ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליאור לוי נגד בהליך :

לפני כבוד ה שופטת מירב כפיר

בהליך 39198-10-17
תובע:

ליאור לוי
ע"י עו"ד ספי שמש

נגד

נתבעים:

בהליך 1681-10-16
תובע:

נתבע:
יניב בוטבקה
ע"י עו"ד אורי בן יוחנה

דן (חנוך) לובלסקי
ע"י עו"ד רועי וייסמן

יניב בוטבקה
ע"י עו"ד אורי בן יוחנה

נגד

דן (חנוך) לובלסקי
ע"י עו"ד אורי וייסמן

פסק דין

לפניי שתי תביעות מאוחדות שעיקרן תשלום נזקים בשל הפרת חוזים.

התביעה בהליך ת"א 39198-10-17 (להלן: "תביעת ליאור") הוגשה ע"י ליאור לוי (להלן: "ליאור") כנגד יניב בוטבקה (להלן: "יניב") ודן לובלסקי (להלן: "דן").
התביעה בהליך ת"א 1681-10-16 (להלן: "תביעת יניב") הוגשה ע"י יניב כנגד דן.

יציין כי מלכתחילה הוגשו שתי התביעות כנגד נתבע נוסף, מר משה ישראלי (להלן: "משה") אולם נוכח הכרזתו כפושט רגל נמחקו התביעות נגדו בהחלטה שניתנה בדיון מיום 11/2/19.

רקע עובדתי
בשנת 2010 נוסדה חברת הילינקה בע"מ (בתחילה בשם אחר) אשר הפעילה וניהלה בית קפה בשם "הילינק'ה" בתל אביב (להלן: "החברה").

הצדדים בהליכים היו בעלי המניות בחברה. ליאור החזיק ב-11 מניות רגילות, יניב החזיק ב-17 מניות רגילות, דן החזיק ב-42 מניות רגילות ו-2 מניות הנהלה, ומשה החזיק ב-28 מניות רגילות (כפי שעולה מתדפיסי רשם החברות).

ליאור ויניב ביקשו, כל אחד במועד אחר, לעזוב את החברה והתבקשו לשלם כספים לחברה לצורך כך וזאת בשל חלקם היחסי בחובות החברה .

כפועל יוצא, ביום 15.5.16 נחתם הסכם שכותרתו "הסכם להעברת מניות" בין החברה מצד אחד לבין ליאור מצד שני, לבין יניב, דן ומשה שהוגדרו ביחד כקבוצת הילניקה, מצד שלישי (נספח 4 לתצהיר ליאור).
במסגרת ההסכם מעביר ליאור את כל זכויותיו בחברה ובכלל זה את המניות בה. ליאור משלם במעמד החתימה לחברה סך של 23,000 ₪, המשקף את חלקו היחסי של ליאור בחובות החברה (סע' 2 להסכם).
קבוצת הילניקה, כהגדרתם בהסכם התחייבו כי בכפוף לקיום התחייבויות ליאור בהסכם יהיה ליאור פטור מכל ההתחייבויות הקשורות בחברה לרבות כל ערבות או התחייבות שניתנה על ידו כלפי החברה או להבטחת התחייבויות החברה וקבוצת הילניקה מתחייבת לקבל על עצמם את כל התחייבויות ליאור ולהיכנס בנעליו בקשר עמן תוך 30 יום ממועד חתימת ההסכם (סע' 1.3 להסכם).

ליאור פעל בהתאם להסכם, העביר את מניותיו לחברה ואף שילם הסך של 23,000 ₪ אולם יניב דן ומשה לא שיחררו אותו מערבויותיו לחברה, כלפי צדדי ג' ובעיקר (מבחינה כספית) מהערבות שלו לחובות החברה לבנק המזרחי.

ביום 25.7.16 נחתם הסכם שכותרתו "הסכם להעברת מניות" בין בעלי המניות הנותרים: כלומר בין החברה מצד אחד, ליניב מצד שני ומשה ודן, שהוגדרו כקבוצת הילניקה מצד שלישי (נספח 1 לתצהיר יניב).
במסגרת הסכם זה מעביר יניב את כל זכויותיו בחברה ובכלל זה את המניות בה לחברה. יניב התחייב לשלם לחברה סך של 115,000 ₪, המשקף את חלקו היחסי של יניב בחובות החברה (סע' 2 להסכם).
קבוצת הילניקה, כהגדרתם בהסכם זה התחייבו כי בכפוף לקיום התחייבויות יניב בהסכם, יהיה יניב משוחרר מכל הערבויות שניתנו על ידו כבטוחה לחובות החברה וכן מכל חבות או תביעה מכל מין וסוג שהוא. עוד התחייבה קבוצת הילניקה לשחרר את יניב מכל ערבות כאמור ולשפות אותו בגין כל נזק שייגרם לו כתוצאה מהערבויות הנ"ל (סעיף 1.5 להסכם).

יניב העביר מניותיו לחברה ואף שילם ע"פ ההסכם לחברה סך של 100,000 ₪ אולם כיוון שדן ומשה לא פעלו לשחרורו מהערבויות כלפי החברה, ובעיקר, כאמור, מערבותו לבנק המזרחי, לא העביר יניב את הסך האחרון של התשלום בסך של 15,000 ₪ ועיכב אותו בידיו.

באוגוסט 2016 הפסיקה החברה את פעילותה.

צדדי ג' שונים החלו לפעול נגד החברה ונגד יניב וליאור מכח ערבויותיהם, לתשלום חובות החברה. בנק המזרחי עמד על זכותו לממש את תיק נירות הערך של ליאור לצורך פירעון חובות החברה וכנגד יניב ויתר בעלי המניות הגיש הבנק תביעות לתשלום חובות החברה.

ביום 22.3.18 הגיע יניב להסדר עם הבנק לפיו שילם סך של 150,000 ₪ כנגד ויתור על דרישות הבנק כלפיו (נספח 5 לתצהיר יניב).

ליאור הגיע להסדר דומה עם הבנק, ערב דיון ההוכחות, ביום 22.12.19 לפיו שילם לבנק 160,000 ₪ לסילוק חובו הנטען לבנק מכח ערבותו לחברה (ההסכם צורף לבקשה 32).

בנוסף שילמו ליאור ויניב (כל אחד בנפרד) חובות שונים של החברה לצדדי ג' מכח ערבויותיהם לחברה ועל כן הוגשו התביעות.

טענות הצדדים
נוכח טענות שהועלו ע"י דן בסיכומיו ואשר מרביתן מהוות הרחבת חזית אסורה, אדרש לפרטי ההליכים וטענות הצדדים מלכתחילה בכתבי ההגנה.

בתביעת ליאור טען ליאור כי הוא מילא אחר כל התחייבויותיו בהסכם ולמרות זאת הנתבעים (יניב דן ומשה) לא עשו דבר כדי לשחררו מהתחייבויותיו בקשר לחברה. כיוון שכך נגרמו לו נזקים בשל תשלום חובות של החברה לבנק מזרחי ולנושים נוספים. ליאור העמיד תביעתו ע"ס של 743,000 ₪ נכון להתגבשותם במועד הגשת התביעה (אותה עת דרש הבנק מליאור תשלום מלוא החוב של החברה בסך של כ- 550,000 ₪). עוד נטען כי יש ליתן סעד הצהרתי לפיו הנתבעים חייבים בכל חובות שיופנו לליאור בעתיד בשל חובות של החברה.

דן ןיניב הגישו כתבי הגנה נפרדים.
דן טען כי ההסכם בין הצדדים הינו בעל תנאי מתלה כיוון שההתחייבות לפטור את ליאור מערבויות אישיות תלויה בצדדים שלישיים ואזי רק עם מתן הסכמתם לשחרורו של ליאור מהערבויות, נכנס ההסכם לתוקף.
עוד טען כי הנזקים והקשר הסיבתי שלהם להפרה לא הוכחו.
יניב הוסיף על טענותיו של דן שתי טענות נוספות. האחת- טעות בהתקשרות בהסכם והשנייה כי אכיפת ההסכם אינה צודקת בנסיבות העניין.
יצוין כבר כעת כי במהלך דיון ההוכחות חזר בו יניב מטענת הטעות ומטענת התנאי המתלה (עמ' 34-35 לפרוטוקול).

בתביעת יניב טען יניב כי הוא מילא אחר כל התחייבויותיו בהסכם ולמרות זאת הנתבע- דן לא עשה דבר כדי לשחררו מהתחייבויותיו בקשר לחברה. כיוון שכך נגרמו לו נזקים בשל תשלום חובות של החברה לבנק מזרחי ולנושים נוספים. יניב העמיד תביעתו ע"ס של 220,947.6 ₪ ובתוספת כל סכום שייפסק נגדו בתביעת ליאור. עוד נטען כי יש ליתן סעד הצהרתי שיצהיר כי הנתבע הפר את ההסכם.

בכתב ההגנה טען דן כי יש להורות על ביטול ההסכם שנחתם מתוך הטעיה של יניב אותו ואת משה, ביחס להיקף חובות החברה בשעת החתימה, כאשר מלוא הפרטים בדבר חובות החברה היו בשליטתו היחידה של יניב, לטענתו. טענה זו נזנחה לגמרי בסיכומיו של דן.
כמו כן טען כי הנזקים לא הוכחו.

השאלות במחלוקת
בהתאם לאמור השאלות השנויות במחלוקת בתביעת ליאור הן כדלקמן:
ההסכם עם ליאור לא השתכלל בשל קיומו של תנאי מתלה (טענת דן, שכן כאמור, יניב חזר בו מטענה זו. גם דן זנח בפועל טענה זו בסיכומיו ואתייחס לכך בהמשך)
האכיפה של ההסכם עם ליאור אינה צודקת בנסיבות העניין (טענת יניב בלבד).
מהו גובה הנזקים שהוכחו (טענה משותפת של יניב ודן).

אשר לתביעת יניב הרי שהשאלה העיקרית במחלוקת היא הוכחת גובה הנזקים, שכן דן זנח בסיכומיו טענתו מכתב ההגנה בדבר הטעיה בחתימה על ההסכם.

ליאור ויניב חזרו על טענותיהם בסיכומים מטעמם ולשאלות אלו אדרש בהמשך.

אלא שסיכומיו של דן מעלים טענות רבות נוספות, המהוות ברובן הרחבת חזית, כדלקמן:

קיים פגם בהליך כיוון שלא ניתנה לדן ההזדמנות להגשת כתב הגנה מתוקן וכן להגיש ראיותיו וע"כ דין התביעות נגדו להידחות.
היעדר סמכות עניינית לביהמ"ש, שכן התביעה היא לסעד אכיפה של הסכם להעברת מניות, שהסמכות לדון בו היא בביהמ"ש המחוזי.
ההסכמים נחתמו עם ישות משפטית שהיא שותפות לא רשומה , שנקראת קבוצת הילניקה, המאחדת את דן ומשה ביחד ואין התחייבות נפרדת של דן. יש התעלמות מכך שמשה חויב במסגרת תביעת החוב בתיק הפש"ר ואזי לא ניתן לחייב שוב את דן. עוד נטען כי ההכרעה בתביעת החוב מהווה השתק ומניעות כנגד תביעת יניב.
החובות בהסכמים הם של החברה ובהעדר הוכחת אחזקות בעלי המניות בחברה, הרי שמשפורקה החברה לא ניתן לחייב את בעלי המניות בה, בהעדר תשתית ראייתית מתאימה.
דן הגיש תביעת נזקים כנגד ליאור ויניב בגין רשלנותם כלפיו ואזי יש לקזז הנזקים שם שעולים בהרבה על סכום התביעה כאן.
יניב הפר את ההסכם בהפרה יסודית כאשר לא שילם 15,000 ₪ וע"כ לא זכאי לסעדים הנתבעים.

מעבר לטענות הנ"ל, אשר הועלו, כאמור, לראשונה בסיכומים, הצטרף דן בסיכומיו לסיכומי יניב כנגד תביעת ליאור וטען כי יש לדחות התביעה בשל העדר הוכחת הנזקים של ליאור ובין היתר משום שצירוף הסכם הפשרה עם הבנק מהווה הרחבת חזית.
דיון והכרעה
ראשית, אדון בכל טענותיו של דן בסיכומיו, אשר לא הועלו בכתבי הטענות מלכתחילה ולאחר מכן אדון באופן נפרד בתביעות ליאור ויניב, תוך התייחסות לטיעוני הצדדים, כפי שנטענו מלכתחילה בכתבי ההגנה.

להלן הכרעה בטענות דן בסיכומיו בהתאם לסדרן לעיל:
לא ניתן לטעון לפגם בהליך לנוכח התנהלותו של דן לטענת דן, בכך שנמנעה ממנו הזכות להגשת כתב הגנה מתוקן והגשת תצהיר עדות ראשית במועד בקשתו, שהיה שלשה חודשים לפני דיון ההוכחות, נשללה זכותו המהותית ודי בכך לדחות התביעות נגדו.

נוכח טענה זו אין מנוס מפירוט השתלשלות העניינים בהליכים מאוחדים אלה תוך התייחסות להתנהלותו של דן בהליכים.

טרם איחוד ההליכים התנהלו בתביעת יניב שני דיונים אליהם לא התייצב דן באופן אישי למרות החלטות ביהמ"ש. גם בתביעת ליאור התקיים דיון אליו לא התייצב דן באופן אישי ובניגוד להחלטה.

בשני התיקים ניתנו החלטות להגשת תצהירים. ליאור ויניב הגישו תצהיריהם במועד אולם דן לא הגיש תצהיר.

גם לדיון ביום 11/2/19 לאחר שאוחדו ההליכים, לא התייצב דן באופן אישי וזאת למרות החלטה ברורה של ביהמ"ש בהקשר זה. בקשת ב"כ של ליאור למתן פס"ד נגד דן בהעדר התייצבות ובהעדר תצהיר נדחתה ובשל איחוד ההליכים ניתנה לדן ארכה להגשת תצהיר מטעמו תוך 20 יום. במקביל חויב דן בהוצאות. דע עקא, שוב לא הוגש התצהיר ואף ההוצאות לא שולמו.

ביום 3/3/19 הוגשה בקשה למתן ארכה קצרה להגשת תצהירו של דן וזאת בטענה כי הוא מתעתד לשוב לארץ בימים הקרובים. נוכח הטענה שהועלתה ניתנה ארכה כמבוקש. אולם גם אז לא הוגש תצהיר.

בדיון שנקבע ליום 26/9/19 התייצב דן לראשונה לדיון בביהמ"ש בנוכחות עו"ד אחר תוך שהוא מגיש בבוקר הדיון בקשה ליתן לו ארכה להגשת כתב הגנה מתוקן ולהגיש תצהיר מטעמו. בבקשה או בדיון לא ניתן כל פירוט מדוע מוגשת הבקשה בזמן שהוגשה, דהיינו בחלוף חודשים רבים מהמועד שהיה מיועד להגשת תצהירים ולא הובהר מדוע נשכרו שירותי עו"ד אחר רק לפני הדיון הזה ולא קודם לכן, וכל שנטען הוא כי דן קיבל ייעוץ משפטי שגוי ולכן התנהל כפי שהתנהל. כמו כן הבקשה לתיקון כתב ההגנה כללה בעיקרה טענות ביחס לצורך להגיש תביעה שכנגד בגין התנהלות ליאור ויניב כלפיו בעת שהיו בעלי מניות בחברה והנזקים שנגרמו לו בשל כך, דהיינו טענות ביחס לחזית אחרת בין הצדדים ולא לגופו של העניין הנדון בהליך זה.

בנסיבות אלה, בהעדר כל פירוט ביחס לאיחור, בהתחשב בכך שהתנהלותו של דן היוותה פגיעה בוטה בזכויותיהם של הצדדים האחרים ובהתחשב ברושם שנוצר כי התנהלותו של דן נעשתה תוך זלזול גמור בהוראות ביהמ"ש ובצדדים עצמם, במשיכת זמן בלתי מוסברת ומבלי שיהיה צורך אפילו להסביר התנהלות זו, תוך הטלת אשם על עו"ד אחר, כאשר ידוע כי התנהלות רשלנית של עו"ד (ומבלי לייחס לב"כ הקודם רשלנות שלא הוכחה), אינה מהווה טעם מוצדק להארכות מועד, נדחו הבקשות להגשת כתב הגנה מתוקן ולמתן ארכה בהגשת תצהיר.

אין טעם לחזור על כל נימוקי החלטתי מה-26/9/19 אולם יוער כי דן לא הגיש בר"ע על ההחלטה למרות טענותיו לפגיעה בזכות הדיון והעלאתה של טענה זו בשנית, בהתעלם מההחלטה המפורטת, אומרת דרשני.

יודגש גם כי בקשתו של דן היה בא להביא לדחייה ארוכה נוספת של הדיון שכן בכוונתו היה להגיש תביעה שכנגד בעניין אחר ביחס להתרשלותם של ליאור ויניב כלפיו, כאמור לעיל, כאשר תביעה כזו ניתן ממילא להגיש בנפרד ואין הכרח לכרוך אותה בתיק זה שעניינו הפרה של הסכמים.

לא רק זאת, גם הטענה כי ניתן לרפא את התנהלותו בהוצאות והיה מקום ליתן לו הארכות המתבקשות מתעלמת מכך שהוצאות שנפסקו לו לא שולמו על ידו.

נראה כי לא היה מדובר במי שמעד באופן חד פעמי אלא במי שבאופן שיטתי לא התייצב לדיונים ולא מילא אחר החלטות ביהמ"ש, כאשר מדובר בתביעות המתנהלות משנת 2016 ו-2017 היה מקום לקדם ההליך לסיומו ולא לפתוח ההליך מחדש תוך איזון בין האינטרסים של הצדדים, כאשר נראה היה כי התנהלותו של דן, שהייתה מלכתחילה מזלזלת, מביאה למשיכת ההליך השיפוטי ובזבוז זמן ומשאבים.

ניתן להשוות להליך שנדון בפני המשנה לנשיא דאז, כבוד השופט לוין ברע"א 83/01 וייס נ' מרדכי שם דובר במי שלא שילם הוצאות שנפסקו לו לצורך ביטול פס"ד ואזי בימ"ש השלום הורה כי פסה"ד הפך לחלוט. משביקש המשיב לבטל את ההחלטה ולפרוס לו את החוב לתשלומים נדחתה בקשתו. ביהמ"ש המחוזי הפך את ההחלטה וקבע כי יש לתת ארכה קצרה לתשלום הוצאות המבקשת כדי לא לנעול בפניו את שערי בית המשפט וביהמ"ש העליון דחה את הבקשה וקבע:

"שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרס של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין שכנגד" (פ"ד נה(3) 730,732)

ראוי גם לחזור ולהזכיר את האימרה הקלאסית שנכתבה ע"י כבוד השופט עציוני בפסה"ד בע"א 430/74 פרידה בסמן נ' גזית תכנון שירותי אדריכלים והנדסה בע"מ, פ"ד כט(1) 228 לעניין תקנות הדיון:

"...דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה- מקיימן, לא רוצה- איננו מקיימן. אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום אולם גם סתם מזרן אין היא, שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום".

כך אף כאן נראה כי היה מקום לשים קץ לזלזול המתמשך של דן בביהמ"ש ובהחלטותיו ובוודאי כאשר התנהלותו נועדה לפתוח חזית חדשה ואחרת עם הצדדים.

עוד יצוין כי גם סיכומיו של דן כעת ממשיכים בהתנהלות פסולה ומתעלמים מכללי הפרוצדורה לחלוטין כאשר הם מעלים טענות שלא הועלו כלל בכתבי הטענות וזונחים טענות שהועלו, משל אין כללים כלל למשפט וזאת תוך שהוא גורע מזכויותיהם הדיוניות של הצדדים האחרים ומבקש לעמוד על זכויותיו שלו בלבד. אין צורך להכביר במילים על התנהלות פסולה זו ויש לדחותה.

לא ניתן גם שלא להתייחס לכך שניתנה לדן הזכות לחקור את יניב וליאור בחקירות נגדיות על התצהירים מטעמם ונדחתה בקשתם למתן פסק דין בהעדר תצהיר מטעמו וזאת על מנת לאזן בין זכויות הצדדים.

למרות זאת לא נחקר ליאור ביחס לטענותיו של דן בכתב ההגנה בתביעת יניב לפיהם הפרטים בדבר חובות החברה היו בשליטתו היחידה של יניב, אשר הציג בפניו מצג מטעה במועד החתימה על ההסכם איתו ביחס לחובות החברה.

אשר לחקירתו של יניב בהקשר זה ייאמר כי עדותו הייתה אמינה לפיה הוא התעסק במטבח ולא הבין כלל באחוזים ורווחים (עמ' 40 לפרוטוקול) ולא בכדי לא חזר דן בסיכומיו על טענת הגנה זו.

דן גם לא התייחס כלל בסיכומיו לטענתו העיקרית בכתב ההגנה בתביעת ליאור לפיה ההסכם כפוף לתנאי מתלה, שלא השתכלל.

לאור האמור לא ניתן לקבל טענתו של דן בייחוד כאשר ממילא זנח בסיכומיו את עיקר הטענות שהועלו על ידו בכתבי ההגנה מטעמו.

לביהמ"ש סמכות עניינית לדון בתביעה
בסיכומיו כאמור העלה דן לראשונה טענת העדר סמכות עניינית. אינני מקבלת טענה זו.

ראשית, העלאת טענה זו במסגרת סיכומים, ובשים לב להתנהלותו של דן בתיק יש בה משום חוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך המשפטי באופן כזה שיש לדחות הטענה. יובהר כי אמנם טענה של חוסר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי המשפט המגמה שלא להיזקק לטענת היעדר סמכות עניינית הנטענת באיחור (בהקשר זה רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ''ד נח(3) 49, שם נדחתה טענת חוסר סמכות עניינית שעלתה רק בשלב הסיכומים בתביעה שהתנהלה כשלוש שנים עד לאותו מועד וכן ראו נסיבות דומות בת"א מחוזי (חי') 321/99 סמוליאנסקי בוריס נ' אוריאל גניזדוביץ (26/09/06)).

אף לגופו של עניין יש לדחות הטענה. אין המדובר בתביעה לאכיפת הסכם להעברת מניות ואין מדובר בתביעה ע"פ חוק החברות, שהסמכות לה היא לביהמ"ש המחוזי.

כידוע, מקור הסמכות נובע מהסעד המבוקש ובעניינינו נתבעו בעיקר סעדים כספיים שנבעו מהפרת חוזה.

לא הוגשה כל תביעה שעניינה בהעברת המניות או בשיעור האחזקה של בעלי המניות בחברה ולא הייתה גם כל מחלוקת בהקשר זה. שיעור אחזקת המניות נובע מאישור רשם החברות שצורף כנספח 1 לתצהיר ליאור.

גם הניסיון לטעון כי היקף אחזקותיו של דן במניות שונה בגרסאות הצדדים אינו נכון כלל ועיקר, שכן ברור כי לעיתים יש התייחסות למניות הרגילות של דן שהן בשיעור -42 מניות ולעיתים יש התייחסות למניות הרגילות (42) בצירוף מניות ההנהלה (2) ואזי השיעור הכולל הוא 44 מניות.

גם הטענות שהועלו ביחס להעדר אפשרות להעביר מניות לחברה, כפי שנעשה בהסכמים בין הצדדים, היא טענה שנטענת בחריגה מכתבי הטענות ולא ניתן להתייחס אליה ומכל מקום אין לה רלוונטיות שהרי לא זו הייתה המחלוקת בין הצדדים. אין מחלוקת כאמור שליאור ויניב העבירו את כל מניותיהם בהתאם להסכמים עליהם חתמו ואף שילמו את החלק היחסי של חובותיהם בחברה, כפי שהוגדר בהסכם, אלא שהנתבעים מצדם לא עשו דבר כדי למלא אחר הוראות ההסכם ולפטור אותם מערבויותיהם לחברה.

הנה כי כן, אין ממש גם בטיעון כי הסעד העיקרי הוא סעד לאכיפת הסכם להעברת מניות, שכן הסעד המתבקש הוא פיצוי כספי ביחס לנזקים שנגרמו בשל כך שהנתבעים הפרו את ההסכם מצידם ולא פטרו התובעים מערבויותיהם לחברה ואזי הסמכות העניינית נבחנת לפי שווי התביעה.

החיוב הוא של הנתבעים באופן אישי, לא כשותפות לא רשומה ולא מתוקף היותם בעלי מניות בחברה שהתפרקה לטענת דן על ההסכמים חתומה החברה וישות משפטית נוספת שנקראת "קבוצת הילניקה", המהווה שותפות לא רשומה של דן ומשה ומכיוון שלא נרשם בהסכם כי דן ומשה חייבים ביחד ולחוד אלא רק ביחד, ובהתחשב בכך שתביעת יניב בהליך הפש"ר נגד משה אושרה, הרי שאין לחייב את דן בהליך זה.

ראשית ייאמר כי טענה זו אינה מתייחסת להסכם שנחתם עם ליאור ודי בכך כדי לדחותה בכל הקשור להסכם איתו.

אולם גם לגופו של עניין הטענה כי מדובר בישות משפטית המהווה שותפות לא רשומה היא טענה עובדתית המהווה הרחבת חזית, שכן לא נטענה בכתבי הטענות מטעם דן ואזי יש לדחותה.

מכל מקום יצוין כי טיעון זה אינו מתיישב עם כך שבהסכם עם ליאור הוגדרה קבוצת הילניקה כ- יניב, דן ומשה ובהסכם עם יניב, שנחתם חודשיים לאחר מכן, (לאחר שליאור עזב את החברה) הוגדרה קבוצת הילניקה כדן ומשה. דן לא מתייחס כלל לשוני בין ה"שותפויות" לכאורה ולא בכדי. נראה מנוסח ההסכם כי הכוונה של הצדדים היא שההתחייבות היא לא של שותפות עלומה כלשהי, אלא של הצדדים הנקובים בשמותיהם בהסכם (בהסכם הראשון יניב, דן ומשה) ובהסכם השני (דן ומשה) .

בכל מקרה אחריות של שותפים היא ביחד ולחוד לחובות השותפות מכוח סעיף 20(א) ל פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 ודי בכך לדחות הטיעון של חיוב ביחד בלבד.

עוד טוען דן כי החוב בו נשאו התובעים מכח ערבותם הוא של החברה ולאחר פירוקה הפך החוב לחוב של בעלי המניות בהתאם לשיעור אחזקותיו בחברה, אלא שבהעדר הוכחה לשיעור האחזקה של דן לא ניתן לחייבו בחובות החברה. גם טענה זו אין לקבל.

חיובו של דן אינו מכח היותו בעל מניות אלא מכח העובדה שהוא צד להסכם עם כל אחד מהתובעים. בהסכם עם ליאור הוא צד להסכם יחד עם יניב ומשה. ובהסכם על יניב הוא צד להסכם יחד עם משה. אמנם בהסכם לא נכתב במפורש כי החיוב שלו עם אחרים הוא ביחד ולחוד, אולם טענתו זו מנוגדת לחזקה האמורה בסע' 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לפיה שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים ביחד ולחוד.

הנה כי כן דן חייב בכל החיובים הנובעים מההסכמים במלואם וללא קשר לשיעור אחזקותיו בחברה.

יחד עם זאת בהתאם לסעיף 55(א) לחוק החוזים- "שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו". ואזי כיוון שמשה הנו צד לכל אחד מההסכמים ביחד ולחוד עם יניב ודן בהסכם הראשון ועם דן בהסכם השני, הרי שברור כי כל סכום שישולם ע"י משה או מי מטעמו בהקשר לחובות נשוא הליך זה, יופחת מכל גביה שתבוצע מהנתבעים בהליכים אלה, כך שהתובעים לא ייפרעו פעמיים.

אין בתביעת החוב שהוגשה בהליך הפש"ר של משה משום השתק ומניעות, אלא, לכל היותר, לא ניתן להיפרע מעבר לנזקים שיאושרו בהליך זה.
לא הוכחה זכאות קיזוז
טענת הקיזוז לא הועלתה במי מכתבי ההגנה שהוגשו ע"י דן ודי בכך כדי לדחותה.
שנית, הטענה אינה מפורטת כלל. לא ניתן להתבסס על כתב תביעה שהוגש מבלי לצרפו כראיה ומבלי לפרט את הנזקים הנטענים בו.
לא רק זו, לא מדובר בנזקים מוכחים אלא בנזקים נטענים ובשל טענות רשלנות שאף הן טרם הוכחו.
טרם הוכחת נזקים כלשהם הרי שאין חיובים כספיים הניתנים לקיזוז.
לא הוכחה הפרה יסודית של יניב המאיינת את החובות כלפיו בסיכומיו טוען דן כי יניב הפר את ההסכם הפרה יסודית מאחר ולא שילם את מלוא הסכום בסך 115,000 ₪ אלא 100,000 ₪ בלבד וע"כ אינו יכול להגיש תביעה בגין הסכם זה.

טענה זו לא הועלתה, כאמור, בכתב ההגנה של דן ודי בכך כדי לדחותה.

גם לגופו של עניין לא ניתן לקבל טענה זו. ליניב הייתה הזכות לעכב אצלו את הכספים כאשר בהתאם להסכם התחייבו לשחררו מערבויותיו החל ממועד החתימה על ההסכם (סע' 1.5 להסכם נספח 1 למוצגי יניב) אולם עד לחודש 10/16, בחלוף חודשיים ממועד החתימה ולאחר ששילם שני תשלומים בהתאם להוראות ההסכם לא פעלו לעשות כן. נוכח הפרה זו הודיע יניב כי הוא מעכב אצלו את הסכום שנועד לתשלום (נספח 4 למוצגיו). יניב פעל בהתאם לזכותו החוקית ולא ניתן לטעון כי הוא הפר את החוזה הפרה יסודית. יחד עם זאת משעוכב על ידו סך של 15,000 ₪ יש להפחית סכום זה מהנזקים הנטענים.

מהאמור עולה כי יש לדחות את מרבית טענותיו של דן בסיכומים הן משום שהן מהוות הרחבת חזית אסורה והן לגופו של עניין כפי שפורט לעיל.

ההכרעה בתביעת ליאור.
בתביעתו טוען ליאור כי ההסכם שנחתם בין הצדדים הופר ועל כן קמה לו הזכות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בהתאם לחוק החוזים תרופות בשל הפרת חוזה, תשל"א 1970.

כזכור בהליך זה נטענו בכתבי ההגנה של יניב ודן שלש טענות; קיומו של תנאי מתלה, הטענה כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין ושאלת גובה הנזק.

אבחן להלן מחלוקות אלו.

לא הוכח קיומו של תנאי מתלה
ראשית יוזכר כי יניב חזר בו מטענה זו במהלך דיון ההוכחות.
אשר לדן, הרי שטענה זו נזנחה כליל בסיכומיו ודי בכך כדי לדחות את הטענה.

יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך אבהיר כי לא היה מקום לטענה זו כלל.

הוראותיו של החוזה שנחתם בין הצדדים ברורות ואלה קובעות באופן שאינו משתמע לשני פנים כי בחתימת הצדדים על ההסכם יש כדי לפטור את ליאור מכל התחייבויותיו הקשורות בחברה כולל ערבויות. יתירה מזו יש התחייבות אישית של יניב דן ומשה להיכנס בנעליו של ליאור לא רק במערכת היחסים הפנימית של בעלי המניות אלא גם מול צדדים שלישיים המחזיקים בערבויות האישית של ליאור. התחייבות זו לא הוגדרה כתלויה בכל תנאי שהוא.

כידוע קיימת עליונות פרשנית ללשון החוזה ובמקום שהיא מפורשת וחד משמעית אין להוסיף לה דבר. הדברים קבועים באופן מפורש סע' 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ואף עולים מפורשות מפסיקת ביהמ"ש העליון:
"ההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך פרשני...גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים... הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם" (ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבניה בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו).

יתירה מכך טענה זו הייתה מחוסרת הגיון מלכתחילה, שהרי ככל שקיים תנאי מתלה הרי שההסכם לא נכנס לתוקף עד קיומו. אולם אין חולק הרי שליאור קיים את חיוביו בהתאם להוראות ההסכם והעביר לחברה את מניותיו וכן את הסך של 23,000 ₪ ואזי ברי כי ההסכם השתכלל במועד חתימתו.

הנה כי כן התנהלותם של יניב ודן מהווה הפרה של ההסכם ואזי יש לבחון מהם הנזקים שנגרמו בשל כך.
יש לדחות הטענה כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין לטענת יניב, יש להורות על דחיית תביעתו של ליאור לאכיפת ההסכם מחמת היותו "בלתי צודק בנסיבות העניין" וזאת הן מעצם אשמו התורם של ליאור והן בשל כך שלא פעל בשקידה לצמצום נזקיו וכן בטענה כי אין זה הוגן כי הוא, יניב, חתם על אותו הסכם חודשיים לאחר מכן ושילם סך של 115,000 ₪ ונשא בעלויות נוספות, בעוד יניב שילם סך של 23,000 ₪ בלבד.

ראשית ייאמר כי הטענה אינה רלוונטית למרבית התביעה, המתייחסת לסעד כספי של פיצויים בגין הנזק שנגרם מההפרה, ולא לסעד של אכיפה.

גם ביחס לסעד ההצהרתי לא ניתן היה לקבל טענה זו וזאת מעבר לכך, שממילא לא ניתן סעד הצהרתי בהליך זה, כפי שיפורט להלן.

סעד האכיפה של החוזה כלפי המפר אותו, הוא הכלל הגורף ובפסיקה יש צמצום של שימוש בסייגים לכלל זה וזאת רק מטעמים כבדי משקל (בהקשר זה ראו ע"א 288/80 ברוריה וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, פ"ד לו(2), 365 , 379-380 (1981).

את המדיניות המשפטית הנוהגת בהקשר זה סיכמו המלומדים גבריאלה שלו ויהודה אדר:

"למרות שמבחן הצדק פותח, כאמור, פתח רחב כפתחו של אולם לצמצום של זכות האכיפה, דומה כי המגמה בישראל היא להמעיט בשימוש בחריג זה- לא רק להלכה אלא גם למעשה. כך לדוגמא שיקולים של היעדר ניקיון כפיים, שיהוי, שינוי בנסיבות החוזה שהפך את החוזה לבלתי כדאי מבחינת המפר, ואפילו העובדה שהנפגע עצמו הפר את החוזה ואף נהג בחוסר תום לב כלפי המפר- כל אלה אין בהם בהכרח כדי לשלול מן הנפגע את הזכות לאכיפה...אכן, על בית המשפט הדן בסייג הצדק להזכיר לעצמו כי רק נימוקים כבדי משקל יצדיקו שלילה של הסעד הראשון במעלה ובעדיפות שבו משתקפת במובהק התפישה ש"חוזה יש לקיים ולא רק לשלם פיצוי בשל הפרתו" (חוק החוזים- התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (התשס"ט -2009), בעמ' 217-218).

בוודאי בעניינינו כאשר ליאור פעל לפי החוזה והשלים את כל חיוביו, הרי שמי שהפר את החוזה (יניב), שלא פעל לפטור את ליאור מהתחייבויות החברה, מבלי כל צידוק ומבלי שיראה נימוקים כבדי משקל המצדיקים ביטול סעד האכיפה, אינו יכול לטעון לכך.

יובהר כי הטיעון של יניב כי שילם חובות גבוהים יותר משל ליאור, הן בעת חתימתו על חוזה ההשתחררות שלו מהחברה והן לאחר מכן, הינם מעין טענה של טעות בכדאיות העסקה, שאין בהם להביא לביטול החוזה ואזי אין בטענה זו לכשעצמה למנוע את האכיפה.

מעבר לכך ייאמר כי לא ניתן להתעלם גם מכך שלכל אחד מהצדדים הייתה הקצאה שונה של מניות ואזי לא ניתן לטעון בעלמא להעדר שוויון ביניהם. מה גם שבין חתימת שני החוזים חלפו חודשיים שיכול ושינו את פעילות ורווחי החברה ובוודאי לאחר מכן שעה שהחברה הפסיקה את פעילותה ואזי גם בשל כך לא ניתן לערוך השוואה בין חלקיהם ולכל הפחות לצורך העלאת טיעון כי אין שוויון ביניהם, היה צורך להוכיח זאת מבחינה חשבונאית, דבר שלא נעשה.

בחינת הסעדים הנטענים כתוצאה מהפרת החוזה
כתוצאה מהפרת החוזה ע"י יניב ודן נאלץ ליאור לשאת בתשלומים לנושים שונים של החברה וכעת יש לבחון אלו נזקים הוכחו?

טרם אדרש לפירוט הנזקים אתייחס לשתי טענות כלליות שהועלו ע"י דן ויניב. ראשית לטענת דן כי מדובר בתביעת אכיפה עם סעד כספי תיאורטי וע"כ לא ניתן היה להגניב ראיה של הסכם עם הבנק , המהווה הרחבת חזית ושנית, לטענת יניב כי יש לדחות את התביעה בשל עדות שקרית של ליאור.
צירוף ההסכם של ליאור עם הבנק אינו מהווה הרחבת חזית לטענת דן ליאור הגיש תביעה שלא הוכתרה כתביעת נזיקין אלא תביעת אכיפה, וערב ההוכחות צירף לתיק הסכם פשרה עם הבנק, מבלי לזמן את נציג הבנק, לצורך הוכחת ההסכם ולטענתו אין לקבל את ההסכם כראיה.

ראשית יצויין כי אין ממש בטענתו של דן ביחס לאופן ניסוח התביעה וזאת גם בהתייחס להגדרת מהותה- בכותרת התביעה וגם, וחשוב מכך, ניסוחה של התביעה.

התביעה הוגדרה כתביעה "חוזית, כספית, עשיית עושר נזיקית, סעד הצהרתי" וגם בנוסח שלה עולה במפורש כי מבוקש סעד כספי בשל הסך של 550,000 ₪ אותו נדרש לשלם ליאור לבנק מכח ערבותו האישית לבנק. בתיאור העובדות בכתב התביעה יש התייחסות לכך שבהתאם להסכם בין הצדדים היה על יניב דן ומשה לפטור את ליאור מערבותו לבנק אולם הם לא עשו זאת והנזק שנגרם מהפרה זו הוא דרישת הבנק ממנו לשאת במלוא החוב.

הנה כי כן, בתביעה יש את הפירוט העובדתי הנדרש לצורך מתן סעד בסך של 550,000 ₪. טרם הדיון הגיע ליאור להסכם פשרה עם הבנק והעמיד את סכום חובו לבנק ע"ס 160,000 ₪ בלבד. הסכם זה יש בו משום כימות הסעד הכספי שנתבע מלכתחילה ע"ס של 550,000 ₪.

טענתו של דן בהקשר זה אינה ברורה. האם עדיף היה לשלם את כל סכום החוב של החברה לבנק ע"ס של 550,000 ₪ ולהגיש התביעה על סך זה?

לא ברור גם הצורך בהגשת ההסכם ע"י הבנק דווקא, שהרי גם ליאור חתום על ההסכם ואזי ניתן להגישו באמצעותו, כפי שנעשה.

עדותו של ליאור אמינה

ליאור טען כי יש לדחות את התביעה בשל עדותו השקרית של ליאור, הנוגעת לעניינים המצויים בליבת המחלוקת. אציין כי יש לדחות טענה זו.

הטיעון כי ליאור מסר עדות שקרית אינו נכון כלל. העובדה שלא ידע להשיב לשאלות בנושאים מסוימים בהתייחס לגובה החוב ואופן ניסוח התצהיר אין בה להעיד על שקרים כלשהם, אלא לכל היותר, העדר הוכחה שניתן לבסס עליה את התביעה. ודוק, בסיכומיו חזר בו ליאור מהטענה הכללית לנזקים שנגרמו לו בתיק ניירות הערך.

אין גם ממש בטענה שהסתיר את הוכחת החוב שהגיש בהליך הפש"ר של משה, שהרי בא כוחו התייחס לכך עוד בדיונים קודמים (ראה דבריו ביום 11/2/19), ממילא אישור החוב נעשה לאחר חתימת התצהיר ומכל מקום אין באישור כדי להמעיט מחובותיהם של הנתבעים האחרים כלפיו ביחד ולחוד.

מכל מקום חוסר דיוקים, ככל שהיו בוודאי שאינם בליבת המחלוקת בין הצדדים אלא ביחס להוכחת רכיבי נזק שונים ושוליים יחסית.

כיוון שכך לא ניתן לבסס על חוסר דיוק בטענות, טענה כללית לדחיית התביעה ויש לדון בשאלת רכיבי הנזק באופן פרטני.
הנזקים שהוכחו

אדון להלן בטענות בדבר הנזקים הנטענים:
סך של 160,000 ₪ בגין תשלום לבנק מכוח ערבות אישית- בגין חוב החברה לבנק מזרחי טפחות בע"מ נדרש ליאור לפרוע מכח ערבותו האישית סך של 160,000 ₪ בהתאם להסכם הפשרה שחתם עם הבנק ביום 22.12.19 (סומן כת/2).
אין מחלוקת כי מדובר בחוב החברה.
ההסכם שהוצג מפרט את אופן ביצוע התשלום ע"י ליאור לבנק וע"כ יש להכיר בראש נזק זה.
אין צורך לשם הוכחת ההסכם לזמן את נציג הבנק לחקירה או להראות את דפי הבנק של ליאור, שכן ההסכם מדבר בעד עצמו.

סך של 20,000 ₪ במסגרת תיק הוצאה לפועל של מינקובסקי- לטענת ליאור הוא שילם למר מינקובסקי במסגרת הליכי הוצל"פ שננקטו נגדו על בסיס ערבותו האישית לחובות החברה סך של 20,000 ש"ח.
אמנם ליאור מצרף כהוכחה לתשלום שיקים של חברה אחרת ששילמה, ככל הנראה בשמו, את החוב האמור, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להיפרע מהנתבעים, שהרי זכות השיפוי של ליאור קמה ברגע שחויב בפסה"ד (נספח 17 למוצגיו) לפרוע את החוב של החברה. בהעדר מחלוקת שמדובר בחוב של החברה על הנתבעים לשלם חוב זה.

סך של 22,000 ₪ בגין טיפול משפטי- לטענת ליאור לצורך התגוננות מתביעה שהוגשה ע"י מר מינקובסקי ולצורך ניהול הליך הפשרה מול הבנק, נדרש להוציא כספים עבור עורך דין.

במסגרת חקירתו על תצהירו ביחס לרכיב זה, הוכח כי ליאור לא שילם אישית את הכספים וטען כי קיבל את הסכום כהלוואה מחמותו אותה יידרש להשיב לה (עמ' 25 שורות 4-7) בחקירתו, ליאור לא ידע להשיב באופן ברור האם הסכום כולל מע"מ והאם החזיר לחמותו את הכספים. חשוב מכך, לא צורפו חשבוניות המוכיחות את גובה התשלום שבוצע.
למותר לציין כי אי צירוף אסמכתאות ביחס לגובה החוב, פועלת כנגד התובע.
בנסיבות אלו משלא עלה בידי ליאור להוכיח בתביעתו את שווי ההוצאות שהוציא בפועל בגין ההליכים המשפטים שנדרש בגין חובות החברה, הרי שיש לדחות הטענה ביחס לרכיב זה.

סך של 2,000 ₪ בגין חוב בזק- ליאור לא טען כי שילם חוב זה של החברה אלא כי נדרש לשלמו ואזי טרם ביצוע התשלום אין מקום לביצוע שיפוי.
מה גם שלא הוכח גובה החוב לתשלום, שהרי ליאור עצמו מצרף דרישת תשלום של 760 ₪ בלבד ובהמשך תצהירו טוען, ללא כל אסמכתא, כי נדרש לשלם 2000 ₪. כיוון שכך יש לדחות התביעה בגין רכיב נזק זה.

סך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש- לטענת ליאור בתצהירו, בעקבות התנהלות הנתבעים, נגרמה לו עגמת נפש.
לא מצאתי לפסוק בהקשר זה נזק שאינו נזק ממון.
הטענה לעגמת נפש אינה מפורטת דיה ודי בכך כדי לדחותה. בסיכומיו מפנה ב"כ לכך שעגמת הנפש נגרמה מהתנהלות הבנק כלפיו ולא מהתנהלות הנתבעים דווקא ודי בכך כדי לדחות רכיב זה. אולם יש לציין בהקשר זה כי ניתן היה לצמצם עגמת הנפש מהתנהלות הבנק, לו היה ליאור מגיע להסדר עם הבנק בשלב מוקדם יותר, כפי שפעל יניב, אולם הוא דחה זאת עד למועד ההוכחות (במשך למעלה משנתיים וחצי) ואזי עגמת הנפש שנגרמה לו בשל הצרת הבנק את צעדיו בחשבון היא ברובה בשל התנהלותו.

לאור האמור אני מחייבת את דן ויניב ביחד ולחוד לשלם לליאור סך של 180,000 ₪

אציין כי ליאור עתר בכתב תביעתו ובתצהירו לנזקים נוספים הכוללים בין היתר נזק בגין הקפאת מניות ותביעות שהוגשו ואולם בסופו של יום זנח ליאור רכיבי תביעה אלו בסיכומיו ולפיכך לא מצאתי להתייחס אליהם.

אשר לסעדים ההצהרתיים הרי שבהתאם לאמור בסעיף 31.2 לכתב התביעה מבקש ליאור לקבוע כי הנתבעים הם החייבים ביחד ולחוד בתשלום כל דרישה חוב בלתי מוסדר שתופנה אליו, לרבות בגין ערבויות או ערבותו האישית לבנק מזרחי או כל התחייבות שנטל על עצמו באופן אישי.

עוד עתר ליאור במסגרת סעד הצהרתי זה לקבוע כי במקרה שתתקבל דרישה לתשלום אישי בגין חוב לא מוסדר, חייבים הנתבעים ביחד ולחוד לפרוע את סכום החוב ישירות מול הנושה ולהמציא לו אסמכתא חתומה ע"י הנושה על כך שליאור פטור מכל חובת תשלום.

כמו כן עותר ליאור כי אם לא יבוצע סילוק ישיר מול הנושה , הנתבעים ישלמו לו את מלוא סכום החוב בתוספת הוצאות.

בענייננו, בעת הגשת התביעה טרם הגיע ליאור להסכם עם בנק מזרחי וזה היה החלק הארי בסעד ההצהרתי, אשר במהלך ניהול ההוכחות התגבש, כאמור, והועמד ע"ס של 160,000 ₪. כיוון שכך אין צורך בהצהרה כמבוקש.

אשר לחובות אחרים ככל שייווצרו, הרי שמדובר בסעד תאורטי כללי רחב ולא מוגדר. לא הוכח כלל כי קיימים חובות נוספים אחרים ומכל מקום לא ניתן לתת סעדים שיש בהם כדי לחייב צדדי ג' לפעול באופן מסוים (לתת אסמכתא חתומה שליאור פטור מתשלום) וכן אין מקום לחייב מראש בהוצאות ללא מתן זכות טיעון כלשהי.

כיוון שכך התביעה לסעד הצהרתי נדחית.

לאור האמור לעיל יש להורות לדן וליניב ביחד ולחוד לשלם לליאור סך של 180,000 ₪.

כמו כן, בהתחשב בהתנהלות הנתבעים אשר העלו טענות הגנה מופרכות ברובן, שכולן נועדו לדחות את הקץ ואשר נוכח התנהלותם אילצו את ליאור להגיש תביעה גבוהה שכללה את מלוא החוב שנדרש לשלם לבנק המזרחי ואזי אין לקחת בחשבון כנגדו את הפחתת הרכיב הכספי בסיכומיו, אני מחייבת את הנתבעים בתשלום הוצאות המשפט בסך של 20,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

בהתחשב בכך שיניב הגיע להסכם עם הבנק לאחרונה, הרי שכל הסכומים יישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסה"ד ואילך.

ההכרעה בתביעת יניב
כאמור במסגרת תביעה זו, הגיש יניב תביעה כנגד דן בגין חובות של החברה שהוא נשא בהן, לאחר שדן הפר את ההסכם ולא שחרר אותו מערבויותיו.

טענות דן בסיכומיו כנגד תביעת יניב נידונו לעיל ונדחו. דן זנח בסיכומיו את הטענה העיקרית בכתב ההגנה לפיה ההסכם נחתם בהטעיה של יניב ביחס להיקף החובות וע"כ אין מקום לדון בטענה זו.

ייאמר כי דן לא טען בסיכומיו כל טענה ביחס לגובה החובות בפועל, כפי שנטענו ע"י יניב ורק למען הבהירות אפרט הנזקים שנגרמו ליניב ואשר הוכחו בראיות כלהלן:

סך של 150,000 ₪ בגין החוב לבנק- הוכח כי נגד יניב הוגשו תביעות ע"י בנק מזרחי כאשר בסופו של יום בתאריך 22.3.18, הגיע יניב להסדר חוב עם הבנק במסגרתו הוסכם כי ישלם סך של 150,000 ₪ בגין חובות החברה.

סך של 6,750 ₪ בגין חוב לחברה האמריקאית- נטען כי ביום 22.3.18 הוגשה תביעה ע"י החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ בקשר מימוש שטר כנגד יניב בגין שירותים שסופקו לחברה במסגרת תיק הוצל"פ מס' 503212-04-17 ובמסגרת פשרה שילם יניב סך של 6,750 ₪. יניב צירף אסמכתא לכך לתצהיר ולא נחקר על כך על כן יש להורות על קבלת רכיב זה.

סך של 12,087 ₪ בגין חוב החברה לחברת הכרם – נטען כי חברת הכרם משקאות חריפים בע"מ פעלה לפתיחת תיק הוצל"פ מס 508262-10-16 וכי יניב ודן הגיעו להסדר חוב מולה לפיו התחייבו לשלם את סכום החוב. בפועל נאלץ יניב לבדו לשאת בסכום במסגרת הוצל"פ. יניב צירף אסמכתא בתצהירו (מוצג 6). יניב לא נחקר על הוצאה זו ועל כן מורה על קבלתו.

שכר טרחה בסך של 52,110.6 ₪- יניב טען כי שילם הסך האמור בגין ייצוג משפטי בתביעות שהיו אמורות להיות כנגד החברה וצירף תדפיס ההוצאות שהוציא. יניב לא נחקר על הוצאות אלה. בהתחשב בכך שמדובר בנזק שנגרם לו בשל העובדה שדן לא פטר אותו מכל התחייבויותיו כלפי החברה ובהתחשב בכך שבהסכם יש התחייבות שיפוי לכל נזק שייגרם, יש להורות על תשלום רכיב זה.

לאור האמור לעיל הוכחו מכלול הנזקים שנגרמו ליניב בגין הפרת החוזה ע"י דן באופן שיש להורות על פיצויי בסך כולל של 220,947 ₪.

בנוסף לאמור יש לחייב את דן, בגין כל סכום שחויב בו יניב בתביעת ליאור, שהרי יניב השתחרר מחובותיו כלפי החברה עוד טרם הוגשה התביעה דנן וטרם פירעון חובו של ליאור לבנק .

יחד עם זאת ונוכח הסכום שעוכב אצל יניב בסך 15,000 ₪, הרי שיש לקזז סכום זה מכל חיוב של דן כלפיו.

אשר לסעד ההצהרתי, הרי שלא היה צורך כלל בהגשת סעד נפרד שיש בו משום קביעה כי דן הפר את ההסכם. מדובר בקביעה שנעשית ממילא לצורך תביעת הנזקים שנגרמו מהפרת החוזה. אשר לצו העשה הרי שהוא נתבע לחילופין וע"כ משהתקבל הסעד הכספי אין מקום לדון בסעד ההצהרתי.

לפיכך מורה כי על לדן לשלם ליניב סך של 205,947 ש"ח₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן ישלם דן ליניב הסך שנפסק בתביעת ליאור בסך כולל של 225,000 ₪.

בנוסף לאמור יישא דן בהוצאות יניב בסך כולל של 45,000 ₪.

סוף דבר
במסגרת ההליך בת"א 39198-10-17 מורה לדן ויניב לשלם לליאור ביחד ולחוד, סך של 180,000 ₪. והוצאות משפט כפי שנפסקו בסך של 45,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

במסגרת ההליך בת"א 1681-10-16 מורה לדן לשלם ליניב סך של 205,947 ₪ וכן כל סכום שישולם ע"י יניב לדן בגין ההליך בת"א 39198-10-17 ובכלל זה הוצאות ההליך כפי שנפסקו. בנוסף יישא דן בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪.

בשולי החלטתי ובהקשר לבקשה שהוגשה למחיקת סיכומי התשובה של יניב, אציין כי יניב אמנם הרחיב בסיכומי התשובה שלו מעבר למה שהותר לו, אולם אין באמור בסיכומי התשובה כדי לשנות ממסקנותיי.

ניתנה היום, א' ניסן תש"פ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ליאור לוי
נתבע: בהליך
שופט :
עורכי דין: