ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ועדה מקומית לתכנון ובנייה רמת גן נגד מימי ינאי :

בפני כבוד ה שופט עמית מרדכי בן-חיים

מאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה רמת גן

נגד

נאשמים
מימי ינאי

החלטה

בעניין:
הוועדה המקומית לתכנון ובניה ברמת גן
המאשימה

נ ג ד

מימי ינאי ואח'

הנאשמים

החלטה

מסגרת הדיון
כנגד כל אחד מן הנאשמים תלוי ועומד כתב אישום המייחס לו עבירה של אי קיום צו שיפוטי בנגוד לסעיף 246 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון). האישומים האמורים הינם בזיקה לעבירות המקור בהן הורשעו הנאשמים על פי הודאותיהם, דהיינו עבירות של שימוש חורג ללא היתר כדין (להלן: עבירות המקור) וזאת בשל העובדה שהסבו אולמות תעשייה שבבעלותם הנמצאים במתחם הבורסה ליהלומים ברמת גן (להלן: המתחם), ליחידות מגורים.

במהלך דיון ביום 27.5.19 טען ב"כ הנאשמים כי מרשיו טוענים להגנה מן הצדק אשר בטבורה טענה לפיה אין בנמצא אפשרות פיזית ו/או חוקית לקבל בבניין כלשהוא מבין הבניינים בהם נמצאים יחידות הנאשמים, היתר וזאת בנגוד להוראות תוכנית ר"ג 3/ב/340 (להלן: התב"ע) שאושרה למתן תוקף, המאפשרת שימוש למגורים במתחם האמור.

לאור טענה זו ובהינתן המספר הרב של התיקים לגביהן היא נטענה, הגיעו בעלי הדין לידי הסדר דיוני בגדרו הנאשמים יציגו חוות דעת של יועץ לכיבוי אש המאשרת טענתם לפיה אין היתכנות כלשהיא לקבלת אישור כיבוי אש ביחידות הנאשמים, ובצוותא חדא, יטענו את טענותיהם לעניין הגנה מן הצדק והכל בתוך 60 יום ו ממועד אישור ההסדר בעוד שב"כ המאשימה תגיב על הנטען בתוך 45 יום ו"תשקול" הגשת חוות דעת מטעמה.

ההסדר הדיוני אושר על ידי בו ביום דהיינו ביום 27.5.19 ובעלי הדין הגישו את סיכומיהם.

עיקר טענות הנאשמים
הנאשמים טוענים כי במסגרת הליכים קודמים שנוהלו בהקשר לתב"ע האמורה ובכללם הליכים בהם היו הנאשמים בעלי דין הצהירו פרקליטים מ טעם המאשימה באופן מפורש או כמשתמע כי ניתן לקבל אישור רשויות כיבוי אש (להלן: אישור כיבוי אש) ומשכך מתקיימת תשתית עובדתית בסיסית לטענת ההסתמכות של הנאשמים על "הבטחה שלטונית" שהסתברה להיות בבחינת מצג שווא .

הנאשמים טוענים כי חוות דעת המומחה מטעמם מלמדת על העדר תוחלת כלשהיא לקבלת אישור כיבוי אש וכי היעדר תגובה עניינית לסתירת חוות דעת המומחה מטעמם עולה כדי "הודאה רועמת" בדיעבד לנכונות טענותיהם של הנאשמים .

להלן נטען כי במסגרת גזרי הדין שניתנו בעבירות המקור ניתנו למבקשים אורכות לצורך קבלת ההיתרים הדרושים וכן הוכרה זכותם של הנאשמים לעתור להארכת מועדי הביצוע של צווי ההריסה וכי בדיעבד מסתבר כי המאשימה הטענתה ביודעין את פרקליטי הנאשמים.

הנאשמים מוסיפים וטוענים כי גם לאחר השגת ההסדר הדיוני הם פעלו ללא לאות לשכנע את רשויות העיריה למצוא פתרון למצב שנוצר אך אוזני רשויות העיר נותרו אטומות.

הנאשמים טוענים כי בנסיבות העניין ניתן להעלות על המשיבה כי נציג יה ידעו כי לא ניתן לקבל "בשום פנים ואופן" אישור כיבוי אש.

בהערכתו אל נכון את טענותיה הצפויות של המאשימה, טען ב"כ הנאשמים כי לא ניתן להעלות נגד הנאשמים את הטענה לפיה הם מושתקים מלטעון להגנה מן הצדק עתה, שכן נמנעו מלהעלותה במסגרת הדיונים בעבירות המקור, ב"כ הנאשמים טען כי מרשיו התפתו ליתן ידם להצעת הסדר הטיעון וקיבלו אורכה להסדרת ההיתר ורק מאוחר יותר הסתבר להם כי "התביעה לא ידעה כי אין אפשרות חוקית בשום פנים ואופן לקבל אישור כיבוי אש".

בהסתמך על המפורט לעיל, טענו הנאשמים כי יש לראות בהגשת כתבי האישום נגדם, "התנהלות שערורייתית" שאינה מתיישבת עם חובת הנאמנות ותום הלב בהן מחוייבות רשויות האכיפה.

הנאשמים מוסיפים וטוענים כי הם רשאים להביא ראיות בדבר "אכיפה מפלה" שכן לגירסתם עשרות בעלי יחידות אחרות במתחם הבורסה קיבלו היתרים לשימוש חריג ללא אישור כיבוי אש.

עיקר טענות המאשימה

התב"ע שאושרה ביום 14.9.09 הוסיפה שימושים מותרים לבניינים במתחם הבורסה ובכללם מעונות סטודנטים ומלונאות, התב"ע הינה בבחינת "דין"
ומכוחה ניתן להוציא ניתן היתרים לפעול על פיה.

הנאשמים הורשעו בעבירות המקור על פי הודאתם ובית המשפט ציווה עליהם להפסיק את השימוש החורג ולהשיב את המצב ביחידות למצבם על פי ההיתר במועדים שנקבעו אך הנאשמים הפרו את הצווים השיפוטיים שהוטלו עליהם ומשכך הוגשו נגדם כתבי האישום בגין הפרת צו שיפוטי.

המאשימה טוענת כי בין השנים 2010-2015 הגישו הנאשמים בקשות להיתרים לשימוש מגורים וכי הוועדה המקומית התנתה מתן היתרים בהתאם לסמכות הנתונה לה מכוח סעיף 16 לתקנות התכנון והבניה (בקשר להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל-1970 בקבלת אישור כיבוי אש.

להלן נטען כי אין בידי הנאשמים היתר כדין ואף לא חל כל שינוי בנסיבות באופן שיש בו כדי להצדיק את הפרת צווי בית המשפט על ידי הנאשמים.

בהתייחס לטענת הנאשמים להגנה מן הצדק, טענה המאשימה כי בפסק הדין בפרשת בורוביץ (ע"פ4855/02מדינת ישראל נ' בורוביץ){פורסם בנבו}, הובהר הרציונל העומד ביסוד הגנה מן הצדק והותוו המבחנים לקבלתו, וביסודם הוכחת קיומו של פגם בהתנהלות הרשות. לעניין יישום המבחנים האמורים טענה המאשימה כי הנאשמים לא הצביעו על קיום פגם שכן בנגוד לטענתם, לא הוכח ולא נקבע כי הדרישות למתן אישור כיבוי אש- אינן ניתנות למימוש ויישום כלל ועיקר.

המאשימה מוסיפה וטוענת כי בפסק הדין שניתן בעת"מ (ת"א) 555-11-16 יצחק כהן ו-21 אחרים נ' ראש העיר רמת גן ואח' (להלן: העתירה המנהלית) נקבע במפורש כי הועדה המקומית מוסמכת להתנות מתן היתר בקבלת אישור רשות הכבאות וכי על הוועדה חובה לוודא כי לא נשקפת סכנה למשתמשי הבניין גם כתנאי למתן הקלה או הרשאה.

בהתייחסה להלכה שנפסקה בפרשת וורדי (רע"פ 4238/16 נ.מ.י. {פורסם בנבו} (להלן: פרשת ורדי) טענה המאשימה כי הגם שבאותה פרשה ניכרת הרחבה לתחולת הגנה מן הצדק בעילה של אכיפה בררנית הנובעת מרשלנות במעשה או מחדל – אין בהלכה האמורה כדי להצביע על פגם כלשהוא בפעולות האכיפה של המאשימה .

בהתייחסה לחו"ד מומחה הנאשמים, טענה המאשימה כי מעיון בה עולה כי מחד גיסא המומחה עצמו מנה ופירט שתי אפשרויות לקבלת אישור כיבוי אש, ומאידך, שבמסגרת מסקנותיו הסופיות מציין המומחה כי "לא ניתן יהיה לקבל היתר או אישור אכלוס לאור הדין הקיים והראות כיבוי אש".

המאשימה טוענת אפוא כי התב"ע ניתנת ליישום ולביצוע וכי הנאשמים לא פעלו בשקידה יתרה על מנת לעמוד בדרישותיה. המאשימה עתרה לדחות על הסף את טענת הנאשמים.

ג) תשובה לתגובת המאשימה
ביום 15.12.19 עתר ב"כ הנאשמים בבקשה לאפשר לו להשיב על תגובת המאשימה (להלן: בקשת התשובה). בנמקו את הבקשה האמורה מיקד ב"כ הנאשמים את עיקר טענת מרשיו לשאלה "האם תכנית המתאר (התב"ע מ.ב.ח.) ניתנת בכלל לביצוע או שהיא " פיל לבן" במלוא המשמעות הנראה של הדימוי"..(סעיף 1 לבקשה).
בסעיף 4 לבקשה חזר ב"כ הנאשמים על מסקנתו הסופית של המומחה מטעמם ולפיה: " אף לא אחד מן הבניינים המצויים במתחם הבורסה שנבנו על פי היתר בניה למטרות תעשיה ומסחר ואשר תכנית ר"ג 3/ב'/340 חלה עליהם לא ניתן יהיה לאשר היתר ו/או אכלוס למטרת מגורים וזאת לאור הדין הקיים והוראות בטיחות אש שבתוקף מאז 2002 ועד ליום מתן חו"ד".

דיון והכרעה
קודם שאתמקד בליבת המחלוקת, אתייחס למספר רציונליים שנקבעו במסגרת העתירה המנהלית אשר בהעדר ערעור עליה – הפכו לחלוטים בהקשר הרחב של בחינת הטענות על רקע התב"ע הספציפית כדלקמן:
במסגרת העתירה המנהלית נקבע כי הגם שהעירייה עודדה שינוי יעוד אולמות תעשייה למגורים – לא הונחה על ידי העותרים (שם) קיומה של הבטחה שלטונית הפוטרת אותם מקבלת היתר לשימוש חורג או עמידה בתנאי קבלת ההיתר, כדוגמא תנאי כיבוי אש (פסקה 5 בעמ' 7 לפסק הדין).

בפסק הדין בעתירה המנהלית נקבע (בעקבות ניתוח פרשני ממושך) כי אין לפטור את העותרים מקבלת היתר לשימוש חורג (עמ' 10-13) וכן נקבע כי הועדה המקומית מוסמכת להתנות מתן היתר (ובכלל זה היתר לשימוש חורג) בקבלת אישור רשות הכבאות (עמ' 14) המסקנה המיצרפית המתבקשת מן האמור עד כאן הינה איפוא כי אין בעצם קיומה של אפשרות על פי התב"ע להסב באופן חלקי שימושי תעשיה למגורים כדי לנכס בידי הנאשמים זכות אוטומטית לקבל ת היתר.

ניתן להבין כי מהותה של תכנית בנין עיר (ובכלל זה התב"ע נשוא ההליך דכאן) היא ליצור וודאות תכנונית בדרך של קביעת שימושים מותרים (השוו: עע"מ 1446/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה מרכז נ' השתתפויות בנכסים לישראל בע"מ נ' השתתפויות בנכסים לישראל והאסמכתאות שם {פורסם נבו}, אך אין בעצם קביעת השימושים המותרים כדי לקבוע מניה וביה מתן היתר לשימוש חורג ללא מילוי תנאים מקדימים שעניינים בבטיחות התושבים בצמצום מטרדים ואף לצורך הגנה על ערכי יסוד (ראו הפסיקה בענין ירושלמי (עת"מ 8707-07-15 הועדה המקומית לתכנון ובניה ברמת גן נ' ירושלמי ואח') {פורסם בנבו ועניינה גם בתב"ע}.
ניתן איפוא לסכם ולומר באופן עקרוני כי קיומה של תב"ע היא בבחינת תנאי מוקדם להגשת בקשות למתן היתרים, אך אין בקיומה משום התחייבות ליתן היתר ים.

בעוד שבתחילת הדרך ביקשו הנאשמים לנמק את טענתם להגנה מן הצדק בשלל הקשרים ובכללם הסתמכות על הבטחה שלטונית שהסתברה להיות מצג שווא, וכן בטענת הפליה, ניכר כי בסופו של יום ליבת טענתם ממוקדת במה שמוגדר על ידם כחוסר היתכנות "סופני" לעמוד בדרישות לקבלת אישור כיבוי אש.

קודם שאתמקד בסוגיה זו אתייחס בקצרה לטענות ההפליה שהועלתה על ידי הנאשמים בין היתר בפסקאות 3.1 ו-19 לסיכומיהם.

ייאמר מיד כי הנאשמים לא הביאו תשתית עובדתית כלשהיא לטענת ההפליה ניסיונם המרומז להסתמך על פסיקת בית משפט זה בתיק 34207-8-14 הינה מוטעית מיסודה, שכן העובדות והנסיבות באותה פרשה היו שונות לחלוטין וביסוד קבלת טענת הנאשם שם להגנה מן הצדק עמדו ראיות חד משמעיות בכתב ובעל פה שהניבו ממצא בדבר מצג דברים ישיר ורציף בכתב ובעל פה שהופנה כלפי הנאשם שם בדבר זכותו להסב יחידה מסחרית למגורים.

הנאשמים נסמכו על חוות דעת המומחה מטעמם כמסד נתונים חד משמעי השולל מניה וביה כל התכנות לקבלת אישור כבאות.

המאשימה בסיכומיה הצביעה על מה שהגדירה ככפל לשון באותה חוות דעת הנוטל ממנה ערך ראייתי כלשהוא.

חזרתי ועיינתי בחוות דעת המומחה ומצאתי כי לצידה של המסקנה הסופית (שצוטטה לעיל) והשוללת כל אפשרות לקבל אישור כבאות, התייחס המומחה בגוף חוות הדעת לאפשרות בדבר "אישור נושא ההסבה למגורים ולקבל אישור כיבוי אש להסבה זו"; ומונה שתי אפשרויות. האחת לפיה "כל המבנה יכוסה במערכת מתזים ... שאז ניתן לעבור דרך חלק הבניין שאינו משמש למגורים".. והשנייה : "דרך מוצא תופרד על ידי אלמנטים בעלי עמידות אש למשך שעה אחת לפחות ודלתות לשימוש אחר יהיו דלתות אש (למגורים)".

לא נעלמה מעיני העובדה כי המומחה העריך כבלתי ישימה את "האפשרות הראשונה" בטענה שקיימים במבנה חללים שלא בבעלות בעל האולם הספציפי המעונין בשינוי יעוד ו"כניסתם נמנעת על ידי בעל הנכס הנוסף". את "האפשרות השנייה" ביטל המומחה בטענה ש"לא ניתן לבנות במבנה חדר מדרגות מוגן".

ב"כ הנאשמים אשר היה מודע לעצם קיום האפשרויות לקבלת היתר שמנה המומחה, ביקש ללבות את הספקות שהעלה המומחה באשר להתכנות "האפשרות הראשונה", בטענה של ריבוי הליכים, השקעת כספים במיליוני שקלים וכיוצ"ב (כמפורט בפסקה 3 לבקשת התשובה).

הגעתי למסקנה כי בשללו את שתי החלופות שמנה – חרג המומחה לתחום שאינו בגדר מומחיותו, שכן המומחה אינו בעל כישורים להעריך את ההתכנות להגיע להסכמות באשר לכיסוי הבנין כולו במערכת מתזים , ואין בידו לקבוע אם ניתן לבנות במבנה חדר מדרגות מוגן.

אני קובע איפואכי אין בחוות דעת המומחה מטעם הנאשמים, על פי לשונה כדי לבסס את טענתם הנאשמים בדבר חוסר התכנות האינהרנטי לקבלת אישור כיבוי אש.

בצומת זו של הדברים אציין כי ניתן היה לצפות כי המאשימה תציג חוות דעת מטעמה, כזו אשר תתמודד עם הממצאים והמסקנות שנכללו בחוות דעת מומחה הנאשמים. יש להצר על כך שהמאשימה נמנעה מכך לפחות בשלב זה.

הגעתי לידי מסקנה כי בשלב זה של הדיון לא עלה בידי הנאשמים להוכיח במידת הודאות הדרושה התקיימותם של יסודות ההגנה מן הצדק וזאת בשל חוסר יכולת ם לבסס בשלב זה טענה בדבר פגם בהתנהלות רשויות האכיפה בין שביסודו בשרירות או הפלייה ובין שביסודו ברשלנות שבמעשה או במחדל בעצם העמדתם לדין בעבירה של אי קיום צו שיפוטי.

בצד קביעה זו אציין כי אין בעובדה שלא עלה בידי הנאשמים בשלב מקדמי זה להוכיח את טענתם באופן קולקטיבי כדי להשליך על סיכוייו של נאשם זה או אחר, במהלך הדיון בעניינו להציג תשתית עובדתית וערכית שיש בה כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק.

לעניין זה נפסק בפרשת ורדי :
"הגנה המרחיבה שנקבעה בהלכת בורוביץ מאפשרת לבית המשפט, לערוך את האיזון האמור ביחס לכל שלבי ההליך הפלילי – בטרם מעשה העבירה ועד לגזירת הדין ואין היא ממוקדת דווקא בשאלת מעשי הרשות ברק ההליך הפלילי או להגשת כתב האישום. משכך עקרון ההגנה מן הצדק איננו משמש עוד בגדר טענה מקדמית גרידא אלא הוא עשוי לבוא לידי ביטוי בכל שלב משלבי המשפט". (שם בפסקה 58 לפסק הדין).

מסיבה זו, אין בידי להיעתר לבקשת המאשימה בסיכומיה לדחות על הסף את טענות הנאשמים.
אני מורה איפוא, כי המזכירות תקבע מועד להוכחות בתיקים הנ"ל, החל מחופש אפריל 2020.

ניתנה היום, א' שבט תש"פ, 27 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ועדה מקומית לתכנון ובנייה רמת גן
נתבע: מימי ינאי
שופט :
עורכי דין: