בניה גם בהתבסס על דוחות הפיקוח שנערכו בשנת 2015 (ארבע שנים לאחר שהסתיימה הבניה) ובשנת 2017 - שש שנים לאחר שהסתיימה הבניה ונמסר בידי התובע טופס 4 לפיו (ר' נספח א 2 בכתב התביעה) :
"ניתן אישור לחיבור חשמל לדירה 9 מתוך שלוש דירות בלבד אשר נבנו לפי היתר בניה מספר: (1) 2008253 מיום: 25/05/2009."
94. סיכום ביניים - אי מתן אישורי אכלוס לשתי הדירות הנוספות ללא כל הסבר, דרישות או תנאים ודחיית פניות התובע במשך שנים גם לאחר שהסתיים ההליך הקודם בפשרה, אינם מתיישבים עם התנהלות סבירה של רשות מקומית.
כל אלה מלמדים על פעולה בחוסר סבירות של הנתבעת בנסיבות העניין כאן, תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת ביחסים שבינה לבין התובע.
95. מבחינת החוק, הפסיקה, הטענות, הראיות שהוגשו ואלה שלא הוגשו לתיק, אני קובע כי הנתבעת נהגה ברשלנות כלפי התובע, תוך הפרת חובת זהירות קונקרטית שבנסיבות כאן משמעותה צפי לנזקים שיגרמו לתובע באם לא יינתן לו אישור אכלוס לכלל הדירות שנבנו בהיתר ולמצער , מידע באשר לתנאים נדרשים לקבלת האישור המיוחל .
אשם תורם
96. לטענת הנתבעת יש להטיל על התובע מלוא האשם לנזקיו, באשר אלה נגרמו כתוצאה ממחדליו בכך שלא פעל להסדיר חריגות הבניה ולמלא אחר דרישות הנתבעת. כאמור, לא הוכחו חריגות בניה ביחס לדירות הנוספות או ביחס להיתר, לא הוכח כי התובע נדרש לעמוד בתנאים מסוימים במסגרת מתן ההיתר או בתנאים נוספים על אלה שזיכו אותו באישור אכלוס לדירה מס' 9.
97. אשר על כן, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח אשם תורם של התובע, בשיעור כלשהו. טענת הנתבעת להטלת אשם תורם על התובע, נדחית.
הנזק
98. לאור קביעתי לעיל כי הנתבעת הפרה חובת הזהירות כלפי התובע, נדרש אני לסוגיית הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות לבין הנזקים שנגרמו לתובע.
99. ליסוד הקשר הסיבתי שני היבטים: עובדתי ומשפטי. קשר סיבתי עובדתי משמעו כי הפעולה שביצע המזיק היא "סיבה בלעדיה אין" לנזק שנוצר לניזוק; בהיבט המשפטי, על הנזק להיות קשור סיבתית לפעולה שביצע המזיק על פי המבחנים המשפטיים שנקבעו בפסיקה: מבחן הצפיות; מבחן הסיכון; ומבחן השכל הישר.
ראו: ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי ( 11.5.03);
ע"א 876/81 שמעון נ' ברדה ( 15.7.84).
100. מבחינת "מבחן אלמלא" - ענייננו בפרוצדורה שגרתית למתן אישור אכלוס, שבסמכות הנתבעת. ברור כי אלמלא נמנעה הנתבעת מלתת אישור האכלוס לדירות הנוספות (הפעולה הגורמת לנזק), תביעה זו לא הייתה מוגשת. שכן זו טענת התובע כאן, בדומה לטענתו במסגרת ההליך הקודם, אי מתן האישורים כאמור.
101. סבירה מאד המסקנה כי לו היה ניתן אישור האכלוס לדירות הנוספות, דומה לאישור אשר ניתן לדירה מס' 9 - היה התובע עושה שימוש ב נכס, משכיר הדירות וזוכה להכנסה חודשית מדמי השכירות בשלוש הדירות גם יחד.
102. כך גם לעניין "מבחן הצפיות". על הנתבעת היה לצפות כי התעלמותה מפניות התובע לסיים פרוצדורת מתן האישורים לכל שלוש הדירות שנבנו בהתאם להיתר, תגרום לתובע לנזק כספי .
103. התובע הוכיח כי לאורך שנים פנה, התריע ודרש מהנתבעת השלמת תהליך קבלת טופס 4 לשתי הדירות הנוספות. טענות התובע הועלו במכתב שנשלח אל מהנדס הנתבעת ביום 1/8/12 (ר' נספח ג'2 בתצהיר התובע), בכתב התביעה בהליך הקודם ובמכתב התראה טרם פניה לערכאות מיום 21/9/16, אליו צורפה חוות דעת שמאי להערכת נזקיו ה כספיים כתוצאה מאי אכלוס שתי הדירות הנוספות (ר' נספח ג'3 בתצהיר התובע).
104. על אף הפניות כתב ובע"פ , התביעות, והפשרה בהליך הקודם, לא טרחה הנתבעת לפעול בדרך כלשהי, לא מסרה לידיו האישורים המיוחלים ולא העמידה בפניו דרישות כלשהן . ויודגש, לא מדובר בהליך רישוי מורכב, אלא ב מתן טופס חתום על ידי בעלי הסמכות, בדיוק כפי שניתן לפני כעשור בעבור דירה מס' 9.
105. לאור האמור, אני קובע כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת לבין הנזק הכספי שנגרם לתובע. הנזק ניתן היה לצפייה ואף במבחן השכל הישר ניתן להגיע בקלות למסקנה שעיכוב במתן טופס 4 ימנע השכרת הדירות ויגרום לנזק כספי.
106. יפה לענייננו קביעת בית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 3212/93 בנין נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ירושלים ( 18.4.94):
"....פתוחה בפני הפרט הדרך לתביעת פיצוי מידי הרשות מקום שבו גרמה לו נזק בהתנהלותה, ובלשון בית המשפט: "אם בידי העותר להראות שעומדת לו עילה לבוא עם הרשות חשבון, על נזק שהסבה לו בדרכה המהוססת וההפכפכת, פתוחה לפניו הדרך לתבוע את נזקו מידיה" (עניין בנין, עמ' 319)".
הפיצוי
107. מטרת הפיצוי הכספי שיינתן לניזוק, היא לתקן את חוסר האיזון העשוי להיווצר בין מצבו הכלכלי אלמלא ביצוע העוולה הנזיקית לבין מצבו עקב ביצוע אותה עוולה.
108. התובע עותר לפיצוי בגין אבדן הכנסה מדמי שכירות בתקופה הנתבעת בהליך כאן והשבת העלות היחסית של סכום הפיקדון ששילם לחברת החשמל , לצורך חיבור הדירות לרשת החשמל.
109. נזק של אובדן דמי שימוש/שכירות הוא נזק שיסודו בחוסר היכולות ליהנות מפירות המקרקעין, כתוצאה מהעיכוב במתן האישור ע"י הנתבעת. ראו והשוו קביעת כבוד השופט ס' ג'ובראן ב מסגרת ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ( 31.1.03):
"מכאן, יש מקום לקבוע, כי הנזק אשר בגינו תבעה החברה הוא חוסר היכולת ליהנות מפירות המגרש ולעשות שימוש בנכס בשל העיכוב שנוצר במתן היתרי הבנייה ..., החברה זכאית הייתה לקבל פיצוי על נזק זה, אף אם לא היתה נקשרת כלל בהסכם כלשהו, אם הסיבה לעובדה זו היתה נעוצה בהתרשלותה של הוועדה במתן ההיתר הבנייה. נזק הנגרם בשל עיכוב הינו נזק כלכלי אמיתי, אשר ניתן לתבוע פיצוי בגינו ..." (הדגשות שלי, ר"פ).
110. התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת מיום 23/06/16, ערוכה על ידי שמאי מקרקעין, לאומדן גובה הנזק המצטבר מהפסד דמי שכירות פוטנציאליים, כתוצאה מעיכוב במתן טופס אכלוס עבור שתי הדירות הנוספות בנכס.
111. חישוב הנזק בחוות הדעת מתייחס לתקופה של 5 שנים - ממועד סיום הבניה בתאריך 1/6/2011 ועד למועד ביקור המומחה בנכס בתאריך 31/5/2016 (להלן: "תקופת החישוב"). מסקנת חוות הדעת היא כי דמי השכירות הפוטנציאליים המצטברים, עבור שתי הדירות הנוספות, בתקופת החישוב בתוספת ריבית והצמדה, נאמד בסך 320,000 ₪ (ר' עמ' 14 לחוות הדעת).
112. תקופת החישוב בחוות הדעת אינה רלוונטית לתביעה כאן שכן היא כוללת, בין השאר, התקופה הנתבעת בהליך הקודם. מנגד, ניתן לדעתי לעשות שימוש בנתוני חוות הדעת, לצורך חישוב הנזק כאן, בכל הנוגע לדמי השכירות החודשיים בגין הדירות הנוספות.
113. כפי שפורט לעיל, בהליך הקודם התובע לא נפרע בגין נזקיו הנתבעים אלא ויתר על הפיצוי במסגרת הסדר הפשרה לפיו הסכים לדחיית התביעה.
משנדחתה תביעתו, מנוע התובע מלתבוע בגין הנזקים אותם תבע בהליך הקודם וזאת מכוח כלל מעשה בית דין. התביעה כאן הוגשה, כאמור, בגין נזקים בנוגע לתקופה אחרת, כאשר התובע מעמיד סכום ההפסד החודשי של דמי השכירות בגין הדירות הנוספות, על סך של 4,600 ₪.
114. מעיון בחוות הדעת נראה כי התקופה האחרונה לשומה (עד ליום 31/5/16) הוערכה ע"י המומ חה בסך של 5,000 ₪, כלומר סכום גבוה יותר מזה שתבע התובע. כאן המקום להדגיש כי הנתבעת לא טרחה להביא נתונים נגדיים כלשהם בנוגע לדמי שכירות הדירות ולא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה בעניין זה . על כן מצאתי לנכון לקבל טענת התובע לגובה דמי השכירות אותו תבע, לדעתי על הצד הנמוך.
115. סיכום ביניים - מצאתי כי התובע הוכיח זכותו לפיצוי מהנתבעת בשל נזקיו מהפסד דמי שכירות בשתי הדירות הנוספות ( סך של 4,600 ₪ לחודש) בתקופה המתייחסת ל- 38 חודשים - מחודש נובמבר 2013 ועד למועד הגשת ההליך כאן בחודש ינואר 2017, בסה"כ סך של 174,800 ₪.
סכום זה משוערך מיום הגשת התביעה ועד היום, הנו סך של 183,700 ₪ ( במעוגל).
לא מצאתי לקבל טענת התובע לשיפוי בגין הסכום אשר טען ששילם כפיקדון לחברת חשמל ביחס לשתי הדירות הנוספות, זאת בהעדר ראשית ראייה בכתב התומכת בסכום זה. בנוסף והואיל והתובע הגדיר התשלום ששילם לחברת חשמל "כפיקדון", לא מצאתי בטענות התובע כל הסבר מדוע אין הוא יכול לקבל סכום זה חזרה מחברת חשמל.
טרם חתימה
116. סברתי שלא לתת כל משקל ולא להתייחס במסגרת פסק הדין כאן, לטענות התובע כי במסגרת התנהלותו אל מול הנתבעת נתקל בהצעות לפעול ב דרך של מתן שוחד לצורך קבלת אישורי האכלוס לדירות הנוספות.
117. אציין ואדגיש כי מלבד העובדה כי התובע לא נחקר על תצהירו, הנתבעת לא טרחה להגיש תצהיר מטעמה של מי שנטען ע"י התובע, כי פעל בשמה ונתן אישור האכלוס החלקי ושמו שזור שוב ושוב במכתבי התובע ובטענותיו כאן.
כך או כך וכאמור, לא מצאתי לנכון ליתן לטענות אלה של התובע כל משקל.

סוף דבר
118. התביעה מתקבלת בחלקה .
119. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הסכום של 183,700 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 3,000 ₪ ובשכר טרחת ב"כ בסך כולל של 20,000 ₪.
120. כל הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לתובע באמצעות ב"כ בתוך 30 יום, שאם לא כן יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
121. הוראות למזכירות - בהתאם להחלטה מיום 17/3/19 פטרתי התובע מתשלום המחצית השנייה של האגרה. משזו שולמה על ידו אני מורה על השבתה לתובע, באמצעות ב"כ.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, כדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תש"פ, 21 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף יטיב
נתבע: ועדה מקומית לתכנון צפת
שופט :
עורכי דין: