ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף פרשה נגד ש.י.ר. :

בפני כבוד ה שופט רמי אמיר

המערער

יוסף פרשה
ע"י ב"כ עוה"ד שלומי בן חור ומוטי אפרתי

נגד

המשיבות
1.ש.י.ר. - שלמה יבוא רכב בע"מ
2.דודי אור בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אביב כרמי

פסק דין

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט ארניה) בת"א 62927-02-15 מיום 27.6.19.
בפסק דינו דחה בית משפט קמא את מרבית תביעתו של המערער להשבה בעקבות ביטול עסקה של רכישת מכונית ולפיצויים על נזקים נטענים, וקיבל את התביעה במקצתה בסך 30,000 ₪ בגין נזק של עוגמת נפש.

2. ברקע הדברים עומדת פרשה עגומה שעניינה רכישת רכב חדש על ידי המערער , אוסף תקלות חוזרות ונשנות שליווה את המערער במשך הזמן עד אשר נואש והגיש את תביעתו, ובהמשך אף מכר את הרכב לצד ג'.

3. עיקרי העובדות נקבעו על ידי בית משפט קמא, גם על יסוד עובדות שנטענו ולא היו במחלוקת בפניו, וגם ובעיקר על יסוד ממצאיו של מומחה רכב מטעם בית המשפט שבדק את הנושא, ובפרט את היסטוריית הטיפולים ברכב , והגיש חוות דעת בעניין.
ביוני 2012 רכש המערער רכב חדש מהמשיבה 1 תמורת 185,536 ₪. הרכב סבל תקלות חשמל רבות שהביאו להכנסתו שוב ושוב למוסך המשיבה 2, לפי הפניית המשיבה 1.
בית משפט קמא קבע, בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעמו ועל תיעוד הטיפולים ברכב , כי מדובר בשתי תקופות נפרדות זו מזו, ובתקלות שונות זו מזו.
התקופה הראשונה היא מיום 3.7.12 עד 3.3.13. בהתייחס לתקופה זו, מדובר היה בסדרת תקלות חוזרות, שנבעו מקצר בצמת המתח, ואשר ת וקנו בסופו של דבר . לאחר מכן, ביום 23.6.13, חתם המערער על כתב וויתור כנגד פיצוי שקיבל בסך 5,000 ₪.
התקופה השנייה היא מיום 5.8.14 עד 1.3.15. בהתייחס לתקופה זו מדובר היה בתקלות חוזרות שמקורן אחר, והוא אחת משתי מערכות ברכב (אחת מערכת מקורית, והשנייה מערכת של פוינטר שהותקנה על ידי המשיבות). בסופו של דבר תוקנה גם תקלה זו, והרכב הושב למערער.
בית משפט קמא קבע, כי ביום 6.4.15 הזמינו המשיבות את המערער לאסוף את רכבו מהמוסך כשהוא תקין (כאמור במכתב מיום זה); אך המערער סרב לכך. בית המשפט לא קבע את המועד המדויק בו הושב הרכב לידי המערער, אך אין מחלוקת שהרכב אכן הושב. כן קבע בית המשפט, וגם עניין זה אינו מחלוקת, שבסופו של דבר, ולאחר שהרכב הושב למערער, מכר אותו המערער לצד ג' ביום 4.1.17 תמורת סך של 66,000 ₪.

4. המערער הגיש תביעה לבית משפט קמא עוד בפברואר 2015, בטרם הוחזר הרכב לידיו ואף בטרם הודיעה לו המשיבה ביום 6.4.15 כי הרכב תוקן ועומד לרשותו.
בתביעתו ביקש המערער את ביטול העסקה, את השבת התמורה, וכן פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לו.
בהמשך תוקנה התביעה, והתביעה המתוקנת היא זו שעמדה לפניי בית המשפט קמא בעת נתן את פסק דינו. זו גם התביעה שלאורה יש לבחון את הערעור. גם בתביעה המתוקנת עתר המערער לביטול עסקת המכר, להשבת הכספים ששילם וכן לפיצויים על נזקים שונים. הסעדים שהתבקשו הם אמנם סעדים כספי ים בלבד (כאמור בסעיף 18(ב) לתביעה המתוקנת , וכאמור בכותרתה), אך הם מבוססים על ביטול המכר כאמור (זהו חלק ההשבה שבתביעה ), ועל הפרת חובות חוזיות ונזיקיות שנטענו (וזהו חלק הפיצויים שבתביעה ).

5. בית משפט קמא קבע, כי יש לדחות את כל טענות המערער בהתייחס לתקלות החוזרות נושא התקופה הראשונה, וזאת לנוכח חתימ תו על כתב הוויתור. בית המשפט הוסיף ודחה את טענות המערער לביטול כתב הוויתור בשל הטעיה לכאורה מצד המשיבות בעת שהוחתם על כך . הטעם לדחיית טענות ההטעיה היה קביעות המומחה, שהתקלות נושא התקופה הראשונה תוקנו, ושהתקלות המאוחרות לכך אינן קשורות לתקלות אלו.
לעומת זאת קיבל בית משפט קמא את טענות המערער, כי התקלות הרבות בתקופה השנייה עלו כדי אי התאמה במכר מצד המשיבה 1 , וכי אופן הטיפול באותן תקלות חוזרות ונשנות עלה כדי הפרת חובה חוזית ואף כדי רשלנות מקצועית מצד שתי המשיבות.
על אף הקביעה האמורה בנוגע לתקופה השנייה, דחה בית משפט קמא את תביעת ההשבה, וזאת מהטעם שלא ניתן עוד לבטל את העסקה ולהשיב את התמורה משום שהמערער מכר את הרכב לצד ג'.
כן דחה בית משפט קמא את כל טענות ועתירות המערער לפיצויים בשל הפסד שכר, השכרת רכב חלופי, והפסד זכאות קיצבת ניידות, וזאת בשל היעדר כל ראיות או היעדר ראיות מספיקות לעניינים אלו. ביחס להוצאות המומחה מטעם המערער קבע בית משפט שמדובר בחלק מהוצאות המשפט, אלא שבסופו של דבר פסק שלא יהיה צו להוצאות.
רק ביחס לנזק הנטען של עוגמת נפש התקבלה התביעה, ובית משפט קמא חייב את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערער 30,000 ₪.

6. מכאן ערעורו של המערער.
המערער טען בראש וראשונה, כי ניתן לבטל את המכר ו להורות על השבה הדדית, וכי מכירת הרכב על ידיו לצד ג' אינה מסכלת זאת, משום שתמורת המכר לצד ג' מחליפה את הרכב עצמו, וניתן לקזזה מסכום ההשבה המגיע למערער.
עוד טען המערער, כי נכון היה לבטל את כתב הוויתור שלו, ולכן יש לסמוך את התוצאה גם על הת קלות בתקופה הראשונה.
בנוגע לנזקים השונים טענו בפניי ב"כ המערער בטיעון שבעל פה, כי אמנם ביקשו להגיש את המוצגים בבית משפט קמא רק לאחר תום שמיעת הראיות, אך כי בית משפט קמא טעה כאשר לא נעתר לבקשתם זו במלואה, והם תוקפים גם החלטה זו בערעור. דא עקא, שדברים אלו חורגים מהנטען בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון שבכתב , ואין לאפשר זאת.
עוד טענו ב"כ המערער בעיקרי הטיעון באופן סתמי, כי טעה בית משפט קמא כאשר לא קיבל את תביעות הנזק השונות.

7. ב"כ המשיבות סמך את ידו על פסק דינו של בית משפט קמא.
ב"כ המשיבות הדגיש, כי כל פרשת התקלות הראשונות התמצתה בכתב הוויתור, וכי גם לאחר תקופת התקלות השנייה תוקן הרכב והוא נמסר למערער כשהוא תקין, והמערער אף אישר זאת בעדותו שמכר את הרכב לצד ג' כשהוא תקין. לכן הוסיף ב"כ המשיבות וטען, כי לא ניתן ל בטל את המכר בשל אי התאמה - משום שהרכב תוקן ואי ההתאמה תוקנה.
עוד טען ב"כ המשיבות, כי ההשבה המבוקשת אכן אינה אפשרית, כפי שקבע גם בית משפט קמא – משום שהרכב נמכר על ידי המערער לצד ג', ובכך סיכל המערער את האפשרות להשבה, שהרי השבה צריכה להיות הדדית , והמערער אינו יכול עוד להשיב את הרכב.
לחלופין טען ב"כ המשיבות, כי יש להפחית מכל השבה את דמי השימוש הראויים בגין התקופה שבין שתי תקופות התקלה, וכן בגין תקופה נוספת, אשר בהן היה הרכב בידי המערער כשהוא תקין, וכאשר המערער השתמש בו. עוד טען ב"כ המשיבות, כי כל השבה צריכה להיות מוגבלת לסכום בו נמכר הרכב לצד ג', קרי לסך 66,000 ₪, שהוא שווי הרכב בעת ההשבה המבוקשת.
בהתייחס לנזקים טען ב"כ המשיבות, כי לא רק שנזקים אלו לא הוכחו (ובכך הוא תומך בקביעתו של בית משפט קמא), אלא שהם גם לא נתבעו בכתב התביעה, שם התבקשו רק השבה והוצאות ועוגמת נפש.

8. שקלתי בדברים, ולדעתי דין הערעור להתקבל.

9. נקודת המוצא שלי היא, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מחייבות ואין להתערב בהן.
בית משפט קמא נסמך על חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, מומחה אובייקטיבי שבחן את הדברים וגילה כי מדובר בשתי תקופות נפרדות ובשני גורמי תקלה נפרדים זה מזה. קביעה זו של בית המשפט מבוססת, ולמעשה אין חולק עליה.

10. עוד אני רואה לקבל את קביעתו הנורמטיבית של בית משפט קמא, כי התקלות נושא התקופה הראשונה התמצו באותו כתב וויתור ובפיצוי מוסכם ששולם לידי המערער, ואין לפתוח זאת יותר.
כתב הוויתור ברור, ואינו מותיר פתח לעורר תביעה חדשה בגין עניין זה.
הטענה לביטולו של הוויתור בשל הטעיה – לאו טענה היא, ומהטעמים שהסביר בית משפט קמא. לא הייתה כל הטעי ה, כיוון שבעת שנעשה אותו וויתור תוקן כבר הרכב מתקלותיו הראשונות; והתקלות המאוחרות אינן אותן תקלות , ולכן לא מדובר בהסתרת תקלה סמויה שלא תוקנה.
במאמר מוסגר אציין, כי בכל מקרה לא ניתן לבטל את אותו כתב וויתור כעבור זמן רב. אך הרי התקלות של התקופה השנייה החלו באוגוסט 2014, בעוד שטענות ההטעיה נגד הוויתור נשמעו לראשונה בתביעה או אף לאחר מכן, דהיינו לאחר זמן רב ולא מיד בסמוך להיוודע עילת ההטעיה הנטענת.

11. כן אני מקבל ותומך בקביעתו של בית משפט קמא, שרצף התקלות בתקופה השנייה עלה כדי אי-התאמה במכר.
הדברים הוסברו היטדי בית משפט קמא בעמ' 7 לפסק דינו, ושני הצדדים לא חלקו על כך.
כאשר אדם קונה רכב חדש, יש לקבל את האפשרות שתהיה תקלה כזו או אחרת. ואולם רצף מתמשך של תקלות, טיפולים רבים שאינם פותרים את הבעיה, והשבתת הרכב למשך חודשים רבים – רצף התרחשויות כזה אינו מתקבל על הדעת, ועולה כדי אי-התאמה.

12. אלא שהטעות שעומדת ביסוד פסק דינו של בית משפט קמא היא בעניין היתכנות הסנקציות הקבועות בחוק בשל אי-ההתאמה, דהיינו בעניין האפשרות לבטל את העסקה ולהורות על השבה הדדית.
אי התאמה שקולה לפי חוק המכר להפרת חוזה. בית משפט קמא קבע, כי הייתה אי התאמה. ולכן ניתן היה , באופן עקרוני, לקבל את כל הסעדים האפשריים לפי חוק החוזים (תרופות) בגין הפרת חוזה, ובכלל זה ביטול והשבה.
אכן, לאחר תיקון ההפרה, לא ניתן עוד לשוב ולבטל את החוזה בגין ההפרה . אך בענייננו, ובניגוד לטיעונו של ב"כ המשיבות – הביטול לא נעשה לאחר תיקון הרכב בסוף התקופה השנייה , אלא עוד קודם לכן , כשהרכב היה עד יין מקולקל ושהה במוסך.
כפי שציינתי בראשית הדברים, בית משפט קמא קבע, שהרכב הועמד לרשות המערער כשהוא תקין רק ביום 6.4.15, לאחר סיום תקופת התקלות השנייה, ולא קודם לכן. דא עקא, שהתביעה, ובה הדרישה לביטול , הוגשה עוד בפברואר 2015, קרי בטרם הסתיימה תקופת התקלות השנייה, כאשר הרכב היה עדיין תקול ובידי המשיבות, ובטרם הועמד לרשות המערער כשהוא תקין.

13. בית משפט קמא קבע, שמכירת הרכב לצד ג' מנעה למעשה את ההשבה הנובעת מהביטול , וכי לכן הוא דוחה את תביעת המערער בעניין זה – ואולם הנמקה זו אינה יכולה להחזיק מים.
אכן, כאשר מבוטל חוזה יש להורות על השבה הדדית. ואולם מה קיבלו הצדדים בעסקת המכר המקורית מיוני 2012, אותה יש לבטל כעת בשל אי ההתאמה? והאם לא ניתן להשיב זאת הדדית?
המשיבה 1 קיבלה במסגרת העסקה את תמורת הרכב בסך 185,536 ₪; ואילו המערער קיבל את הרכב עצמו. לכן, באופן ראשוני וטבעי, אלו שני הדברים שיש להשיבם כעת – על המשיבה 1 להשיב את תמורת הרכב, ואילו על המערער להשיב את הרכב עצמו.
לגבי תמורת הרכב המקורית – כמובן שאין כל קושי בהשבתה על ידי המשיבה 1.
ואולם מה בדבר השבת הרכב על ידי המערער למשיבה 1? אכן, המערער מכר את הרכב לצד ג', ולא ניתן עוד להשיב את הרכב עצמו. ואולם המערער הרי קיבל מצד ג' חלף הרכב את התמורה הכספית בסך של 66,000 ₪. תמורה זו מייצגת את הרכב עצמו נכון להיום.
אשר על כן, יש לאפשר למערער להשיב למשיבה 1 את הסך שהוא קיבל מצד ג' בתמורה לרכב , דהיינו את הסך של 66,000 ₪, וזאת במקום להשיב את הרכב עצמו. והדרך בה יוכל המערער להשיב למשיבה 1 את תמורת המכר הנוכחי לצד ג' – תהא בדרך של קיזוז ממה שעליה להשיב למערער, קרי את תמורת המכר המקורי.
בשולי דברים אלו אציין, כי אין לבוא טרוני ה עם המערער על כך שמכר את הרכב לצד ג' ולא המתין לסוף המשפט – המערער פעל כהלכה בעניין זה, על דרך של הקטנת נזק. המערער הותיר בידיו את הרכב בעת החל המשפט, וכך א יפשר את הבדיקה על ידי מומחה מטעם בית המשפט. ואולם לאחר מכן לא הייתה כל מניעה למכור את הרכב, ולמנוע בדרך זו את ירידת ערכו הנוספת בשל חלוף הזמן; וזאת כאשר המשיבה 1 לא הסכימה לביטול, ולא הסכימה לקבל את הרכב לידיה .

14. אינני מתעלם מחלוף הזמן, מבעיות של הצמדה וריבית ושל ירידת ערך, ומבעיות של שווי השימוש בזמן הביניים.

הסכום ששילם המערער למשיבה 1 בשעתו, ביוני 2012, עבור הרכב, היה מחירו כחדש, 185,536 ₪ - וזה הסכום שאותו הוא מבקש לקבל כעת. ואילו הסכום שאותו מבקש המערער להשיב כעת בדרך של קיזוז, 66,000 ₪ – הוא הסכום שקיבל מצד ג' בעת מכירת הרכב בראשית שנת 2017, עבור רכב משומש, וכעבור 4.5 שנים.
אלא שגם אילו לא מכר המערער את הרכב לצד ג', והיה מבקש להשיב את הרכב עצמו לידי המשיבה 1, כהשבה בעין במסגרת ביטול העסקה – גם אז היה מדובר בהשבה של מחיר מקורי של רכב חדש מצד אחד, ושל השבת רכב משומש מצד שני. זו הרי המשמעות של השבת דברים בעקבות הפרת החוזה וביטולו, כאשר ברור שמי שנושא בירידת הערך או בפער השווי בין חדש לישן הוא המפר, ובענייננו המשיבה 1.
אינני מתעלם גם מטיעונו של ב"כ המשיבות, שהמערער עשה שימוש ברכב בחלק מהתקופה, וכי יש להפחית דמי שימוש ראויים מכל השבה נטענת. דא עקא, שהפחתה כזו משרתת את האינטרס של המשיבה 1, ולכן היה עליה להוכיח את שיעורו, דבר שלא נעשה על ידיה.
אלא שעניין אחרון זה יובא בחשבון שיקוליי להורות, כי לא יהיה מקום להצמדה ולריבית בהשבה, וכך לקיים את הע יקרון של השבה ראויה וצודקת.

15. סופו של עניין זה, לדעתי היה מקום לקבל את תביעת ההשבה במובן זה, שעל המשיבה 1 היה להשיב למערער את הסך של מחיר הרכב המקורי, 185,536 ₪, בקיזוז של תמורת מכירת הרכב לצד ג' בסך 66,000 ₪; ובסך הכול על המשיבה 1 לשלם למערער יתרת דמי השבה בעקבות ביטול המכר בסך של 119,536 ₪.

16. בהתייחס לתביעות הנזקים – לא ראיתי מקום לערעור, וסבור אני כי לא נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא.
באשר לנזקים הכספיים הנטענים - המערער לא הוכיח את נזקיו אלה; הנטל בעניין זה היה עליו; ולכן תביעה זו הייתה צריכה להידחות. לא נפלה גם כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא, שלא להתיר הגשת מוצגים לאחר תום שלב הראיות; ומכל מקום לא הייתה כל טענה כנגד החלטה זו, לא בהודעת הערעור ולא במסגרת עיקרי הטיעון שבכתב, וגם מטעם זה יש לדחותה. ובהתייחס לשכ"ט המומחה מטעם המערער – אכן מדובר בחלק מהוצאות המשפט ולא בראש נזק, כפי שקבע בית משפט קמא.
באשר לנזקים הלא ממוניים – בעניין זה התקבלה התביעה, ונפסק למערער סכום משמעותי של 30,000 ₪. אין ערעור בעניין זה, וגם אין ערעור שכנגד, ולכן קביעה זו צריכה לעמוד על כנה.

17. לנוכח תוצאת הערעור, זכאי היה המערער להוצאות ושכ"ט עו"ד גם בערכאה הראשונה וגם בערעור, ואני מעמיד סכום זה על סך כולל של 25,000 ₪. ואולם כיוון שהשינוי בחיוב העיקרי הוא רק כלפי המשיבה 1, הרי שההוצאות יחולו רק עליה ולא על המשיבה 2 (שנותרה אחראית רק לפיצויים בגין עוגמת הנפש, כפי שנפסק בבית משפט קמא, ולא להשבה).

18. התוצאה הסופית היא, שאני מקבל את הע רעור ומחייב את המשיבות כדלקמן:
א. המשיבה 1 תשלם למערער סך של 119,536 ₪, ועוד 25,000 ₪ הוצאות בשתי הערכאות.
ב. המשיבות 1 ו-2 ביחד ולחוד ישלמו למערער סך של 30,000 ₪, כפי שנפסק בבית משפט קמא בגין פיצויי עוגמת נפש.
למדתי מהצדדים, כי סכום החיוב שנקבע בבית משפט קמא שולם כבר, דהיינו כי החיוב האמור בסעיף 17(ב) לעיל שולם.
אשר על כן, התוצאה האופרטיבית הנובעת מפסק דיני זה היא, שעל המשיבה 1 להוסיף ולשלם את הסכום האמור בסעיף 17 (א) לעיל, וזאת תוך 30 יום מהיום לידי ב"כ המערער.

המזכירות תשיב לידי ב"כ המערער את העירבון.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט טבת תש"פ, 16 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף פרשה
נתבע: ש.י.ר.
שופט :
עורכי דין: