ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נגד עיריית יבנה :

לפני כבוד הרשם הבכיר אייל דוד

התובעת

מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יוסי רוזנשטיין ואח'

נגד

הנתבעים
1.עיריית יבנה
ע"י ב"כ עוה"ד י. ראובינוף ואח'

2.בלומה שוורץ
ע"י ב"כ עו"ד גיל תורג'מן

3.דהן מרסל
4.סופי סלחה שקלז
6.חדוה לוין
7.פיצה אדסו בע"מ

8.דידי אלון
ע"י ב"כ עו"ד אלירן הראל

10.אורי בן חמו
11.מכלוף איטח
12.מרי מכלוף
13.דוד יעקוביאן
14.אריב יעקוביאן
15.משה וינברג

פסק דין

ביחס לנתבעים 1,2,8

רקע
לפני תביעת שיבוב במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים או מי מהם לשלם לה סך כולל של 42,663 ₪ תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחה מר רפאל סויסה, בגין נזקים שנגרמו לו, עקב אירוע נזיקי-נפילת עץ על רכבו ביום 07/01/13, במקרקעין המצויים בצומת הרחובות העצמאות-הנשיאים ביבנה. הנתבעת 1 היא הרשות המקומית –עיריית יבנה ואילו הנתבעים 2-14 הינם בעלי זכויות החכירה במקרקעין עליהם היה נטוע העץ מושא התביעה.
תמצית טענות התובעת
בנסיבות האירוע הנזיקי שלפנינו, חלים הכללים: "הדבר מדבר בעדו" ו-"הדבר מסוכן". לכן, הנטל עובר אל הנתבעים, להוכיח כי הנזק הנטען ארע שלא ברשלנותם או ברשלנות מי מטעמם.

הנזקים נגרמו עקב הפרת חבות שבחוק או מחמת רשלנותם של הנתבעים או מי מהם, שבאו לידי ביטוי בין היתר במעשים או במחדלים כדלקמן: לא טיפלו בעץ כנדרש, לא בדקו שענפי העץ גזומים כנדרש, באופן שלא יהיו מפגע בטיחותי, לא נערכו למזג האויר כנדרש וכו'.
תמצית טענות הנתבעת 1
יש לדחות את התביעה נגדה משני טעמים עיקריים: ראשית, העץ לא ניטע על ידה, המדובר בעץ פרטי שנפל במקרקעין פרטיים. לכן, אין מקום להטיל עליה אחריות כלשהי לנזקים הנטענים-המוכחשים שנגרמו עקב נפילת העץ. שנית, האירוע קרה עקב משבי רוח חריגים ביותר. ככל שנגרמו נזקים, הגורם להם היה כוח עליון, לא הוכח קיומו של סיכון שדרש נקיטת אמצעי מנע ע"י העירייה.

תמצית טענות הנתבעת 2 והנתבע 8
בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעת 2 והנתבע 8 נטען כי יש לדחות את התביעה, בין היתר מהנימוקים להלן: היעדר יריבות משפטית עם התובעת, היעדר עילת תביעה נגדם והיעדר התרשלות מצדם. העץ מושא התביעה, ניטע במתחם לפני שנים רבות, כפי הנראה ע"י העיריה. מיקומו של העץ מחזק טענה זו, שכן העץ נטוע במדרכה אשר משמשת את כלל הציבור כדרך מעבר להולכי רגל לבתים ולבניינים המצויים בסמוך למתחם.

הנתבע 8 הניח מספר פעמים סחורה מחוץ לחנותו או על המדרכה, או אז, הגיע פקח עירייה והורה לו להכניס את הסחורה פנימה לחנות שאם לא כן יקבל דו"ח. זאת, מכיוון , שלא מדובר בשטח פרטי, אלא בשטח ציבורי פתוח, שצריך להיות פנוי למעבר חופשי.
אין מדובר בשטח פרטי המצוי בהחזקתם, בשליטתם ובשימושם הבלעדי של בעלי החנויות במתחם. הואיל ומדובר במקום בשליטת העירייה -הרשות מקומית, מכוח פקודת העיריות מוטלת עליה חובה לפעול לתחזוקה, טיפול והשקיה של העצים במתחם וכן הסרת מפגעים. הנתבעים מעולם לא נטעו עצים במתחם ואף לא תחזקו אותם. ההיפך הוא הנכון, לא אחת נראו עובדי עירייה שביצעו עבודות ניקיון במקום.
לאחר קריסת העץ, פעלה העירייה לניסורו ופינויו של העץ מהמקום, מבלי שדרשה מבעלי החנויות תשלום כלשהו עבור פעולות אלו. עובדה זו מלמדת על כך שהעירייה ראתה עצמה אחראית בלעדית למתחם ולכל מה שבנוי ונטוע עליו. כמו כן, האירוע קרה כתוצאה מכוח עליון- מזג אויר סוער שלא ניתן היה לצ פייה.

דיון ההוכחות
בדיון העידו מטעם התובעת, המבוטח מר רפאל סויסה, מטעם הנתבעת 1 , מר אפי נסימי מנהל מחלקת גינון בעירייה, מטעם הנתבעת 2 ,בנה מר מרדכי שוורץ וכן נתבע 8 מר אלון דידי. בתום העדויות, ב"כ הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל –פה.

בפתח הדיון טען ב"כ התובעת כי חלק מהנתבעים לא הגישו כלל כתב הגנה וחלק הגישו כתב הגנה באמצעות עו"ד מאיר דהן שחדל מייצוגם אך לא התייצבו לדיון ההוכחות וגם לא לדיון הקודם ולכן מבוקש ליתן נגדם פסק דין והוא יגיש בתוך 7 ימים פסיקתא לחתימת בימ"ש. עד עתה לא הוגשה לתיק פסיקתא מתאימה. ב"כ התובעת רשאי להגיש בקשה מתאימה בצירוף פסיקתא ואישורי מסירה מתאימים בתוך 30 ימים, שאם לא כן התביעה ביחס לנתבעים אלו תמחק מחוסר מעש. בנסיבות אלו, פסק דין זה יחול בין התובעת לנתבעים 1,2,8 בלבד.

ב"כ העירייה -הנתבעת 1, הגיש פס"ד שניתן בתא"מ (ראשל"צ) 22360-03-14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית יבנה ואח', במסגרתו קיבל בימ"ש תביעה נזיקית שהוגשה בגין נזקים שנגרמו לרכב אחר, כתוצאה מהאירוע הנ זיקי מושא התביעה דנן וחייב את העירייה ואת איילון חברה לביטוח בע"מ, בתשלום פיצויים לתובעת -אליהו. העירייה ואיילון הגישו ערעור על פסק הדין לבימ"ש המחוזי מרכז בלוד, במסגרת ע"א 29092-10-15 עריית יבנה ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ. לאחר קיום דיון, קיבלה התובעת –אליהו את המלצת בימ"ש והסכימה לביטול פסק הדין והשבת הכספים למערערות .

עדות המבוטח מר רפאל סויסה
מר סויסה הצהיר והעיד כי מזה 20 שנה הוא שוכר את אחת החנויות במרכז המסחרי המצוי בכתובת הנ"ל. הוא הגיע למתחם כמדי יום ביומו והחנה את רכבו בסמוך לעץ, שהיה נטוע מאחורי חנותו. השכן הסב את תשומת ליבו לכך שהעץ נפל על רכבו והוא הודיע על כך למבטחת רכבו –התובעת. לאחר מכן, הגיעו לשם נציגי העיריה –הנתבעת 1 ופינו את העץ. בחקירתו הנגדית תיאר המבוטח את התרשמותו מהעץ כגדול מסיבי וחזק מאד ולא כעץ מסוכן שעלול ליפול, מה גם שהעץ נראה אותו דבר כתמיד.(ש' 1-6 ע' 17 לפרוטו'). ביום האירוע שרר מזג אויר קיצוני סוער מאד שלא היה קודם לכן ביבנה.
עדותו של מר אפי נסימי
המצהיר מטעם העירייה -מנהל מחלקת הגינון מר אפי נסימי, העיד כי הוא עובד בעירייה במשך 28 שנים. הוא קיבל הודעה מ המוקד העירוני על קריסת עץ על מכוניות. הוא הגיע למקום וראה עץ גדול שקרס מהשורש. הוא אינו מוסמך לטפל בעץ המצוי בשטח פרטי. לכן, הוא התקשר למנהל אגף שפע לצורך קבלת הוראות.
המדובר במקום בו מצויות תיבות דואר רבות המשרתות ציבור רחב ובכללם אנשים מבוגרים. לכן, באופן חריג, לפנים משורת הדין, הורה לו מנהל אגף שפע בעירייה, לכרות את העץ, כדי שניתן יהא לפנותו לאתר פסולת.

הוא הגיע למקום ביחד עם עובדי עירייה נוספים וראה שהעץ קרס על מכוניות. הוא כרת את העץ וחתך אותו לחתיכות. לאחר מכן, הגיעו למקום עובדי "דחס", חברה קבלנית הנותנת לעירייה שירותים שוטפים של פינוי עצים ופינו את העץ לאתר פסולת. לפינוי יש עלות כספית, לא ידוע לו האם "דחס" קיבלו שכר נפרד עבור פינוי העץ, אולם דיירי המתחם לא חויבו בתשלום כלשהו עבור הטיפול בעץ ופינויו מהמקום. כהנדסאי נוף במקצועו, הוא התרשם כי העץ לא הושקה ו הוא לא יכול היה לאשר כי העץ עבר גיזום.

עדותו של מר אלון דידי נתבע 8
מר דידי העיד שהוא מפעיל בית ספר לנהיגה במתחם בו נפל העץ החל משנת 2006, תחילה כשוכר ומשנת 2009 כחוכר בחכירה לא מהוונת. במתחם מצויים צמחים ועצים אחרים מלבד העץ שנפל. בעלי העסקים במתחם, לא שכרו שירותי גינון לצורך תחזוקת הצמחייה והעצים שם ואיש אינו משקה אותם. הוא לא ראה מישהו מטפל בעצים ובצמחייה שם. הוא ראה את נציגי העירייה מבצעים עבודות גיזום בעשביה ליד המדרכות שם. לא קיימת נציגות של בעלי העסקים במתחם וכמתעוררת בעיה במערכת הביוב או בעניין אחר במתחם, הם מתארגנים לפתרון אותה בעיה.

עדותו של מר מרדכי שוורץ
הוא מטפל בחנות של אמו-הנתבעת 2 משנת 1990. לא ידוע לו אם מי מבעלי העסקים במתחם טיפל בעץ או בצמחים אחרים במתחם. הוא אינו יודע מי נטע את העץ. כאדם מהישוב הוא לא התרשם כי מדובר בעץ בעייתי או מסוכן. הוא אינו יודע מי מטפל בגינון שם, המתחם הינו ציבורי וכפי הנראה העירייה מנקה אותו.

דיון והכרעה
למעשה אין מחלוקת בין הצדדים על עצם התרחשותו של האירוע הנזיקי -נפילת העץ על רכבו של מבוטח התובעת, ניסורו ופינויו לאחר מכן ע"י העיריה. הצדדים חלוקים בשאלת חבותם של הנתבעים או מי מהם לקרות האירוע הנזיקי ולתשלום הנזקים שגרמו בגינו.

עוולת הרשלנות
הוראת סעיף 37 לפקודת הנזיקין התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין" ),קובעת :
"רשלנות
35.עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

יסודות עוולת הרשלנות
כאמור לעיל, לצורך הוכחת עוולה זו, על התובעת מוטל הנטל להוכיח קיומם של מס' יסודות מצטברים: קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית במקרה דנן בין המזיקים או מי מהם לניזוק- התובעת. בנוסף, נדרשת התובעת להוכיח כי חובה זו הופרה על ידי המזיק ולבסוף, קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לנזק הנטען. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' (09/11/82 ) , פ"ד לז(1) 113,122.

מיקומו של העץ מושא התביעה במקרקעין ציבוריים או פרטיים בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים 2-14 הינם בעלי זכויות החכירה במקרקעין עליהם היה נטוע העץ שנפל על רכב מבוטחה. לכתב התביעה אף צורף דו"ח חוקר שנשכר על ידה לצורך איתור שייכות המקרקעין ומסקנתו הייתה כי מדובר במקרקעין פרטיים .

הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט -1969 קובעת:
"כוח ההוכחה של רישום
125. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969."

לאחר עיון בנסח הרישום ובתוכניות שצירפה העירייה לכתב הגנתה, שוכנעתי כי האירוע הנזיקי אכן קרה במקרקעין פרטיים אשר הנתבעים 2-14 הינם בעלי זכויות החכירה בהם.

בכתב התביעה ציינה התובעת גם עוולה של הפרת חובה שבחוק. לעניין זה ראה הוראת סעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין הקובעת:
" הפרת חובה חקוקה
63.(א)מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב)לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני."

בכתב התביעה לא ציינה התובעת מהו אותו חיקוק עליו היא מבססת את טענתה. זאת, בניגוד להוראת תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, הקובעת כדלקמן:
"הוראת דין תק' (מס' 2) תשנ"א-1991
74. (א) הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה"

עוולת הרשלנות ביחס לבעלים של מקרקעין
הוראת סעיף 36 לפקודת הנזיקין מבהירה את חבותו של בעל נכס מקרקעין לגבי עוולת הרשלנות המופיעה בסעיף 35 לפקודה.
"חובה כלפי כל אדם
36.החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

לא מצאתי בנסח הרישום אסמכתא כלשהי לכך שלרשות המקומית-העירייה זכויות כלשהן במקרקעין כגון : זיקת הנאה. על הנתבעים כבעלי זכויות החכירה מוטלת חובת זהירות מושגית לתחזוקתם של המקרקעין לרבות העצים הנטועים עליהם. לפיכך, אם הם חפצים להסיר את האחריות מעליהם ולהטילה על העירייה, מוטל עליהם הנטל להוכיח זאת.
טענות ההגנה שהעלו הנתבעים כמפורט בסעיפים 5-8 לעיל, לא נתמכו באסמכתא כלשהי ודי בכך כדי לדחותן על הסף. הטענה כי העץ ניטע על ידי העירייה לפני שנים רבות, לא הוכחה. אולם גם לו הייתה מוכחת, לא היה בה כדי להסיר מהמחזיקים במקרקעין-הנתבעים את חובת הזהירות המושגית המוטלת עליהם לפעול לתחזוקת העץ ולטיפול בו ככל שנדרש.
מתחמים מסחריים רבים כוללים מעברים ומדרכות, המיועדים לשימוש ציבור הלקוחות המגיע לחנויות במתחם. לא פעם משתמשים במעברים אלו כדרך קיצור גם אנשים שאינם לקוחות המתחם, עובדה זו לכשעצמה אין בה כדי להסיר את חובת הזהירות המושגית המוטלת על בעלי הזכויות במתחם.
הנתבעים טענו כי על העיריה כרשות מקומית לתחזק את העצים המצויים בתחומה. הן התובעת והן הנתבעים לא ציינו את הסעיפים הרלוונטיים בפקודת העיריות לביסוס טענתם.
קיומה של חובת זהירות מושגית של העירייה כשמדובר בשטח ציבורי דומה כי אין חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על רשות מקומית כלפי עוברי אורח, למנוע מפגעים בשטחים הציבוריים שבתחומה. זאת, מתוקף היותה המחזיקה או הבעלים של המקרקעין שבתחומו מצוי העץ ראה הוראת סעיף 235 (3) לפקודת העיריות[ נוסח חדש] הקובעת:
"רחובות
235. בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:
(1) ...
(2) ...
(3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;.."

הוכחת קיומה של חובת זהירות מושגית של העירייה גם כשמדובר בשטח פרטי על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי למרות שהאירוע הנזיקי קרה במקרקעין פרטיים , עדיין הייתה מוטלת חובה על העירייה -הנתבעת 1 לטפל בתחזוקתו. לא מצאתי בכתב התביעה או בסיכומי התובעת, אזכור של המקור הנורמטיבי להטלת חובת זהירות מושגית על העיריה-הנתבעת 1 כלפיה, במקרה בו נפילת העץ קרתה במקרקעין פרטיים , מלבד עוולת הרשלנות . אני מקבל את טענות העירייה כי במקרה שלפנינו כאשר העץ מצוי בשטח פרטי אשר בעלי זכויות החכירה בו הנתבעים, הם אלו שאחראים באופן בלעדי לאחזקת המקרקעין לרבות העץ שנטוע עליהם. לכן לא מוטלת עליה "חובת זהירות מושגית."
הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובעת:
חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו
41.בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.
במקרה דומה למקרה שלפנינו, (נפילת עץ על רכב – אם כי נוסע) דן בית המשפט המחוזי (חיפה) בפסק דין שניתן בע"א 2661-06-12 ‏ כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור" ( 30/01/13).בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", אינו חל וכי יש לבחון האם הוכיחה התובעת טענתה כי הנתבעת התרשלה ומשכך חובתה לשפות את התובעת בגין נזקיה. כמו כן, נקבע כי עץ אינו נחשב כדבר מסוכן ולכן במקרה שלפנינו, אין להחיל את הכלל "הדבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין .

אני דוחה את טענת הנתבעים כי העובדה שהעירייה פעלה על חשבונה לכריתת העץ ופינויו מן המתחם, מלמדת על קיומה של חבות מטעם העירייה. אני מקבל את עדותו של מר נסימי מנהל מחלקת הגינון בעירייה, כי פעולותיה של העירייה בוצעו במענה לפנייה שהתקבלה במוקד העירוני על נפילת עץ המהווה מפגע לעוברים ושבים.
בפסק הדין שניתן בת"א (ת"א) 12510/06 אי איי גי נ' נציגות הבית המשותף (17/06/07 ) קבע בימ"ש כי חובת הזהירות המושגית מוטלת על בעל המקרקעין -נציגות הבית המשותף שבתחומו היה העץ . בימ"ש קבע :
"...לא מצאתי כי הנתבעת 2, שהעץ לא היה בתחום השטח הציבורי שבאחריותה, התרשלה או חדלה בצורה כלשהיא."

סבורני כי הטלת חובת אחריות על העיריה גם לגבי עצים וצמחים המצויה בשטחים פרטיים, איננה סבירה, שכן היא תיאלץ את הרשות המקומית להשקיע משאבים ניכרים כדי לקיים את הפיקוח על חשבון עניינים אחרים שבתחום סמכותה כגון: חינוך, תרבות , טיפול בתשתיות וכו'. אין ספק כי קבלת התביעה תגרום להרחבה לא מידתית של חובת הצפיות.

בע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי התיכון עיינות (27/02/97 ) : בית המשפט העליון דן בסוגיה דומה, והדגיש כי יש להתמקד בעץ המסוים ספציפי שגרם לפגיעה ובסיכון שהיה צפוי ממנו:
"אין אנו נדרשים לעצב נורמה כללית שתחול על כל אדם בגין עצים שבחצרו הפרטית או בגנים ציבוריים, ביערות ובחורשות, או לקבוע נורמה כללית לפיה יש לבדוק מעת לעת את כל העצים הצומחים בכל אתר ואתר ציבורי או פרטי, כדי להווכח במצבם ובתקינותם. המקרה הנוכחי אינו מחייב הצבת נורמה כזו. די בכך שנתמקד בנזק שהיה צפוי מעץ החרוב המסויים במקום בו הוא ניצב ובמצב בו היה והסכון שהוא הווה". (שם בפסקה 7).
בתא"מ (שלום כ"ס) 22302-11-13 פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ נ' נציגות הבית המשותף אלפסי 7 ירושלים ( 14/08/17 ) נפסק :
"באשר לטיב התחזוקה הנדרשת, והרף שמתחת אליו תיחשב התחזוקה (או העדרה) רשלנית, נכתב רבות, אולם דומה כי הכל מסכימים, כי הרף אמור לשקף את מידת ההשקעה הסבירה, שלא תרתיע את הפעילות המדוברת (במקרה זה, קיום עצים בשטח גינות פרטיות של בתים משותפים), כמיתאם של מידת הסיכון להתרחשות הארוע המדובר (במקרה זה, קריסת ענף גדול מעץ גבוה, בימים סוערים)."
האחראים הישירים על הנעשה בשטחם הפרטי הם בעלי זכויות החכירה בו. ראה סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין. המחזיקים הם אלו שנמצאים באופן קבוע במקרקעין שבשליטתם הבלעדית ובאפשרותם לדעת בזמן אמת על מפגעים או תקלות במקרקעין ואף לתת מענה מידי לפתרון התקלות. אין כל מקום להחיל חובת זהירות על העירייה, שכן הדבר עלול לגרום לכך שבעלי המקרקעין יזניחו את הטיפול בהם מתוך ציפייה שהעירייה היא זו שתפעל במקומם.

אינני סבור כי העירייה גרמה "נזק ראיתי" לתובעת בכך שטיפלה בכריתת העץ ופינויו לאתר פסולת. אני מקבל את עדותו של מר נסימי כי קריסת העץ גרמה למפגע שהפריע לעוברים ושבים ולכן התבקשה העירייה לטפל בפינויו. סבורני כי הן המבוטח והן המבוטחת ידעו והיו צריכים לדעת כי לא ניתן יהא להשאיר את העץ שקרס במקומו במשך זמן רב. הן מר נסימי ו הן המבוטח העידו כי העץ פונה רק יומיים לאחר קריסתו, בפרק זמן זה יכולה הייתה התובעת לשלוח מומחה מטעמה כדי לבדוק את העץ ומצבו הבריאותי ולבסס את טענותיה לגבי הרשלנות בטיפול בעץ והקשר הסיבתי בינה לבין קריסתו.

סבורני כי לא ניתן ללמוד מפסק הדין שניתן ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה (22/07/97) לגבי המקרה שלפנינו, שכן שם היה מדובר בעץ שקרס משטח ציבורי וא ף היה מסוג אקליפטוס הנחשב כעץ שמועד לפורענות.

חובת זהירות קונקרטית
התובעת לא הוכיחה כי עצים מהסוג שנפל במקרה שלפנינו, דורשים טיפול בכלל או טיפול תקופתי מסוים. כידוע, ישנם עצים שעומדים על תילם במשך עשרות שנים. ייתכן שסוג הטיפול ותדירותו יהיו שונים מעץ אחד למשנהו. במקרה שלפנינו לא הביאה התובעת ראייה כלשהי לכך שהעץ מושא התביעה דרש טיפול מסוים שלא בוצע. אף לא הוכח כי היו סימני אזהרה מוקדמים לקריסת העץ.

יתר על כן, המדובר בעניין שבמומחיות והיה על התובעת להגיש חוו"ד של אגרונום המומחה בטיפול בעצים לעניין גילו של העץ, מצבו הבריאותי, מועדי הטיפול התקופתיים בו, נטייתו ליפול וכו'. התוצאה היא כי בהיעדר ראייה לא הוכיחה התובעת כי הופרה חובת זהירות קונקרטית ע"י הנתבעים או מי מהם.
לסיכום, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהאירוע הנזיקי נפילת העץ קרתה עקב רשלנותם של הנתבעים או מי מהם.

בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעים לניתוק הקשר הסיבתי עקב קיומו של כוח עליון מזג אויר חריג ביום האירוע הנזיקי, כאמור בסעיף 64(1) לפקודת הנזיקין .
סוף דבר
אני מורה על דחיית התביעה ואני מחייב את התובעת לשלם בתוך 30 ימים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1,2,8 .
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בתוך 45 ימים ממועד קבלת ו.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג ניסן תש"פ, 07 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
נתבע: עיריית יבנה
שופט :
עורכי דין: