ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה נגד בשם קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח :

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
התובע
הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה
ע"י ב"כ עו"ד כמיל גרייב

נ ג ד

הנתבעים
.1 רשות מקרקעי ישראל
בשם קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח
.2 פקיד הסדר המקרקעין - מחוז צפון
.3 לשכת רישום המקרקעין - נצרת
4. האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומשרד האוצר
נתבעים 1-4 ע"י ב"כ עו"ד יעל גנזר מפמ"צ
5. שמעון שלום סעדיה
ע"י ב"כ עוה"ד שי שלמה
6. ראש לזיז

פסק דין

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

חלקה 13063/24 (רישום ישן) הידועה כיום, לאחר הליכי הסדר כחלקה 14620/7, בשטח העיר צפת, היא העומדת במרכזה של המחלוקת נשוא התביעה דנן (להלן:-" החלקה").

ביום 7.6.1953 הוצאה ונחתמה תעודה לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים תש"י-1950 (להלן:-" ח נ"ן") ובה אושר כי שטח העיר צפת היה מוחזק ערב המועד 11.5.1948, ע"י כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל (נספח א' ל-נ/1).

ביום 15.7.12, פורסמה "הודעה מוקדמת בדבר התחלת הסדר זכויות במקרקעין" של העיר צפת (בכללן, החלקה דנן – נספח א1 לנ/2 ).
ביום 5.8.12 פורסמה "הודעת הסדר" לפי סעיף 9 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) התשכ"ט-1969, לגבי העיר צפת ובה נאמר כי הליך ההסדר יחל ביום 15.8.12 (נספח א/2 לנ/2) .

ביום 30.10.12 פורסמה "הודעה על התקדמות עבודת ההסדר" ובה הודע כי סקר המקרקעין לצורך ההסדר ייערך ביום 6.11.12 ואילך (נספח א/3 לנ/2) .

ביום 2.9.13 הוצאה תעודה לפי סעיפים 30 (ב) ו-19 לחנ"ן ובה אושר, כי החלקה הנ"ל הינה נכס נפקד המוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן:-"האנ"ן") וכן כי האנ"ן מאשר העברת הזכויות בחלקה נ"ל על שם רשות הפיתוח, במסגרת פעולות הסדר מקרקעין (נספח ב' ל-נ/1). תעודה זו הוגשה לפקיד ההסדר במסגרת תביעת רשות הפיתוח לבעלות על החלקה דנן.

ביום 25.2.14 פורסמה "מודעה על בירור תביעות" ע"י אגף הסדר המקרקעין, בין היתר לגבי הגוש בו מצויה החלקה דנן (נספח א4 לנ/2) .

ביום 20.2.14 פורסמה "הודעה בדבר הצגת לוחות התביעות לפי סעיף 34 (ג) לפקודת הסדר זכויות במקרקעין..." ובה נאמר כי בו ביום מוצגות לוחות התביעות, בין היתר בעיריית צפת (נספח א6 לנ/2) .

ביום 18.6.15 פורסמה "הודעה על קריאת לוח זכויות", אשר תיערך ביום 29.6.15 (נספח א5 לנ/2).

ביום 30.6.15 פורסמה "הודעה בדבר הצגת לוחות הזכויות לפי סעיף 57 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין..." ובה נאמר כי בו ביום מוצגות לוחות הזכויות למשך 30 יום, בין היתר בעיריית צפת ובלשכת פקיד ההסדר (נספח א7 לנ/2).

ביום 12.8.15 הוגשה ע"י "ועד נאמני הוואקף המוסלמי בצפת ובטבריה באמצעות מר ח'יר טברי...", מכתב "התנגדות להסדר ורישום מקרקעין בגוש 13063 חלקה 24", היא החלקה דנן (להלן:-"מכתב ההתנגדות") . במכתב הובעה "התנגדות לכל הסדר במקרקעין הנ"ל היות ומדובר בהקדשים מוסלמיים השייכים לוואקף המוסלמי". כן נאמר בו כי החלקה הנ"ל מוחזקת שנים רבות באופן בלתי חוקי ע"י פולש וכי הזכויות הקנייניות בה שייכות לוואקף הנ"ל (נספח ה' ל-נ/2).

ביום 12.10.15 נרשמה החלקה דנן במרשם המקרקעין , לאחר הליכי הסדר, על שם רשות הפיתוח (נספח ב/2' ל-נ/2).

ביום 24.3.16 הוגשה התובענה דנן, במסגרתה נתבקש סעד של תיקון לוח הזכויות באופן של רישום הבעלות על החלקה דנן על שם התובע ומחיקת הבעלות על שם רשות הפיתוח.

טענות התובע
התובע הוסמך ע"י בית הדין השרעי ביום 22.8.15, לדאוג לשימור קרקעות ומבנים השייכים לוואקף המוסלמי בערים צפת ועכו.

התובע הוא הבעלים ובעל זכויות הקניין האמיתי בחלקה הנ"ל, ואף היה רשום ככזה במשרדי מיסוי המקרקעין (במסמכי ה"גושון"), עד לביצוע ההסדר.

בשנת 2014 פנה הנתבע 5 (להלן:-"סעדיה") לתובע והציע לרכוש מן התובע זכויות חכירה בחלקה הנ"ל. סעדיה הכיר את החלקה עוד מימי נערותו , שאז התגורר סבו מר פריג'ה חכמון, מול החלקה ברחוב הפלמ"ח 48 בצפת ואף החזיק בה ועשה בה שימוש תקופה ניכרת בהסכמת התובע. לבסוף נחתם ביום 18.9.15 הסכם חכירה בין התובע לסעדיה.

בעת שנוהל המו"מ לא ניתן היה להנפיק נסח טאבו לאור הקפאת הרישום בשל הליכי ההסדר בחלקה. גם ניסיון לרשום הערת אזהרה בגין הסכם החכירה הנ"ל, על החלקה לא צלח מאותה סיבה.

במקביל לאותם ניסיונות הובא לידיעת התובע כי קיים חשש ממשי שהנתבעות פועלות לשינוי רישום הבעלות בחלקה אגב פעולת הסדר מקרקעין.

על כן ביום 22.8.15 נשלח מכתב ההתנגדות הנ"ל ללשכת הסדר המקרקעין. על אף האמור, התעלם פקיד ההסדר מן המכתב הנ"ל והמשיך בהליכי ההסדר.
ביום 27.9.15 שלח התובע מכתב התנגדות נוסף אליו צורפה החלטת המינוי של בית הדין השרעי. גם מכתב זה לא זכה לתגובה.

ביום 19.10.15 דווחה עסקת החכירה הנ"ל לרשויות המס.

החלקה היא מסוג הקדש ועל כן מטיבה וטבעה אינה יכולה להיות נכס נפקד. כמו כן , הקדש אינו אדם יחיד ועל כן אינו יכול לבוא בגדר "נפקד". על כן חנ"ן לא חל על החלקה דנן.

הואיל שהחלקה רשומה הייתה בבעלות התובע, הליך ההסדר בו ניטלה בעלותו מהחלקה ללא זכות טיעון ושימוע, מנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו ונעשה שלא כדין.

התנגדויות התובע להליך ההסדר בטרם פורסמו תוצאות ההסדר, לא זכו לכל דיון ועל כן מדובר בפעולה שלטונית בטלה (VOID) .

הליך ההסדר נתקיים על יסוד אישור נפקדות מיום 13.2.91 בו פורטו חלקות שונות אך לא פורטה בו חלקה 24 דנן. אישור הנפקדות לגבי החלקה דנן הוצא רק מאוחר יותר ביום 2.9.13.

תזכיר התביעה של רשות הפיתוח שהוגש ביום 12.9.13, הוגש ללא אזהרת החותם וללא אימות חתימתו כדין ועל כן הוא פעולה בטלה.

התנגדות התובע ללוח הזכויות הוגשה במועד החוקי. לחלופין, יש להאריך לתובע את המועד להגשת התנגדותו.

לחלופין, יש להורות על תיקון לוח הזכויות מכח הוראת סעיף 93 לפקודת ההסדר, שכן, הנתבעים 1-4 מחקו בכוונת מכוון את "הרישום ההיסטורי" שהיה על שם התובע למן שנת 1938, תוך ביצוע השיוני הנ"ל "במחשכים ובמחטף" מבלי ליידע את התובע.

לתובע נגרם נזק ראייתי מהליך ההסדר שכן, כל העדים לזכויות התובע הלכו לעולמם נכון למועד קיום הליכי ההסדר.
על האנ"ן חלה חובה לבצע רישום של הערת אזהרה אודות נפקדות והקניית הקרקע לאנ"ן, וזו לא בוצעה. כאשר האנ"ן אינו רושם הערה כאמור משך עשרות שנים יש בכך רשלנות שיכולה לגרום לתאונה משפטית.

לחלופי חילופין טען התובע, כי אף אם מדובר בנכס נפקד, שמורה לו הזכות לטעון לשחרור החלקה, הכל לפי הוראות סעיפי המשנה א-טו לסעיף 29 לחנ"נ, שכן האנ"ן חייב היה להעביר את הזכויות בחלקה לתובע, אך חטא בכך ובחר להעבירן לרשות הפיתוח. כמו כן האנ"ן לא שמר ולא ניהל נכון את המקרקעין השייכים לתובע.

הסעדים שנתבקשו ע"י התובע הם :
א. רישום הבעלות ע"ש התובע (וחכירה ע"ש סעדיה).
ב. לחלופין פיצוי במלא שווי הקרקע להיום.
ג. פיצול סעדים לצורך הגשת תביעת נזיקין כספית.

טענות נתבעות 1-4 (להלן:-"הנתבעות")
בכתב הגנתן טענו הנתבע ות כדלקמן.

התובע לא ערער על לוח הזכויות תוך המועד הקבוע בפקודת ההסדר (3 חודשים מיום הפרסום), ועל כן את תביעתו יש לבחון במסגרת סעיפים 93-97 לפקודת ההסדר. במסלול זה יש לבחון תחילה אם לתובע יש כלל זכויות בנכס נשוא המחלוקת ורק לאחר מכן לבחון אם ניתן לתקן את הטעות הנטענת.

טענות התובע לאי נפקדות התיישנו זה מכבר שכן מירוץ ההתיישנות החל עם הפיכת הנכס לנפקד בשנת 1948, ולמצער בשנת 1953, עת הוצאה תעודת נפקדות. מאז חלפו מעל 60 שנה.
על כן לתובע אין כל זכות בנכס שהרי זה הוקנה לאנ"ן.

לחלופין, התובע אינו מבסס אף אחת מן העילות המנויות בסעיפים 93-97 הנ"ל.

את הטענה כי חל סעיף 93 לפקודת ההסדר, יש לדחות שכן לא בוצעה שום מירמה.

הקמת התובע כעמותה ל"טיפול בנכסי הקדש", אינה מקנה לתובע סמכות משפטית לגבי נכס הקדש שהוקנה לאנ"ן.
הבעלים הרשום של חלקה 24, במועד ההקניה לאנ"ן, היה "מנהל הוואקף" ורישום זה מתייחס "ככל הנראה", ל"מאמור אלוואף אלעאם", הוא מנהל ההקדשות הכללי ולמעשה, המועצה המוסלמית העליונה שהיתה גוף נפקד, כאמור בבג"צ 282/61 אלסרוגי נ' משרד הדתות (1963).

העיר צפת כולה נכבשה וננטשה על ידי תושביה שהפכו למפקדים ביום 11/5/48 לפיכך, כל מקרקעי העיר לרבות החלקה דנן הפכו לנכסי נפקדים והוקנו לאנ"ן כדין. בעניין זה אף הוצאה תעודה לפי סעיף 30 (ג) לחנ"ן.

כמו כן, ביום 2/9/13 הוצאה תעודה לפי סעיף 30 (ב) ו- סעיף 19 לחנ"ן המאשרת כי החלקה דנן הינה נכס נפקד וכי הועברה על שם רשות הפיתוח במסגרת הליך ההסדר.

עיון בנסח הרישום ההיסטורי מעלה כי עובר להליך ההסדר לא היה כל רישום בספרי המקרקעין לגבי החלקה דנן והדבר סותר את טענת התובע להיותו רשום כבעלים במרשם המקרקעין.
פקיד ההסדר פרסם הודעות בדבר התחלת הסדר הזכויות (15/7/12), בדבר תחילת מועד ההסדר (15/8/12), בדבר התקדמות עבודת ההסדר (30/10/13), לרבות עריכת סקר מקרקעין, בדבר בירור התביעות (25/2/14), בדבר הודעה על קריאת לוח הזכויות (18/6/15), בדבר הצגת לוח תביעות לפי סעיף 34(ב) לפקודה (20/2/14), בדבר הצגת לוח זכויות לפי סעיף 57 לפקודה (30/6/15), וכן הקריא את לוח הזכויות ביום 29/6/15.

התובע לא הגיש כל תביעה בהליך ההסדר. רשות הפיתוח הייתה התובעת היחידה בהליך ההסדר. על כן, נרשמה החלקה כדין על שם רשות הפיתוח ביום 12/10/15.

החלקה נמצאת בניהול רשות הפיתוח מאז הקמת מנהל מקרקעי ישראל ועד היום, צורתה אינה רגולרית והיא כוללת מובלעות בתחומה המהוות יחידות רישום נפרדות. החלקה דנן כוללת בתוכה וברובה גן ציבורי וכן קיוסק שהוחכר לנתבע 6 ונכון למועד ניהול התביעה זכויות החכירה הסתיימו ופקעו. מאז ועד היום אין כל ראייה לכך שהווקף או מי מטעמו מחזיק בחלקה ואין אף עדות לקיומם של קברים מוסלמים במקום.
בס' 4 (א1) (1) לחנ"ן, נכס המהווה הקדש הבעלות בו תהיה מוקנית לאנ"ן שהיא חופשית מכל סייג, התנאה והגבלה אם בעל הנכס, או האדם שבידיו החזקה או זכות הניהול של הנכס, או הנהנה מההקדש היו נפקדים.

מינוי מנהל הקדש נוכח תחת מנהל הקדש נפקד אינו אפשרי ואינו משנה את מעמד הנכס כנכס מופקד ומוקנה (ראה בג"צ 332/52 יעקב חסונה נ' האנ"ן). כמו כן, משהוקנה הנכס לאנ"ן מאבד בית הדין השרעי כל סמכות לעסוק בו (ראה בג"צ 6452/96 האנ"ן נ' בית הדין השרעי) (2001)) וכן בג"צ 52/06 חב' אלאקסא לפיתוח ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' SIMON WIESENTHAL CENTER CORP).

חלקי הנפקד בחלקה דנן הוקנו לאנ"ן כחוק והוא מכר אותם על פי הוראות החוק בתום לב לרשות הפיתוח בהתאם לסעיף 28 (ג) לחנ"ן. על כן מעת ביצוע המכר הנ"ל הופכת התמורה, בהתאם לסעיף 19 לחנ"ן, לנכס הנפקד והמוקנה ואילו החלקה עצמה נעשית נכס משוחרר ועוברת לבעלות הקונה, ברשות הפיתוח.

מעבר לאמור לעיל, הליכי ההסדר, משנתקיימו, מבטלים כל זכות הסותרת את הרישום וזאת כאמור בס' 81 לפקודת ההסדר. הדרך היחידה לשנות את הרישום הוא כאמור בהתקיים עילה לפי סעיפים 93-97 לפקודת ההסדר ובעניין זה נקבע בהלכה כי עילות השינוי תפורשנה בצמצום (ראה ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עז' המנוח מוסטפא יאסין (3/2/15)).

אין די בטענת התובע כי הנתבעים פעלו "במחשכים ובמחטף" מבלי ליידע אותו כדי להקים עילת שינוי בגין תרמית או מרמה (רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאפז (2003)). התובע לא פירט בתביעתו שום פעילות המהוות מעשה מרמה. הליכי ההסדר נוהלו כדין ובאופן פומבי וכל ההליך פורסם מראש. אין לתובע להלין אלא על עצמו על כך שלא טרח להגיש תזכיר תביעה במסגרת הליכי ההסדר.

באשר לבקשה לפיצול סעדים, היה על התובע למצות את כל סעדיו בהליך אחד, משעה שהתובע וויתר ולא תבע סעד מסוים לא יכול לתבוע אותו בעתיד, במיוחד שעה שאין מדובר בסעד הצהרתי בלבד אלא גם טענות ביחס לפיצוי כספי נכללות בתביעה. כן נטען כי נזקי התובע הנטענים על ידו יכלו להתגבש כבר כולם, ככל שאכן נתקיימו.

טענות סעדיה (הנתבע 5)
סעדיה ביקש להצטרף לכל טענות התובע והוסיף וטען כי ללא כל קשר במחלוקת בין התובע לנתבעים 1- 4 הוא עומד על כל זכויותיו מכוח הסכם החכירה שחתם עם התובע לרבות זכות החזקה והזכות להירשם כחוכר המקרקעין אותם חכר מהתובע.

הליך המשא ומתן בין סעדיה לתובע התנהל בצורה שקופה ואף תוך פנייה לבית הדין השרעי לצורך קבלת הנחיותיו. הסכם החכירה נחתם על ידי וועדת נאמנים אותה בית הדין השרעי בהתאם להחלטתו מיום 22/8/15. לאחר אותה החלטה אף נרשם התובע ביום 20/9/15, בהנחיית בית הדין השרעי כעמותה בפני רשם העמותות.

בעת ניהול המשא ומתן לא הצליחו סעדיה והתובע להנפיק נסח טאבו עדכני הואיל שהרישום היה "מוקפא" מבחינה מחשובית. כמו כן לא הצליחו הם לרשום הערת אזהרה בגין הסכם החכירה מאותה סיבה.

הסכם החכירה דווח כדין לרשויות המס ואף שולם מס הרכישה על פי השומה שנערכה.
סעדיה הצטרף לכל יתר טענות התובע, לרבות היות התובע בעלי הנכס עובר להליך ההסדר, העדר נפקדות של התובע והכרזת החלקה כנכס נפקד שלא כדין.

חומר הראיות
מטעם התובע הוגשו:
א. ת/1 - תצהיר עדות ראשית של מר ח'יר טברי אליו צורפו מסמכים א' עד ט"ז.
ב. ת/2 – תסריט שנערך על ידי "מודדי הגליל בע"מ" של החלקה והגושים הסמוכים לה (ללא תאריך).
ג. ת/3 – אישור לפי סעיף 30(א) ו- (ב) לחנ"ן ולפיו מספר חלקות בגוש 13063 הינם נכס נפקד והוקנו לאנ"ן (חלקה דנן אינה נכללת בין החלקות הנ"ל).
מטעם הנתבעים 1-4 הוגשו:
א. נ/1 – תצהיר עדות ראשית של מר רונן ברוך, הוא כיום האנ"ן אליו צורפו נספחים א-ה.
ב. נ/2 – תעודת עובד ציבור של מר חיים לרדו, פקיד ההסדר, אליה צורפו נספחים א-ו.
ג. נ/3 – תצהיר הגב' מיכל אטקין מרכזת הסדר קרקעות ברמ"י אליה צירפו נספחים א-ג.

מטעם הנתבע 5 הוגש מוצג נ/4, אליו צורפו נספחים 1-9.

אדון להלן במחלוקת בין הצדדים על בסיס חומר הראיות שהוגש.
הערה מקדמית – כל ההדגשות להלן, אינן במקור, אלא אם כן צו ין אחרת.

מעמד התובע

במקרה דנן התובע הוא ועד נאמנים אשר מונה ביום 22.8.15 ע"י בית הדין השרעי ומייצג לפי טענתו את "הוואקף האיסלמי בצפת וטבריה". הוועד הממונה נרשם כעמותה (ראה סעיפים 5-6 לת/ 1 וכן נספח ב' לת/1 ) ביום 20.9.15.

בבג"צ 6492/96 האנ"ן נ. בית הדין שארצי השרעי (18.6.01) אליו היפנתה ב"כ הנתבעות נקבע:
"הנה כי כן, הן לשונו של סעיף 4 א1)(1) ) לחוק והן ההיסטוריה החקיקתית של התיקון, מלמדים בבירור כי תכלית החקיקה היתה, להקנות לאפוטרופוס על נכסי נפקדים בעלות מלאה על נכסי ההקדש של נפקדים בין אם אלה הוקדשו לטובת משפחה ובין אם הנכסים הוקדשו לצרכי ציבור. הן מנוסחו של סעיף 4( א1)(1) הנ"ל, והן מדברי ההסבר להצעת החוק, כפי שהובאו לעיל, עולה בבירור כי המחוקק שלל את האפשרות להתערב בניהול הנכסים שהיו נכסי הקדש בטרם הוקנו לאפוטרופוס, וכן את האפשרות להעבירם מידי האפוטרופוס, והותיר את הסמכות בעניין זה בידי האפוטרופוס עצמו. לשם כך גם נקבע בחוק, כי ההקנייה של נכסי ההקדש לאפוטרופוס היא רטרואקטיבית, מיום י' בכסלו תש"ט-12.12.1948, או ממועד הנפקדות של בעל הנכס, של בעל זכות הניהול, או של הנהנה , הכל לפי המועד המאוחר . על פי החוק הוקנו, אפוא, ההקדשות לאפוטרופוס ללא כל המגבלות על פי הדין, או התניות שנקבעו בעת יצירתו של ההקדש או לאחר מכן, והופקדה בידיו בעלות " נקייה" על הנכס. ביטול כל ההגבלות, הסייגים והתנאים למפרע, הוא ששלל מההקדש את תכונותיו כהקדש ובעקבותיו, עם נטילת אפיו כהקדש, גם נשללת מאליה סמכות בית הדין השרעי לדון בניהולו הפנימי או להתערב בו."
קביעה זו, נוגעת לתביעות נגד האנ"ן בנוגע לנכס של הנפקד. אין בה כדי לגרוע מסמכות ביה"ד למינוי וועד נאמנים לוואקף זה או אחר, כיישות משפטית, ולצורך טיפול שוטף בענייני אותה יישות, להבדיל מעניין הנכס הנפקד עצמו. על כן, לא נתקיימה לכאורה מניעה כי ביה"ד השרעי ימנה וועד נאמנים.

ברם, כפי שנקבע בבג"צ 332/52 יעקוב חסונה נ. האנ"ן (17.12.52), מינוי אפוטרופוס (או וועד נאמנים חדש במקרה דנן) לנכס, אינו משנה את מצבו המשפטי של הנכס כנכס נפקד. כמו כן, כאמור בבג"צ 6492/96 הנ"ל, הסמכות לדון בשינוי מצבו של הנכס, נות רה לבית המשפט ולא לבית הדין השרעי.
מכאן לשאלה האם מדובר בנכס נפקד.

החלקה דנן- נכס נפקד?
מעמד ההקדשות המוסלמיים בתום המנדט ולאחר הקמת המדינה

בבג"צ 282/61 מחמוד אל סרוג'י ואח' נ. שר הדתות ואח' (6.2.63) עמד בית המשפט העליון על מצבם המשפטי של ההקדשות המוסלמיות עובר, במהלך ולאחר תקופת המנדט וקבע שם כדלקמן:

"בהצהרה מטעם המשיב הראשון שניתנה על־ידי מר ״ש׳ ז׳ כהנא, המנהל הכללי של משרד הדתות, מתוארות התמורות, שחלו בכל הנוגע לעדה המושלמית בארץ בזו הלשון:

״עם תום שלטון המנדט ופרוץ מלחמת השחרור נתמוטטו מוסדות הדת בעדת ה מושלמים בארץ. אנשי הדת הבכירים, מופתים וקאדים , פרט לשייך טאהר טברי המנוח) נפטר בשנת 1959 ) מופתי וקאדי של אזור טבריה, נסו מן הארץ. מערכת השפיטה הדתית נהרסה. גם ובם המכריע של אנשי השירותים הדתיים נמלט. מערכת החינוך העדתית מוסדות הסעד והבריאות העדתיים חדלו מלהתקיים. נמלטו מהארץ גם חברי המועצה המושלמית העליונה, חברי ועדת ההקדשות שליד המועצה ( גופים שנוצרו עם תחילת השלטון המנדטורי) וחברי הוועדה הממשלתית להקדשות שמונו על־ידי הנציב העליון מכוח דבר־
המלך בארץ־ישראל ( הגנה (1937). מושלמי ישראל נותרו איפוא ללא ארגון עדתי וללא מנהיגות דתית.״

הנני מקבל דברים אלה כתיאור נאמן של המצב שנוצר עקב המלחמה, שנאסרה על מדינת ישראל עם תקומתה, על ידי מדינות ערב ובריחת מרבית האוכלוסיה המושלמית משטח המדינה".

באשר להקדשות של העדה המוסלמית נקבע שם:

"בימי המנדט הבריטי נוהלו הקדשות אלה על־ידי המועצה המושלמית הדתית העליונה, שהוקמה לפי צו הנציב העליון מיום 20.12.1921 (בנטביץ׳, חוקי ארץ־ישראל, כרך 2 , ע׳ 398 ואילך). בין תפקידי המועצה, שהיתה נבחרת בדרך הקבועה בצו הנזכר, היה גם הניהול והפיקוח של הקדשות המושלמים (שם, בסעיף 8 (1) (א)). הוקמו ועדת הקדשות כללית וועדות הקדשות מקומיות, לפי סעיף 10 ואילך. בשנת 1937 הועבר ניהול ההקדשות המושלמיים לוועדה ממונה על־ידי הנציב העליון, בתוקף תקנות ההגנה ( ההקדשות המושלמים) 1937 (עתון רשמי, 1937 , תוספת שניה, מס׳ 730 ו־ 731 ).
כך נשאר המצב עד לתום ימי המנדט, כאשר עזבו חברי הוועדה הממונה את הארץ ונעשו נפ קדים".

לטענת התובע אין מדובר בנכס נפקד . בעניין זה נטען כי תעודת נפקדות (נספח 8 לנ/4) שהוצאה בזמנו לגוש 13063, בו מצויה חלקה זו, לא כללה את החלקה דנן. נטען כי תעודה זו צורפה בשעתו לכתב ההגנה של הנתבעות.

אציין כהערה מקדימה, כי בדיון שהתקיים בפניי לא חלק איש על העובדה כי "העיר צפת כולה נכבשה ע"י כוחות צה"ל במלחמת השחרור וננטשה ע"י תושביה הערבים שהפכו לנפקדים" (כמוצהר בסעיף 9 לת/1). ה צהרה זו בוססה על שנקבע בבג"צ 282/61 הנ"ל.

הנתבעות מנגד, הציגו כנספח ב' ל- נ/1, תעודת נפקדות ממנה עולה כי חלקה 24 דנן היא נכס נפקד וכי הזכויות בה הועברו ע"י האנ"ן לרשות הפיתוח. תעודה זו הוצאה אמנם ביום 2.9.13, ברם אין בכך כדי לפגום במעמד החלקה כנכס נפקד שכן מועד ה "נפקדות" נקבע סטטוטורית לפי סעיף 1 (ה) לחנ"ן. התעודה הינה מסמך דקלרטיבי ואין מניעה להנפיקה בשלב מאוחר יותר.
אין בהצגה מוקדמת של תעודה אחרת לגבי נכסים באותו גוש (נספח 8 לנ/4) , בה לא נמנתה החלקה דנן, כדי לפגוע בתוקפה של התעודה הנוגעת לחלקה דנן. אין סתירה בין השתיים. אני קובע אם כן, כי התעודה משקפת נכונה את אשר נאמר בה.

להוכחת נפקדות חברי ועד הנאמנים של הוואקף בצפת הציגו הנתבעות כנספח א' למוצג נ/1 תעודה לפי סעיף 30(ג) לחנ"ן, חתומה ע"י שר הביטחון דוד בן גוריון מיום 7.6.53. לפי תעודה זו העיר צפת כולה הוכרזה כשטח שהוחזק " ערב היום הנקוב (11.5.48- י.א.) ע"י כוחות שבקשו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל". התובע וסעדיה טענו שאין בכך ראיה כי החלקה דנן נכללה בשטח הנ.צ. הנקוב באותה תעודה ועל כן לא מהווה התעודה ראיה.

טענה זו הנובעת ככל הנראה מחוסר הבנה של המונח "נקודת ציון" יש לדחות. נקודת ציון איננה מתחם של שטח. היא נקודה בודדה על מפה. במקרה דנן ובמסגרת המוצג הנ"ל מטרתה היתה למקד את העיר צפת על מפה טופוגרפית, ולא לקבוע את השטח הכולל לגביו התייחס המסמך. שט ח זה הוגדר לא באמצעות נקודת הציון אלא באמצעות התאור "צפת" הכולל את כל שטחי העיר הנ"ל, ביניהם, החלקה דנן. על כן נדחית הטענה.

לסיום עניין זה אני קובע שהוכח בפניי כי במועד הקובע, היו מנהלי הוואקף (שהחלקה היתה בבעלותו עובר למועד הקנייתה לאפוט') או וועד הנאמנים שלו, בגדר נפקדים והחלקה דנן הייתה נכס נפקד. על כן בדין הוקנתה לאנ"ן.

כן אני קובע , כעולה מנספח ב' ל- נ/1, כי הזכויות בחלקה דנן הועברו, כבר עובר למועד הנפקת המסמך הנ"ל, מהאנ"ן לרשות הפיתוח.

די בכך , כדי לדחות את תביעת התובע למתן סעד הצהרתי על יסוד הטענה כי לא מדובר היה כלל בנכס נפקד.

טרם אסיים פרק זה, אציין כי לפי הקבוע בסעיף 28 (ג) לחנ"ן:
"28. (א)...
(ג) מכר האפוטרופוס נכס מוקנה, נעשה הנכס שנמכר משוחרר ועובר לבעלות הקונה ואילו התמורה שקיבל האפוטרופוס נעשית נכס מוחזק; היה הנכס המוקנה שעבוד הניתן לביטול וביטלו האפוטרופוס בתמורה, או זכות הניתנת לוויתור וויתר האפוטרופוס עליה בתמורה, נעשית התמורה נכס מוחזק בשעת הביטול או הוויתור, הכל לפי הענין".

לא יהיה מיותר לציין כי בסעיף 19 לחוק האנ"נ נקבע:
"19. (א) היה הנכס המוקנה מסוג המקרקעים, אין אפוטרופוס רשאי –
(1) למכור את הנכס או להעביר באופן אחר את זכות הבעלות עליו; אולם אם תוקם רשות
פיתוח על פי חוק של הכנסת, מותר יהא
לאפוטרופוס למכור את הנכס לאותה רשות
פיתוח, במחיר שאינו פחות משוויו הרשמי
של הנכס;"

לאמור, העברת הזכויות בחלקה לרשות הפיתוח נעשתה מכוח הדין. על כן, אפילו היתה מתקבלת הטענה, כי מדובר היה בסיווג שגוי של החלקה כ"נכס נפקד", הרי משהועברו הזכויות בחלקה לצד שלישי (במקרה דנן –רשות הפיתוח), לכל היותר זכ אי בעליה הקודמים לקבלת התמורה שנתקבלה בעד החלקה, שהפכה ל"נכס מוחזק" בידי האנ"ן.

יתר על כן, אפילו היה מדובר בטעות מצד האנ"ן בסיווג הנכס נכס נפקד, גם אז, ומשנעשתה בו העברת זכויות, קובע סעיף 17 לחנ"ן:

"17. (א). כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס לבין אדם אחר, בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בעת העסקה לנכס מוקנה, לא תיפסל ותעמוד בתוקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה".

על כן, אני דוחה את תביעת התובע למתן סעד הצהרתי על יסוד הטענה כי לא מדובר היה כלל בנכס נפקד.

עילה לתיקון לוח הזכויות ו המרשם- האמנם?

עניין לנו בתובענה לשינוי רישום הבעלות בחלקה דנן, בלוח זכויות שנקבע בהליך הסדר מקרקעין וכבר נרשם בלשכת רישום המקרקעין .

על הדרכים האפשריות לביצוע שינוי כאמור נאמר בע"א 3250/00 עזבון סלים חסארמה נ. מ"י ( 3.11.02):
"הפקודה פותחת בפני צד המעוניין לחלוק על לוח זכויות שפורסם שני מסלולים נפרדים שאינם מוציאים זה את זה (ראו: ע"א 681/88 עיזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 657; ע"א 4861/91 עיסה נ' סרסור [2], בעמ' 446). המסלול הראשון מקנה, מכוח סעיף 59 לפקודה, זכות ערעור מוגבלת בזמן על החלטת פקיד ההסדר הניתנת למימוש תוך שלושה חודשים מהיום שלוח הזכויות הוצג בו. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מעבר לשלושת החודשים האמורים צריכה לכלול נימוקים מיוחדים. המסלול השני מאפשר לבקש את תיקון פנקס המקרקעין על -פי העילות המנויות בסעיפים 97-92 לפקודה".

זכות ערעור לפי סעיף 59 לפקודה
סעיף 59 לפקודת ההסדר קובע:
"59. תוך שלושה חדשים מהיום שהוצג לוח הזכויות רשאי כל התובע זכות למקרקעין לפנות לבית המשפט בבקשת תיקון, ובית המשפט רשאי, לאחר מתן הודעה מספקת לכל מי שנפגע על ידי הבקשה, לשנות את החלטתו של פקיד ההסדר".

אין חולק כי ערעור לפי סעיף 59 הנ"ל לא הוגש תוך שלשת החודשים ש חלפו מיום הצגת לוח הזכויות. לוח הזכויות הוצג כאמור ביום 29.6.15. אמנם נשלח ע"י התובע מכתב (מוצג נ/2-ה)ביום 22.8.15 ללשכת הסדר המקרקעין המביע "התנגדות להסדר ורישום מקרקעין " בחלקה דנן. ברם, אפילו ניתן היה לראות ב נוסח מכתב זה ככתב ערעור לפי סעיף 59 לפקודה, פקיד ההסדר אינו מוסמך לדון בערעור. הסמכות לדון בערעור הנ"ל ניתנה לבית המשפט המחוזי.
כמו כן מעיון בנ/2-ה הנ"ל עולה כי לפי תרשומת בכתב יד שבוצעה עליו ביום 27.8.15, הודע לנציגי התובע טלפונית - "צריכים לפנות לבית המשפט לערער על לוח זכויות". ערעור כאמור לא הוגש לבית המשפט.

הארכת המועד להגשת ערעור
לחלופין ביקש התובע להאריך לו את המועד להגשת הערעור לפי הסמכות הנתונה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984. לפי האמור שם מקום בו מדובר במועד שנקבע בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

ראשית, בקשה להארכת המועד לא הוגשה כלל וכלל. יתר על כן, התובע אף במסגרת טעמיו בפורטו בסעיף 46 לתביעתו ("מאזן הנוחות נוטה לטובת התובע ובשים לב לנזק האדיר שייגרם לו") לא הציג שום טעם מיוחד להארכת המועד. הטעמים שנטענו על ידו הם רגילים ולא מיוחדים. ב מיוחד נכון הדבר נוכח האמור לעיל בדבר התרשומת על גבי נ/2-ה לפיה עודכנו נציגי התובע כי עליהם לפנות לבית המשפט ולא פנו.

תחת זאת הוגשה התביעה דנן. כמפורט בטיעוני התובע לעיל , הוא ביקש לראות בתביעתו ככזו שהובאה במסגרת הסמכות הנתונה לפי סעיף 93 לפקודה (ראה גם ס' 47 לכתב התביעה המתוקן).

לאור האמור נדחית הבקשה להארכת המועד.

תובענה לפי סעיף 93 לפקודה.
סעיף 93 לפקודת ההסדר קובע:
"93. שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר".

העילות הנמנות בסעיף זה הן: א. הרישום הושג במירמה.
ב. השמטה של זכות שהיתה רשומה "בפנקס קיים".
ג . רישום שלא כשורה.

באשר לעילות המנויות לעיל א' ו-ג', טען התובע (ואליו הצטרף סעדיה) כי הרישום התנהל "במחטף ומחשכים", כך, סתם ולא פירט.

ההלכה הנוגעת להוכחת טענת מירמה ידועה ושגורה. יש לפרט את מרכיבי הטענה היטב במישור הטיעון וכמו כן, במישור הראייתי נדרש נטל ראיה מוגבר, מעבר למאזן ההסתברויות, זאת בשל צביונה הפלילי של טענת המירמה.

בעניין זה נאמר ברע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאפז חאמד עבוד, נז(2) 721 (2003)
"על הטוען לתרמית, ובייחוד בהקשר של ביטול הליכי הסדר ופסק-דין הסדר בעקבותיהם, להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה במישור הטיעוני ולשאת בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי. בהקשר זה נפסק "שטענת תרמית מהסוג הנדון לא מספיק שתיטען בעלמא. עליה להיות מפורטת ומבוססת, והנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים" (...). נפסק כי "עול ההוכחה לעניין טענת המרמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדי".

התובע לא עמד באף אחת מן הדרישות לעיל, לא במישור פירוט טענת המירמה ואף לא במישור הבאת הראיות. הוכח בפניי ההיפך. הליך ההסדר התנהל בצורה שקופה, כדין, כל מהלכיו ושלביו פורסמו כפי שנדרש בדין. הופרכה על כן טענת התובע כי העברת הזכויות בחלקה נעשתה במסגרת הליך ההסדר במחטף ובמחשכים. על כן נדחית הטענה.

באשר לעילת הביטול הנוגעת להשמטת זכות שהייתה רשומה בפנקס ישן, אין חולק כי בלישכת רישום המקרקעין לא נוהל רישום כלשהוא של בעלויות בפנקסים ישנים קודם להליך ההסדר.

התובע (וגם סעדיה) טען כי בפנקסי רשות המיסים נוהל פנקס בו היה רשום הוא כבעלי החלקה. מתצהירו של האנ"ן (ת/1) סעיף 7 עולה כי בתכתובת של האנ"ן לשעבר, ש.שפירא מיום 3.5.1967 המצויה בתיק האנ"ן, עולה כי בספרי המס המנדטוריים נרשם הנכס תחת הבעלים "מנהל ווקף בית קברות".

ברישום הנזכר ע"י האנ"ן ב נ/1, אין כדי להועיל לתובע. גם אם אניח כי ספרי המס המנדטוריים הם "פנקס ישן" כמשמעות מונח זה בסעיף ההגדרות (סעיף 1) לפקודת ההסדר, הרי שאין מדובר בהשמטת זכות שהיתה רשומה בפנקס ישן, אלא בשינוי של אותה זכות נוכח הליך הקנייה כדין לאנ"ן והעברת זכויות ממנו לרשות הפיתוח, הכל כדין ולפי חנ"ן.

על כן, נדחית התביעה לתיקון המרשם מכח העילות המנויות בסעיף 93 לפקודת ההסדר.

אי רישום הערת אזהרה ע"י האנ"ן

לטענת התובע וסעדיה, הפר האנ"ן את החובה לרשום הערת אזהרה וגרם ל"תקלה משפטית". על כן, ולפי פסק הדין שניתן בה"פ (נצרת) 223/02 אליאס רושרוש נ. וידאד מנסור (16.12.05), יש בכך כדי רשלנות ואף כדי לחייבו בנזיקין בגין מחדלו הנ"ל.

טענה זו יש לדחות. ראשית, משום שהובהר כי זכויות רשות הפיתוח נרשמו לראשונה במרשם המקרקעין עקב הסדר ולא היה קיים מרשם כלל קודם לכן. שנית, אפילו התובע וסעדיה הצהירו כי במועדים בהם נרקמה ביניהם עסקת החכירה, היה מרשם המקרקעין "מוקפא" עקב הליכי ההסדר ולא ניתן היה להנפיק ממנו נסח זכויות ממילא.
שלישית, משום שסעיף 36 לפקודת ההסדר אוסר ב מפורש העברת זכויות בנכס שלגביו נערך הסדר, למעט המקרים מיוחדים ולפי אישור פקיד ההסדר. כך נקבע שם:
"36. (א) בתקופה שבין סגירת הפנקסים הקיימים לבין הצגת לוח הזכויות לא תיעשה העברה מרצון של זכויות במקרקעין, חוץ מהעברה שפקיד ההסדר הרשה שתיעשה מיד מטעמי דחיפות".

על כן נדחית גם טענה זו .

סעד חלופי- פיצויים בשווי ראלי למועד התביעה

בסיכומיו טען ב"כ התובע כי יש לפסוק לתובע פיצויים בשווי ראלי, ושווי זה הוערך על ידו על בסיס שומת מס שנערכה לנכס ע"י שלטונות המס ביום 6.3.16 בסך של 3,819,960 ₪.

אציין כי בתביעתו המתוקנת עתר התובע לסעדים חלופיים נוספים וביניהם פיצוי בהתאם לנוהלי רמ"י (לרבות לפי נוהל 44.03- נוהל חנ"ן חר"מ) ו/או בהתאם לחוק נכסי נפקדים (סעיף 18) ו/או הפסיקה על פיו, ו/או בהתאם לדיני עשיית עושר שלא במשפט.

אלא שבסיכומיו, זנח התובע את כל הסעדים החלופיים הנ"ל והסעד הכספי היחיד עליו עמד (בסעיף 76 לסיכומיו) נותר סעד הפיצויי בשווי ראלי , אותו ביקש , לא על יסוד חוות דעת שמאית כלשהיא (כזו לא הוגשה כלל) אלא על יסוד שומת רשויות המס הנ"ל.

על כן לא יידרש בית המשפט לסעדים , אפילו נתבעו בתביעה אם נזנחו בסיכומים (ראה לעניין זה האמור בע"א 1134/11 ר.מ. שביט מבנים חברה לבנין השקעות ופיתוח נ. פקיד שומה באר שבע (12.5.13)).

הנתבעת ביקשה לדחות גם טענה זו לפיצוי בשווי ראלי, והצדק עימה.

כפי שקבעתי לעיל, הוקנה הנכס כדין לאנ"ן ולאחר מכן הועברו הזכויות בו לרשות הפיתוח. מרגע העברת הזכויות לרשות הפיתוח חל סעיף 28 (ג) לחנ"ן לפיו, הופכת התמורה ל"נכס מוחזק". על כן בעת שמוגשת תביעה לשחרור הנכס בנסיבות אלה, וכפי שקבוע בסעיף 18 לחנ"ן, תימסר התמורה הנ"ל היא הנכס המוחזק, לבעלי הנכס (ולא שווי ראלי), כפי שמבקש התובע.

על כן נדחית התביעה לתשלום שווי ראלי. בשולי הדברים אציין כי אפילו היתה מוכחת זכות לקבלת שווי ראלי, אין די בהפנייה לשומת רשויות המס, באשר היא אינה מהווה תחליף להצגת חוות דעת שמאית כדרישת פקודת הראיות בנוגע להוכחת עניין שבמומחיות (מומחיות שמאית במקרה דנן).

כאמור, סעד של השבה לפי סעיף 18 לחנ"ן, א ו כל סעד חלופי אחר, נזנחו ולא נתבקש כלל בסיכומי התובע.

לאור המפורט לעיל, דין התביעה בכללותה להידחות.

פיצול סעדים

על אף שסעד זה נתבקש בתביעה, הוא נזנח בסיכומי התובע ולא נתבקש בהם עוד.
אשר על כן, נדחה גם סעד זה שבתביעה.

סוף דבר

התביעה כולה נדחית .

התובע ישלם לרמ"י הוצאות התביעה בסכום כולל של 20,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט טבת תש"פ, 26 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה
נתבע: בשם קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח
שופט :
עורכי דין: