ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ.ואצל פרויקטים בע"מ נגד מועתצם רוח :

לפני: כבוד הרשמת אימאן נסראלדין

המבקשות:
מ.ואצל פרויקטים בע"מ
ע"י ב"כ: עוה"ד מחאג'נה
שיכון ובינוי - סולל בונה תשתיות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד ויינברג

-
המשיב:
מועתצם רוח
ע"י ב"כ: עו"ד רושרוש

החלטה

לפני בקשות מטעם שתי הנתבעות בתיק (להלן גם: "המבקשות") לחיוב התובע (להלן גם: "המשיב") בהפקדת ערובה, להבטחת הוצאותיהן בגין התביעה שהוגשה כנגדן (להלן: "הבקשות").

הרקע לבקשות
המשיב, תושב הרשות הפלסטינאית, הגיש תביעה על סך 119,728.75 ₪ כנגד המבקשות, לתשלום פיצוי לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע, פיצוי בגין הנפקת תלושי שכר שלא כדין, הפרשי שכר מינימום בענף הבניין וזכויות סוציאליות נוספות הנסמכות, בין היתר, על הוראות צו ההרחבה בענף הבניין.
בכתב התביעה נטען, כי המשיב הועסק במשותף על ידי שתי הנתבעות בתקופה מחודש נובמבר 2014 ועד לחודש פברואר 2017 וכן מחודש ספטמבר 2017 ועד לחודש יוני 2018 בתפקיד מסגר, כאשר לטענת המשיב הנפקת היתרי הכניסה לישראל ותלושי השכר היתה על ידי הנתבעת 1, מ. ואצל פרויקטים בע"מ (להלן גם: "ואצל") ואילו העבודה בוצעה בפועל במסגרייה שבבעלות הנתבעת 2, שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ (להלן גם: "שיכון ובינוי") והמשיב עבד תחת פיקוחן של שתי המבקשות. לטענת המשיב, הוא פוטר במהלך חודש פברואר 2017 לאלתר על ידי שיכון בינוי, אשר הורתה לואצל לבטל את היתר העסקתו, זאת מבלי שנערכה למשיב שיחת שימוע; המשיב חזר על פי הנטען לעבוד בשירותי המבקשות בחודש ספטמבר 2017 ופוטר בשנית בחודש יוני 2018, ללא כל הודעה מוקדמת.
בכתב הגנתה טענה ואצל, כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגדה וכל מטרתו להפעיל עליה לחץ בהתמודדות מול תביעה מנופחת ; עיקר עיסוקה הוא בתחום המסגרות ובמועד הרלוונטי לתביעה, היא שימשה כקבלן משנה אצל שיכון ובינוי וביצעה עבורה עבודות מסגרות ; שיכון ובינוי העסיקה את המשיב בהתאם לחוזה עבודה אישי , הנפיקה עבורו היתרי כניסה לישראל לצרכי עבודה, דיווחה על העסקתו ל שירות התעסוקה ושילמה את שכרו וזכויותיו הסוציאליות.
ואצל הכחישה קיומם של יחסי עבודה כלשהם בינה לבין המשיב והוסיפה, כי נציג מטעמה מר גול ואצל עבד לפי תכנית קבועה מראש משיכון ובינוי בפרויקטים של האחרונה. על פי הנטען, בשנת 2014 הציעה שיכון ובינוי לואצל פרויקטים חדשים, הצעה לה סירבה ואצל עקב מחסור בעובדים ואז הציעה לה שיכון ובינוי לספק לה עובדים ובין היתר סיפקה לה את המשיב כעובד מטעם שיכון ובינוי. על פי הנטען, המשיב נעלם מהעבודה בסוף התקופה הראשונה, זאת מבלי ליתן הודעה מוקדמת כנדרש ובלית ברירה, היתר העסקתו בוטל. בחלוף שמונה חודשים, יצר המשיב קשר עם מר גול ואצל וביקש לשוב לעבודה והסביר, כי היעדרותו מהעבודה היתה על רקע סכסוך עם אשתו ונסיבות אישיות. לטענת ואצל, היא פנתה לשיכון ובינוי וביקשה ממנה להנפיק למשיב היתר העסקה חדש כפי שאכן קרה; עוד נטען, כי המשיב עבד בשירותי שיכון ובינוי בפיקוחו של מר גול ואצל, עד שנעלם בשנית מהעבודה בחודש יוני 2018 נוכח פתיחת עסק פרטי על ידו ברשות הפלסטינ אית בתחום המסגרות. כך גם נטען, כי המשיב נהג להחתים שעון נוכחות בעבודה וקיבל את שכרו בהתאם לשעות עבודתו המדווחות וכן קיבל את מלוא זכויותיו הסוציאליות.
בכתב הגנתה טענה שיכון ובינוי, כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגדה, כאשר המשיב הועסק על ידה וחדל מעת לעת להגיע לעבודה, ללא כל הודעה כמתחייב. על פי הנטען, שיכון ובינוי העבירה לשירות התעסוקה (להלן: " מת"ש") מידי חודש בחודשו את התשלומים להם זכאי המשיב לרבות כספים בגין תנאים סוציאליים ובכלל זה פנסיה וחופשה שנתית וכן שילמה למשיב את זכויותיו הסוציאליות על פי דין ובהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין לשנת 2010, התוספת להסכם זה משנת 2011 וכן לפי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה שנחתם ביום 29.6.15; בהקשר זה נטען, כי ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 21.12.99 אליו מפנה המשיב אינו רלוונטי לתקופת העבודה. עוד נטען, כי המשיב הועסק באתרי העבודה השונים ועם קליטתו לעבודה בשירותה, נמסר לו מכתב המפרט את תנאי העסקתו הן בשפה הערבית והן בשפה העברית (נספח ג' לכתב ההגנה) ; המשיב קיבל את שכרו לפי "פועל בנין דרגה 1" בענף הבניין בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין ושכרו שולם לו לפי כרטיסי הנוכחות המשקפים את שעות העבודה בפועל (נספח ד' לכתב ההגנה). שיכון ובינוי הכחישה את זכאות המשיב לסכומים הנתבעים על ידו בכתב התביעה.
ביום 13.11.19 התקיים דיון מוקדם בתיק.
טענות הצדדים
בבקשה ובתשובה לתגובה טענה ואצל, כי התביעה כנגדה היא מופרכת ולא מגלה כל עילה; לכתב התביעה לא צורפו כל אסמכתאות ולו ראשית ראיה המעידה על קיומם של יחסי עבודה בינה לבין המשיב; מדובר בתביעת סרק חסרת כל בסיס וכל מטרתה ליצור לחץ על ואצל על מנת להתמודד עם תביעה מנופחת, באופן המצדיק חיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. ואצל שבה על טענותיה, לפיהן המשיב הועסק בכל תקופות העבודה הרלוונטיות על ידי שיכון ובינוי בלבד, בהתאם לחוזה עבודה אישי; המשיב ביצע עבודתו לפי הוראותיה של שיכון ובינוי בעוד שנציגה של ואצל מילא תפקיד ניהולי באתרי העבודה בלבד; שיכון ובינוי הוציאה את היתרי העבודה עבור המשיב, דיווחה על העסקתו למת"ש ושילמה את שכרו – כפי שהודתה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה. ואצל הפנתה לכך שהמשיב לא התייצב לדיון המוקדם שהתקיים בתיק ובא כוחו טען בדיון, כי ברשותו כרטיסי נוכחות ולא ידע להשיב אם האמור בהם תואם את כרטיסי הנוכחות שצורפו לכתב ההגנה, אם לאו, באופן שפגם ביכולת בירור המחלוקות בתיק. לדידי ואצל, עצם ביצוע העבודה בחצריה אינה מהווה ראשית ראיה להוכחת התביעה כנגדה, שכן העבודה בוצעה לטענתה לפי הזמנת שיכון ובינוי ולבקשתה. לדידי ואצל, בשים לב לכך שהמשיב תושב הרשות הפלסטינ אית ובהעדר הבאת ראשית ראיה להוכחת התביעה כנגדה / הבאה ראיה לכך שהמבקשת תוכל לפרוע את הוצאותיה ממנו ככל שהתביעה תידחה – י ש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה כתנאי להמשך ההליכים בתיק, זאת בהתאם להוראת תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: " התקנות").
ואצל הוסיפה בתשובתה וטענה, כי המשיב לא התייחס בתגובתו בצורה עניינית לטענות שהועלו בבקשה ובמקום להביא ראיות לגבי סיכויי הצלחת תביעתו, שהם קלושים, או ראיות בדבר יכולתו הכלכלית – בחר המשיב להסתמך על פסיקה ישנה שאינה רלוונטית כיום לאור תקנה 116א לתקנות.
בבקשה ובתשובה לתגובה טענה שיכון ובינוי, כי כתב התביעה מופרך ולא מבוסס; המשיב לא התייצב לישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק ולמקרא החלטת בית הדין שניתנה במעמד הדיון עולה, כי המשיב ו/או בא כוחו לא נערכו לדיון כדבעי ולא עשו את הבדיקות הנדרשות טרם הגשת התביעה / מועד הדיון ובשל כל אלו, לא ניתן היה לקיים דיון לגופו של עניין. תביעת המשיב אינה מגלה כל עילה שבדין כנגד המבקשת ואף לא צורפו לה אסמכתאות רלוונטיות המלמדות על פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של המשיב וסביר, כי התביעה תידחה באופן המצדיק חיוב המשיב בהפקדת ערובה בתיק . המבקשת הפנתה לפסיקה וטענה, כי המצב המשפטי כיום מלמד על מגמה ברורה לחיוב תובעים שאינם תושבי ישראל או תושבי מדינה החלה עליה אמנת האג בהפקדת ערובה ; המשיב אינו עומד בחריגים הקבועים בתקנה 116א לתקנות משלא הביא ראשית ראיה ל הוכחת התביעה כנגד המבקשת על כל רכיביה ומשלא צירף לכתב התביעה כל תימוכין לכושר השתכרותו ולחלופין, למקור ממנו תוכל המבקשת להיפרע בתום ההליך ולא מתקיים כל טעם מיוחד המצדיק סטייה מהכלל בדבר חיוב המשיב בהפקדת ערובה בשיעור ריאלי.
שיכון ובינוי הוסיפה בתשובתה, כי המשיב לא העלה בתגובתו ולו טענה עניינית אחת לגופה של הבקשה והוא נסמך על פסיקה ישנה הקודמת למועד כניסת תקנה 116א לתוקף; מכל מקום נטען, כי אף בהתאם לפסיקה הישנה אליה הפנה המשיב, הרי שנפסק, כי יש מקום לחיוב תובעים בהפקדת ערובה ככל שמתברר, כי התביעה שהוגשה היא מופרכת או שיש בה כדי להטריד את הנתבע – ולטענת שיכון ובינוי זה המצב בענייננו.
בתגובתו לבקשות טען המשיב, כי בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התמ"ד-1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע; עם זאת נקבע, כי ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. המשיב הפנה לפסק הדין בעניין אבו נסאר (ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – SAINT PETER IN GALLICANTU, מיום 6.7.03 (להלן: "עניין אבו נסאר") שם נקבע לדבריו, כי השיקול העיקרי לחיוב בהפקדת ערובה הוא סיכויי הצלחת התביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט."
עוד הפנה המשיב לכך שבעניין אבו נסאר נפסק, כי עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלסטינאית אין בו כשלעצמו כדי להוות טעם לחיובו בהפקדת ערובה.
לדידי המשיב, מכתבי הטענות עולה, כי תביעתו סבה על מימוש זכויותיו הסוציאליות מכח חקיקת המגן, כאשר המבקשות לא הציגו לדבריו כל ראיה המעידה על נזק של ממש העלול להיגרם להן מעצם ההתדיינות עמו; וכי לא נטען בבקשות, שבעבר חויב המשיב בהוצאות המבקשות ואלו לא שולמו.
המשיב הוסיף, כי טרם הגיש בפני בית הדין את כל ראיותיו לרבות חלק מיומני העבודה "והוכחות על התחשבנות עם הנתבעת 1 (ואצל) כדוגמת קיזוזים כרטיסי טלפון וכו'". עוד נטען, כי תקנה 116א(ב) לא חלה על תושבי הרשות הפלסטינית.
דיון והכרעה
10. סוגיית הפקדת הערובה אכן מוסדרת בתקנה 116א לתקנות, אשר נכנסה לתוקפה עוד ביום 2.9.16 וקובעת כדלקמן:

"116א. ערובה לתשלום הוצאות
(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."
11. תכליתה של תקנה 116א לתקנות היא מניעת מצב בו מעסיקים יאלצו להתמודד עם תביעות סרק בלתי מבוססות, תוך השקעת מאמצים וכספים בניהול הליך לא מוצדק (ראו: בג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, מיום 17.9.18).
12. יצוין, כי המצב המשפטי שתואר בתגובת המשיב והפסיקה אליה הפנה אכן מתייחסים למצב שהיה נהוג בבתי הדין לעבודה ע ובר להתקנת תקנה 116א לתקנות, כאשר בהתאם לעניין אבו נסאר אליו הפנה המשיב, בתי הדין לעבודה בחנו בעת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה בעיקר את סיכויי הצלחת התביעה והיותה מופרכת, תוך שנפסק כי המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה הם אכן מעטים.
13. אולם, מלשון תקנה 116א(ב) המצוטטת לעיל למדים, כי נקודת המוצא היום היא שונה ולפיה, תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח מדינה החתומה על אמנת האג, יפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע ובית הדין רשאי שלא לחייב תובע זה בהפקדת ערובה, בהתקיים אחד משלושת החריגים שלהלן:
א. התובע הראה 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו;
ב. התובע הראה, כי הנתבע יכול להיפרע את הוצאותיו ממנו ככל שהתביעה תידחה;
ג. מתקיימים טעמים מיוחדים, שיירשמו.

מן הכלל אל הפרט
14. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בבקשות, בתגובה ובתשובות וכן בכתבי הטענות ובכלל החומר שבתיק, ולאחר ששקלתי את זכות המשיב לגישה לערכאות מחד גיסא וזכות ה מבקשות שלא להיגרר להליכי סרק מאידך גיסא, מצאתי, כי דין הבקשות להידחות. להלן אפרט טעמיי.
15. התובע אינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג כך שהכלל בענייננו הוא, שיש לחייבו בהפקדת ערובה, למעט בהתקיים אחד החריגים המנויים בתקנה 116א לתקנות, כמפורט לעיל.
16. אשר לדרישה להצגת 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה, מדובר במונח שאינו מוגדר בחוק אולם בדברי ההסבר לתיקון התקנות נרשם לגביו כדלקמן:
"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו."

17. אשר לבקשה של שיכון ובינוי – בנסיבות העניין שלפני, בהן המבקשת אינה מכחישה את העסקת המשיב בשירותיה ובין הצדדים ניטשת, בין היתר, מחלוקת בנוגע לנסיבות סיום העבודה וזכאות המשיב לתמורת הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עת המשיב טוען מחד גיסא לפיטורים לאלתר, ללא עריכת שימוע באמצעות ביטול היתר ההעסקה ומאידך המבקשת טוענת, כי המשיב נטש את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת – הרי שמדובר במחלוקת עובדתית הראויה להתברר במסגרת ההליך ולא מצאתי בשלב מקדמי ולכאורי זה, כי מדובר בתביעה מופרכת שאינה מגלה כל עילה כנגד המבקשת. כך גם מכחיש המשיב את קבלת ההודעה לעובד בדבר תנאי ההעסקה וטוען, כי החתימה המתנוססת עליה אינה חתימתו (החל מעמ' 2, ש' 31 ועד לעמ' 3, ש' 2) וטענה זו ראויה אף היא להתברר במסגרת הבאת הראיות.
עוד תובע המשיב הפרשי שכר מינימום בענף הבניין ותשלום גמול עבודה בשעות נוספות, כאשר מטענותיו בדיון, כמו גם מהמסמכים שהוגשו לתיק ביום 16.1.20 עולה, לכאורה, כי המשיב נסמך בתביעתו על דו"חות נוכחות ידניים שנערכו בזמן אמת ונרשמו לדבריו "בכתב ידו של נציג הנתבעת 1" (עמ' 1, ש' 17-22).
לא נעלמה מעיני טענתה של שיכון ובינוי, כי למשיב שולם שכר בהתאם לשעות עבודתו המדווחות בכרטיסי הנוכחות אשר צורפו לכתב ההגנה; עם זאת, בשים לב לטענת ב"כ המשיב בדיון, כי הדו"חות שצורפו אינם משקפים את שעות עבודת המשיב בפועל וכי במקום בו מופיעות כוכביות (*) בדו"חות - הדבר מלמד על פי הנטען על תיקון ידני (עמ' 2, ש' 24-25) ; ועת מעיון בדו"חות הנוכחות עולה, על פניו, כי בימים רבים מופיעות כוכביות ובימים אלה נרשם באופן אוטומטי, כי שעות העבודה היו מהשעה 08:00 עד 16:30 – ועת המשיב הגיש כאמור דו"חות נוכחות ידניים מטעמו, מצאתי, כי הובאה 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה כנגד המבקשת וראוי, כי טענות הצדדים תתבררנה לגופן במסגרת ההליך.
19. אשר לבקשה של ואצל – מעיון בכתבי הטענות ובמכלול החומר שבתיק עולה, לכאורה, כי העבודה בוצעה בחצריה של ואצל ולטענת המשיב, העסקתו בוצעה על ידי שתי המבקשות במשותף. במצב דברים זה ועת מעיון בתיק עולה, על פניו, כי המשיב הגיש דו"חות נוכחות ידניים וכן מסמך התחשבנות הנושא את הלוגו של ואצל, הרי שלא עולה בשלב מקדמי ולכאורי זה של ההליך, כי מדובר בתביעת סרק או בתביעה שהיא מופרכת מהיסוד ומשכך דין הבקשה בשלב זה – להיד חות.
סוף דבר
20. על יסוד כל האמור ומשהשכיל המשיב להביא 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו – מצאתי, כי דין הבקשות לחיובו בהפקדת ערובה להידחות.
21. הוצאות הבקשות תילקחנה בחשבון בסוף ההליך.

ניתנה היום, כ"ט טבת תש"פ, (26 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: מ.ואצל פרויקטים בע"מ
נתבע: מועתצם רוח
שופט :
עורכי דין: