ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע"י ב"כ עוה"ד צחי פיסטל נגד יואב יצחק :

לפני כבוד השופטת מירב קלמפנר נבון
התובעים
.1 האוניברסיטה הפתוחה - הלשכה המשפטית
.2 אלדד ברקוביץ ת.ז. XXXXXX520
ע"י ב"כ עוה"ד צחי פיסטל ואח'

נגד

הנתבע
יואב יצחק ת.ז. XXXXXX483
ע"י ב"כ עוה"ד יורם מושקט ואח'

פסק דין

לפני תביעה בגין לשון הרע.
התובעים טוענים כי בחיפוש לפי שם התובע 2 במנוע החיפוש Google מתקבל כתוצאה שלישית, קישור למסמך Word הנושא את הכותרת "השלמת טיעון". מסמך זה מכיל לטענת התובעים טענות שקריות אודות התובע 2 המייחסות לו פעולת הונאה ולתובעת 1 רווח מפעולת הונאה זו. לטענתם, הנתבע הוא אשר פרסם באתר האינטרנט שלו, www.news1.co.il (להלן: "האתר"), ללא כל הבהרה או הסתייגות את כתב הטענות המכונה "השלמת טיעון", אשר הוגש בידי מכללת אפיק השתלמויות אזורית (1997) בע"מ במסגרת הליך משפטי אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים.
לטענת התובעים, המסמך האמור פורסם באופן מטעה ושונה מיתר המסמכים הנוגעים לפרשה, ללא הצגה הולמת של תגובת התובעים ומבלי הפניה מתאימה לפסק הדין. לטענת התובעים, מסמך זה אינו בבחינת פרסום נכון והוגן של המתרחש בהליך המשפט והותרתו על כנו פוגעת בהם פגיעה קשה כמו גם מסבה להם נזק ממוני ולא ממוני. כך לטענתם, התמודד התובע 2 במכרז לניהול בית ספר תיכון בעיר לוד, אך הוא נאלץ להסיר את מועמדותו לאחר שמקבלי ההחלטות עיינו במסמך ברשת האינטרנט. כך אף באשר למכרז נוסף ברשת ויצו, בו התמודד התובע ונאלץ להסביר את הפרסום נושא התובענה במהלך בחינת מועמדותו.
התובעים טוענים כי הם פנו אל הנתבע בבקשה להסרת הפרסום הפוגע בשמם הטוב משום שהפרסום מזיק בעיקר לתובע 2 בעת חיפוש עבודה, שכן כל מעסיק פוטנציאלי קושר בינו לבין חשדות לשחיתות. אך הנתבע סירב לעשות כן.
התובעים טוענים כי הפרסום האמור, מהווה פרסום אסור בהתאם לחוק איסור לשון הרע והדברים האמורים בו ביזו או עלולים לבזות את התובעים, להשפילם או לעשותם מטרה לשנאת הבריות, לבוז או ללעג, בכוונה לפגוע ביושרם, באמון הציבור בהם ולפגוע במשלח ידם. לטענתם, הנתבע הוא המפרסם, מי שהחליט בפועל על הפרסום והאדם אשר הביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת ובכך גרם לפרסומו. לטענת התובעים, לא חלה כל הגנה על הפרסום מכוח החוק ואף לא הגנת ההליך השיפוטי, מאחר והפרסום נעשה בידי צד זר להליך השיפוטי. אף לא חלה ההגנה המאפשרת לפרסם דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר בהליך השיפוטי. הפרסום כאן, לטענת התובעים, אינו נכון והוגן ואף אינו מציג את מהלך הדיון בכלליותו בצורה אמינה שלמה ומדויקת.
התובעים טוענים כי בשל הפרסום נגרמו להם נזקים ולפיכך עותרים לחייב את הנתבע להסיר את הפרסום מרשת האינטרנט, לחייב את הנתבע לפצות כל אחד מהתובעים בפיצוי על סך 100,000 ₪ ולהורות לנתבע לפרסם התנצלות בגין הפרסום מושא התביעה. עוד עותרים התובעים להתיר להם לפצל את סעדיהם, כך שעם התגבשות נזקיהם בעתיד יוכלו לתבעם מעם הנתבע. מכאן תביעת התובעים אשר לפני.
התובעים טוענים עוד כי ביום 6/2/11 פורסמה בידי הנתבע ומר עופר וולפסון כתבה באתר אחר אשר כותרתה הייתה "חשד לשחיתות במכרז של משרד התחבורה". אותה התביעה נמחקה לאור הסכמת הנתבע ומר וולפסון לשנות את כותרת הכתבה.
לטענת הנתבע, התובעים בחרו להגיש תביעה בגין אותו פרסום, זו הפעם השנייה ולכן חל השתק באשר לפרסום. לטענתו, פרסום מסמך "השלמת טיעון" הוא מותר ומוגן על פי דין מאחר והוגש לבית המשפט על פי דין. לטענתו, המדובר בפרסום כתב טענות – אשר פורסם באופן מלא – וככזה חוסה בגדר חסינות מוחלטת מפני תביעה. עוד לטענת הנתבע, הכתבה בשלמותה נכתבה כדבעי, באופן מקצועי, לרבות צירוף מסמכים נוספים רלבנטיים. הנתבע טוען כי ייתכן וכתב הטענות כולל מידע אשר הופרך, אך הוא כולל גם מידע אמתי ולפיו התובעים הטעו את ועדת המכרזים ולטענתו המדובר במידע חשוב לציבור שכן המדובר במכללה אקדמית ובתובע המבקש להרצות ולנהל באקדמיה. הנתבע טוען כי אינו יכול ואינו מוסמך לערוך את המסמך ולהוציא מתוכו טענות עובדתיות שהופרכו. משכך הותיר את המסמך במלואו. לטענת הנתבע, הוא אף הזמין את הנתבעים להציג כתבי בי- דין נוספים על מנת שיצורפו לפרסום אך התובעים סירבו ועמדו על דרישתם למחוק את המסמך, ולכן הנתבע הוסיף וטען כי מטרת התובעים היא למחוק מהאינטרנט מסמך הכולל דברי אמת, בגנותם.
לטענת הנתבע, טענות התובעים מופנות למנוע החיפוש Google ולא כלפיו משום שמנוע החיפוש שלה הוא אשר מציג את אותו מסמך כתוצאת חיפוש. לטענתו, אין לחייבו בפיצוי התובעים, אשר אמורים היו לפעול כנגד Google או לחלופין במסגרת ההליך בו הוגש המסמך נושא התובענה, על מנת למחוק ממנו את הקטעים המביישים אותם. משלא פעלו במסגרת ההליך בו הוגש המסמך, יש לזקוף לחובתם אשם תורם. בנוסף טוען הנתבע כי מדובר בזוטי דברים אשר לא היה מקום להגיש בגינם תביעה.
הנתבע טוען כי אין בסמכות בית המשפט לחייבו בפרסום התנצלות וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה על כלל טענותיה.
בכתב תשובתם, התובעים שבו על טענתם ולפיה אין מדובר בפרסום נכון והוגן של הליכים משפטיים ועתרו לקבלת תביעתם במלואה. לטענתם, הותרת הפרסום על כנו כאשר ברור לנתבע כי חלק מהאמור במסמך הופרך, פוגעת בתובעים. התובע 2 אכן למד באנגליה לתקופת זמן מסוימת, שלאחריה הושלמו לימודיו מרחוק.
לטענתם, אין כלל השתק בכל הנוגע לפרסום נושא תובענה זו שכן ההליך הקודם היה בגין פרסום שגוי ומשמיץ שונה – והעיקר היה כותרת הכתבה.
לטענתם, הפרסום נושא התובענה פתוח לכלל הציבור בעוד יתר המסמכים הנוגעים לעניין זה נעולים בפני הציבור ופתוחים אך ורק לבעלי מנוי לאתר של הנתבע. לטענת התובעים, גם חיפוש במנועי חיפוש נוספים, מניב את המסמך נושא התובענה. משכך חזרו התובעים ועתרו לקבלת תביעתם.

דיון:
יריבות בין הצדדים
הנתבע טוען להיעדר יריבות בינו ובין התובעים שכן טענותיהם מופנות נגד מנוע החיפוש גוגל. לטענתו, האתר שבבעלותו, דיווח על דחיית העתירה בבית המשפט המחוזי בירושלים, על מחיקת הערעור בבית המשפט העליון, ואף אפשר לתובעים לשלוח אליו מסמכים אחרים שהוגשו לבית המשפט, על מנת לפרסמם אך התובעים לא מסרו לידיו דבר. למעשה, טוען הנתבע כי ה"כתובת הנכונה" הוא מנוע החיפוש של Google אשר לנתבע אין כל שליטה אילו ביטויים ימשוך האלגוריתם של Google ולכן לטענתו, הוא גם אינו אחראי על תוצאות החיפוש.
התובעים טוענים כי האלגוריתם של גוגל כלל אינו רלבנטי לתביעה שכן הפרסום מצוי בשליטתו הבלעדית של הנתבע ואם הוא יסיר את הפרסום, כך יהיה. עוד טוענים התובעים, כי גם מנועי חיפוש אחרים מעלים את הכתבה מהאתר.
בענייננו, לא מצאתי מקום לקבלת טענות הנתבע באשר להעדר יריבות. הנתבע הוא אשר פרסם באתרו את המסמך. כפי שעלה מהעדויות, מנוע חיפוש Google אינו מפרסם בעצמו, אלא רק מאפשר גישה לאותו פרסום. כעולה מעדות התובע 2, אשר לא נסתרה, ברור כי הסרת המסמך מאתר הנתבע יסיר לחלוטין את התוצאה ממנוע החיפוש גוגל או מכל מנוע חיפוש אחר. ויודגש, התובעים נסמכים על תוצאות החיפוש ב-google , כמו גם במנועי חיפוש אחרים, משכך הנתבע, אשר העלה את המסמך נושא התובענה, הוא היריב המתאים ולא מנוע חיפוש זה או אחר. לכן יש איפוא לברר האם מדובר בפרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע והאם עומדות לנתבע ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע.

ההליכים הקודמים בין הצדדים
התובעים טענו כי בתביעה קודמת כנגד פרסום שונה שביצע הנתבע, נמחקה התביעה נוכח הסכמת הנתבע למחוק את הכותרת. מנגד, טוען הנתבע כי התביעה הקודמת אינה תביעה שונה והיא מקימה השתק.
התנאים לקיומו של השתק עילה הם זהות העילות בין שתי התובענות, דיון בתביעה לגופה והכרעה בה ומתן פסק דין סופי. התביעה הקודמת בעניינם של הצדדים נמחקה לבקשת התובעים, ללא מתן הכרעה לגופו של עניין בסוגיות אשר הרכיבו את התובענה. זאת נעשה, תוך הסכמה בין הצדדים לעניין שינוי הכותרת אשר נלוותה לכתבה נושא ההליך הקודם ולפיכך לא הוכרעה התביעה לגופה ולא ניתן פסק דין בעניינה.
התובע 2 העיד כי הסיבה העיקרית להגשת התביעה הקודמת הייתה הכותרת אשר העלתה חשד לפלילים נגדו, כמו גם צוין שמו במפורש. עניינה של תובענה זו הוא הכתבה עצמה ואשר נאמר בגוף הכתבה. הפסיקה הכירה בכך שלעיתים, ראוי לקרוא את הכותרת בנפרד מהכתבה מהטעם שלעיתים הקוראים נתקלים בכותרת, מבלי לקרוא את יתר הכתבה. (ראה בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, נה(5) 865). משכך עסקינן בעילות שונות – התובענה האחת עסקה בכותרת ואילו האחרת עוסקת בנאמר בכתבה עצמה ו אין מקום לקבל טענותיו של הנתבע בכל הנוגע לקיומו של השתק.

האם מדובר בלשון הרע (כהגדרת סעיף 1 לחוק) ?
חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו (ס. 1 לחוק איסור לשון הרע).
הפסיקה קבעה כי המבחן בעניין זה אובייקטיבי, דהיינו משמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן, הן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ופירושן אינו תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון פ"ד נו(2) 607).
על פי המבחן האמור נבדקת מידת ההשפעה שיש לפרסום על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ראה בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ. בלה אלמוג פ"ד מו(5) 555). נקבע עוד כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (ראה בספרו של המלומד אורי שנהר "דיני לשון הרע" התשנ"ז 1977 ע"מ 121 ובע"א 89/04 דר' יולי נודלמן נ. נתן שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08)).
אם כן, יש לבחון באשר למסמך אשר העלה הנתבע באתר החדשות שלו, באם אכן מדובר בלשון הרע בהתאם לקריטריונים האמורים בס. 1 לחוק. במסמך נושא התביעה, הקרוי "השלמת טיעון", המדובר בכתב בי-דין אשר הוגש בידי מכללת אפיק במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי בירושלים ובו מתואר כיצד התובע 2 שילם כסף לאוניברסיטת "אנגליה פוליטכניק" ויצא בקיץ לשהייה של שלושה שבועות באנגליה מתוכם שהה, שבועיים באוניברסיטה וחזר עם "תואר ראשון". אותו מסמך מעלה תהיה כיצד על בסיס לימודים של שבועיים הוענק לתובע 2 תואר ראשון. התובע אף טען כי בשתי הזדמנויות שונות, נדרש לתת הסברים אודות האמור במסמך "השלמת הטיעון" ולטענתו, סיכל האמור במסמך את זכייתו במכרז לניהול בית ספר תיכון בלוד וכן מכרז נוסף ברשת ויצו. התובע 2, שימש אותה העת, נציג מטעמה של התובעת 1.
בחינת האמור באופן אובייקטיבי מעלה כי מי אשר נטען כנגדו כי "קנה" בכסף את התואר הראשון האקדמאי שלו וכי לימודיו במסגרת אותו התואר ארכו שבועיים בלבד, עלול להוות מועמד בלתי רצוי למשרת חינוך וניהול. הדבר עלול להביא לתוצאה שבה נפגעת משרתו של התובע 2, או חלה פגיעה במשלח ידו או במקצועו. הדבר אף עשוי לפגום במידת הרצינות אשר מייחסים לתובעת 1 – מעסיקתו של התובע 2, באשר היא מעסיקה את מי אשר לכאורה התואר האקדמי שברשותו, הושג תוך שבועיים לימודים ובאמצעות תשלום כספי. דיי בכך שהדבר עלול היה להביא לתוצאה כאמור אף מבלי להידרש, בשלב זה, לשאלה האם סוכלה זכייתו של התובע 2 במכרז בשל הפרסום כטענתו.
הנה כי כן, מהווה תוכן המסמך ובו המידע על התובע 2, "לשון הרע" בהתאם להוראותיו של ס. 1 לחוק איסור לשון הרע.

האם מדובר בפרסום כהגדרת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע?
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום יכול להיות באמצעים שונים, בהם יכול הפרסום להיות בעל פה או בכתב או בדפוס, וכן קובע הסעיף כי רואים כפרסום לשון הרע, בין אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, ובין אם הייתה בכתב והכתב היה עשוי לפי הנסיבות להגיע לאדם אחר זולת הנפגע.
בעניינו פרסם הנתבע את מסמך "השלמת הטיעון" באתר החדשות שלו בצורה גלויה לכל מי אשר מבקש לעיין בו. אומנם, האתר אינו פתוח לכל, אלא למינויים, אך בין אם ההתייחסות היא לחלקים הפתוחים לכל ובין אם ההתייחסות היא לתוכן באתר, הרי שמדובר בפרסום. אין ספק איפוא כי העלאת המסמך נושא התובענה לאתר הנתבע, יועד להגיע לציבור הרחב ואכן הגיע אל הציבור הרחב ואף אל הנפגעים – התובע 2 והתובעת 1.
הנה כי כן, מהווה העלאת המסמך נושא התובענה לאתר החדשות של הנתבע, פרסום כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.

האם הפרסום מותר מכוח הוראות ס. 13 לחוק איסור לשון הרע?
הנתבע טען כי סעיפים 13(5) ו- 13(7) לחוק איסור לשון הרע חלים ולכן קיימת לו הגנה מוחלטת ויש לדחות את התביעה.
ס. סעיף 13(5) עוסק ב"פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". כשלעצמו, הסעיף אינו רלבנטי להגנת הנתבע, אשר אינו נמנה עם אותם אנשים המנויים בס. 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
יחד עם זאת, ס. 13(7) לחוק איסור לשון הרע מוסיף וקובע כי "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21", מוגן ואינו נחשב כלשון הרע.
לטענת הנתבע, מדובר בפרסום מלא, נכון והוגן של כתב השלמת הטיעון, המהווה כתב טענות שפורסם תוך כדי דיון. כתב הטענות הובא במלואו, כמות שהוא ללא עריכת שינויים בידי הנתבע. מנגד, טוענים התובעים כי אין המדובר בפרסום מלא ונכון שעה שהאתר חסום לכולי עלמא ופתוח למנויים בלבד, ולכן לא ניתן לראות את מלוא הפרסום (מסמכים נוספים מאותו הליך) הנוגע למסמך "השלמת הטיעון" אלא רק את התוכן המופיע במנוע החיפוש Google.
אם כן, מסמך "השלמת הטיעון" מהווה חזרה על פרסום שנעשה תוך כדי דיון. מדובר במסמך אשר הוגש על ידי אחד הצדדים ונמצא בתיק בית המשפט הממוחשב, פתוח וגלוי לעיני כל. הנתבע פרסם באתר החדשות שלו כתבה, המכילה, בין היתר כתב טענות של צד בהליך משפטי. כאמור, כתב הטענות הובא באופן מלא, ללא שנערך בו כל שינוי.
תוכן הכתבה בשלמותה באתר, מהווה פרסום נכון והוגן של ההליך, אשר סוקר את האירועים, כפי שהתרחשו, לרבות הצגת כתב התביעה, פסק הדין הסופי שניתן בהליך, ואף תוצאות הערעור על פסק הדין, אשר נמחק לאחר המלצת בית המשפט שלערעור. התובעים אינם חולקים על כך כי באתר הנתבע, פרסם הנתבע פרסום מלא נכון והוגן. התובע 2 אישר זאת בעדותו אך טען כי מאחר והחיפוש ב- Google, מניב רק את המסמך "השלמת הטיעון" שכן תוכן האתר בשלמותו, על כלל המסמכים הנוספים המצויים בו והנלווים לכתבה שהכין הנתבע, חסום לכל ופתוח למנויים בלבד, לכן המסמך – המוכתר "השלמת טיעון" לבדו מהווה פרסום שאינו נכון ואינו הוגן.
טענה זו אין בידי לקבל. לטעמי, על אף שהאתר חסום ופתוח למנויים בלבד, בנסיבות דנן גם הפרטים המוצגים במנוע החיפוש גוגל חוסים תחת ההגנה שבסעיף 13(7) לחוק: המדובר במסמך Word, אשר מהווה "השלמת טיעון" בהליך אשר הוגש, היינו כתב בי-דין. התובע לא שינה במאומה את תוכנו. מהות המסמך – כתב טענות בהליך משפטי – ברורה לכל קורא כבר מכותרת המסמך, אשר נותרה ללא כל שינוי, כך שכל קורא סביר המעיין במסמך יכול בנקל להעריך את מהימנות הפרסום בהתאם לחובה המוטלת על המפרסם (ר' א' שנהר דיני לשון הרע, בעמ' 205 (התשנ"ז).
הפסיקה אינה דורשת כי הפרסום הקודם או המקורי יהיה נכון והוגן, אך הדרישה היא כי הפרסום החוזר יהא נכון והוגן על מנת לחסות בכנפי ההגנה בחוק איסור לשון הרע (ראה בע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב797). בענייננו, הפרסום החוזר - של הכתבה ושל מסמך השלמת הטיעון – הוא נכון והוגן שכן כתב הטענות מובא כמו שהוא במצורף למסמכים אחרים ולפסיקת בית המשפט אשר מקבלת חלק מהטענות שבו ואחרות דוחה. על כך, מפרט הנתבע בכתבה אליה מצורף המסמך בדבר "השלמת טיעון". אם סברו התובעים כי בכתב הטענות המקורי יש תוכן פוגע, מעליב, מבזה וכיו"ב קיימת להם האפשרות לפעול במסגרת ניהול התביעה נושא אותו כתב טענות. אך תוכנו של המסמך אינו עומד כעת לדיון כי אם הדיווח על המסמך והשאלה אם הדיווח היה כן והוגן או שהיווה לשון הרע.
כעולה מעדותו של הנתבע, המסמך נושא התביעה, נלקח מפרסום במערכת נט המשפט כיוון שההליך אינו חסוי, כך שממילא המסמך פתוח לציבור, בשים לב לעקרון פומביות הדיון. צירוף המסמך לכתבה המפרטת את ההליך המשפטי, מצורף לכתבי טענות נוספים, מהווה דיווח על התנהלות ההליך המשפטי, דיווח נכון והוגן שכן המסמך הובא כלשונו ללא שינויים כלשהם מידי הנתבע.
זאת ועוד, הנתבע הציע לתובעים כי יעבירו אליו מסמכים רלבנטיים נוספים אשר ברצונם כי יוצגו לקוראים בכל הנוגע לכתבה באתר החדשות שלו, בצוותא עם המסמך "השלמת טיעון". כך, ככל שיש להם הסתייגות מן האמור במסמך "השלמת טיעון" , זאת תמצא ביטוי במסמכים הנוספים אותם ימציאו מתוך תיק בית המשפט או אחרים. אולם, התובעים, מסיבות אשר אינן ברורות, לא מסרו לידיו מסמכים כלשהם, אלא עמדו על עמדתם – למחוק את המסמך הספציפי נושא התובענה הקרוי "השלמת טיעון".
התובעים טענו לפגיעה בשמם הטוב. זכות הפרט לשמור על שמו הטוב אינו ערך עליון ואף אינו ערך מכריע. יש לשקול את זכות הפרט כנגד אינטרסים וערכים נוספים, בהם פומביות הדיון, זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי. ס. 13(7) מהווה איזון בין הערכים המתנגשים – עליו נתן המחוקק את הדעת וקבע כי באם עומד הפרסום בקריטריונים אלו, הרי שהפרסום הוא פרסום מותר. כך גם בענייננו.
מן האמור לעיל עולה כי הפרסום חוסה תחת ההגנה שבס. 13(7) לחוק איסור לשון הרע. הנתבע פרסם כתב טענות, אשר כשלעצמו, חוסה תחת ההגנה שבסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, באופן נכון והוגן, בין אם מדובר בכתב הטענות בלבד ובין אם מדובר בתוכן האתר המגולל את ההליך במלואו, לרבות תוצאותיו. התובעים לעומת זאת, נמנעו מלמסור מסמכים אשר יתרמו להצגת תמונה רחבה, כדי שלא יוצאו הדברים מהקשרם כפי שנטען, מבלי שניתן לכך כל הסבר. עמידתם הדווקנית של התובעים על מחיקת מסמך אחד מתוך כלל מסמכי בית המשפט אשר פורסמו במצורף לכתבה, מעלה ספק בעמידת התובעים מאחורי טענותיהם בדבר פגיעה מלשון הרע.

הסעדים הנדרשים בתובענה:
משקבעתי כי הדברים אשר פורסמו חוסים תחת ההגנה שבסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, מתייתר הדיון בסעדים להם עתרו התובעים. בבחינת למעלה מן הצורך, יוער כי לא הוכח הנזק אשר נגרם לטענת התובעים, לתובעים ומזכה אותם בפיצוי. התובע 2 טען בעניין המכרז הראשון, כי לאחר גילוי אותו כתב טענות באינטרנט, פסלו הנוגעים בדבר את מועמדותו בשל האמור בפרסום. התובע לא תמך טענה זו בראיות ולפיהן דווקא בשל אותו עיון במסמך "השלמת טיעון" נפסלה מועמדותו לתפקיד. לא הובא ולו עד אחד אשר יאשר את הנטען בידי התובע 2. שנית ועיקר, התובע בעצמו העיד כי הטרוניה עליו מטעמה של הועדה במכרז הייתה כי לא דיווח אמת במכרז ואף הדגישו בפניו כי לא הצהיר על אודות ההליך אשר התנהל בכל הנוגע ללימודיו באנגליה ולתואר אשר קיבל. התובע העיד כי נאמר לו שבשל העדר הדיווח לא סומכים על שיקול דעתו. במילים אחרות, התובע הודה כי הלכה למעשה, הסיבה אינה עצם הפרסום ע"י הנתבע אלא הסתרה של התובע בעצמו את הדברים הללו.
אף לא הוכחו טענות התובע בכל הנוגע למכרז השני. התובע טען כי מקבלי ההחלטות כלל לא ראו את הפרסום נושא התובענה, אך הוא עצמו סיפר על כך וזה "הפך להיות שיח". מובן כי מדברים אלו וודאי שאין להלין על הפרסום כסיבה אשר בגינה נגרמו לתובע נזקים, כי אם על התנהלות התובע עצמו אשר גררה אחריה דיון משפטי בעניינו.
באשר לתובעת 1 , כלל לא הוכח דבר בכל הנוגע לנזק אשר נגרם לה ואף אם תאמר כי ניתן לפצות את התובעים בהעדר הוכחת נזק בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, הרי שלאור הקביעה כי הפרסום חוסה בהגנת דיווח כן והוגן מהליך משפטי, יש לדחות את תביעת התובעים לתשלום נזק שכאמור לא הוכח.
התובעים עתרו לסעד במסגרתו יורה בית המשפט על פרסום התנצלות מטעמו של הנתבע. חוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט להורות על פרסום הכחשה ברם הפסיקה חלוקה באשר לסמכות בית המשפט למתן צו עשה המורה על פרסום התנצלות (ראה ת.א. 13043-02-10 יהושוע נ. ויספיש הקובע כי אין סמכות לבית המשפט להורות על פרסום התנצלות לעומת ע"א 13661-10-12 באדר נ. בנימין (ניתן ביום 27/12/13) הקובע כי לבית המשפט הסמכות להורות על מתן התנצלות אף אם לא התבקש לעשות כן). כך או אחרת איני נדרשת להכרעה בעניין זה אל נוכח קביעתי כי לנתבע עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 13(7) לחוק אישור לשון הרע.
סוף דבר,
התביעה נדחית על כלל רבדיה.
התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בסך 4000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,500 ₪. הסכומים יישאו בהפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' שבט תש"פ, 27 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ע"י ב"כ עוה"ד צחי פיסטל
נתבע: יואב יצחק
שופט :
עורכי דין: