ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן עמיר נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט י. קדמי
כבוד השופט י. זמיר
כבוד השופטת ד. ביניש

המערער: כהן עמיר

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 31.3.97 בת.פ. 31/96
שניתן על ידי כבוד השופט צ. כהן

תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו תשנ"ח (22.12.97)

בשם המערער: עו"ד גולן יאיר

בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין

בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט י. קדמי

נגד המערער - נכה צה"ל ובעל סוכנות ביטוח בירושלים - ועובדת משרד האוצר בירושלים, מדונה ציקשווילי (להלן: "מדונה"), הוגש כתב אישום, לפיו נושאים השניים באחריות לזיוף שיקים ולגניבת סכומי כסף נכבדים ממשרד האוצר: למדונה יוחסה גניבת סכום של למעלה ממליון ש"ח; ואילו למערער, שהואשם כשותף של מדונה בחלק ממעשי הזיוף והגניבה, יוחסה גניבת סכום של למעלה מ- 550 אלף ש"ח, הכלולים בסכום שגניבתו יוחסה למדונה.

מדונה שימשה במשרד האוצר כמנהלת ענף הספקים במחלקת התגמולים. את סכום הכסף הנ"ל, נטלה מדונה בדרך מתוחכמת, של הפקת שיקים כוזבים תוך שימוש במחשביהן של עמיתותיה לעבודה במחלקת התגמולים (להלן: ה"שיקים"). את השיקים הפקידה מדונה בחשבונות בנק שונים, כתשלומים ששילם, כביכול, משרד האוצר, ל"ספקים" עבור שירותי רווחה לנכי רדיפות הנאצים.

בתחילה הופקדו השיקים על ידי מדונה בחשבונות בנק שלה, של בתה הקטינה ושל אחד מידידיה; ומאוחר יותר, לאחר שהכירה את המערער, גם בחשבון הבנק שלו. בחשבון זה, הופקדו חמישה שיקים - בסכום כולל של 565,575.60 ש"ח - בין התאריכים 25.4.95 - 20.6.95. בתקופה שבה הופקדו השיקים בחשבונו של המערער המשיכה מדונה להפקיד שיקים - במקביל - גם בחשבונות שלה ושל בתה. כאמור, בסך הכל הוציאה מדונה ממשרד האוצר בדרך הזיוף והגניבה הנ"ל למעלה ממליון ש"ח.

מדונה הודתה בעבירות הגניבה והזיוף שיוחסו לה ולמערער בכתב האישום. בהתחשב במצב בריאותה, גזר בית המשפט על מדונה: ששה חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות וקנס בסך 150,000 ש"ח, בשל הגניבה; והעמידה בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 18 חודשים בשל הזיוף. כן חויבה מדונה להחזיר למשרד האוצר 550,000 ש"ח. המדינה ערערה לבית משפט זה על קולת העונש (ע"פ 7803/96); ועונש המאסר הוחמר והועמד על שלוש שנים, מהן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

בהודעתה במשטרה ובעדות שמסרה בבית המשפט כעדת תביעה נגד המערער, טענה מדונה, כי הוא שידל אותה לבצע את גניבת הכסף, שהופקד בחשבון הבנק שלו. לעומתה, טען המערער, כי מעורבותו בפרשה נעוצה בקשר רומנטי, שהתפתח בינו לבין מדונה על רקע היכרות מקרית, תוך כדי נסיעה במכוניותיהם; כאשר במהלכו של קשר זה, בקשה ממנו מדונה להחזיק עבורה בחשבון הבנק שלו סכומי כסף שונים, שנאלצה להסתיר מבעלה, עמו היתה נתונה בסכסוך שהגיע לערכאות.

לדברי המערער: הוא האמין לדבריה של מדונה כי המדובר בכספים שלה; ובאיוולתו - לא נתן דעתו למקורם, על אף שהמדובר היה בסכומי כסף גדולים, שלא עלו בקנה אחד עם עיסוקיה, ככל שאלה התבררו לו תוך כדי התפתחותו של הקשר ביניהם.

במהלך החודשים הספורים שחלפו מיום שהמערער הכיר את מדונה ועד לגילוי המעילה: המערער סייע למדונה בהסרת עיקול שהוטל על משכורתה על ידי בעלה; המערער הוציא מן הכספים שהופקדו בחשבונו סכומים שונים ומסרם למדונה או שילמם עבורה; חלק מן הסכומים שהופקדו בחשבונו של המערער שימשו לכיסוי יתרת חובה בסכום לא מבוטל, שהצטברה בחשבונות הבנק שלו; והמערער היה, בסופו של דבר, שליט כל יכול בכספים האמורים.

כן ראויים לציון שני ארועים שהתרחשו בפרק הזמן האמור ואשר יש להם השלכה על מהימנות גירסת "אי הידיעה" שהעלה המערער להגנתו. עניינו של הארוע האחד בכך, שעם הפקדת הסכום הראשון בחשבונו - כשמונים וחמישה אלף ש"ח - סבר המערער שמקורו במשרד הבטחון; אך משהתברר לו - משיחות עם עורך דינו ומנהל סניף הבנק שבו הופקד הכסף - שמקורו של הכסף לא היה במשרד הבטחון, לא המשיך בבירור על אף גובה הסכום ועל אף שמדונה הודיעה לו שהיא שהפקידה את הכסף רק מספר ימים לאחר ההפקדה. כפי שיובהר להלן, הפסקת הבירור מקימה, בנסיבות הענין, תמיהה בדבר אמינות הגירסה התמימה, שהציג המערער לתמיכה בגירסתו.

ואילו עניינו של הארוע השני בכך, שבתקופה הנ"ל עשה המערער - שהיה, כאמור, בעל סוכנות ביטוח - ביטוחי חיים למערערת, לבעלה ולאביה; ומטבע הדברים, שלמד אגב מעשה זה פרטים אישיים על המערערת ובני משפחתה. גם לארוע זה, יש, מטבע הדברים, השלכה שלילית, על מהימנות גירסת "אי הידיעה" שהעלה המערער להגנתו; והשלכה זו מצטברת לגורמים האחרים, שהביאו, בסופו של דבר, לדחיית הגירסה, כפי שיפורט להלן.

ולבסוף, לא למיותר יהיה להזכיר, כי מנהל הבנק, שבו הופקדו הכספים, מסר בעדותו שהבנק נוהג לשלוח לבית לקוחותיו "דף חשבון" בתום כל 17 פעולות; ובדף זה מצוינים, בין היתר, הפרטים של מפקידי הכספים בחשבון. עותקים של דפי החשבון הוצגו במהלך הדיון, ומצוין בהם במפורש כי מקור ההפקדות של הכספים נושא האישום היה "החשב הכללי"; ולכאורה צריך היה המערער לדעת זאת. ברם, לטענתו של המערער, לא נשלחו אליו דפי חשבון כאמור, משום שהוא הסתפק במעקב יומי אחר תנועת הכספים בחשבונו באמצעות המשוב; ופלטי המשוב היומיים אינם כוללים את פרטי המפקידים. בחקירתו הנגדית של המערער לא זכה נושא זה להבהרה מספקת; ובית המשפט, לפחות לא שוכנע, כי אכן לא נשלחו למערער דפי חשבון מפורטים.

דבר המעילה נושא האישום התגלה על ידי הגב' רוס ממשרד האוצר, בעקבות פנייה של ספק, לפיה קיבל הודעת זיכוי אך הכסף לא נכנס לחשבונו. הגב' רוס החלה בבירורים וגילתה את דבר הפקדת הכספים בחשבונו של המערער; ולאחר שהשיגה את מספר הפלאפון שלו ממנהל סניף הבנק שבו התנהל החשבון, התקשרה עם המערער - ביום 28.6.95 - ושאלה אותו אם סיפק "משהו למשרד האוצר". תשובתו של המערער היתה ש"שום דבר לא מגיע לו והוא לא יודע על מה אני מדברת"; ולכך הוסיף, שאם הוא "קיבל משהו שלא מגיע לו, הוא יברר עם הבנק ויחזיר לי את הכסף". למחרת היום התקשר המערער טלפונית עם הגב' רוס

ואמר לה "שהוא בדק בבנק ובאמת הועברו לו סכומים"; ואז העבירה אותו הגב' רוס להמשך הטיפול לסגן החשב הכללי, מר קליין. (ההדגשות בציטוטים, שלי - י.ק.).

מר קליין הוכנס לתמונה ביום 28.6.95; וכבר ביום 29.6.95, התקשר אל הבנק שבו התנהל חשבון המערער - שבו הופקדו השיקים - וביקש למנוע את הוצאת הכספים ולדאוג שאלה יוחזרו למשרד האוצר.

בו ביום, התקשר המערער עם מר קליין - על פי הפרטים שקיבל מהגב' רוס - וביקש להיפגש עמו; וסמוך לאחר מכן נפגש עמו בפועל. במפגש שהתקיים בין השניים, אמר המערער למר קליין: כי הוא איש עסקים מכובד "ושהוא לא מבין איך נכנסו אליו הכספים לחשבון"; והוסיף כי הוא נכה צה"ל וכי יחזיר את הכסף (ההדגשה שלי - י.ק.).

מספר ימים לאחר מכן, ביום 2.7.95, נפגש המערער - לבקשתו - עם מר קליין פעם נוספת. במהלכה של פגישה זו - שהתקיימה לאחר שהמערער נחקר במשטרה - השמיע המערער באזני מר קליין את הגירסה שמסר בחקירתו ומאוחר יותר במשפט, לפיה הולך שולל על ידי מדונה; והסביר כי "מאחר והדברים בין בעלה לבינה הוא לא רצה לספר את זה בשיחה שביום רביעי" ה- 29.6.95. כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, רק בשלב מאוחר מאד, הוסיף המערער להסבר האמור לאי חשיפתה של מדונה, גם את ה"בושה" הכרוכה בחשיפת הקשר הרומנטי שהיה ביניהם.

עוד יצוין, כי לאחר השיחה עם הגב' רוס - ביום 29.6.95 - התקשר המערער, לדבריו, טלפונית, עם מדונה וביקש להיפגש עמה; ותשובתה היתה: "שהיא לא יכולה להגיד מה קרה אבל שאני צריך להחזיר סכום של 130,000 ש"ח שהועבר אלי בטעות ממשרד האוצר". בהודעתו במשטרה, אמר המערער בהקשר זה: כי ביום שלישי, 27.6.95, הוא התקשר עם מדונה על מנת לומר לה שברצונו להחזיר לה את הכסף, אך היא טענה שהיא לא יכולה להמשיך בשיחה וניתקה; וכי למחרת היום 28.6.95, התקשרה ואמרה לו: "אמיר, יש בעייה עם הכסף הזה במשרד האוצר, אם ישאלו אנחנו לא מכירים" (ההדגשה שלי - י.ק.).

יהיו הדברים כאשר יהיו, בפועל, החזיר המערער למשרד האוצר את כל הסכום שהפקידה מדונה בחשבונו, למעט הסכומים שהוצאו מסכום זה על פי בקשתה של מדונה ולצרכיה.

בית המשפט המחוזי דחה את גירסתה של מדונה - לפיה המערער שידל אותה לבצע את הגניבה - וכן את גרסתו של המערער, לפיה האמין שהכספים שהופקדו בחשבונו הם של מדונה; וזאת, לאחר שמצא שגירסתה של מדונה "אינה סבירה ואינה מהימנת יותר מעדותו של הנאשם".

לנוכח קביעה זו, בחן בית המשפט המחוזי את טענת התביעה בדבר אופי מעורבותו של המערער בגניבת הכסף, על פי הנסיבות האוביקטיביות שנפרשו בפניו; ומכוח המסקנה שעלתה - לשיטתו של בית המשפט המחוזי - מנסיבות אלה, הורשע המערער כ"מסייע" למדונה בביצוע עבירות הגניבה והזיוף, המתיחסות לשיקים שהפקידה בחשבונו.

בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער - ובמיוחד במצב בריאותו הקשה - גזר עליו בית המשפט ששה חודשים מאסר על תנאי; והעמידו במבחן למשך שנה אחת. כן חייב בית המשפט את המערער לשלם לאוצר המדינה פיצוי בסך 97,575,60 ש"ח, אם מדונה לא תחזיר את מלוא הסכום בו חויבה.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה. טענתו העיקרית - ולמעשה היחידה - של ב"כ המערער היא: כי אין בחומר הראיות כדי להוכיח, במידה הדרושה בפלילים, שהמערער ידע - בשעת מעשה - שהכספים שמדונה מפקידה בחשבון הבנק שלו, הושגו על ידה בעבירה.

בית המשפט המחוזי קבע, שגירסתו של המערער נגועה בחוסר סבירות; וכפי שיפורט להלן, הטעמים שנתן לכך מקובלים עלי. טעם אחד, נעוץ בנכונותה של מדונה להפקיד סכומי כסף נכבדים בחשבונו של המערער ובהסכמתו של המערער להפקדה כזו. הצגת הנכונות וההסכמה כאמור כנעוצות בהיכרות "צעירה", מקרית ומזדמנת, מעוררת "תמיהה" המעמידה בספק את גירסתו המיתממת של המערער, לפיה: לא ידע דבר על עיסוקיה של מדונה ועל כן לא היה לו בסיס לחשוד בכך, שמקור הכספים אינו בהכנסותיה מעבודתה. הדעת נותנת, שמערכת היחסים שהיתה בין השניים היתה בעלת אופי שונה מזה המוצג ע"י המערער, וכי היכרותם היתה עמוקה יותר מזו הנטענת על ידו, באופן שהשניים ידעו איש על רעותו, הרבה מעבר למה שטוען המערער על מנת לתמוך בגירסתו. טעם שני, נעוץ בתמיהה המתחייבת - כפי שכבר נאמר - מן העובדה שהמערער, על אף שהטריח את עורך דינו ואת מנהל הסניף שבו מתנהל חשבונו לברר אם מקורה של ההפקדה הראשונה היה במשרד הבטחון, הסתפק בכך שהמקור אינו משרד הבטחון; ולא מצא ענין בבירורים נוספים, על אף גובה הפקדון ולמרות שלגרסתו שמע ממדונה שהיא היתה המפקידה רק בשלב מאוחר יותר. ואילו טעם שלישי, שעניינו בתמיהה המאפילה על שתי התמיהות הקודמות ומקנה להן משקל ראייתי של ממש נעוץ בכך, שלגירסת המערער הבטיחה לו מדונה כי יקבל "אחוזים" מן הסכומים שתפקיד בחשבונו. הבטחה כזו מלמדת, כי היה צורך בתמריץ "עסקי" על מנת להניע את המערער להסכים להפקדת הכסף בחשבונו; ותמריץ כזה אינו מתיישב עם גירסת המערער, שלא היה מודע למקור הבלתי חוקי של הכספים.

לצד ובנוסף לשלושה טעמים אלה, התקשה בית המשפט המחוזי לקבל כאמין, את הסברו של המערער לאי חשיפתה של מדונה בשיחתו הראשונה עם מר קליין, לפיו לא רצה לפגוע בפרטיותה של מדונה; כאשר רק מאוחר יותר, הוסיף המערער להסברו הנ"ל את הבושה שהיתה כרוכה בחשיפת הקשר הרומנטי שהיה בינו לבינה. ה"קושי" שבו נתקל בית המשפט המחוזי בענין זה מובן; שהרי הדעת מתקשה לעכל את העלמת האמת, בנסיבות שבהן עומד המערער בפני החשדה במעורבות במעילה של מאות אלפי ש"ח שביצעה מדונה. כן "התקשה", לפחות, בית המשפט המחוזי לקבל כאמינה את טענתו של המערער, שבשל המעקב היומי שקיים באמצעות פלטי המחשב, לא נשלחו אליו דפי החשבון התקופתיים המפורטים; ובשל כך, לא היתה לו הזדמנות ללמוד כי מקור הסכומים שהפקידה מדונה בחשבונו הוא ב"חשב הכללי".

לאחר שבחנתי את חומר הראיות מצאתי, כי לרשימת הטעמים ו"התמיהות" המפורטים לעיל מן הראוי להוסיף גם את הטעם הבא. בין הפרטים שהיתה חייבת מדונה להזין את מערך הפקת השיקים, היו גם פרטים אישיים של הספק המסוים שסיפק את השירות. לדבריה, מדונה אמרה זאת למערער ובקשה ממנו למסור לה שמות של "ספקים" פיקטיביים; ובפועל אכן מסר לה - לגירסתה - שני שמות, בצירוף מספרי תעודות הזהות שלהם. בבקורת שנערכה ברשימת הספקים הפיקטיביים ששימשו את מדונה להוצאת הכספים, התברר: כי מצוי בתוכם אחד מבין השניים שפרטיהם נמסרו למדונה, לטענתה, על ידי המערער; וכי "ספק", כביכול, זה, הינו לקוח של המערער ופרטיו האישיים מצויים ברשותו. הסברו של המערער בהקשר זה הוא, שמדונה העתיקה את פרטיו של הספק, ללא ידיעתו, מניירת שהחזיק ברשותו כאשר נפגש עמה; ואין צורך להרבות במלים על מנת להציג את חוסר סבירותו של הסבר זה.

לשיטתי, שני הגורמים האחרונים - הצפייה לקבלת "אחוזים" על ההפקדות ומסירת פרטים אישיים של "ספק" פיקטיבי - מכריעים את הכף לחובת המערער; ומביאים להשמטת הבסיס מתחת לגירסת ה"תמימות" ו"אי הידיעה", העומדת בבסיס הגנתו. שני גורמים אלה, מסבירים את ה"תמיהות" שבהתנהגותו של המערער. ה"עמלה הצפויה", מסבירה מדוע הסתפק המערער בבירור חלקי של מקור ההפקדה הראשונה ומדוע לא נזעק לנוכח גובה הסכום שהלך והצטבר בחשבונו; וזאת - על אף המידע שרכש תוך כדי טיפול בעניינים אישיים של מדונה, לרבות ביטוח החיים שעשה לה ולבני משפחתה. ואילו "מסירת פרטי הספק" מלמדת על "מעורבות" ישירה בתהליך השגת הכספים ומסבירה מדוע הירשה לעצמו המערער לעשות בכספים כבתוך שלו. וזאת גם זאת, שני הגורמים כאחד מסבירים, מדוע לא חשף המערער את מדונה "הנוכלת", כמי שהוליכה אותו שולל, מייד עם הפנייה ממשרד האוצר; והישהה את החשיפה, כל עוד סבר שניתן להסוות את הרקע האמיתי להפקדת הכספים בחשבונו.

גם בעניין משמעותו של ה"שיהוי" בחשיפתה של מדונה ובחשיפת הגירסה כולה מצידו של המערער - להבדיל מהנכונות להחזיר את הכספים שהופקדו בחשבונו - מקובלת עלי עמדתו של ביהמ"ש המחוזי; וכמותו, גם אנכי סבור שיש בכוחו של ה"שיהוי" כדי לכרסם כרסום ממשי במהימנות הגירסה התמימה, לה טוען המערער. אכן, מבחינה כרונולוגית-כמותית, נמשך ה"שיהוי" מספר ימים בלבד. ברם, המדובר בפרק זמן קריטי, המשליך על מהימנות ההסבר שנתן המערער בדבר אופייה של "מעורבותו". למערער ניתנה הזדמנות לחשוף מייד את העובדה כי הוכשל על ידי מדונה ולא להשעות זאת עד לחקירתו על ידי המשטרה כחשוד בשותפות עם מדונה. המערער בחר להגן על עצמו, על ידי אי חשיפתה של מדונה; ובכך הבהיר, כי, להבנתו שלו, חשיפת הקשר שלו עם מדונה תהיה בעוכריו. חשיפת מדונה על ידי המערער רק לאחר שהיה ברור לו, שבבסיס החשד שמיחסת לו המשטרה עומד מידע המצביע של מעורבות "פלילית" מצידו בהשגת הכספים, עומדת, על כן, לחובתו.

במצב דברים זה, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי, על שמצא שיש בראיות שבאו בפניו תשתית מספקת להרשעת המערער. הראיות שבאו בפני בית המשפט חייבו את המערער ליתן הסבר, שיהיה בכוחו להקים ספק לפחות שמא לא ידע שמקור הכספים שהפקידה מדונה בחשבונו הוא בעבירה. המערער לא הרים נטל זה; ומשנדחה ההסבר התמים שהציע למעורבותו כבלתי סביר ובלתי אמין - נותרה על כנה המסקנה המרשיעה, שמכוחה נדרש ההסבר (ראה למשל: ע"פ 240/84, לט(2) 36, חטיב; ע"פ 258/88, מ(1)621, אהרוני). ולא למיותר יהיה לחזור ולהדגיש, כי בנסיבות הענין די בהוכחת "עצימת עיניים" מצד המערער, כלפי אופיו הבלתי חוקי של מקור הכספים שהופקדו בחשבונו, כדי לבסס את הרשעתו; שכידוע, "עצימת עיניים" שקולה בנסיבות כגון דא כנגד "ידיעה", כאמור בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין.

ולמען הפס דעתו של ב"כ המערער אוסיף, שלא נעלם ממני: כי המערער "תיקן" מיוזמתו את הסכום שנדרש על ידי האוצר והוסיף עליו על מנת להתאימו למציאות; כי המערער החזיר את מלוא הסכום שהותירה מדונה ברשותו; וכי אפשר שאופיו הרומנטי של הקשר שהתפתח בינו לבין מדונה נסך במערער "רוח עוועים", ששיבשה את שיקול דעתו. אין בכל אלה כדי לסייע לו, ודין הערעור כנגד ההרשעה להידחות.

לחילופין, ביקש מאתנו ב"כ המערער להימנע מהרשעת מרשו, בהתחשב בהשלכות הקשות שיש להרשעה על עתידו כסוכן ביטוח, לנוכח הוראות חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א1981-; וזאת, על ידי ביטול ההרשעה - בהתאם להוראות סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי - והעמדת המערער במבחן ללא הרשעה.

בקשה זו סמך ב"כ המערער על מצב בריאותו הקשה של מרשו. מצב בריאות זה, כך טוען ב"כ המערער, מביא לכך שאם תישלל מהמערער סוכנות הביטוח - שניתנה לו בשל נכותו החמורה - יאבד את מטה לחמו.

בנסיבות הענין, לא מצאתי הצדקה לעשיית שימוש בסמכות המיוחדת של העמדה במבחן ללא הרשעה. כפי שנאמר בע"פ 2083/96, בענין תמר כתב (טרם פורסם): הימנעות מהרשעה הינה בבחינת חריג לכלל; ומן הראוי "להטיל אמצעי זה [מבחן ללא הרשעה - י.ק.] רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה". הקריטריונים לעשיית שימוש בסמכות החריגה האמורה הם - כאמור בע"פ 2083/96 הנ"ל - שיקומיים על פי אופים; ובעקרו של דבר הם מתמצים בשניים אלה: "ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר "על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים..." (ההדגשה שלי - י.ק.).

עניינו של המערער אינו בא בגדר אותם מקרים נדירים, בהם מתקיימות שתי הדרישות הללו גם יחד: לא הוכח כי ההרשעה עשויה לפגוע במערער אותה "פגיעה חמורה" בשיקומו; וסוג העבירה - סיוע למעילה רבתי בכספי ציבור - אינו מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

לא מצאתי, איפוא, עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשת המערער להסתפק במבחן ללא הרשעה.

סיכומם של דברים, אני מציע לחברי הנכבדים לדחות הן את הערעור כנגד ההרשעה והן את הערעור כנגד גזר הדין.


השופט י. זמיר
אני מסכים.

השופטת ד. ביניש
אני מסכימה.
ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י. קדמי.

ניתן היום, ז' בשבט תשנ"ח (3.2.98).

ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
/שס

97029720.H01


מעורבים
תובע: כהן עמיר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: