ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שושנה שרון נגד מדינת ישראל :

בקשה מס' 8

בפני כבוד ה שופטת מרי יפעתי

תובעים

  1. שושנה שרון
  2. חיים שרון

נגד

נתבעות

  1. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל
  2. לני וייל

החלטה

לפניי הודעת הנתבעת 1 (להלן המדינה), לפי סעיף7ב לפקודת הנזיקין, על קיומה של חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודה לנתבעת 2 בגין האירוע מושא התביעה, וכן בקשה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2.

התובעים הגישו תגובתם להודעה ולפיה בית המשפט מתבקש שלא לקבל את הודעת החסינות ולדחות הבקשה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 ובצידה בקשה לאי מתן החסינות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורני כי יש לקבל את הודעת ההכרה בדבר קיומה של החסינות ולדחות התביעה כנגד הנתבעת 2.

עסקינן בתביעה כספית שהגישו התובעים כנגד רשות מקרקעי ישראל וכנגד הנתבעת 2, שמאית מקרקעין מחוזית במשרד המשפטים, בגין נזק כספי שנגרם להם כתוצאה מהתנהלות הנתבעות. כנגד הנתבעת 2 נטען כי זו פעלה בניגוד לדין, סירבה למלא את תפקידה השיפוטי ולקיים דיון בהשגה שהגישו התובעים , הפרה את חובותיה המקצועיות, פעלה להטות את הדין לטובת הרשות, השמידה פרוטוקול דיון שהתקיים בפניה על מנת שלא ישמש ראיה, ואף הוציאה שומה מוטית ומוטעית כדי לרצות את הנתבעת 1 ותוך גרימת חיסרון כיס לתובעים שלא כדין.

סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין קובע כי לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

טוענת המדינה כי ההודעה על הכרה בחסינות הנתבעת 2 ניתנה לאחר עיון בכתב התביעה על נספחיו ובחומר שנאסף במחלקה המשפטית של משרד המשפטים. טוענת המדינה כי מהחומר שנאסף והמידע שהוצג עולה כי פעולותיה של הנתבעת 2 נעשו תוך כדי מילוי תפקידה השלטוני כעובדת ציבור וכי לא נמצא כי נפלו בהליך הטיפול בהשגה על ידי הנתבעת 2, פגמים המקימים את החריגים לחסינות, קרי כי המעשים נעשו ביודעין בכוונה לגרום נזק או מתוך שיוויון נפש כלפי האפשרות לגרום נזק.

לפיכך, עותרת המדינה לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2 כאשר את טענותיו כנגד הנתבעת 2 יוכל התובע להפנות כלפי המדינה שהיא ממילא בעלת דין בהליך.

התובע בתגובתו טוען כי אין לקבל את הודעת ההכרה בין היתר בשל העדר תצהיר ומאחר והמדינה התחמקה מלקבל אחריות שילוחית למעשי ומחדלי הנתבעת 2. עוד נטען כי יש לקבל את בקשת התובעים שלא להכיר בחסינות מכח סעיף 7 ב(ג) לפקודה מאחר וההחלטה על הכרה בחסינות נתקבלה מאותו מקום פסול של הכשר להטיית משפט, מתוך שיקולים זרים ובניגוד להנחיות ולדין.

לא מצאתי כי יש ממש בטענות התובעים כנגד הודעת ההכרה ובבקשתם שלא להכיר בחסינות.

בע"א 1649/09 אברהם פלקסר נ. מדינת ישראל ואח' (פורסם בנבו) נקבע כי הודעת המדינה בדבר הכרה בחסינות עובד ציבור ה יא החלטה מינהלית הכפופה לביקורת שיפוטית לפי כללי המשפט המנהלי. על המדינה לעמוד בדרישת ההנמקה שיש לכלול בהודעת ההכרה בחסינות והיא אינה צריכה להציג ראיות בפני בית המשפט בכל הנוגע לבירור החסינות ודי בהודעתה בדבר הכרה בחסינות.
מנגד, תובע המגיש בקשה לפי סעיף 7ב(ג) לפקודה יתמוך בקשתו בתצהיר ככל שהיא נסמכת על עובדות.

אין ממש בטענת התובעים בענייננו כי היה על המדינה לתמוך הודעתה בתצהיר. הודעת המדינה הוגשה בהתאם לטופס 2 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) תשס"ו- 2006 ואף עומדת בדרישת ההנמקה.

מנגד, בקשת התובע לפי סעיף 7ב(ג) לא נתמכה בתצהיר, הגם שהיא נשענת על טענות עובדתיות, ובין היתר כי הודעת ההכרה נתקבלה מתוך שיקולים זרים ומתוך הכשר להטיית משפט, ודי בכך כדי לדחותה.

כאשר מוגשת הודעת המדינה על הכרה בחסינות תדחה התביעה כנגד העובד והמדינה תצורף כנתבעת לתביעה, ככל שלא נתבעה קודם לכן, ויראו את התביעה כאילו הוגשה מלכתחילה נגד המדינה מכח אחריותה למעשה העובד (סעיפים 7ב(א)- 7ב(ב) לפקודה).

ודוק, החסינות המוקנית לעובד הציבור על-פי סעיף 7א(א) לפקודה היא חסינות דיונית ומשמעות הדבר היא כי עובד הציבור אינו פטור באופן מהותי מאחריות נזיקית, אלא שלא ניתן לתבוע אותו לדין על אחריות זו. אף שהניזוק אינו יכול להיפרע את נזקיו מידי עובד הציבור באופן אישי, אין הדבר גורע מזכותו להיפרע את נזקיו מן המדינה או מהרשות הציבורית כמעסיקה או כשולחת של העובד. (ראה פסה"ד בעניין פלקסר פסקה 22-23). לאור ההסדר הקבוע בחוק, כלל לא ברורה טענת התובעים כי המדינה התחמקה מלקבל אחריות שילוחית למעשיה ומחדליה של הנתבעת 2.

הודעת המדינה ובקשתה לדחות את תביעה כנגד העובד מחייבות את דחיית התביעה כנגדו אלא אם הגיש התובע בקשה כאמור בסעיף 7ב(ג).

בפסה"ד בעניין פלקסר נקבע כי החלטת המדינה בדבר הכרה או אי הכרה בחסינות היא על פי טיבה החלטה מנהלית, וככזו היא כפופה לביקורת שיפוטית על פי כללי המשפט המנהלי.

לפיכך, בדונו בבקשות על-פי סעיף 7ב(ג) ו-7ב(ד) לפקודה, על בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת המדינה להכיר או שלא להכיר בחסינות העובד, תוך יישום כללי המשפט המנהלי הנוהגים בעניין זה. קרי, יש לבחון את חוקיותה וסבירותה של ההחלטה על פי עילות ההתערבות בדין המנהלי (סעיף 28 לפסה"ד).

מקום בו מוגשת הודעת ההכרה בהתאם לדרישות הדין, על התובעים מוטל הנטל להוכיח כי החלטתה המנהלית של המדינה בדבר חסינות העובד דינה להתבטל מאחר והיא לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

התובעים לא עמדו בנטל זה.
כאמור לעיל, היה על התובעים לתמוך בקשתם לפי סעיף 7ב(ג) בתצהיר שכן על בקשה כזו חלות הוראות סדר הדין האזרחי. התובעים לא תמכו הבקשה בתצהיר ודי בכך כדי לדחותה.

לגופם של דברים, לאחר שבחנתי טענות המדינה בבקשת ההכרה ובתגובת לבקשת התובעים לאי הכרה בחסינות, המדינה וכן בבקשת התובעים ובכתב התביעה, לא שוכנעתי כי נפל בהחלטה זו פגם כלשהו המצדיק להביא לביטולה. הודעת ההכרה מנומקת כדבעי. בהודעה זו סקרה המדינה את כלל ההליכים שהתנהלו בין התובעים לנתבעות ובכלל זה את פניות התובעים לנתבעת 2, החלטותיה של הנתבעת 2, התכתובות מול התובעים, החלטות הרשות בעניינם של התובעים וכיוצ"ב.

מנגד, טענות התובעים התוקפות את הודעת ההכרה נטענו בעלמא וללא כל תשתית עובדתית או ראייתית נדרשת. כמו כן, אין די בטענות התובעים בכתב התביעה המייחסות לנתבעת 2 פעילות הנוגעות לטוהר המידות כדי לבסס, כלשעצמן, את התקיימות החריג המנוי בסיפא של סעיף 7א(א) לפקודה, ובוודאי שלא באופן המצדיק ביטול החלטת המדינה להכרה בחסינות כהחלטה החורגת ממתחם הסבירות.

לאור האמור לעיל, בקשת התובעים שלא להכיר בהודעת החסינות שהגישה המדינה – נדחית.
התביעה כנגד הנתבעת 2 – נדחית.

אני מחייבת את התובעים בהוצאות הליך זה בסך של 1,800 ₪.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' ניסן תש"פ, 27 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שושנה שרון
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: